קובלנה נגד עורכי דין

להלן פסק דין בנושא קובלנה נגד עורכי דין:

פסק-דין     

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.     זוהי עתירה בה מבוקש צו אשר יורה ללשכת עורכי הדין להחמיר באישומים הכלולים בקובלנה שהוגשה נגד המשיבים 4 ו-5, עורכי דין במקצועם, בעקבות תלונה שהגיש העותר.

2.     העותר הוא עורך-דין, אשר הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין נגד המשיבים 4 ו-5, עו"ד עמוס נצר ועו"ד בצלאל בן-דוד. עניינה של התלונה - חשד להטיה במרמה של הליך בוררות, בו שימש המשיב 4 כבורר, והמשיב 5 - כבא-כוח אחד הצדדים המתדיינים. העותר ייצג את הצד שכנגד. העותר פנה לבית המשפט בכפר סבא בשם מרשיו, בתובענה לביטול פסק הבוררות. התובענה נדחתה, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי ביטל את פסק הדין, והורה לבית משפט השלום לשמוע את חקירת הבורר. בית משפט השלום עשה כן, והוציא מתחת ידו פסק דין שני, אשר שב ודחה את תביעת מרשיו של העותר לביטול פסק הבוררות (להלן - פסק דינו השני של בית משפט השלום). לבסוף בוטל פסק הבוררות בהסכמה במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

3.     טוען העותר, כי הטיפול בתלונה שהגיש ללשכת עורכי הדין אופיין ב"סחבת", עד כי נאלץ לעתור לבית משפט זה (בג"צ 6132/06), בבקשה לחייב את הלשכה לנקוט הליכים משמעתיים נגד המשיבים 4 ו-5. ביום 16.8.06 נמחק ההליך, בעקבות הודעת ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין כי התיק מועבר לבא-כוח הקובל לצורך הכנת טיוטת קובלנה.

4.     ביום 25.12.07 העיד העותר, במסגרת הדיון בקובלנה. במעמד זה התברר לו, לטענתו, כי לא הוצגו בפני בית הדין המסמכים והמוצגים שהמציא ללשכה כתמיכה לתלונתו. עוד התברר, כי ככל הנראה, לא נפרשו בקובלנה כל הטענות המיוחסות למשיבים 4 ו-5, וכי אלה הואשמו בסעיפי אישום אשר אינם משקפים את חומרת מעשיהם הנטענת על-ידי העותר.

5.     ביום 27.12.07 פנה העותר אל ועד מחוז תל-אביב של הלשכה (המשיב 2) בבקשה לקבל את כתב הקובלנה. כמו כן ביקש, כי לקובלנה יצורף כל חומר הראיות שהמציא ללשכה, וכי הקובלנה תתוקן. את עתירתו לבית משפט זה הגיש ביום 7.1.08, בטרם נענתה פנייתו.

6.     בעתירתו טוען העותר, כי לשכת עורכי הדין היא גוף סטטוטורי הפועל כנאמן של הציבור הרחב, ושל ציבור עורכי הדין. ככזו, כפופה הלשכה לכללי המשפט המינהלי. משכך, עליה להפעיל את סמכויותיה, ובכללן סמכות השיפוט המשמעתי, בסבירות, בתום-לב, וללא שיקולים זרים והפליה. עליה לפעול לשמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, ולקדם את האינטרסים העומדים בבסיסו.

7.     העותר טוען, כי הדיון בבית הדין מצוי בשלב מתקדם, שכן פרשת התביעה הסתיימה, והחלה פרשת ההגנה. הכרעת בית הדין למשמעת תהא מושתתת על המסכת העובדתית והראיות כפי שהותוותה לפניו, ובמצב הדברים הנוכחי, חלק מטענות העותר ומהראיות שהציג, אינם כלולים בגדר הדיון. גם אם יוגש ערעור על הכרעת בית הדין, הוא יהיה תחום לגדר הדיון כפי שהיה בבית הדין למשמעת, ולא ניתן יהא "לתקנו" על דרך של העלאת טענות חדשות והצגת ראיות נוספות. בנוסף, לעותר לא יהיה מעמד פורמאלי בשלב הערעור. כך, עלול בית הדין למשמעת להימנע מהרשעת המשיבים 4 ו-5, או להרשיעם בחלק מהאישומים או באישומים קלים בלבד; יהא זה סוף פסוק מבחינת האפשרות למצות את הדין עם המשיבים 4 ו-5, בניגוד לאינטרס הציבורי בטוהר מידותיו של ציבור עורכי הדין והבוררים. על כן, טוען העותר, יש לתקן, כל עוד הדבר אפשרי, את ההליך המתנהל בבית הדין למשמעת, ובטרם יסתיים.

8.     לאור האמור, מבקש העותר בעתירתו כי יינתן צו על תנאי אשר יורה ללשכת עורכי הדין ולוועד מחוז תל אביב לתקן לאלתר את הקובלנה באופן שיבטא את חומרת המעשים המיוחסים למשיבים 4 ו-5 בתלונת העותר, לרבות על דרך צירופו של כל חומר הראיות לקובלנה. עוד מבקש העותר, כי יינתן צו המורה לבית הדין למשמעת להורות לוועד המחוז להגיש לו את כל חומר הראיות שהמציא העותר. לבסוף מבוקש צו ביניים המורה לבית הדין למשמעת המשמעתי לעכב את ההליכים המשמעתיים בעניין המשיבים 4 ו-5.

9.     ביום 20.7.08 הגיש העותר בקשה למחוק את עו"ד נצר כמשיב בעתירה בלא שיחוייב בהוצאות. כן ביקש לתקן את עתירתו בהתאם, באופן שהסעדים המבוקשים בה יכוונו כלפי המשיב 5 בלבד, עו"ד בצלאל בן-דוד. המשיבים נתנו הסכמתם לכך, ועל כן אנו מורים על מחיקת עו"ד נצר כמשיב בעתירה. חרף זאת, כדי שלא לפגוע בשלמות התמונה, לא נשמיט בדיוננו להלן את טיעוני הצדדים הכוללים התייחסות אל עו"ד נצר.

10.     המשיבים 1, 2, ו- 5 הגישו את תגובותיהם לעתירה.

11.     המשיב 1 מציין, כי המשיב הראוי לעתירה הינו הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, הנמנה על הקובלים הרשאים להגיש קובלנה לבית הדין למשמעת, על-פי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין), ולא לשכת עורכי הדין. התגובה הוגשה כאילו הוועד המרכזי הוא אכן המשיב.

12.     לגוף הענין טוען המשיב 1, כי טענות העותר באשר למרמה והטיית הדין נדונו לגופן במהלך התדיינות עניפה שהתקיימה בין הצדדים בבתי המשפט, במסגרת בקשת העותר לביטול פסק הבוררות. טענות אלה נדחו לראשונה על-ידי בית משפט השלום בכפר-סבא אשר קבע כי התובעים, שולחיו של העותר, לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בתביעה מיוחדת כזו. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר החזיר את הדיון לבית משפט השלום, לצורך שמיעת עדות הבורר. גם בפסק דינו השני של בית משפט השלום נדחתה התביעה לביטול פסק הבוררות, תוך שנקבע כי לא הונח בפני בית המשפט די חומר המלמד באופן ברור כי הבורר מעל בשליחותו. גם על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. פסק הדין בערעור נוסח בזו הלשון: "בהסכמת הצדדים, מתקבל הערעור". על כן, חרף קבלת הערעור, פסק הדין שניתן בערעור אינו תורם לאישוש טענות העותר.

     המשיב 1 מוסיף, כי כל חומר הראיות שהעותר צירף לתלונתו, הוגש גם לבית המשפט, וכי לתלונה לא צורף חומר חדש, נוסף. בנסיבות אלה סבר הקובל כי קלושים הסיכויים להוכיח את הטענות החמורות המועלות בתלונה, בדבר מרמה וקשר לביצוע מעשה של הטיית הדין, טענות שנטל ההוכחה לגביהן הינו כבד ביותר, ואשר נדחו בבית המשפט. הקובלנות נוסחו, איפוא, תוך התמקדות בפסלות התנהגותם של עו"ד נצר והמשיב 5, מבלי שנתבקש להסיק מהתנהגות זו מסקנות מרחיקות לכת בדבר מרמה והטיית דין.

     עוד מציין המשיב 1, כי עם סיומה של פרשת התביעה, טען בא-כוח הנאשמים בקובלנה כי ההאשמות לא הוכחו. בית הדין למשמעת דחה את המשך הדיון עד להכרעה בטענה זו. במצב דברים זה, לא ניתן יהיה לבקש את תיקון הקובלנות או להגיש ראיות נוספות, ובמובן זה העתירה הוגשה באיחור.

13.     המשיב 2, ועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין, מציין בפתח תגובתו, כי לאחר שהוגשה אליו תלונת העותר, החליט המשיב 2 שלא לטפל בה, שכן עו"ד נצר והמשיב 5 מילאו תפקידים שונים במשיב 2. לפיכך, העביר את הטיפול בתלונה למשיב 1. על כן, בתגובתו התייחס המשיב 2 לטענות בעניין טיפולו בתלונת העותר, עד לשלב בו העביר את הענין אל המשיב 1.

     המשיב 2 טוען, כי בבדיקת התלונה והחומר שהגיש העותר, לא נמצאו ראיות מספיקות לנקיטת הליכים משמעתיים נגד עו"ד נצר והמשיב 5 בגין החשדות שהעלה העותר נגדם; הראיות כולן היו נסיבתיות, ולא הובילו למסקנה יחידה לפיה עו"ד נצר והמשיב 5 ביצעו את העבירות שהעותר מייחס להם. אדרבא, הראיות הנסיבתיות השתלבו גם עם גרסתם של השניים.

14.     תגובת המשיב 5 לעתירה, אשר הוגשה במשותף עם עו"ד נצר, כוללת טענות מרובות. נביא את העיקריות שבהן:

     לטענת המשיב 5, תלונת העותר, בה הואשם יחד עם עו"ד נצר בקשירת קשר פסול להטות את תוצאת הבוררות, התבססה על השערות וחשדות, בלא שהיתה בידי העותר ולו ראיה ישירה אחת. ביום 6.8.07 הוגשה הקובלנה נגד המשיב 5 ועו"ד נצר, וזו לא שיקפה את חשדותיו האמורים של העותר. טוען המשיב 5, כי כבר ביום 13.8.07 נשלח למשרד העותר מכתב מאת לשכת עורכי הדין, המיידעו על הגשת התובענה, ומכאן כי ידע על כך כבר אז. את תוכן הקובלנה יכול היה העותר לדעת, לכל המאוחר, ביום 3.12.07, אז התקיים הדיון הראשון בקובלנה. אלא, שהעותר לא נכח בו, חרף זכותו לכך בהיותו המתלונן ואף עד תביעה. מכאן עולה, כי העותר השתהה בהגשת העתירה, הן שיהוי סובייקטיבי, שנגרם עקב מחדליו שלו עצמו, והן שיהוי אובייקטיבי, מפני שבחלוף הזמנים שינה המשיב 5 את מצבו לרעה; הדיון המשמעתי בעניינו החל, ההקראה בוצעה, עדי הקבילה נחקרו, וכל ראיות הקבילה הוגשו. שינוי כלשהו של הקובלנה בשלב זה, יגרום נזק גדול להגנת המשיב 5, עד כדי עיוות דין.

15.     מוסיף המשיב 5, כי נוכח העדרו של העותר מהדיון ביום 3.12.07, ביקש בא-כוח הקובל לקיים דיון נוסף במועד אחר, ובו להעיד את העותר. דיון כזה התקיים ביום 25.12.07, והעותר העיד בו. באותו דיון סיים בא-כוח הקובל את הבאת הראיות מטעמו, והודיע "אלו עדיי". המשיב 5 העלה טענת "אין להשיב לאשמה", ונכון למועד הגשת תגובתו (28.1.08) הוא ממתין להחלטת בית הדין בטענה זו. לאחר דיון זה, שלח העותר, ביום 27.12.07, פנייה לוועד מחוז תל-אביב וכן לבא-כוח הקובל, את בקשתו לתקן את הקובלנה ולהציג ראיות נוספות לבית הדין. הוא לא מצא לנכון להמתין לתגובה לפנייה זו, ומיהר והגיש את עתירתו. מטעם זה, בצד השיהוי בהגשת העתירה, הרי שהוגשה בטרם עת.

16.     המשיב 5 סבור עוד, כי בעתירה נפלו פגמים שונים המצדיקים את דחייתה על הסף, כחוסר ניקיון כפיים בשל הסתרת עובדות מלשכת עורכי הדין והוועד המחוזי בעת הגשת התלונה, והסתרת אותן עובדות גם מבית משפט זה; הגשת תצהיר פגום בתמיכה לעתירה; וחוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט, בשל חשיפת פרטי המשיב 5 בעתירה זו, בעוד על ההליך המשמעתי שמתנהל נגדו חל חיסיון בהתאם לסעיף 73 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962.
     
17.     דין העתירה להידחות על הסף, מכמה טעמים. הטעם האחד הוא, כי בידי העותר סעד חלופי של פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים. סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - חוק בתי משפט לעניינים מינהליים), קובע כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה לחוק. סעיף 21 לתוספת הראשונה מכניס לגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים עתירה בענין "הסדרת עיסוק" - החלטות של רשות לפי חוקים שונים, ביניהם, חוק לשכת עורכי הדין, למעט סעיפים 25א-25ה לחוק והחלטות שר המשפטים לפי חוק זה.

     בית משפט זה כבר פסק, כי צירוף ההוראות האמורות בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים וסעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, המונה את ארבעת הקובלים המוסמכים להגיש קובלנה לבית דין למשמעת, מלמד כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה התוקפת את החלטת הקובלים בענין העמדה לדין משמעתי (ראו בג"צ 11213/05 פלונית נ' ועד מחוז תל-אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל (לא פורסם, 17.7.06); בג"צ 1541/06 חננאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 28.5.05)). בעניין שלפנינו מלין העותר על נוסח הקובלנה שהגיש הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין לבית הדין למשמעת נגד המשיב 5, וכן על הראיות שצורפו לקובלנה. ברור הוא, כי במסגרת סמכותם להחליט על עצם הגשת הקובלנה, או על אי-הגשתה, מוסמכים הקובלים, וביניהם הוועד המרכזי, להחליט אילו אישומים ועובדות ייכללו בקובלנה, כיצד היא תנוסח, ואיזה חומר יצורף לה, כתמיכה בטענות המפורטות בה. המסקנה היא, איפוא, כי עתירתו של העותר כנגד נוסח הקובלנה והחומר שצורף לה, מצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. מכאן, כי בידי העותר סעד חלופי, המצדיק את דחיית עתירתו על הסף, ואי-היזקקות בית משפט זה לעתירה.

18.     למעלה מהצורך, אתייחס גם למהותה של העתירה, לגופה:

19.     המחוקק העניק עצמאות רבה ללשכת עורכי בכל הנוגע להעמדת עורכי-דין לדין משמעתי. עקרון זה מקרין על מידת התערבותו של בית משפט זה בשיקוליהם ובהכרעותיהם של הקובלים:

"על-פי אמות המידה המקובלות עלינו אין בית המשפט הזה רואה עצמו כמי שנכנס בנעליו של הקובל וכמי שמחליט, כאילו מעיקרו, אם יש בתלונה עילה לכאורית ליזום הליכים משמעתיים. משמע, בית המשפט איננו שם עצמו כאחד הקובלים, ואינו שוקל, אם הוא היה מגיש קובלנה לו היתה באה התלונה לפניו, ואין הוא רואה עצמו כקובל נוסף, המצטרף לסוגי הקובלים המנויים בסעיף 63 לחוק הנ"ל [חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961]" (בג"צ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד"י לז(3) 533, 540 (1983) (ההדגשות במקור)).

     באשר להיקף הביקורת השיפוטית ביחס לסמכויות לשכת עורכי הדין בענייני משמעת, נוהג בית המשפט הגבוה לצדק על-פי עקרונות דומים לאלה שגובשו ביחס להיקף התערבותו בשיקול דעתו הרחב של היועץ המשפטי לממשלה בפעולתו בתחום התביעה הכללית. הכלל הוא, כי בית משפט זה יתערב בשיקול דעתה של רשות מוסמכת להחליט בדבר העמדה לדין משמעתי או דין פלילי במצבים נדירים בלבד, בהם נפל פסול מינהלי בהחלטה, מסוג של שיקולים פסולים או בלתי-חוקיים, אי-סבירות קיצונית, חוסר תום-לב, הפלייה, מניעים זרים וכיוצא באלה (ענין ווליס, שם, בעמ' 540-541; ראו גם בג"צ 327/83 אבא שדה נ' לשכת עורכי הדין בישראל, מחוז חיפה, פד"י לח(1) 106, 107-108 (1984); ענין חננאל, שם).

20.     בענייננו, תיארו המשיבים 1 ו-2 בתגובותיהם את הרקע לקבלת ההחלטה בדבר הגשת קובלנה שהאישומים בה חמורים פחות מן האישומים הכלולים בתלונת העותר.

     בית משפט השלום בכפר סבא, אשר דן בתובענת העותר לביטול פסק הבוררות, על רקע טענת קשירת קשר פסול בין עו"ד נצר למשיב 5, דחה את התובענה בפסק דינו הראשון, בקובעו כך:

"...מהחומר המצוי לפני עולה תמונה מוזרה של התנהגות הגובלת בטיפשות מצדו של עו"ד בן דוד [המשיב 5]. האחרון, חבר ותיק בלשכת עוה"ד, יש לו ניסיון מקצועי, אך התנהגותו כאן מוזרה. ההסברים שנתן לביהמ"ש המחוזי הינם דחוקים ולא מוסיפים לו כבוד, אך אין בהם כשלעצמם כדי להקים את עילת הקשר הפסול ומעשי הרמיה בינו לבין הבורר" (עמ' 4 לפסק הדין, נספח ח' לעתירה (ההדגשה אינה במקור)).

     בסופו של יום קבע בית משפט השלום כי "התובעים לא הרימו הנטל המוטל עליהם בתביעה מיוחדת כגון דא, ועל כן דין תביעתם להידחות" (עמ' 6 לפסק הדין).

     בדומה לכך, גם בפסק דינו השני של בית משפט השלום נקבע, כי לא הוצג בפניו "חומר שיהיה בו די, על מנת ליתן מסקנה פוזיטיבית חד-משמעית וללא היסוס כי הבורר אכן מעל בשליחותו, ובעיקר באמון שנתנו בו הצדדים ובאופן ממוקד התובעים דווקא" (פסקה 8 לפסק הדין). על כן נדחתה התביעה בשנית.

21.      על רקע קביעות אלה, ועל רקע בחינה עצמאית של החומר שהציג בפניהם העותר, הגיעו הן הוועד המרכזי והן הוועד המחוזי, באופן נפרד זה מזה, למסקנה כי אין די בתלונת העותר ובראיות שהציג כדי לכלול בקובלנה נגד עו"ד נצר והמשיב 5 האשמות בדבר קשירת קשר פסול ביניהם במסגרת הליך הבוררות. המשיב 2 ציין בתגובתו, כי הראיות כולן היו נסיבתיות, ולא היה בהן דווקא כדי לתמוך בגרסת העותר; נמצאו בהן תימוכין גם לגרסת עו"ד נצר והמשיב 5. המשיב 1 ציין, כי חומר הראיות שהגיש העותר עם תלונתו הוא זהה לחומר שהוגש לבית המשפט. משכך, לא היה בראיות שצורפו לתלונה, כל חידוש אשר לא הובא לידיעת בית המשפט. בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח הצורך בתשתית ראייתית חזקה במיוחד להוכחת טענת מרמה, סבר הקובל כי יקשה להוכיח את הטענות החמורות המועלות בתלונה, בדבר מרמה וקשר לביצוע מעשה של הטיית הדין. על כן, החליט להגיש נגד עו"ד נצר והמשיב 5 קובלנה הכוללת אישומים פחותים בחומרתם מאלה הכלולים בתלונה.

22.     בנסיבות הענין, אין לומר כי החלטת הוועד המרכזי נשוא העתירה, נגועה בפסול המצדיק התערבות בה לשינויה. ההחלטה מעוגנת בחומר הראיות שהוצג הן לבחינת הקובל, והן לבחינת בית משפט השלום. היא נתמכת גם בקביעותיו של בית המשפט שדן באותה פרשה, לפיהן חומר הראיות שהוגש איננו מאשש במידה מספקת את טענות העותר בדבר מרמה והטיית הדין בהליך הבוררות. אין לראות בהחלטת הקובל באשר לתוכן הראוי של הקובלנה משום פגם של חוסר סבירות קיצונית בהפעלת שיקול דעתו, או מניעים פסולים כלשהם, שעשויים היו להצדיק התערבות בהחלטתו.

23.     לאור האמור, דין העתירה להידחות על הסף. העותר יישא בשכר טרחת עורך-דין של המשיבים 1, 2, ו-5 בסכום של 24,000 ש"ח, שיחולק בחלקים שווים בין שלושתם.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון