עיון במסמכים בהליך מעצר מנהלי

בית המשפט ציין כי חוות הדעת הכתובה של התביעה לגבי סגירת תיק חקירה, היא מסמך פנימי שאין חובה להעבירו לעיון הסנגור בביקורת השיפוטית על מעצר מינהלי.     

להלן החלטה בנושא עיון במסמכים בהליך מעצר מנהלי:

החלטה

1. המפקד הצבאי הורה בצו כי העצור הנ"ל יוחזק במעצר מנהלי במשך ארבעה חודשים, עד תאריך 19/05/07, בגין היותו פעיל חמאס המסכן את ביטחון האזור. העצור הובא בפני כבוד השופט רס"ן רפאל ימיני, לצורך ביקורת שיפוטית על הצו. השופט החליט לאשר את צו המעצר במלואו, והורה לתביעה להעביר לעיון ההגנה את הנימוקים לאי העמדת העצור לדין פלילי. על החלטה זו באו הערעורים להם הנני נדרש כעת.

2. התובע הצבאי טען כי אין להעביר להגנה את הנימוקים לאי העמדת העצור לדין פלילי, לאור שורה של טעמים שפורטו בכתב (בשני מסמכים בחתימת ראש הדסק למעצרים מינהליים, מיום 4.3.07).     
הסניגור בהגינותו ציין כי גם לדעתו אין בסיס להעמדה לדין פלילי, ולכן אין הוא עומד על קבלת נימוקי התביעה לכך, ומשאיר את הנושא לשיקול דעת בית המשפט. מעבר לכך התנגד הסניגור למעצר בטענות שונות. ציין כי העצור נחקר רק שטחית. הינו מבוגר כבן 50, נשוי, וסובל מבעיות רפואיות שונות. נמצא במעצר ממושך מאז ספטמבר 2006. חבר במועצת עיריית בית לחם מטעם משפחתו, ולא מטעמו של ארגון כלשהו. עובד בוואקף מזה 27 שנים. לא מיוחסת לו פעילות צבאית.

3. לאחר הדיון הגלוי עיינתי בחומר החסוי, חומר אשר לא מצאתי כי אוכל לחושפו בפני העצור או בא-כוחו מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בביטחון האזור. לאור פעילותו הענפה והבכירה של העצור בחמאס, הגעתי למסקנה כי טעמי ביטחון האזור והציבור מחייבים את המעצר. לפיכך הנני דוחה את ערעור ההגנה.

4. בתיק זה מאחר שההגנה סברה שאין בסיס להעמדה לדין פלילי, היא לא נזקקה לנימוקי התביעה לכך, והסנגור בהגינותו לא התנגד לבקשת התביעה בנושא. על כן הנני מקבל את ערעור התביעה, ומבטל את חיוב התביעה להעביר לעיון הסניגוריה אותם נימוקים.

5. למעלה מן הצורך, למרות שקיבלתי את בקשת התביעה, מצאתי לנכון להבהיר מספר נקודות לגבי חשיפת הנימוקים לאי העמדה לדין פלילי.

6. כידוע המעצר המינהלי הוא בבחינת האפשרות האחרונה בסולם העדיפויות, דהיינו יש לנקוט בו - רק כאשר אין כל ברירה אחרת למניעת הסכנה. בהתאם לכך כאשר קיימות ראיות המאפשרות הגשת כתב אישום ומעצר עד תום ההליכים הפליליים, אין לנקוט מעצר מינהלי, אלא על הגנת הציבור להיבנות מן המעצר עד תום ההליכים (ובהמשך במידת האפשר ממאסר בפועל).

7. על כן, כאשר קיימות כנגד עצור מינהלי עדויות גלויות, אשר יש בהן משום הפללה מסוימת, עולה בדרך כלל בביקורת השיפוטית שאלה האם יש באותן ראיות בסיס למעצר עד תום ההליכים. שאם כן - אין מקום למעצר מינהלי. כמובן שאותן עדויות גלויות מועברות לעיון הסניגור מבעוד מועד, ובדרך כלל הסניגור הוא אשר טוען בדבר קיומה של אפשרות למעצר עד תום ההליכים. התביעה הצבאית משיבה לטענות, ומנמקת מדוע אין בסיס למעצר עד תום ההליכים, או שאין בסיס כלל להגשת כתב אישום.

8. עד לאחרונה נהגו התובעים המופיעים בדיוני מעצר מינהלי, להגיש לעיון בית המשפט והסניגורים חוות דעת כתובה של הממונה על התביעה ביהודה או בשומרון, ובה פירוט מדוע אין כוונה להגיש כתב אישום (במקרים בהם מוגש כתב אישום, אך הנאשם לא נעצר עד תום ההליכים, די בהגשת ההחלטה השיפוטית על שחרור ממעצר). כך נחסך זמן יקר בדיון באולם בית המשפט. הפירוט אינו מתמצה בכותרת כגון: חוסר ראיות, או חוסר עניין לציבור. בד"כ מדובר בפירוט של הראיות וציון הבעיות. לדוגמה: זיהוי שאינו מספק, עדות שמועה או שהמקור לידיעה אינו ברור, מעשים שאינם מהווים עבירה, מעשים שהתיישנו כך שאין עניין בהגשת כתב האישום ועוד.

9. לאחרונה חדלה התביעה הצבאית מנוהג זה. כעת עמדת התביעה, כאמור בערעור זה, היא כי אותה חוות דעת ראויה להשאר חסויה מעיני הסניגורים, אשר אין חקר לסקרנותם. הנימוקים העיקריים לעמדת התביעה הינם כדלהלן: א) חוות הדעת הינה מסמך פנימי שנועד לצרכי העבודה של רשויות התביעה והחקירה, הוא מכיל עמדות שהתביעה לא מעוניינת להציג בפני גורמים חיצוניים. גם בהליכים פליליים לא מועברים לסנגורים סיכומי תיק החקירה, להבדיל מחומר הראיות גופו. ב) העברת המסמך לידי הסניגור עלולה לסכל את השלמת החקירה בעתיד, כיוון שהעצור יזהה את נקודות התורפה בראיות, וידאג שאותן נקודות לא תרפאנה בחקירה עתידית שלו, או של חבריו היושבים עימו בכלא. ג) הסניגורים לא זקוקים כלל לחוות הדעת, ואין להם שימוש בה. הם יכולים לטעון על סמך חומר הראיות הגלוי. רק בית המשפט נדרש לנימוקים שבחוות הדעת, לצורך ההחלטה בדבר העדר חלופת מעצר פלילית.

10. ובכן יש טעם רב בטענת התביעה כי חוות הדעת של הממונה על התביעה לגבי סגירת התיק הינה מסמך פנימי, שלא נועד לגורמים חיצוניים, ואין לחשוף אותו בפניהם. הממונה רשאי בתכתובת פנימית שכזו להתייחס לנושאים שונים, לרבות מדיניות של התביעה לגבי עניין זה או אחר. חשיפת מסמכים שכאלו עלולה להגביל את סדרי העבודה בתביעה. אמנם בסדרי העבודה בתביעה אין כל קדושה, וייתכן שבמקרה מתאים הם יאלצו לסגת בפני אינטרס חשוב אחר. אולם כפי שאפרט מייד, כאן אין שום אינטרס חשוב לחשיפת אותו מסמך פנימי.

11. כאמור לעיל, חשיפת חוות הדעת הכתובה הייתה יוזמה של התובעים במעצרים המינהליים עצמם, אשר ביקשו לחסוך זמן יקר באולם בית המשפט. הצורך לכך עלה כאשר היו עדויות גלויות שיש בהן משום הפללה של העצור, והסניגור טען כי יש אפשרות להעברת התיק למסלול הפלילי (במקום מעצר מינהלי). או אז התובע, במקום למנות באולם בית המשפט את כל הנימוקים לאי הגשת כתב אישום פלילי, פשוט הגיש לעיון בית המשפט והסניגור את חוות הדעת הכתובה, ורק אם הדבר נדרש הוסיף עליה בעל פה הבהרות שונות. מאחר שכך, אין כל צורך או הכרח בהגשת חוות הדעת הכתובה. אמנם יש בכך לחסוך זמן באולם בית המשפט, אולם אם התביעה חוששת מחשיפת מסמך פנימי זה, אפשר בהחלט להסתפק בטיעון בעל פה של התובע.

12. כאן הגענו ללב הבעיה, וכאן גם נפרדת דרכי מדרכה של התביעה.     
מסתבר כי התביעה אינה מסתפקת בהתנגדות לחשוף את מסמכיה הפנימיים, אלא מתנגדת בנוסף גם לעצם חשיפת הבעיות הראייתיות המונעות הגשת כתב אישום. לגבי התנגדות זו לא קיים הטעם בדבר חיסיון מסמכים פנימיים (נימוק א בסעיף 9 לעיל). נותרו לכך שני נימוקים - חשש מפגיעה בהשלמת חקירה עתידית, וחוסר צורך של הסניגורים באותו פירוט (נימוקים ב+ג בסעיף 9 לעיל). אדרש לנימוקים אלו להלן.

