להלן החלטה בנושא הכחשת נסיבות תאונת דרכים ע''י חברת הביטוח: החלטה 1. התביעה דנן הוגשה בגין תאונת דרכים שארעה לטענת התובעים ביום 10.1.01 בכפר דיר בלוט, במסגרתה נפגע התובע 1 (קטין יליד 1990), ממכונית פורד טרנזיט נהוגה על ידי התובע 2, ואשר בוטחה על ידי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה שקרית והקטין נפגע מתאונה שארעה ע"י מלגזה שהייתה נהוגה ע"י קרוב משפחה של התובע, שנהג עליה ללא רישיון נהיגה ושלא הייתה מבוטחת ומכל מקום לא הייתה מעורבות של הרכב הנטען בתביעה. 2. בהתאם להחלטתו של כב' השופט אל-יגון מיום 3.1.03 פוצל הדיון ונדונה תחילה שאלת האחריות. מטעם התובעים העידו שלושה עדים: התובע 2, אביו של הקטין, אחיו סמיר מוסא וסמיח שהיה עד לתאונה, ועזר בפינוי התובע 1. הנתבעת לא הצליחה להביא לעדות עדים שיתמכו בטענתה בנוגע לפגיעת הקטין ממלגזה, ונותרה עם עדות החוקר גל מרק שהוגשה רק לצורך הגשת הודעת התובע 2 בפניו ועם חוות דעתו של המהנדס עוזי רז, העוסקת במרחקי בלימה ובסבירות התרחשות התאונה על-פי גרסת התובעים. נטל ההוכחה 3. אין חולק כי בעוד שהוכחת יסודות "מקרה הביטוח" מוטלת על המבוטח, הרי שהמבטח הוא אשר נושא בנטל להוכיח את "החריגים" לכיסוי הביטוחי. "מקרה הביטוח" הוא התרחשותה של תאונת דרכים שבה מעורב הרכב המבוטח. (ראה, רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלי לביטוח בע"מ, פ"ד נג (1) 450). במקרה דנן, בהעדר הוכחות לטענה, כי הקטין נפגע ממלגזה, נותר הנטל המוטל על התובע להוכיח במאזן ההסתברויות כי ארעה תאונת דרכים בה היה מעורב הרכב המבוטח. גרסת התובעים לאופן קרות התאונה 4. התובע 2, אביו של התובע 1, מוסא זהראן, תושב ג'לג'וליה ויליד דיר בלוט תיאר את אירוע התאונה בתצהירו, ת/1, בסעיף 4 כדלקמן: "בנסיעה בדרך ליד בית הורי, נהגתי במהירות 50-40 קמ"ש, לפתע הילד שלי פואד, יצא מהבית בריצה לכיוון הכביש, הופתעתי, ובלמתי בפתאומיות, שברתי את ההגה שמאלה, הכביש עצמו הוא כביש חצץ ועל כן החלק האחורי של הרכב, הסתובב ופגע בילד שמעתי חבטה". בהמשך מתאר התובע 2, כי הרגל של הילד נתפסה בין הקיר לטמבון, ובעזרת אחיו סמיר ונוסעי רכב שבאו ממול, סמיח ושאכר, דחפו את הרכב לאחור על מנת לחלץ את התובע 1. בחקירתו חזר התובע 2 על גרסתו וציין כי ראה את התובע 1 לראשונה במרחק 4-3 מטרים בטרם התאונה. 5. על גבי נ/1 שרטט התובע 2 את התרחשות התאונה, מהשרטוט ועדותו עולה, כי הרכב נעצר באופן שחלקו האחורי ימני נוגע בקיר והחלק הקדמי בולט למרכז הכביש. התובע 1 נתפס, לטענתו, בין הטמבון האחורי לקיר, באופן שחייב דחיפת הרכב לאחור כדי לחלצו. 6. מהמחסום פונה התובע 1 באמבולנס לבי"ח בילינסון, בדו"ח מגן דוד אדום (נ/1) צוין: "לפי עדות האב, בעת שנסע אחורה עם טרנזיט במהירות נמוכה, פגע בילד שעמד מאחורי הרכב". תיאור דומה חוזר על עצמו בדו"ח חדר המיון מיום 10.1.01. התובע 2 בעדותו, עמ' 8, ציין כי לא אמר את הדברים שנרשמו בדו"ח מד"א. 7. למחרת התאונה ביום 11.1.01 פנה התובע למשטרת ישראל, מרחב שרון, ומסר הודעה על התאונה כדלקמן: "אני נסעתי בכביש ליד הבית פתאום הבן שלי הגיע מעבר השער של החצר שלי והפתיע אותי שהוא נכנס לפני האוטו ואז נפגע ברגל ימין שלו". 8. מסיכום המחלה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים מיום 11.1.01 צויין: "מספר שעות טרם קבלתו נפגע ברגל ימין שנמחצה בין רכב לקיר, ללא חבלה באיברים אחרים". תיאור דומה עולה ממכתב שחרורו ממרכז שניידר מיום 16.2.01: "נפגע בתאונת דרכים ממחיצת רגל ימין בין רכב לקיר". יובהר כי התיעוד הרפואי תומך באופי הפגיעה הנטענת, שכן צוין כי התובע 1 סובל מחוסר עור גדול מאחורי הברך עם חשיפה של גידים ושרירים ושבר בטיביה מימין. 9. ביום 29.11.01 מסר התובע 2 הודעתו במשטרת שומרון. הודעה זו תומכת בגרסתו בתצהיר עדותו הראשית. עיון בהודעת התובע 2 לחוקר מטעם הנתבעת, מיום 31.12.01, נ/8, מגלה כי ככלל גם שם מסר גרסה דומה לנסיבות התאונה, כדלקמן: "... הילד רץ לראות אותי אני הופתעתי, הוא הגיע בריצה מימין שלי עצרתי ברקס ברחתי שמאלה הוא רצה לברוח אחורה פגעתי ברגל שלו ובקיר עם הטמבון האחורי בצד ימין". 10. בתמיכה לעדות האב, העיד אחיו, סמיר. מתצהירו (ת/2) ועדותו, ושרטוט האירוע על ידו, (נ/4), עולה גרסה דומה לגרסת האב. בעדותו הבהיר סמיר כי הפנים של הילד היו כלפי שער הבית ורגלו הימנית הייתה תפוסה בין הקיר לטמבון של הרכב. 11. בנוסף העיד סמיח. בעדותו ציין סמיח כי המכונית עמדה כך שהטמבון נושק לשער והמכונית ניצבת כמעט לרוחב הכביש כאשר הפנים שלה הם לכיוון מרכז הכביש. יצוין כי בניגוד לעדותו, צייר העד על גבי נ/5 ו - נ/6 את המכונית בזווית שונה, אולם ראיתי להעדיף את עדותו על פני האופן בו צייר. חוות דעתו של מהנדס עוזי רז - נ/7 12. המומחה מטעם הנתבעת לא בדק את מקום התאונה ולא בחן סימני בלימה וחוות דעתו נסמכת על עדות התובע 2 בדבר מהירות נסיעתו במהירות 50-40 קמ"ש והעובדה כי הבחין בבנו בפתאומיות ממרחק 4-3 מטרים. מסקנת המומחה הינה, כי התובע 2 לא יכול היה להספיק להגיב ולבלום במרחק הקצר מ - 22 מטרים ולכן גרסתו אינה אפשרית. אינני שותפה למסקנת המומחה. ראשית, חוות הדעת מתעלמת מהעובדה כי הרכב לא פגע בחזיתו בקטין אלא בחלקו האחורי לאחר שפגע גם בקיר מימין. עובדה זו מוסיפה טווח נוסף אליו לא התייחס המומחה. יתרה מכך, התרשמותו של התובע 2 בדבר המרחק בו ראה את בנו הינה הערכה לא מדויקת, ויתכן כי הטווח היה גדול יותר. שתי נקודות אלו ביחד עם העובדה שהמהנדס לא היה במקום ולא נתן דעתו למשל לשיעור השיפוע אם קיים במקום, מביאות אותי שלא לקבל את חוות הדעת של מהנדס רז בתיק שבפני. בחינת מכלול הראיות 13. לאחר שמיעת מכלול העדויות, התלבטתי באשר לגרסת התובעים הואיל ומנגנון הפגיעה בתובע 1, אשר נמצא עם פניו אל הקיר באופן שנפגע רק ברגלו הימנית, אינו שגרתי. אלא, שלמרות סתירות בעדויות התביעה (בנוגע למקום מגוריהם של התובעים, מקום עבודתו של התובע 2 או המטען שנשא על רכבו), לא מצאתי כי סתירות אלו בעדויות הינן מהותיות במידה המאיינת את כלל גרסתם לאירוע. מכל הגרסאות, לרבות הגרסה השונה במקצת המופיעה בדו"ח מד"א, עולה כי הקטין נפגע על ידי רכבו של אביו. השוני הקל בתיאורם של העדים בנוגע לזווית בה נמצא הרכב אינה מהותית, וככלל, התקבצויות של מספר אנשים שכולם צופים באירוע אחד, כל אחד מזווית הראיה שלו, כל אחד מנקודת הזמן שבה נכנס לתמונה, יכולה ליצור שוני כלשהו בין הגרסאות. 14. לא מצאתי חוסר הגיון מוחלט בצורך לדחוף את הרכב לאחור לצורך חילוץ רגלו של התובע 1. רגל שנתפסה על ידי הטמבון באופן שהיא לחוצה בין הרכב לבין הקיר, הגיוני שכדי לחלצה יש להזיז את הטמבון לאחור מאחר והמשך תנועה קדימה תגרור עמה את הרגל. 15. לאחר בחינת מכלול הראיות שוכנעתי כי עלה בידי התובעים להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, דהיינו בעודף הסתברות, כי התובע 1 נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכבו של התובע 2, אשר בוטח אצל הנתבעת. אשר על כן, חבה הנתבעת בפיצוי התובע 1 מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. 16. לאור טיב פגיעתו של התובע 1, אני ממנה כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדי את פרופ' גנאל מבי"ח שיבא בתל-השומר. הנתבעת תשא בשכ"ט המומחה.הכחשת תאונהתאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסה