ערעור על כישלון במבחן הסמכה ברפואה

העותר סיים את לימודי הרפואה בחו"ל וניגש בארץ לבחינה. הבחינה כללה 220 שאלות רבות ברירה (שאלון אמריקאי) מתוכן השיב העותר תשובות, שלפי קביעת ועדת הבחינה היו תשובות נכונות, על 127 שאלות בלבד. הציון שניתן לו, לפיכך, עמד על 58, ציון שמשמעו כשלון בבחינה (שכן ציון הסף להצלחה בבחינה עמד על 60 (132 תשובות נכונות)). על ציון זה הגיש העותר ערעור. ##להלן פסק דין בנושא מבחן הסמכה ברפואה - ערעור על כישלון:## פסק-דין 1. עניינה של עתירה זו בבחינה לקראת התמחות אותה נדרשים לעבור סטודנטים לרפואה אשר סיימו לימודיהם בחו"ל שההצלחה בהן היא תנאי להתחלת ההתמחות (סטאז') בבית חולים בישראל (להלן: הבחינה). 2. סעיף 17ב לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 מחייב את מי שסיים את לימודי הרפואה בחו"ל ומבקש להתמחות כרופא בישראל, לעמוד בבחינות. הסעיף מסמיך את מחוקק המשנה להתקין תקנות בדבר: "...הבחינות, סדריהן, דרכי הרישום וכל עניין אחר הקשור בהן...". מכוח סעיף זה הותקנו ב-1988 תקנות הרופאים (בחינה לקראת סטאז'), התשמ"ח-1988 (להלן: תקנות ההתמחות). תקנות אלו מסדירות נושאים שונים הקשורים לבחינת ההתמחות, בכלל זה, מועדים, נהלי רישום, נושאי הבחינה ועוד. התקנות מסמיכות את המנהל הכללי של משרד הבריאות למנות ועדת בחינה אשר תפקידיה יהיו בין השאר, אישור שאלות הבחינה, קביעה ואישור תוצאותיה. בועדת הבחינה 9 חברים המייצגים, כמצוות התקנות, את המועצה המדעית, בתי הספר לרפואה ואת מנכ"ל משרד החינוך. לפי התקנות, מי שנכשל בבחינת ההתמחות רשאי להבחן שוב במועד אחר. סעיף 5א לתקנות קובע שציון שניתן למי שסיים קורס הכנה לבחינה יהווה ציון מגן שיובא בחישוב תוצאות הבחינה. מתוקף התקנות, קבעה ועדת הבחינה כי למסיים בהצלחה את קורס ההכנה יינתנו 10 נקודות נוספות בבחינה. 3. העותר 2, (להלן - העותר), סיים את לימודי הרפואה בחו"ל וניגש בארץ לבחינה שנערכה ביום 4.9.06. הבחינה כללה 220 שאלות רבות ברירה (שאלון אמריקאי) מתוכן השיב העותר תשובות, שלפי קביעת ועדת הבחינה היו תשובות נכונות, על 127 שאלות בלבד. הציון שניתן לו, לפיכך, עמד על 58, ציון שמשמעו כשלון בבחינה (שכן ציון הסף להצלחה בבחינה עמד על 60 (132 תשובות נכונות)). על ציון זה הגיש העותר ערעור. 4. לצורך הגשת הערעור, ועדת הבחינה מאפשרת לנבחנים המעוניינים בכך לעיין, משך שעתיים, בשאלון הבחינה, אך היא אוסרת עליהם להעתיק את השאלות עצמן. עם זאת במהלך העיון מותר למשתתפים בהליך זה לרשום לעצמם הערות אשר יאפשרו להם לאחר העיון לגבש את כתב הערעור. 5. לאחר שהעותר בדק את תשובותיו בבחינה, הוא מצא, לטענתו, שלגבי תשע מתוך התשובות, שלגישתה של ועדת הבחינה היו שגויות, ניתנו על ידו תשובות, שלפי הספרות הרפואית המקובלת הן תשובות נכונות. לפיכך העותר הגיש ערעור על הציון שקיבל. 6. ביום 3.12.06 דחה יו"ר ועדת הבחינה, פרופ' שנקר, את הערעור. במכתב התשובה (נספח ו' לעתירה), ציין היו"ר כי שאלות הבחינה לקוחות מספרי שאלות מקובלים וידועים שנבדקו ונבחרו על ידי ועדת הבחינה. הוא אף צרף למכתבו תשובות לשתי שאלות (מתוך 9) עליהן העותר הגיש את הערעור, כפי שנלקחו מספר השאלות והתשובות עליו סמכה ועדת הבחינה את עמדתה. 7. לאחר פניות נוספות ליו"ר ועדת הבחינה וליועץ המשפטי של משרד הבריאות, הגיש ד"ר שגיא, יחד עם העותרת - התנועה להגינות שלטונית - עתירה זו, בה מתבקשים מספר סעדים. ראשית, העותרים מבקשים להורות למשיבים להשיב על ערעורים המתייחסים לתוצאות הבחינה תשובות מנומקות וענייניות. סעד זה מתייחס, באופן קונקרטי, לערעור שהגיש העותר על תוצאות הבחינה בה נכשל; שנית, לפרסם רשימת מקורות לימוד (סילבוס) מומלצים לבחינה כמקובל בבחינות הארציות הבינאוניברסיטאיות. שלישית, לגישת העותרים על ועדת הבחינה לאשר כנכונות תשובות המסתמכות על ספרי לימוד אקדמאיים מקובלים ברפואה המשקפים גישות מקובלות במקצוע הרפואה. רביעית, הם טוענים שיש למסור לנבחנים את עותק הבחינה לשם מיצוי ערעור הוגן על תוצאותיה; חמישית, לטענתם יש להחיל את ציון המגן (10 נק') הניתן לנבחנים שעברו את קורס ההכנה לפני הבחינה, גם לנבחנים שעברו את הקורס לאחר הבחינה (בה נכשלו). 8. בכל הנוגע לפרסום רשימת מקורות לימוד לבחינה, סעד זה בא על סיפוקו לאחר שהמשיבים הודיעו שמעתה ואילך תשלח רשימת הספרות המומלצת לכל נבחן שנרשם לראשונה לבחינה אף מבלי שיבקש זאת. 9. לפיכך, מתייתר הדיון גם בסעד האחר, לפיו מתבקש, בהעדר רשימת מקורות מומלצת, להורות לוועדת הבחינה לאשר כל תשובה המסתמכת על ספרי לימוד אקדמאיים מקובלים בעולם הרפואה. מעבר לנדרש אציין שסעד זה, לפיו מתבקש בית המשפט להורות לועדת הבחינה לאשר כל תשובה המסתמכת על ספרות רפואית מקובלת, הוא סעד כללי ובלתי מוגדר שממילא לא ניתן היה לפסוק. 10. אשר לבחינה בה העותר נכשל, המשיבים טוענים, ראשית, שלאחר שהעותר עבר בהצלחה את הבחינה שהתקיימה לאחר אותה בחינה, סעד זה הפך לתיאורטי שכן לציון שניתן לו בבחינה הראשונה אין עוד כל משמעות. העותר טוען, מנגד, שהכישלון בבחינה הראשונה עשוי לפגוע בו אם הדבר ייוודע, למשל, למעסיקים פוטנציאליים. במענה לטענה זו טוענים המשיבים שהציונים חסויים. לדעתי, אם נכונה טענתו של העותר שהציון שניתן לו בבחינה לא היה מוצדק ואם מתקיימים בעניין זה התנאים המכשירים התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת הבחינה, אין לדחות את העתירה מטעם זה בלבד, והעותר זכאי לתיקון המעוות ולכך שלא ייזקף לחובתו ציון נכשל, גם אם בינתיים עבר את הבחינה הנוספת וגם אם לציון הנכשל שקיבל בבחינה הראשונה אין עוד משמעות מעשית. 11. לגופו של עניין, העותר ביסס את השגותיו על הציונים שקיבל בבחינה על כך שאלה נתמכות בספרות רפואית מקובלת וכן על חוות דעת שהגיש פרופ' לוינסקי, לפיה על הוועדה היה לקבל את תשובות העותר בשבע מתוך תשע השאלות נשוא הערעור. פרופ' לוינסקי סבור כי "חובה באופן חד משמעי שערעור המבוסס על ספרות ראויה יתקבל כערעור מוצדק ולא ידחה על הסף". אשר להנמקת תשובתה של ועדת הבחינה לערעור, העותרים טוענים שהערעור לא נבחן לגופו ולא ניתנה עליו תשובה עניינית ובכך הופרה חובת ההנמקה לפי החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958. כראיה, הם מציגים תשובות בנוסח דומה שניתנו על ידי ועדת הבחינה לערעורים אחרים. העותר מוסיף, שאילו פרופ' שנקר היה קורא את הערעור בעיון, הוא לא היה שולח לו את השאלות והתשובות מהספרים, שהרי אלה צורפו מלכתחילה לערעור. 12. המשיבים טוענים, מנגד, ראשית, כי בשאלות רבות ברירה, רוב התשובות אפשריות ונכונות אולם רק תשובה אחת, לפי הפרטים בנוסח השאלה, היא הנכונה ביותר. שנית, הספרים מהם נלקחות השאלות הם ספרי בחינות מקובלים בעולם הרפואה אשר נוסחו על ידי מומחים וכוללים הן את השאלות והן את התשובות הנכונות בצירוף הסבר. על כן, כל ויכוח בנושא נכונותן של התשובות הינו ויכוח עקר. שלישית, טוענים המשיבים, קבלת גישות שונות של מומחים מטעם הנבחנים תביא לידי כך שבפועל בדיקת המבחן תהא בלתי אפשרית ותפגע בשוויון בין הנבחנים. רביעית, ועדת הבחינה מקיימת הליך ביקורת על שאלות הבחינה, בו נבדקות לאחר המבחן שאלות שהן בעייתיות מבחינה סטטיסטית. שאלות אלה נשקלות על ידי ועדת הבחינה פעם נוספת ופעמים, אם השאלה קשה מידי, נפסלות מספר מהשאלות, בד"כ בין 2 ל-6 שאלות בכל מבחן. 13. השאלה אם התשובות נשוא המחלוקת הן תשובות נכונות, אם לאו, היא שאלה שבמומחיות מקצועית שבה בית משפט זה לא יוכל להכריע, כמו שלא יוכל לפסוק גם במחלוקת שנפלה בעניין זה בין פרופ' לוינסקי לבין ועדת הבחינה (ראה: (בג"ץ 16/77 הורן ואח' נגד שר העבודה ואח', פ"ד לא(3), 533; בג"ץ 3930/94 זוהדי ג'זמאוי, פ"ד מח(4), 778; בג"צ 734/80 ריבה חכם נ' מנכ"ל משרד הבריאות ואח', פ"ד לה(4), 690 , 695). 14. עם זאת, אני סבור שיש ממש בטענות העותרים לגבי דרך ההתייחסות של ועדת הבחינה לערעורו של העותר. בערעור (מיום 8.11.06) ניסה העותר לבסס את התשובות שנתן לכל אחת מהשאלות שבמחלוקת על ספרות רפואית מקובלת וביקש להוכיח שלפי ספרות זו התשובות שנתן נכונות לא פחות מהתשובות בהן בחרה ועדת הבחינה. הוא גם צירף לערעור צילומים מתוך הספרות הרפואית אשר תומכת, לגישתו, בתשובות שנתן. תשובתו של יו"ר ועדת הבחינה, פרופ' שנקר, לערעור הייתה כדלקמן: "כפי שידוע לך הבחינה הנה בשיטת רב בחירה. ובודאי הנך מודע שהניסוח הוא הקובע את התשובה הנכונה. כדי לעבור את הבחינה צריך לענות נכון על 132 שאלות. שאלות הבחינה לקוחות מספרי שאלות מקובלים וידועים לאחר שועדת הבחינה בחרה ובחנה אותם. לצערנו ערעורך לא התקבל ובכדי שתיווכח כי לערעורך אין מקום, מצאנו לנכון לשלוח לך דוגמא לשלוש מהשאלות אשר ערערת עליהן, כפי שנלקחו מספרי השאלות ושהופיעו בבחינה. אנו מצרפים גם את התשובה מהספר שהיא גם התשובה הרשמית של ועדת הבחינות. חלק א' שאלה 10 חלק ב' שאלות 9, 12" 15. הנימוק המרכזי, למעשה היחיד, שבתשובה זו של יו"ר ועדת הבחינה הוא שהתשובות מתוך ספר השאלות, שהוא ספר ידוע ומקובל, נבדקו ונבחנו על ידי ועדת הבחינה ואלה הן "התשובות הרשמיות של ועדת הבחינות". גישה זו עולה גם מתשובת המשיבים לעתירה, לפיה הואיל ו"הספרים שמהן מלוקטות השאלות הם ספרי בחינות המקובלים בעולם הרפואה והם כוללים הן את השאלות והן את התשובות הנכונות בצירוף הסבר, ... כל ויכוח בנושא נכונותן של התשובות הינו ויכוח עקר" (סעיף 6 לתשובה). בתשובה זו ועדת הבחינה לא יכולה הייתה לצאת ידי חובתה. שהרי השאלה המתעוררת איננה השאלה אם תשובות העותר תואמות את התשובות שבספר השאלות. השאלה הרלוונטית לענייננו היא האם, לאור טענות העותר בערעורו, התשובות שנתן לשאלות שבמחלקות הן תשובות נכונות, או תשובות נכונות לא פחות מהתשובות בהן הוועדה בחרה. אמנם, אינני מטיל ספק בכך שהתשובות נלקחו מספר ידוע ומקובל בעולם הרפואה, כמו שגם אינני מטיל ספק בדבריו של יו"ר הוועדה כי ועדת הבחינה "בחרה ובחנה" תשובות אלה קודם שהחליטה לבחור בהן כתשובות הנכונות. אולם בכך בלבד אין כדי לשלול את האפשרות שבבחירה זו נפלה טעות. לפיכך, משהעותר פירט בערעורו את נימוקיו, בצירוף מובאות מהספרות המקצועית, מדוע התשובות שנתן הן תשובות נכונות, ועדת הבחינה הייתה חייבת לבחון את ערעורו ולשקול, לאור טענותיו, מחדש את נכונות התשובה שבחרה. מתשובת יו"ר הוועדה עולה, לכאורה, שבחינה כזאת לא נעשתה, והערעור נדחה משום שוועדת הבחינה בחרה מלכתחילה בתשובות שבחרה כתשובות נכונות וזאת בעקבות האמור בספר השאלות. אם, למרות האמור, בחינה כזאת נעשתה על ידי ועדת הבחינה, הדבר לא בא לידי ביטוי בתשובת יו"ר הוועדה לערעור וגם לא בתשובת המשיבים לעתירה . 16. אינני מקבל את עמדתה של ועדת הערעור גם לעניין האפשרות להסתייע בערעור בחוות דעת מומחה כמו פרופ' וילנסקי, שאין חולק על מומחיותו. המשיבים טוענים בהקשר זה "כי חברי ועדת הבחינה הינם מומחים בתחומם בעלי ניסיון עשיר ואין כל מקום להעדיף את חוות דעת של מומחים חיצוניים על דעתם שלהם". בטיעון זה מערבים המשיבים בין השאלה אם בית המשפט יהיה מוכן, במסגרת הביקורת השיפוטית שהוא מקיים על החלטותיה של ועדת הבחינה, להכריע בשאלות הנתונות לשיקול דעתה המקצועי על בסיס חוות דעת מומחים חיצוניים, לבין השאלה האם על ועדת הבחינה עצמה לתת דעתה לחוות דעת כאלה כאשר הן מוגשות לפניה. על השאלה הראשונה התשובה היא שלילית. לעניין זה נפסק כי "מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית המשפט מומחה, וודאי שלא ימנה מומחה תחתיו כדי להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית" (בבר"ם 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766). הדין שונה לגבי הרשות המוסמכת (במקרה שלפנינו - ועדת הבחינה) עצמה. לעניין זה, אינני רואה כל מניעה לכך שנבחן המגיש ערעור יתמוך ערעורו בחוות דעת מומחה, ומשעה שעשה כן, על הוועדה לשקול גם את האמור בחוות דעת כזאת. טענותיה של ועדת הבחינה, שאם תותר פרקטיקה כזאת, "לא יהיה לדבר סוף" וכי הדבר "יאריך מאוד את הליך מתן התשובות למערערים ופרסום תוצאות הבחינה לכלל הנבחנים" אינה מקובלת עלי. הוועדה אינה שוללת את זכותו של הנבחן להתייעץ עם כל מומחה שיחפוץ, אך שהיא סבורה שאת הנימוקים לערעור עליו להציג בפני ועדת הבחינה בשמו שלו ולא לעשות שימוש בשמם של מומחים כדי לנסות לשכנע את הוועדה. אולם אם מותר לנבחן להסתייע במומחה ולכלול בערעורו את הנימוקים עליו מבסס אותו מומחה את חוות דעתו, מהי הנפקות הנודעת, מבחינת משך הזמן הנדרש כדי להחליט בערעור, לכך שאותם נימוקי ערעור נטענים לא רק בשמו של הנבחן אלא גם בשמו של המומחה המייעץ לנבחן? אינני מקבל, כמו כן, את טענת המשיבים כי "הזדקקות לחוות דעת של מומחים פותחת פתח לאי שוויוניות בין נבחנים בעלי אמצעים לבין נבחנים שאינם בעלי אמצעים שכן השגת חוות דעת של מומחים עולה ממון רב ונבחנים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם הוצאה כספית כזאת". שהרי אם תחליט ועדת הבחינה, בין היתר על יסוד חוות דעת של מומחה, לתקן את התשובות, ייהנו מכך גם שאר הנבחנים. 17. טענה נוספת של העותרים היא שעל ועדת הבחינה למסור לנבחנים המבקשים לערער על הציון שניתן להם בבחינה את שאלון הבחינה. לטענתם הליך הערעור שבו לא נמסר לנבחנים השאלון וניתנת להם רק אפשרות לעיין בו משך שעתיים בלא להעתיק את השאלות, הוא הליך לא סביר שאינו מאפשר לנבחנים למצות את זכות הערעור. 18. בעניין זה מקובלת עלי תשובת המשיבים אשר מתנגדים למסירת עותק הבחינה לידי הנבחנים, משום שמאגר השאלות למבחנים מוגבל, חלק מהשאלות חוזרות על עצמן ואם המבחן יתפרסם הדבר עלול לפגוע בסודיות הבחינות. מנימוק זה נדחתה בעבר עתירה דומה על ידי בית המשפט העליון ונקבע ש"אין בסיס לחיוב המשיבים במתן היתר להעתקת שאלוני המבחנים המשמשים בבחינות חוזרות וכי הדרך בה מתאפשר לנבחנים לעיין בשאלון ובתשובות, תוך רישום הערות ומתן זמן להכנת הערעור אין בה פגם המצדיק התערבות (בג"צ 10636/04 ד"ר שרבל עזאם נ' שר הבריאות ו-2 אח', (טרם פורסם)). 19. אין לקבל גם את הטענה המבקשת לחייב את המשיבים להחיל את ציון המגן הניתן בעקבות קורס ההכנה גם לנבחנים שעברו את הקורס לאחר שנכשלו בבחינה. הפרקטיקה של החלת ציון המגן רק לגבי בחינות שהתקיימו לאחר הקורס (תוך שנה מסיום הקורס) מעוגנת בסעיף 5ב(ד) לתקנות ההתמחות, היא תואמת את הרצון לעודד נבחנים להשתתף בקורס ההכנה, ולא מצאתי כל פגם המצדיק את ביטולה (השווה: בג"צ 4539/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה ו-2 אח', פ"ד מח(4), 778). 20. לסיום אינני רואה מנוס מלציין את ההתנהלות הלא ראויה של המשיבים בתיק זה. העתירה הוגשה ביום 14.2.07. באותו יום ניתנה על ידי החלטה לפיה על המשיבים להגיש תשובתם לעתירה בתוך 30 יום. המשיבים לא הגישו תשובתם עד למועד זה וגם לא טרחו לבקש להאריך את המועד להגשת התשובה. יחד עם העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים (בש"א 2143/07) וביום 19.2.07 הוחלט שעל המשיבים ליתן תשובתם לבקשה עד ליום 22.2.07. הגשת התשובה בדחיפות נדרשה משום שהבקשה התייחסה לנוהלי המשיבים בקיום הבחינה ולאור העובדה שהבחינה הקרובה הייתה קבועה כבר ליום 28.2.07. גם על בקשה זו לא טרחו המשיבים להגיש תשובה, גם לא לאחר שמזכירות בית המשפט פנתה לפרקליטות, על פי בקשתי, ביום 25.2.07 וביקשה לברר מדוע לא הוגשה התשובה. לפיכך, נאלצתי לתת בבקשה החלטה ביום 26.2.2007 בלא לקבל את תשובת המשיבים. בהמשך, משהתשובה לעתירה לא התקבלה עד ליום 27.3.07, קבעתי דיון בעתירה ליום 6.5.07. בפתח הדיון ביום 6.5.07 (שהיה יום א') טען ב"כ המשיבים שהוגשה על ידם תשובה לעתירה ביום חמישי (3.5.07), כחודש וחצי לאחר המועד בו נדרשו להגיש את התשובה, בלא שביקשו רשות להגיש את התשובה באיחור ואף בלא לצרף לתשובה תצהיר. בפתח הדיון ביקש נציג הפרקליטות לדחות את הדיון משום ש"אחרי שהמצאנו כתב תשובה לעותרים, התקבלה אצלנו החלטה לשוב ולשקול את הנושא ולגבש עמדה מחדש" וכן משום ש"אין דחיפות בקיום הדיון בעתירה דווקא עכשיו משום שהעותר מס' 2 עבר בינתיים את הבחינה". הבקשה האחרונה נדחתה, אך לא ברור מדוע לא ניתן היה לקבל החלטה כזאת ולהודיע עליה לבית המשפט לפני מועד הדיון. לאחר תום הדיון בעתירה, הגישה הפרקליטות ביום 16.5.07 "הודעה על הגשת תצהיר", כאילו שהגשת תצהיר כזה לאחר הגשת התשובה ולאחר שהסתימה שמיעת טענות הצדדים הוא מעשה מובן מאליו ולצורך כך די בהגשת הודעה ואין נדרשת לפחות הגשת בקשה. בהחלטה מאותו היום נקבע ש"לאור האיחור הגדול בהגשת התצהיר ומשהדיון בעתירה כבר התקיים, לא ניתן להגיש את התצהיר בדרך זו". גם לאחר מתן החלטה זו המשיבים לא ראו להגיש בקשה להתיר הגשת התצהיר באיחור. דרך ההתנהלות המתוארת אינה ראויה ויש בה משום זלזול בבית המשפט. אוסיף ואציין, שלא ראיתי להיענות גם לבקשת העותרים, שביקשו לאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה (ביום 20.5.07) להגיש תגובה משלימה בכתב לטענות המשיבים בכתב התשובה, בשל הטעם שתשובת המשיבים התקבלה אצלם רק בסמוך מאוד למועד הדיון. כפי שכבר נאמר, ב"כ המשיבים ביקש לדחות את הדיון, אך העותרים התנגדו לכך ועמדו על קיום הדיון באותו מועד. משכך נעשה, אינני רואה מקום להגיש, בשלב שלאחר שמיעת טיעוני הצדדים תגובות נוספות שעלולות להביא לפתיחת הדיון בעתירה מחדש. לא ראיתי להיענות גם לבקשתו של המשיב 6 (פרופ' לוינסקי) להגיש תגובה מטעמו לכתב התשובה, שהוגשה אף היא לאחר הדיון (ביום 20.5.07), לאחר שלא הופיע לדיון שהיה קבוע ביום 6.5.07 (בשל הרצאה שהיה עליו לתת באוניברסיטה) בלא שביקש מראש לדחות את הדיון. מעבר לנדרש אציין, שמלכתחילה לא היה מקום לצרף את המשיב 6 כמשיב לעתירה, שהרי העותרים לא ביקשו כל סעד נגד משיב זה (והם גם היו ערים לכך משצרפו את המשיב 6 לעתירה כמשיב פורמאלי). 21. לאור האמור אני מורה לועדת הבחינה לשוב ולבחון את הערעור שהגיש העותר 2, בכלל זה את חוות דעתו של פרופ' לוינסקי, וליתן בערעור זה החלטה חדשה. בחינות רישוי ברפואהרפואהערעור