13. באשר לחשש התביעה מפני פגיעה בחקירה עתידית, הרי שזהו שיקול רב חשיבות. אולם חוששני כי בטיעונה של התביעה טמונה סתירה או פירכה מובנית. באותם המקרים בהם קיים סיכוי להשלמה של החקירה וסיכוי להגשת כתב אישום, כלל לא מתעוררת השאלה שבפנינו. כיוון שבאותם מקרים מוצאת כנגד העצור פקודת מעצר פלילית לזמן החקירה, או שהשופט במעצר המינהלי מקצר את המעצר (לא מהותית), ומעמידו על תקופה קצרה מאוד, לשם שקילת העברת התיק למסלול הפלילי. בכל מקרה השופט במעצר המינהלי לא נדרש כלל במקרים אלו להגיע להחלטה שאין למעצר המינהלי חלופת מעצר פלילית (להיפך - בנקודה זו יש סיכוי כי תצמח חלופת מעצר פלילית), וממילא השופט לא נדרש לפירוט של התביעה לגבי הבעיות בראיות.
רק במקרים בהם, לאחר בדיקה של התיק, מגיעה התביעה למסקנה כי אין כל אפשרות להעמיד את העצור לדין פלילי, צומח ועולה הצורך כי התביעה תפרט את הבעיות שהביאו אותה למסקנה שאין תוחלת למסלול הפלילי. ואם התביעה סברה שאין אפשרות להגיש כתב אישום, מה לה כי תדאג מפני פגיעה בסיכויי חקירה עתידית, כאשר כלל לא צפויה חקירה שכזו?     
על כך אולי ישיב לי התובע, כי אמנם התביעה סבורה שאין מקום לחקירה עתידית, אולם ייתכן כי השופט הדן במעצר המינהלי לא יקבל את עמדת התביעה, ויסבור כי יש אפשרות להשלמת חקירה פלילית והגשת כתב אישום, ויקצר את המעצר המינהלי בהתאם. או אז תפגע החקירה אם העצור ידע מראש את הבעיות בראיות.
על כך אשיב בארבעה רבדים. ראשית בהנחה כי התביעה עושה מלאכתה נאמנה, אזי ברוב רובם של המקרים, אם סברה התביעה כי אין ראיות לביסוס כתב אישום, גם השופט יגיע לאותה מסקנה. שנית, ראוי לזכור את המציאות המיוחדת של הנחקרים העצורים הפלסטינים. מציאות אשר גורמת לכך שברוב המקרים השלמת חקירה נידונה מראש לכישלון. כידוע עסקינן ביהודה ושומרון בעבריינות אידיאולוגית על רקע הסכסוך הישראלי - פלסטיני. העצורים הפלסטינים, בשונה מן העבריינים הפליליים הרגילים, מאוגדים ומאורגנים מאוד. הם יושבים בכלא בקבוצות לפי שיוכם הארגוני. כאשר חקירת עציר פלסטיני נגמרת, והוא מגיע לכלא, הרי שהוא מעדכן את חבריו בפרטי חקירתו, ומקבל מן המנהיגים בכלא הנחיות כיצד לנהוג לגבי המשך ההליכים בעניינו. בהתאם לכך, ברוב רובם של המקרים, לאחר שהותו של נחקר בכלא, הוא יסרב לשתף פעולה עם החוקרים, ויסרב להפליל את חבריו. השלמת חקירה של מי שכבר שהה בכלא, בדרך כלל מניבה תוצאה הפוכה - דהיינו המפלילים חוזרים בהם מהפללותיהם. בהמשך לכך גם רובם של העדים בבית המשפט הם עדים עוינים, החוזרים בהם ממה שמסרו בחקירה. על כן הסיכוי כי חשיפת הבעיות תכשיל חקירה עתידית הוא קטן, שכן ממילא "מועצת החכמים" של העצורים בכלא מכשילה את השלמות החקירה. שלישית כל העצורים המינהליים מיוצגים על ידי סנגורים, אשר אינם נופלים ברמתם מעמיתיהם בתביעה. הסנגורים יכולים לנתח בעצמם את הבעיות בראיות, ולהעניק לעצורים יעוץ משפטי לגבי מצבם. במובן זה הפירוט הנדרש מן התביעה אינו מוסיף דבר לחשש לסיכול חקירה עתידית. רביעית אם נסכם ונאמר כי ברוב המקרים, בהתאם לאמור לעיל, אין חשש אמיתי לפגיעה בהשלמת החקירה, הרי שבכל זאת יתכנו מקרים חריגים בהם עלול לעלות חשש מיוחד לפגיעה בהשלמת החקירה. באותם מקרים בודדים, השופט הדן במעצר המינהלי יוכל להענות לבקשת התביעה ולחסות את נקודות התורפה בראיות. לפיכך הכלל אמור להיות של חשיפת ניתוח הראיות, והחריג יהא חסיון של אותו פירוט ראייתי.

