טענתה העיקרית של העותרת היא כי משלא השיבה המשיבה להשגת העותרת תוך 60 יום כנדרש בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן - חוק הערר), יש לתקן את שומת הארנונה בהתאם לאמור בהשגה. להלן פסק דין בנושא תשובה להשגה על ארנונה תוך 60 יום: פסק - דין ההליך: 1. מדובר בעתירה מנהלית בה בקשה העותרת להורות למשיבה לתקן את חיובי הארנונה בהתאם להשגת העותרת, ביחס לארנונה לשנת 2002 שהוטלה עליה בגין מרכז מסחרי בשדרות רימון בלהבים. טענתה העיקרית של העותרת היא כי משלא השיבה המשיבה להשגת העותרת תוך 60 יום כנדרש בסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן - חוק הערר), יש לתקן את שומת הארנונה לשנת 2002 בהתאם לאמור בהשגה. לטענת המשיבה - צריכה הייתה העותרת לפנות לועדת ערר על פי חוק הערר האמור - ומשלא פנתה, אין מקום לדון בכך במסגרת של עתירה מנהלית לבית משפט זה, וגם לגוף העניין אין מקום להענות לסעד המבוקש. העובדות: 2. א. בתאריך 9.04.02 שלחה המועצה המקומית להבים מסמך הנושא כותרת "הצעת תשלום", שהינו שובר תשלום בו צויין מספר הנכס, כתובתו, סכום יתרת החוב לארנונה לשנת 2002 והמועד האחרון לתשלום. ב. בתגובה לקבלת המסמך האמור, שלחה העותרת ביום 18.04.02 מכתב שמוען ל"מועצה המקומית להבים", בו טענה כי בניית הנכס נשוא השומה טרם הסתיימה, שלא הוצא לו "טופס 4", שהמבנה אינו מחובר למים וחשמל, שהמבנה אינו מאוכלס ושלא נעשה בו כל שימוש, ולאור זאת טרם הגיעה השעה החוקית לחיוב בארנונה. בנוסף, נטען באותו מכתב כי "הצעת התשלום" אינה מפרטת את חישוב השטח וסיווגו והתעריף בגין כל סוג שטח שבגינו מוטלת הארנונה. לאור זאת ביקשה העותרת באותו מכתב לבטל את הדרישה לתשלום ולהמציא לה את הפרטים הנוגעים לנכס, על מנת לבחון את דרך החישוב לכשיגיע מועד התשלום. כמו כן נאמר במכתב זה שהעותרת שומרת על זכותה להשיג על חיוב הארנונה לכשיומצא לה הפרוט האמור. ג. בתגובה למכתב זה נשלח לעותרת ביום 28.04.02 מכתב של עו"ד עמירם קראוס, כמיופה כוח של המועצה המקומית להבים, בו נאמר שלמיטב ידיעתה של המועצה, בניית הנכס הסתיימה, בעוד שקבלת טופס 4 מתעכבת על ידי העותרת, ועל כן היתה החלטת מרשתו כדין. כמו כן נמסר במכתב זה הפרוט שנתבקש, שהחשבון שנשלח היה בגין החודשים 4/02-3, וכן שהם רשאים לערער על קביעת מרשתו באופן הקבוע בחוק. ד. בתגובה למכתב האמור, נשלח ביום 25.07.05 על ידי ב"כ העותרת, עו"ד רינת כהן כספי, מכתב ממוען ל"מנהל הארנונה של המועצה המקומית להבים", הנושא כותרת - "השגה לשנת 2002", בו נאמר שמוגשת בכך השגה על הארנונה שהוטלה על מרשתה שהתקבלה באמצעות עו"ד קראוס ביום 28.04.02, ובו חזרה על טענתה שהמבנה טרם אוכלס, וכן שאי קבלת טופס 4 לא נגרמה בגלל עיכובים שלה, אלא בגלל דרישת הועדה המקומית לתכנון למסור פירוט על המצללות והאוהל שעליה להקים ואישור מכבה אש. לאחר קבלת מכתב זה, התקיימה שיחה ביום 1.10.02 בין עו"ד רינת כהן כספי, ובין מנהלת הארנונה במועצה המקומית, גב' ליליאן אדרי, בה הודיעה מנהל הארנונה לעו"ד כהן כספי כי מכתבה הועבר לעורך הדין של המועצה שאמור להיות בקשר איתה. בתאריך 24.10.02 נשלח מכתב על ידי עו"ד כהן כספי למנהלת הארנונה בו נאמר שיש לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, לאחר אי מתן החלטה בהשגה תוך 60 יום, כאמור בסעיף 4 (ב) לחוק הערר, ועל כן יש לבטל את החיוב של העותרת בארנונה כאמור בהשגה. ה. ביום 14.11.02 נשלח לב"כ העותרת מכתב של עו"ד יובל שטנדל, כמיופה כוח של המועצה המקומית להבים, בו נטען שהמסמך המתיימר להיות "השגה", מיום 29.10.02, אינו השגה על פי מהותו, הואיל והוא נוגע רק בשאלה אם הייתה רשאית המועצה לחייב אותו בארנונה לאור טענתו שטרם הסתיימה הבניה של נשוא הנכס, ובעניין זה יש לפנות בעתירה מנהלית ולא למנהל הארנונה. כמו כן נאמר במכתב זה, שגם אם היה המכתב האמור בגדר "השגה" מבחינת מהותו, הרי שהעותר כשל בכך שההשגה לא הוגשה תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום כנדרש בתוך הערר, לאור העובדה שהודעת התשלום נשלחה ביום 9.04.02. באשר לטענת העותרת במכתב ההשגה כי יש לראות רק במכתבו של עו"ד קראוס מיום 28.04.02 משום "הודעת תשלום", ורק מאז מתחיל מרוץ המועד להגשת השגה - נטען באותו מכתב שלאור טענה זאת צריכה הייתה העותרת להגיש השגות נוספות על הודעות תשלום נוספות שנשלחו אליה לאחר מועד זה, ומשלא עשתה כן - יש לראותה כמי שלא הגישה כל השגה על כך. כמו כן נטען באותו מכתב, שמשמעות טענת העותרת היא לכל היותר ובספק רב, שיש להפחית מהתקופה של 90 יום להגשת השגה את הזמן שחלף בין הגעת הודעת התשלום הראשונה לבין המכתב בו בקשה העותרת את ההבהרות, אך בכך אין כדי לסייע למרשתו. לאור זאת החמיצה מרשתו את המועד להגשת ההשגה, ולכן חייבת מרשתו בתשלום הארנונה בהתאם להודעת החיוב המקורית. טענות הצדדים: 3. לטענת העותרת בעתירה: א. על פי סעיף 4 (ב) לחוק הערר, על מנהל הארנונה להחליט בהשגה בעצמו תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, ומשלא החליט בעצמו, יש לראות את ההשגה כאילו התקבלה. (ע.א 4518/98(י-ם) עיירות מעלה אדומים נ. חברה כלכלית לירושלים). ב. המכתב מיום 9.04.02 אינו מהווה "הודעת תשלום" בהתאם לחוק הערר, הואיל ולא היה בו הפרוט הדרוש להשגת השגה. (הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית חלק א' הוצ' אוריאן, התשס"א-2001, עמ' 776-779) ג. מבלי לגרוע מהאמור, ניתן לראות במכתב מיום 18.04.02 משום השגה, שגם לאחריה לא התקבלה החלטה של מנהלת הארנונה, בעוד שמכתבו של עו"ד קראוס מיום 28.04.02 אינו יכול להיחשב כהחלטה בהשגה, גם משום שלא קדמה לו הודעת שומה, וגם משום שלא נכתב על ידי מנהלת הארנונה עצמה. ד. הדיון בטענה כי בנייתו של הנכס לא הסתיימה נתונה לסמכות מנהל הארנונה בהשגה (ע.א. (ת.א.)1141/99 פלסים חב' לבניין נ. המועצה המקומית מודיעין). ה. בהעדר קבלת טופס 4 - יש לראות את הנכס כנכס שבנייתו טרם הסתיימה (ע.א. (ת.א.)1141/98, פלסים חברה לפיתוח בע"מ נ. המועצה המקומית מודיעין), ומכל מקום גם בפועל, בניית המבנה לא הסתיימה, ועל כן לא היה מקום לחייב את העותרת. 4. ב"כ העותרת הוסיפה לטעון בסיכומיה: ביחס לטענת ב"כ המשיבה בסיכומיה, כי אין סמכות לבית משפט זה לדון בעתירה הואיל והענין היה נתון לסמכות ועדת הערר לפי חוק הערר, טען ב"כ העותרת, כי במקרה זה קיימת הוראה מנדטורית המחייבת את המועצה המקומית לראות את הענין כאילו שנתקבלה השגת העותרת, ולא היתה סמכות לועדת הערר לדון בכך. לאור זאת מדובר בהחלטה מינהלית של הרשות המקומית, שהיתה צריכה לראות את הערר כאילו שנתקבל ולבטל את החיוב, ומשלא הסכימה לכך, מוסמך בית משפט זה לדון בענין בעתירה מנהלית. על פי סעיף 6(ב)לחוק הערר מוסמכת ועדת הערר לדון רק ביחס למי שרואה את עצמו מקופח מתשובת מנהל הארנונה, בעוד שבמקרה זה לא ניתנה תשובה של מנהל הארנונה במועד הקבוע בחוק, וחלה על הענין הוראת החוק המחייבת לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה. (ה.פ 30053/96 (מחוזי חיפה) יאיר ש. שיווק בע"מ נ. עיריית חדרה ואח', ה.פ 3015/97 (מחוזי חיפה) שטראוס מחלבות בע"מ נ. מנהל הארנונה בעירית נתניה ואח'). אין לראות את שובר התשלום שנשלח ביום 9.04.02 כהודעת שומה שניתן היה להשיג עליה, ועל כן, אין למנות את המועד להגשת השגה ממועד קבלת ההודעה האמורה אלא מיום קבלת מכתבו של עו"ד שטראוס. לאור זאת יש לראות את ההשגה כהשגה שהוגשה תוך 90 יום. בנוסף לפרטים החיוניים החסרים בהודעת השומה, לא צויין בה שיש לנישום זכות לערער על ההודעה, כנדרש בסעיף 7 א' לחוק הערר. המועצה המקומית מנעה את מתן טופס 4 ומנעה מהעותרת שימוש במרכז המסחרי עד אשר יוקם האוהל שבסופו של דבר לא הוקם בגלל דרישות מכבה אש. אין יסוד לטענתה שהעותרת ניסתה לעכב את קבלת טופס 4. בענין זה הוגש תצהיר של דני כלפי. לא הוגש תצהיר של ראש המועצה שהיה בו כדי לסתור את גרסתו של דני כלפי, ולא היה בתצהיר של מהנדס המועצה שהוגש כדי לסתור את גרסת העותרת. 5. בכתב התשובה טענה המשיבה: א. אין לשחרר מחיוב מארנונה, רק בגלל אי מתן תשובה להשגה תוך 60 יום, כאשר הדבר אינו מוצדק לגוף העניין. (ה.פ.864/80 (ת.א.), תל-אביב הילטון בע"מ נ. עריית תל-אביב-יפו). במקרה זה אין לכך הצדקה, לאחר שניתן נימוק לאי קבלת טענת העותרת בהשגה כ-10 ימים בלבד לאחר שהשמיע את טענותיו בהשגה, על ידי ב"כ המועצה המקומית, עו"ד קראוס. המועד של 60 יום למתן החלטה בהשגה נועד למנוע זלזול מצד מנהל הארנונה, ואין לראות את ההשגה כאילו שהתקבלה עכב אי קבלת החלטה בהשגה על ידי מנהל הארנונה עצמו, כאשר הדבר נעשה בתום לב. ב. אין מקום לראות את מכתבה של העותרת מיום 18.04.02 כהשגה תוך התעלמות מהתשובה שניתנה על ידי עו"ד קראוס. בנסיבות אלו ניתן וראוי להחיל את עקרון הבטלות היחסית, לפיו אין לראות השגה כאילו שהתקבלה בכל מקרה, רק משום שלא ניתנה ההחלטה על ידי מנהל הארנונה עצמו אלא על ידי היועץ המשפטי של הרשות המקומית (ע.א(י-ם)4510/98, עיריית מעלה אדומים נ. חברה כלכלית לירושלים בע"מ). מדובר במרכז מסחרי בשטח כולל של למעלה מ-5,000 מ"ר שהינו הנכס המשמעותי ביותר בתחום המועצה המקומית המסווג בשטח מפתח, ותשלומי הארנונה עבורו מהווים מקור הכנסה חיוני של המועצה. ג. אם כטענת העותרת - מכתבה מיום 18.04.02 אינו מהווה השגה, כי אז כשלה העותרת בכך שלא הגישה את השגתה תוך 90 יום כפי שנקבע בחוק, אלא במועד מאוחר יותר, ועל כן, לא היה במכתב שהתיימר להיות השגה משום השגה שהוגשה במועד כדין, ולאור זאת, לא היה באי מתן החלטה על ידי מנהל הארנונה ביחס לאותו מכתב כדי לאפשר לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, כאמור בסעיף 4(ב) לחוק הערר. ד. בנוסף להצעת התשלום שנשלחה לעותרת ביום 9.04.02, קיבלה העותרת הודעות תשלום נוספות, עליהן לא הגישה כל השגה, ואף אם הבניה של הנכס לא הסתיימה במועד המתייחס להודעות התשלום הראשונות - כטענת העותרת, יתכן שהבנייה הסתיימה במועד מאוחר יותר, ועל כך לא הוגשה כל השגה. גם אם ניתן היה לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה לגבי הודעת התשלום הראשונה, לא ניתן לראות את ההשגה כאילו התקבלה ביחס ליתר התשלומים. ה. בנסיבות העניין, לא היה בחוסר הפרטים ביחס לחישוב הארנונה בהצעת התשלום כדי לפגום בהודעת התשלום הראשונה, הואיל והעותרת טענה שאינה חייבת כל תשלום, לאור העובדה שבניית המבנה טרם הסתיימה, ולא הייתה התייחסות בטענותיה לאופן החישוב, אלא לעצם החיוב. ו. ההחלטה לחייב את העותרת בארנונה החל בחודש 3/02 ניתנה כדין, לאחר שנערך סיור במרכז המסחרי והוברר שהסתיימה בנייתו, והיה במצב הראוי לשימוש. העותרת לא הגישה כלל בקשה לקבלת טופס 4 עד ליום 6.11.02, כאשר זמן רב לפני כן לא נעשו כל פעולות בניה ממשית. לו הייתה העותרת פונה בבקשה לקבלת טופס 4 לפני כן, היה ניתן לא הטופס זמן רב לפני כן. בנסיבות העניין אין בהעדרו של טופס 4 כדי לשחרר מחיוב בארנונה, כאשר הנכס ראוי לשימוש מן ההיבט התפקודי, וכאשר הבניין כולל את כל התשתיות החיוניות לשימוש (רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה 5, ע"מ 322-323). במקרה זה העותרת החלה לעשות שימוש בפועל בנכס בטרם התקבל טופס 4, לדוגמא, בכך שהיחידה המושכרת הגדולה ביותר - חנות מחסני השוק, נמסרה בפועל לשוכר ביום 1.01.03 לביצוע עבודות התאמה המהוות שימוש לכל דבר, בטרם היה בידי העותרת טופס 4, שהתקבל רק ביום 26.01.03. 6. בסיכומיו הוסיף ב"כ המשיבה לטעון כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בעתירה, לאור פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 2425/99,עיריית רעננה ואח' נ. י.ח.ייזום להשקעות בע"מ, לפיו נתונה סמכות רחבה לגופי ערר, ואין מקום לדון בבית משפט בעניין הנתון לסמכות ועדת ערר על פי חוק. במקרה זה הייתה נתונה הסמכות לדון בעניין לועדת ערר לפי חוק הערר, לו היה הערר מוגש במועד הקבוע בחוק, ואין מקום לדון בכך בבית משפט זה. השאלות העומדות לדיון: 7. ביחס לשאלה - אם מוסמך בית משפט זה לדון בעניין, נראה לי שהדבר כרוך בשאלה - האם מוטלת על הרשות המקומית בנסיבות העניין חובה מנדטורית לראות את ההחלטה כאילו שנתקבלה, כפעולה מינהלית של הרשות המקומית או של מנהלת הארנונה של המועצה המקומית, או שהדבר היה נתון לשיקול דעת מנהלת הארנונה, והאם נושא זה כלול בסמכויות ועדת הערר על פי חוק הערר. אם התשובה לשאלה האחרונה תהא חיובית, כי אז ניתן לקבוע גם שיש לבית משפט זה סמכות לדון בענין, וגם שלא היה צורך בהגשת ערר לועדת הערר, אך אם היה מקום לפנות לועדת הערר, כי אז מתאים הענין לפסיקת בית המשפט העליון בהלכת "ייזום" ופסקי דין נוספים בהם הוחלט כי אין מקום לדון בעתירה מנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים בעניין המסור לגופי ערר על פי חוק.(בש"א (ב"ש) 7574/03 עיריית באר - שבע נ' מ.ש זגורי חברה לבניין ופיתוח בע"מ, תק - מח 2003 (4) 2551, 2552; עת"מ (ב"ש) 210/01, חיפה כימיקלים דרום בע"מ נ' המועצה האיזורית תמר, תק - מח, 2002(3) 7436, 7438). על מנת להכריע בשאלה האמורה - יש להיזקק לשאלה האם הוגשה השגה כדין, ואם כן- האם ניתנה לגביה החלטה בהשגה על ידי מנהל הארנונה במועד הקבוע בחוק. בקשר לכך יש להתייחס לשאלה - איזו פעולה תחשב כ"הודעת תשלום" של "מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית", הרשאי להגיש השגה עליה לפני מנהל הארנונה, מתי הוגשה השגה כזאת ואם ניתן לראות את התשובות שניתנו על ידי עו"ד קראוס או על ידי עו"ד שטנדל כתשובות בהשגה. כמו כן יש לדון בשאלה - האם הוגשה "השגה" תוך 90 יום מיום קבלת "הודעת השומה", שבעקבותיה - אם לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום - ייחשב הדבר כאילו החליט המנהל לקבל את ההשגה. למקרה שייקבע שההשגה לא הוגשה במועד - תעמוד לדיון השאלה - אם לא ניתנה החלטה על השגה שלא הוגשה במועד הקבוע בחוק, אלא באיחור - האם תחול על כך הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר. לעניין זה, נשאלות השאלות - אם יש לראות את הצעת התשלום כהודעת שומה, האם יש לראות את מכתבה של העותרת למועצה המקומית כהשגה, האם יש לראות את מכתבו של עו"ד קראוס כתשובה להשגה, שניתנה על ידי היועץ המשפטי של הרשות המקומית, על אף שהיה פגם בכך שלא ניתנה על ידי מנהל הארנונה עצמו, ואף שיכול להיות בהשגה זו כדי לאפשר לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, יתכן שניתן להימנע מכך על פי עקרון הבטלות היחסית, או עקב חוסר תום לב מצד העותרת. האם ניתן וראוי שבית משפט זה ידון בעניין? 8. ביחס לשאלה הראשונה - אם מוסמך בית משפט זה לדון בענין, נראה לי כי אין בהלכת "ייזום" כדי לשלול את סמכותו של בית משפט זה מיניה וביה לדון בענין, כאשר הסמכות הכללית לכך נתונה לבית משפט זה על פי התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים. השאלה הינה שאלה של מדיניות שיפוטית, ביחס להיקף ההחלה והיישום של העקרון לפיו יש להימנע מלדון בענין לפני בית המשפט לענינים מנהליים, או כל ערכאה שיפוטית אחרת, בעת שניתן לדון בכך לפני גופי ערר המוסמכים לכך על פי החוק. בקשר לכך סמכות ועדת הערר לפי חוק הערר הינה רחבה והיא מוסמכת לדון בשאלה אם בנייתו של בניין הסתיימה או טרם הסתיימה, לענין חיובו, או אי חיובו בארנונה. ענין זה נוגע לברור עובדתי, ולשם כך ניתנה הסמכות לועדת הערר על מנת לבדוק ולהחליט בענין מן ההיבט העובדתי והמשפטי. בסעיף 4(ב) לחוק הערר נקבע שאם לא השיב מנהל הארנונה תוך שישים יום - "ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה..." בסעיף 6 לחוק האמור נאמר: "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר". לאור זאת יש לראות אי מתן החלטה בהשגה תוך 60 יום כאילו שמנהל הארנונה "החליט לקבל את ההשגה", וכשם שניתן להגיש ערר על כל החלטה אחרת של מנהל הארנונה, כך ניתן לכאורה להגיש ערר גם על תוצאה של אי הגשת השגה שכמוה כ"החלטה לקבל את ההשגה". כאשר יש ספק אם התקיימו התנאים על פיהם ניתן לראות אי מתן תשובה בהשגה כמתן החלטה בהשגה, אין מניעה שתהא ועדת ערר מוסמכת לדון בכך בערר בין שמדובר בערר של מנהל הארנונה ובין שמדובר בערר של הנישום, כאמור בסעיף 6(ב) לחוק הערר, לפיו רשאים לערור לפני ועדת ערר גם מנהל הארנונה וגם הרואה את עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה. במקרה זה ניתן לראות בסרובה של הרשות המקומית ושל מנהלת הארנונה לראות את הענין כאילו שמנהל הארנונה החליט לקבל את ההשגה על פי סעיף 4(ב) לחוק הערר, כהחלטה של מנהל הארנונה בהשגה עליה ניתן לערור לפני ועדת הערר, ואין בעובדה שמדובר בקביעה חוקית מנדטורית המחייבת לראות את הענין "כאילו החליט (מנהל הארנונה) לקבל את ההשגה", כדי לשלול את סמכות הועדה לדון בכל ענין של "אדם או גוף הרואה עצמו מקופח מתשובת מנהל הארנונה על השגתו". מבחינה זאת נראה לי שאין מניעה לכך שועדת הערר תדון בשאלה אם התקיימו התנאים המחייבים לראות את הענין כאילו החליט המנהל בהשגה, תוך התייחסות לשאלה אם יש לראות הודעה מסויימת כהודעת תשלום לפי סעיף 3(א) לחוק הערר, שלפיו רשאי "מי שחוייב בארנונה" להגיש ערר תוך תשעים יום, ובמקרה זה - אם יש לראות את הודעת המועצה המקומית מיום 9.04.02 כהודעת תשלום. כמו כן אין מניעה לכך שועדת הערר תדון בשאלה, אם יש לראות את תשובתו של עו"ד קראוס כתשובה בהשגה, וכן הלאה, בכל השאלות העומדות לדיון. גם ביחס לשאלה אם יש מקום להחיל את עקרון הבטלות היחסית, או העדר תום לב, ולהימנע מראיית המצב כאילו הוחלט לקבל את ההשגה, כאשר ניתנה תשובה מהותית על ידי היועץ המשפטי של המועצה במקום על ידי מנהל הארנונה עצמו, נראה לי שאין מניעה שתדון בכך ועדת הערר. בקשר לכך מקובלות עלי דעותיהם של השופטים גילאור וביין, בה.פ 30053/96 (מחוזי חיפה) וה.פ 3015/97 (מחוזי חיפה), האמורים לעיל, שהוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר הינה הוראה מנדטורית מחייבת, אך נראות לי בענין זה גם דעותיהם של השופטים דוד חשין, עזרא קמא ויהונתן עדיאל בע"א (י - ם) 9510/98, האמור לעיל, כי במקרים מתאימים ניתן להחיל את עיקרון הבטלות היחסית ולהימנע מהתייחסות לאי החלטה בהשגה כאל קבלת ההשגה, כמו המקרה בו ניתנה החלטה מהותית בהשגה על ידי יועץ משפטי של הרשות המקומית בנסיבות בהן הוא פועל כיועצו של מנהל הארנונה בתיאום איתו. לאור זאת נראה לי גם במקרה זה כי לא היתה ועדת הערר משוללת סמכות לדון בשאלה האמורה, ובין שהיה הערר מוגש על ידי העותרת לדון בשאלה האמורה ובין שהיה מוגש על ידי העותרת כמי שרואה את עצמה מקופחת מהחלטת הרשות המקומית או מנהלת הארנונה שלא לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, או על ידי מנהלת הארנונה, בבקשה לקבוע שאין לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה. במצב זה ניתן היה לטעון כי משלא הוגש ערר לועדת הערר תוך 30 יום מיום קבלת תשובתה של מנהלת הארנונה, אם תחשב תשובתו של עו"ד שטנדל כתשובתה של מנהלת הארנונה, חלף המועד להגשת הערר, אך בקשר לכך נראה לי, שלא ניתן לקבוע שחלף המועד להגשת הערר, הואיל ולמעשה לא ניתנה עדיין תשובתה של מנהלת הארנונה עצמה בהשגה, וגם תשובתו של עו"ד שטנדל לא ניתנה תוך 60 יום מיום הגשת ההשגה, אם נתייחס למכתב ההשגה ולא למכתב מיום 18.4.02 כאל השגה. מבחינה זאת אין מניעה לכך שמנהל הארנונה ייקבל ייעוץ משפטי, אך עליו לשקול באופן עצמאי את העניינים המחייבים הפעלת שיקול דעת של בעל התפקיד, ובעניין זה צריך מנהל הארנונה להפעיל את שיקול דעתו הוא, ולא את שיקול הדעת של היועץ המשפטי, של ראש הרשות המקומית, או של מועצת הרשות המקומית. שאלת החיוניות של כספי הארנונה למועצה המקומית אינה יכולה לבוא במקום מכלול השיקולים שעל מנהל הארנונה לשקול בקשר לכך. מאידך גיסא, יש מקום לשקול האם בנסיבות הענין ניתן וראוי להחזיר את העניין לועדת הערר, על מנת לדון בענין, או שבמקרה זה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית מובהקת, ולאחר ששאלת הסמכות לא התעוררה בתגובה המקדמית של המשיבה והוסכם בין הצדדים שבית המשפט ידון בעת ובעונה אחת גם בשאלת הסמכות וגם בענין לגופו ככל שיש לו סמכות לכך. לאור העובדה שבית משפט זה מוסמך לדון בענין במקביל לסמכות ועדת הערר, יתכן שניתן וראוי לדון בענין בבית משפט זה לגופו, תוך התייחסות לשאלה אם התקיימו התנאים להחלה מנדטורית של סעיף 4(ב) לחוק הערר, ולראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, או לקבוע שלא התקיימו התנאים לכך או אף אם התקיימו התנאים לכך, שניתן וראוי להחיל במקרה זה את עקרון הבטלות היחסית,או העדר תום לב ולהימנע מהתייחסות למצב כאילו שניתנה החלטה המקבלת את ההשגה. ההכרעה: 9. לאחר ששקלתי את כל השיקולים האמורים נראה לי כי בנסיבות הענין קיימת סמכות מקבילה גם לבית משפט זה וגם לועדת הערר לדון בעניין, הן לגופו והן ביחס לאופן ההחלה ויישום של הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר, אלא שבין כך ובין כך נראה לי כי בנסיבות הענין ניתן וראוי שההכרעה תידון לגופה, תחילה על ידי מנהלות הארנונה וועדת הערר בהתייחס לשאלה האם היה המבנה חייב בארנונה במועד בו חוייב על ידי המשיבה. במקרה זה נראה לי שאכן חלה על הענין הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר במשמעות הפורמלית והטכנית, של העניין. בהצעת התשלום שנשלחה לעותר חסרו כל הפרטים החיוניים הדרושים בהודעת שומה, לא הובאה לידיעת העותרת בהצעת התשלום כי היא זכאית להגיש השגה כנדרש בסעיף 7 א' לחוק הערר ואינה יכולה להיחשב, כהודעת שומה תקינה לפי סעיף 3(א) לחוק הערר, המתחילה את מרוץ המועד להגשת השגה תוך 90 יום. תשובתו של עו"ד קראוס אינה יכולה להיחשב, במשמעות הפורמלית, כתשובה להשגה, הן מפני שלא קדמה לה הודעת שומה תקינה והן ומשום שהתשובה לא ניתנה על ידי מנהל הארנונה עצמו, אלא על ידי יועצה המשפטי של הרשות המקומית. במצב זה יש לראות את השילוב של הצעת התשלום ותשובתו של עו"ד קראוס כהודעת שומה, את מכתב ההשגה כהשגה, והעדר תשובה תוך 60 יום לאותה השגה, בכלל, ועל ידי מנהלת הארנונה עצמה, בפרט, כהחלטה לקבל את ההשגה, כאור בסעיף 4(ב) לחוק הערר. במקרה זה נראה לי כי ניתן וראוי לדון בשאלות אלו, שהינן שאלות משפטיות מובהקות שנדונו בדיון זה לגופן, במסגרת דיון זה, על פי במסגרת הסמכות המקבילה של בית משפט זה לדון בעניין, במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית משפט זה, אם לדון בענין בעצמו או להותיר את הדיון בענין בידי ועדת הערר. הוא הדין גם ביחס לשאלה אם יש להחיל על הענין את עקרון הבטלות היחסית, ועקרון תום הלב. בקשר לכך נראה לי כי בנסיבות הענין ניתן וראוי שגם בכך ידון בית משפט זה. בנסיבות הענין נראה לי כי בדומה לפסק הדין בע.א. (י-ם) 4510/98 בענין עיריית מעלה אדומים, ניתן וראוי להחיל את עקרון הבטלות היחסית, ולאפשר למנהלת הארנונה לועדת הערר לדון בענין לגופו. הנימוקים לכך הם כי אף שבמשמעות הפורמלית הטכנית לא ניתנה החלטה בהשגה תוך 60 יום מיום קבלת ההשגה, הרי שמבחינה מהותית, מבחינת הרציונל של ההלכה ומבחינת תכלית ההוראה בסעיף 4 (ב) לחוק הערר, האמורה היתה הודעת שומה מהותית, היתה השגה מהותית והיתה החלטה מהותית על ההשגה. מן ההיבט המהותי התקיימו כל האלמנטים המהותיים של הודעות שומה בהצעת התשלום מיום 9.04.02. העותרת ידעה לאיזה נכס התכוונה המועצה המקומית, והשגתה לא התייחסה לסיווג או לגובה הסכום, אלא לעצם החיוב בארנונה, לאור הטענה שהבניה טרם הסתיימה, והגישה על כך השגה לגוף הענין, שלא היתה שונה במהותה מההשגה הפורמלית שהוגשה מאוחר יותר. תשובתו של עו"ד קראוס מיום 28.04.02, כללה את כל האלמנטים שהיו דרושים בהחלטה בהשגה, בכך שהתייחסה לטענות העותרת במכתבה למועצה המקומית מיום 18.04.02. מאידך גיסא אין לראות מכתב זה כתשובה פורמלית להשגה, הואיל והיו פגמים בהודעת התשלום ולאור העובדה שההחלטה בהשגה לא התקבלה על ידי מנהלת הארנונה עצמה. מנקודת ראות העותרת, ניתן לראות כי היא היתה מאוד זריזה ועירנית בשלב הראשון בו קיבלה את הודעת התשלום, ובשלב המאוחר, לאחר קבלת תשובתו של עו"ד שטנדל, בעוד שבשלב הביניים, בין שני המועדים הנ"ל, השתהתה ונמנעה מכל מגע עם נציגי הרשות המקומית, עד שהתגבש המצב בו ניתן היה לראות באופן פורמלי את המצב כאילו שהוחלט לקבל את ההשגה. העותרת לא עשתה דבר בקשר לכך, החל במועד בו נשלח מכתב ההשגה של עו"ד רינת כהן כספי ביום 25.07.05 ועד ליום 1.10.02, בו התקשרה עו"ד רינת כהן למנהלת הארנונה, לאחר חלוף אותם 60 ימים לארנונה, ולאחר שחלפו שלושים יום נוספים בהם מוסמכת ועדת הערר להאריך את המועד את המועד למתן תשובה בהשגה על ידי מנהל הארנונה, והתגבש המצב הפורמלי בו יש לראות את המצב כאילו שנתקבלה החלטה המקבלת ההשגה, לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר. מכלול העובדות מצביע על כך כי העותרת פעלה בצורה זאת על מנת לזכות באופן טכני בקבלת ההשגה, בלי להביא את הענין לברור לגופו, בעוד שמנהלת הארנונה ויועציה המשפטיים, שהתייחסו לעניין מן ההיבט המהותי, ראו את הצעת התשלום כהודעת שומה ואת תשובתו של עו"ד קראוס כתשובה להשגה של העותרת במכתבו מיום 18.04.02, ולכן לא ראו צורך במתן החלטה פעם נוספת בהשגה, כך שאי מתן תשובה פעם נוספת בהשגה נעשה בתום לב, בסוברם כי כבר ניתנה החלטה בהשגה. בנסיבות אלו נראה לי שניתן וראוי להחיל את עקרון הבטלות היחסית המאפשר את יישום המהות, הרציונל והתכלית של הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר, שתכליתו להביא לידי ברור מהיר של ההשגה, ובנסיבות הענין, נראה לי כי יש להותיר את ההכרעה בענין לגופה בידי מנהלת הארנונה ובידי ועדת הערר, כפי שנעשה בע"א (י-ם) 4510/98, תוך שימוש בעקרון הבטלות היחסית. מאידך גיסא, נראה לי, ביחס לשאלה המהותית והפיסקלית - אם יש לראות את המרכז המסחרי כמבנה שהסתיימה בנייתו והוא ראוי לשימוש על אף שטרם התקבל טופס 4, כשאלה המחייבת ברור עובדתי והפעלת שיקול דעת פיסקלי בצד שיקול הדעת המשפטי, שמן הראוי ששאלה זאת תידון תחילה על ידי מנהל/ת הארנונה וועדת הערר, בטרם תעמוד לדיון בבית משפט זה. אי השתכללות הפעולות שהביאו למצב שנוצר עקב חוסר תום לב: 10. דרך נוספת המובילה למסקנה האמורה, הינה שהתנהגות העותרת בעניין זה היתה התנהגות שלא בתום לב, בכך שתחילה העלתה העותרת טענות המתאימות להשגה בשלב מוקדם שלא בדרך של השגה, אלא בדרך של קבלת הבהרות, קבלה לאחר מכן תשובות המתאימות מבחינה מהותית לתשובה בהשגה מהיועץ המשפטי של הרשות המקומית, שנתן מן הסתם את תשובתו בתיאום מס מנהל הארנונה, ולאחר שכל התשובות המהותיות היו בידיה, פנתה בהשגה פורמלית למנהל הארנונה, המתינה בדממה תקופה של שלושה חודשים, עד אשר חלף המועד למתן תשובה פורמלית בהשגה, ועד אשר נוצר מצב פורמלי בו יש לראות את המצב כאילו שנתקבלה ההשגה, ביודעה עוד קודם לכן כי קיבלה תשובה מהותית להשגה מהיועץ המשפטי של הרשות, ולאחר שחלף המועד למתן החלטה פורמלית בהשגה ועד אשר נוצר מצב פורמלי על ידי מנהל הארנונה, פנתה למנהל הארנונה בדרישה לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה. לעומת זאת, יש לראות את מנהלת הארנונה כמי שפעלה בענין בתום לב, בסוברה כי ניתנה קודם לכן תשובה להשגה במכתבו של עו"ד קראוס מיום 28.04.02 ועל כן נמנעה מלהשיב למכתב ההשגה הפורמלי, שאותו ראתה כמכתב השגה נוסף, לאחר שנדחתה קודם לכן השגת העותרת במכתבו של עו"ד קראוס. במצב זה יש לראות את פעולותיה של העותרת כפעולות חסרות תום לב שלא השתכללו, על פי עקרון תום הלב, החל גם על מערכת יחסים חוזרת וגם על כל פעולה משפטית, לפי סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י לה 1, 828, 838 - 839). במצב זה נראה לי שיש לראות את ההשגה השניה שהוגשה על ידי העותרת כהשגה שלא השתכללה בה הפעולה, עקב העדר תום לבה של העותרת בעניין זה, ולא היה בכך כדי להביא להשתכללות של מצב בו ניתן לראות את ההשגה כאילו שנתקבלה, לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר. 11. לאור האמור,אני קובע כי על פי עקרון הבטלות היחסית והעדר תום לב מצד העותרת, אין לראות את המצב כאילו שניתנה החלטה על ידי מנהלת הארנונה לקבל את ההשגה, אלא כמצב בו התקבלה הודעת שומה, והוגשה השגה כדין על ידי העותרת, ולאור זאת מוחזר הדיון למנהלת הארנונה של המשיבה על מנת לשקול ולהחליט בענין בעצמה, תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין, ולאחר מכן יהיה זכאי כל צד לפעול על פי הדרכים והמועדים הקבועים בדין, ובין השאר, יוכל כל צד לפנות לוועדת ערר כדין, לאחר שתתקבל החלטת מנהלת הארנונה. בהתחשב בתוצאות הדיון, אין צו להוצאות. ארנונה