הוראת סעיף 43 לחוק הגרמני מסיבה עצמה רק על נרדפים שחירותם נשללה, להבדילם מנרדפים שחירותם הוגבלה. לשון אחר: החוק הגרמני מבדיל בין: (1) הגבלת חירות - המזכה בפיצוי רק בתחומי הרייך השלישי, לבין (2) שלילת חירות - המזכה בפיצוי במדינות זרות. הבחנה זו אומצה גם בדין ישראל ואין עליה עוררין. בשורה של פסקי דין הובהרה האבחנה בין זכויות שהוענקו על פי החוק למי שנרדפו במדינות שנכבשו בידי הרייך השלישי לאלה שסבלו משלטון האימים ונרדפו בידי ממשלות שפעלו בהשראת הנאצים ובהשפעתם ובכללן רומניה, הונגריה ובולגריה. על דרך הכלל אפוא, זכאים לפיצויים על-פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך השלישי. בא סעיף 43 לחוק הגרמני והרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל-מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית. בע"א 660/76 קלינובסקי נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לא (1) 500 נפסק כי יהודי רומניה שגורשו מבתיהם, לא סבלו מ"שלילת חירות", שכן הורשו להגיע ליעד הגירוש באופן עצמאי ובלא משמר מזויין. להלן פסק דין בנושא ההבדל בין "שלילת חירות" לבין "הגבלת חירות" - פיצויים מגרמניה: פסק דין ערעור זה מופנה כנגד החלטת ועדת עררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז-1957 (להלן: "החוק"), בראשותו של כב' השופט לנדמן, מיום 29.01.07 (וע 2399/03, וע 2400/03) לפיה נדחו, בשנית, עררים שהוגשו על החלטת הרשות המוסמכת שלא להכיר במערערים כנכים על פי החוק. הרקע העובדתי: המערערים, בעל ואישה, ילידי 1930 ו- 1931 בעיר סיביו שברומניה. על פי הנטען בתביעות, שהוגשו על ידם לרשות המוסמכת, נאלצו לחיות חיי מסתור (כל אחד בנפרד) במשך שנות מלחמת העולם השניה. לאחר שהרשות המוסמכת דחתה את תביעתם, הוגש על ידם ערר בהתאם לסעיף 17 לחוק. בתאריך 20.08.04 דחתה הועדה את הערר, בשל דלות הראיות שהוצגו על ידם. הועדה ציינה כי המערער לא העיד כלל בפניה ולא ניתן להסתמך בעניינו על עדות רעייתו, המערערת, מאחר שהשניים הכירו רק לאחר עלייתם לישראל, עם תום המלחמה. באשר למערערת נקבע כי תיאורה היה מבולבל מאוד וכל שעלה ממנו לא הגיע לכלל "שלילת חרות". עוד ציינה הועדה כי הטענה בדבר חיי סתר במרתף חשוך כל תקופת המלחמה, אינה מתקבלת על הדעת (מה עוד שהמערערת שינתה גרסאותיה ביחס לתקופות ולמקומות), כמו גם הטענה כי כל יהודי סיביו הסתתרו בתקופת המלחמה. על החלטה זו הוגש ערעור אשר נדון בתאריך 26.01.06 (ע"א 3321/04). הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט לפיה: "הואיל ועו"ד ליפר בסיכומיו בפני הועדה ביקש להציג ראיות נוספות, לרבות תצהירים נוספים של עדים, ואין לבקשה זו התייחסות בהחלטת הועדה, תבוטל ההחלטה והדיון יוחזר לועדה על מנת לאפשר הגשת הראיות הנוספות ומתן החלטה חדשה בהתבסס על החומר במלואו", (ההדגשה לא במקור) ולהסכמה ניתן תוקף של פסק דין. בהחלטה נשוא הערעור שבפנינו שבה הועדה ודחתה את העררים. בעניינה של המערערת נקבע כי לא היה בראיות הנוספות שהוצגו כדי לשנות את המסקנה לפיה עדותה נמצאה בלתי אמינה. מאחר שהעדים לא התייחסו כלל לקורות אותה בתקופת המלחמה. באשר למערער קבעה הועדה כי לא עלה בידו להראות כי מציאת מסתור בביתו של טוחן נוצרי, בתנאים הקשים המצויינים בעדותו מהווים שלילת חופש. המסגרת הנורמטיבית: בשורה של פסקי דין, שהאחרון בהם דנ"א 11196/03 גרנות יוסף ואח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, הובהרה האבחנה בין זכויות שהוענקו על פי החוק למי שנרדפו במדינות שנכבשו בידי הרייך השלישי לאלה שסבלו משלטון האימים ונרדפו בידי ממשלות שפעלו בהשראת הנאצים ובהשפעתם ובכללן רומניה, הונגריה ובולגריה. "על דרך הכלל אפוא, זכאים לפיצויים על-פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך השלישי. בא סעיף 43 לחוק הגרמני והרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל-מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית... הוראת סעיף 43 לחוק הגרמני מסיבה עצמה רק על נרדפים שחירותם נשללה, להבדילם מנרדפים שחירותם הוגבלה. לשון אחר: החוק הגרמני מבדיל בין הגבלת חירות - המזכה בפיצוי רק בתחומי הרייך השלישי, לבין שלילת חירות - המזכה בפיצוי במדינות זרות. הבחנה זו אומצה גם בדין ישראל ואין עליה עוררין" (דברי כב' המשנה לנשיא מ. חשין בענין גרנות). ראו גם ע"א 660/76 קלינובסקי נ' הרשות המוסמכת, פ"ד לא (1) 500 שם נפסק כי יהודי רומניה שגורשו מבתיהם, לא סבלו מ"שלילת חירות", שכן הורשו להגיע ליעד הגירוש באופן עצמאי ובלא משמר מזויין. לפיכך, היה על המשיבה לבחון את עניינם של המערערים על פי הכללים שהותוו בפסיקה, בהתייחס לעובדה שהמערערים סבלו רדיפות מחוץ לתחומי הרייך השלישי, תחת שלטון ממשלה שפעלה בענין זה בהשראת הנאצים. טענות הצדדים - דיון: לטענת המערערים, ועדת הערר שגתה בכך שהתעלמה מהוכחות מדעיות שהובאו מטעם המערערים, לרבות בספרו של המלומד ההיסטוריון - ד"ר ז'אן אנצ'ל בו נכתב כי העיר סיביו היתה מקום מושבה של המפקדה הגרמנית הדרום מזרחית וגם של מפקדת "ההיטלריוגנד" וכי טרנסילבניה היא ארץ הגרמנים. על פי הנטען העיר סיביו מתוארת כחלק מהכיבוש הנאצי בספר הנ"ל ומתוארות בו גם תלאות היהודים בעת הכיבוש. מנגד דבק המשיב בהלכה שנפסקה כי במדינות עצמאיות כמו בולגריה, רומניה והונגריה התנאים להכרה כ"נרדף" הוא היות התובע נתון בתנאים של "שלילת חופש" ולא ניתן להסתפק בתנאים המוגדרים כ"הגבלת חופש". הצדדים חלוקים גם בשאלת משקלן של הראיות שהוצגו ואופן הערכתן. המערערת: כפי שצויין לעיל, גרסתה נמצאה בלתי אמינה על ידי הועדה שדנה בעררה הראשון. על פי הסכמות הצדדים, הוחזר הדיון לועדה, על מנת שתבחן גם את הראיות הנוספות שהגשתן התבקשה. עיון בתצהירים של העדים אריה רוזמן ויצחק שטרן מעלה, כי אין בידיהם כל מידע הנוגע למערערת בתקופת המלחמה. מר רוזמן שמע מדודו שהיא ומשפחתה נלקחו מביתם, ואילו מר שטרן טען כי בעת הכיבוש נאלצו יהודי סיביו להסתתר, אלא שהוא עצמו לא היה בעיר כל המלחמה כיוון שברח ממנה. לאור האמור לעיל, צדקה ועדת הערר במסקנתה כי אין בעדויות הנוספות כדי לשפוך אור על גרסת המערערת או לחזקה, ולפיכך אין הן מצדיקות שינוי המסקנה הנוגעת למהימנותה. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ולא מצאנו כל משגה במסקנות הועדה, לפיה אין בראיות החדשות כדי לאשש את גרסת המערערת. המערער: בתצהירו, שהוגש לועדה, טען המערער, כי לאחר תחילת הכיבוש הנאצי הופקע הנכס בו התגורר והיה על משפחתו למצוא מקום מגורים חלופי. אביו, אשר ידע כי עומדים לקחתו לעבודות כפייה, מצא עבורו מסתור בתחנת קמח שהיתה בקצה הכפר רשינר. הטוחן הנוצרי החביא את המערער באחד המרתפים בתחנה בתנאים בלתי אנושיים. במשך היום נאלץ לעבוד עבור הטוחן בתפירת שקי קמח. במשך כל תקופת שהותו בתחנה היה המערער שרוי בפחד הן מפני הטוחן והן מפני החיילים הגרמניים שנהגו לפקוד את התחנה והוא נאלץ להסתתר מפניהם. בעדותו בפני הועדה חזר המערער על עיקרי גרסתו. ב"כ המשיב ויתרה על חקירתו הנגדית, מאחר שלהשקפתה גם בהנחה שכל האמור בעדות אמת הוא, אין התנאים המתוארים מגיעים לכלל "שלילת חירות". בספרו של ד"ר ז'אן אנצ'ל אכן מתוארות הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי רומניה, שכללו גירוש מבתים ובתי עסק ועבודות כפייה. אולם, אין באמור שם כדי לשנות את העובדה שרומניה אינה מוגדרת כמדינה תחת כיבוש הרייך השלישי. יתרה מכך, ד"ר אנצ'ל מציין בספרו הנ"ל (עמ' 494) כי הפרפקט של סיביו הוא שפעל לסילוק היהודים ממרכז העיר, ואילו בעמ' 527 מציין המחבר כי הטיפול "בבעיה היהודית" היה בידי שלטונות רומניה למורת רוחם של השליחים הנאצים בבוקרשט. בפרסום מארכיון יד ושם מצויין כי בתקופת השואה רוכזו בסיביו וסביבתה אלפי יהודים לשם עבודות כפייה. הם הובאו אליה ממחוזות אחרים, ואילו היהודים המקומיים נהנו מהקלות מסוימות, וגם מצבם של היהודים שרוכזו סביב סיביו ממקומות שונים בטרנסילבניה היה טוב יותר ממצבם של היהודים שרוכזו מהרגאט. "מסיביו לא גורש אף יהודי, אולם מבין תושבי העיר, ששהו בזמן הגירוש במקומות אחרים, גורשו כמה עשרות לטראנסניסטריה וכ-10 מהם נספו. לעבודות כפייה נלקחו ארבעה אנשים, ואחד מהם נורה למוות. באותה תקופה פעל בס' בית ספר יסודי, ובו 30 תלמידים, שפת ההוראה בו היתה יידיש. לאחר 23 באוגוסט 1944, כאשר צבאות גרמניים והונגריים פלשו לתוך שטח דרום טראנסילווניה, היתה סיביו למרכז החשוב ביותר לקליטת פליטים יהודיים מאזור הגבול. על ידי פעולות סעד מאורגנות היטב, הצליחה הקהילה לקלוט במשך חודש וחצי כאלפיים פליטים". מן המקובץ עולה כי לא נמצאו תימוכין לטענת המערער לפיה יש לראות בעיר סיביו אזור הנתון לשליטת הרייך השלישי, ומכאן שקביעת הועדה לפיה יש לאבחן בין שלילת חופש להגבלת חופש בענייננו, בדין יסודה. מקובלת עלינו עמדת הועדה כי על מנת ששהייתו אצל הטוחן תוכר כחיי סתר המהווים שלילת חופש, היה על המערער להוכיח כי החשש שבשלו הסתתר אצל הטוחן היה בר היגיון. מן הספרות, שחלקה צוטט לעיל, עולה כי הטענה לפיה כל יהודי סיביו נמלטו מפחד הצורר הנאצי, אין לה אחיזה במציאות. למרות הפסיקה הקובעת כי מי שבורח ממקום מגוריו, כדי להימנע ממעשה אלימות צפוי - אובייקטיבית וסובייקטיבית - כמוהו כמי שחווה מעשה אלימות. בדין קבעה הועדה כי לא אלה הנסיבות שבפנינו. יודגש כי לא הובאה על ידי המערער ראיה כלשהי המאששת את טענתו לפיה החשש ממעשי האלימות היה חשש אובייקטיבי. מנגד, הוצגו מסמכים מפנקסי הקהילה מהם מצטיירת תמונה שונה מזו אותה מנסה המערער להציג. מן המקובץ עולה כי צדקה הועדה בדחותה את עררו של המערער. סוף דבר הערעור נדחה על כל חלקיו. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. פיצוייםניצולי שואה