14. באשר לטענת התביעה כי לסנגורים אין כלל צורך בפירוט של ניתוח הראיות - משמעות טענה זו הינה התעלמות ממהות תהליך הביקורת השיפוטית, ואף התעלמות מן הפרוצדורה של אותו הליך.     
על פי סעיף 6(ג) לצו בדבר מעצרים מינהליים, השופט יכול לקבל ראיות או לשמוע טענות שלא בנוכחות העצור או בא כוחו, אם יש חשש לפגיעה בביטחון האיזור או בביטחון הציבור. אמור מעתה כי הכלל הוא שכל הטענות והראיות מושמעות בנוכחות העצור ובא כוחו, ורק החריג - מטעמי ביטחון - נשמע במעמד צד אחד. כלומר הטענה כי אין לסניגור ולעצור צורך לשמוע את הפירוט של הבעיות בראיות הפליליות- היא טענה מוטעית ומטעה. הסניגור לא אמור להוכיח צורך על מנת להיות נוכח בדיון. זכותו להיות נוכח בדיון זה. זהו הכלל שבדין. דווקא כדי להוציא את הסנגור והעצור מן הדיון (כלומר לקיים דיון במעמד צד אחד), התביעה צריכה להוכיח צורך - שמירה על הבטחון.     
זהו הדין, אשר למרבה הצער דומה שנשתכח מלב התביעה. אך מעבר לכך נראה כי נשתכח או מוכחש תפקידו החשוב של הסניגור במערכת המשפט והצדק.
תפקידו של השופט לעשות צדק, ולאזן בין האינטרס הציבורי לאינטרס האישי של העצור. לצורך מילוי תפקיד זה, התביעה טוענת בפני השופט בשם האינטרס הציבורי, והסנגור טוען בפני השופט, את הטענות שהן לטובת העצור. כלומר הסנגור עוזר לשופט להגיע להחלטה הנכונה, על יד כך שהוא חושף בפני השופט את כל השיקולים שהם לטובת העצור. השופט בסופו של דבר מכריע לכאן או לכאן. אולם על מנת שהחלטת השופט תהא הנכונה ביותר, אנו רוצים שיקבל מהצדדים (התביעה והסנגוריה) את הטיעון הטוב ביותר והיסודי ביותר שביכולתם לתת. שמע מכאן שקיים אינטרס ציבורי לעזור לסנגור להגיע לרמת הטיעון הטובה ביותר. אם התביעה תחשוף בפני הסנגור את הבעיות הראייתיות, שהובילו אותה למסקנה שאין אפשרות להגיש כתב אישום - הרי שהסניגור יוכל להכין טיעון יסודי יותר בעניין זה, ובסופו של דבר יוכל לעזור טוב יותר לשופט להגיע להחלטה נכונה בעניין. לכן זהו אינטרס ציבורי לאפשר הגנה ראויה, ולא רק אינטרס של העצור, ולכן קיים צורך ואינטרס ציבורי לאפשר לסנגור לדעת את נימוקי התביעה לאי הגשת כתב אישום כנגד העצור.
     
     
     
     
     
     
     

15.סיכום:
א. חוות הדעת הכתובה של התביעה לגבי סגירת תיק חקירה, היא מסמך פנימי שאין חובה להעבירו לעיון הסנגור בביקורת השיפוטית על מעצר מינהלי.          
ב. כאשר קיים חומר ראיות גלוי המפליל את העצור, ועולה טענה מצד ההגנה כי היה מקום להעביר את העצור למסלול הפלילי, במקום המעצר המינהלי, אזי מחובת התביעה לפרט באולם בית המשפט את הנימוקים לאי הגשת כתב אישום כנגד העצור.

ג. במקרים חריגים תוכל התביעה לבקש מן השופט לקבל את הנימוקים במעמד צד אחד, כאשר קיים לדוגמה חשש של ממש לסיכול חקירה, או מטעמי ביטחון אחרים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון