להלן פסק דין בנושא הפרת הבטחה לקידום בצבא: פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. עתירה זו עניינה עגמת נפש ואכזבה. העותר שירת בצה"ל מ-1982 עד 2006, ופרש בדרגת רב-סרן בה החזיק מ-1992, לאחר שציפיותיו המבוססות על הבטחות שקיבל ממפקדיו הישירים - לקידום לדרגה אישית של סגן-אלוף, נכזבו. בתמצית, עיקרי הפרשה הם, כי לאורך שנות שירותו של העותר היו ההערכות כלפיו טובות, למשל, חוות דעת שניתנו בין השנים 2000 ל-2005 וצורפו לעתירה. הוא תואר בשנת 2000 כ"קצין מקצועי מאוד... קצין מצוין, יוזם, אחראי, מסור לעבודתו...". באותה שנה אף הומלץ כקצין מצטיין לרמטכ"ל בשל היותו "מקצועי מאוד בתחומו, אחראי, מוביל את הטיפול בפרויקטים עליהם מופקד... לומד במהירות... איש עקרונות, בעל מחויבות לצה"ל...". בשנת 2002 הוערך כבעל פוטנציאל קידום "מעל לממוצע" וכמי שהצלחתו בתפקידו "רבה". ב-2003, לאחר תחילת תפקיד חדש, צוין ברמה של "הצלחה" במשימותיו (רמה אמצעית) אך כבשל לקידום ובעל פוטנציאל גבוה לשירות קבע ארוך. בשנת 2005 הוערך כבעל פוטנציאל קידום מעל לממוצע, וכ"מוביל את נושא הרכש וההתקשרויות... מבצע את משימותיו היטב". ב. את עיקר יהבו לעניין טרוניית הקידום משליך העותר על דיון שנערך במארס 2001 בראשות קצין הקשר והאלקטרוניקה הראשי (קשר"ר), בנוכחות מפקדיו של העותר, ראש חטיבת התקשוב תא"ל אמנון כץ ורמ"ח תקשוב אל"מ ישראל רום (רוסו), שבו נדון קידום קצינים לדרגת סגן אלוף בנוהל אישי. בתום הדיון - כך נטען והדבר אינו מוכחש - שוחחו עם העותר תא"ל כץ ואל"מ רוסו, ו"בישרו לו כי אושר לדרגת סא"ל אישית לשנת 2002 ואיחלו לו מזל טוב". תא"ל כץ אישר בסיכום דיון מיום 31.10.01, "כי לא שונה דבר מהסיכום שנקבע בראשות קשר"ר, במרץ 01; וכי מתוכנן לקבל דרגת סא"ל אישית בשנת 02". כתום למעלה משנה, בסיכום שיחה תקופתית מ-4.2.03, ציין אל"מ רום (רוסו), בין השאר, כי "א. אמיר הוא קצין מצוין שתרומתו לעשיית המחלקה בתחומים עליהם מופקד רבה מאוד; ב. לגבי קבלת הדרגה - נמשיך לפעול מול חי"ק (חיל הקשר - א"ר) למימוש ההבטחה המקורית". ג. (1) משלא אסתייעא מילתא, כתום כמעט שנתיים, קבל העותר ביום 4.2.05 בפני נציב קבילות החיילים. (2) ביום 20.3.03 נענה, כי נציב הקבילות קיבל התייחסויות גורמים שונים בצה"ל, לרבות התיחסות תא"ל יהוא אבן-זהב (אשר, כפי שהבינונו בדיון, שימש כסגנו של תא"ל כץ ואחר כך החליפו בתפקיד). נאמר, כי העותר לא אושר לקידום ב-2002, ולא נדון ב-2003 לאור הסיווג לו זכה אז; אמנם, נמסר מפי ראש מטה אגף התקשוב וקצין התקשוב הראשי, כי אמנם נגרמה לעותר עגמת נפש על רקע פיתוח ציפיות בשל הודעת תא"ל כץ, וכי קיימת באגף עמידה בהתחייבות כלפי קצינים שאושרו כזכאים לסא"ל, אך העותר לא נכלל בהתחייבות: לשיטת נציב הקבילות "אין המדובר בטעות מכוונת או בהטעיה", אלא ברצונו הטוב של תא"ל אמנון כץ "אשר חשב באותה העת שפני הדברים הינם כפי שמסר לך". נציב הקבילות מצא, כי אמנם נמסר לעותר כי הוא מתוכנן לדרגת סא"ל, אך "מידע זה ניתן לך על ידי מי שלא היה מוסמך לתיתו, ועוד בטרם נתקבל אישור של בעלי התפקידים המוסמכים לאשר דרגת סא"ל, ובכלל זה קשר"ר, עוזר ראש אג"ם וראש אגף כוח אדם (אכ"א)". כן נאמר, "שמקצין בדרגת רס"ן ניתן לצפות שיידע את מדרג הסמכויות ובעלי התפקידים המוסמכים לאשר דרגה בכירה כדרגת סא"ל. כשם שאין להניח שדרגת אל"מ תאושר על סמך הבטחה של גורם אחר מלבד ראש המטה הכללי, כך אין להניח כי דרגת סא"ל תאושר על-ידי גורם אחר מלבד ראש אכ"א", ודבר זה יש לבחון - כך נאמר - "מנקודת ראותו של הקצין הסביר בדרגת רס"ן"; אין איפוא לראות בדברי תא"ל כץ "סוף פסוק". הומלץ עם זאת, כי ראש אגף התקשוב יזמין את העותר, ישמיע וישמע, ויבחן מחדש את העניין. (3) העותר שב וכתב לנציב קבילות החיילים וטען כי ההבטחה היתה ברורה וחד משמעית, ותא"ל כץ לא טעה. (4) ראש אגף התקשוב (אלוף) כתב לעותר ב-2.5.05, כי לאחר בדיקה אישית עם הנוגעים בדבר, לא מצא תיעוד מעבר לדברי תא"ל כץ, ולא היה מצב בו אושרה הדרגה על-ידי המוסמכים לכך. נאמר עוד, כי בדיון קשר"ר בינואר 2002 (שבו נדון עניינו של העותר אך אושר לקידום קצין זולתו) לא היה סיכום לקידומו של העותר, אלא נאמר רק, כי הוא "הבא בתור" אחרי מי שאושר. את דברי תא"ל כץ ראה ראש אגף התקשוב כ"אמירה לא זהירה" ו"אין בכוונתי לנהוג 'זילות' בדרגת סא"ל". הובעה הבנה לתחושת העותר, אך כיוון שהקידום "לא סוכם מעולם, לא אושר על-ידי הרשויות המוסמכות...". לא מצא ראש האגף מקום להיעתר לבקשת הקידום, מה גם שהעותר נמצא העותר ראוי לפרישה; סוף דבר, ראש האגף לא מצא עילה לקדם את העותר "ולוא על סמך הבטחה בלבד". (5) העותר כתב שוב לנציב הקבילות, בהעתק לראש אגף התקשוב, וחזר על טיעוניו באשר לסמכות - לפחות "הסמכות הנחזית" של תא"ל כץ - והוסיף כי אינו רואה 'זילות' במתן דרגה לקצין בעל חוות דעת מעולות והבטחה, ו'זילות' היא בכך שאין מוצאים לתקן עוול. (6) נציב הקבילות השיב ב-16.6.05, והטעים כי לא היו סיכום של קשר"ר וכל הודעה המאשרת סיכום כזה. (7) העותר פנה ב-31.7.05 לרמטכ"ל וחזר על טיעוניו, וביקש למצער דרגת פרישה. לשכת הרמטכ"ל השיבה ב-30.8.05 כי לא נמצא מקום להתערבותה, בין היתר לאור "הרצון להמשיך ולהקפיד על הענקת דרגות סא"ל מול התקנים והשיאים". (8) נעשתה גם פניה מטעם העותר לפרקליט הצבאי הראשי, ביום 29.11.05. בתשובת הפרקליט הצבאי הראשי מיום 29.12.05 נאמר, כי לא ניתנה הבטחה מינהלית, שכן ההבטחות שהיו לא ניתנו על-ידי הגורם המוסמך. ב-5.1.06 כתב העותר כי הוא מבקש, נוכח החלטתו לפנות לערכאות משפטיות, לבטל את הליך פרישתו, שביני לביני החל בו והוא אושר. ד. בעתירה נטען - בין השאר - כי אין להסכים לטענת חוסר הסמכות; נטען גם לאטימות, ולשימוש לא ראוי בנימוק של "זילות הדרגה". כן הועלו נימוקי הגינות ציבורית, אמון הציבור ברשויות, חובת תום לב, אינטרס הסתמכות, וכן נטען לנזק לעותר, כיוון שיפרוש כמי ששירת שנים רבות כרב סרן ועל כן יוכל להציג קורות חיים בעייתיות במישור המקצועי. ה. בתשובת המדינה נטען, כי העותר ביקש לפרוש לגמלאות באופן חריג בגיל צעיר מן הרגיל, 42 במקום 45 והדבר אושר; כי מפקדי העותר לא היו המוסמכים לעניין קידומו, אלא קשר"ר, בכפוף לאישורם של שני ראשי אגפים (אלופים) במטה הכללי - ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה (כיום - משהוקם ראש אגף התקשוב - ראש אגף זה) וראש אגף משאבי אנוש (לשעבר אכ"א). נטען כי היה על העותר לדעת, כי הענקת דרגה בנוהל אישי תלויה בדיון שיבוצים, ובדיון זה קודם קצין אחר. נאמר גם, כי המונח "הבטחה" בסיכום הראיון של רמ"ח תקשוב מפברואר 2003 אינו בעל משקל במישור המשפטי, שכן אין הכותב משפטן. עוד נאמר, כי ב-2003 לא דורג העותר בין הקצינים המתאימים לקידום, אך רק ב-2005 פנה לנציב קבילות החיילים. על כן נטען לשיהוי. עוד נטען, כי אין המדובר בהבטחה מינהלית על פי התנאים שבפסיקה, שכולם לא התקיימו לשיטת צה"ל, ואף אילו נתקיימו היה צידוק שלא לקיימם ולהפלות את העותר לטובה מול אחרים; האינטרס הציבורי, כך נאמר, גובר על אינטרס הפרט. נטען עוד, כי משביקש העותר לפרוש לא יישמע בבקשה להישאר. צורף מכתב של תא"ל אבן-זהב מ-15.2.05, שלשיטתו "ככלל, חשבתי בזמנו והנני משוכנע כיום, אין הקצין ראוי בהיבט המקצועי לדרגת סא"ל - לא במסלול מוקדי יידע ולא בכל מסלול אחר", ועם כל הבנתו לעגמת הנפש שנגרמה לעותר, יש "תרגום לא נכון וניסוח לא זהיר של רח"ט תקשוב (תא"ל אמנון כץ)". ו. העותר ביקש להגיב לתשובת המשיבים, כי יוזמת הפרישה באה לפי סיכום של ענף משאבי אנוש שאם לא יימצא לעותר תפקיד יופנה לפרישה. עוד טען, כי ההתחייבות לקידומו ניתנה על-ידי קשר"ר; שינוי סיווג (אי דירוגו בשלב מסוים כמועמד לקידום) נעשה כיוון שהגיע לגיל 40. עוד נטען, כי לא היה שיהוי, שכן רק ב-2004 הובהר לעותר שאין כוונה לקיום ההתחייבות, ואין לומר שמדיניות ראויה היא להפנות חיילים לבג"צ. ז. יצוין, כי לא ניתן צו ביניים (החלטות השופט ג'ובראן מן הימים 23.1.06 ו-7.5.06). העותר פרש מצה"ל ונקלט במקום עבודה אזרחי. דיון והכרעה ח. האם ניתנה לעותר הבטחה מינהלית, במינוח המשפטי, שיש בה התחייבות הנושאת אופי משפטי - והאם הופרה? אין חולק כי נוצרה בו ציפיה ומשנכזבה נגרמה עגמת נפש. אך האם הגיעו הדברים לכלל הפרתה המשפטית של הבטחה משפטית, המזכה במתן סעד במשפט המינהלי? ט. (1) בטרם נשיב על כך, אציין כי הגם שעיקרי הדברים נגלו בעתירה ובתשובה, עדיין חידדה עתירה זו בעיני את הקושי לרדת לחקר האמת בנסיבות שבהן נאלץ בית משפט זה (לדידי בחירוק שיניים), כל עוד המצב המשפטי בעינו, לדון תדיר בערכאה ראשונה בעתירות בעניין פרישה מן השירות של אנשי הקבע בצה"ל (ולגביהם גם בנושאים אחרים), אנשי משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר. ככלל ידם של העותרים בעתירות אלה מראש על התחתונה באורח מובנה, וזכויותיהם בסכנת פגיעה, כיוון שבכללי הדיון הנוהגים בבית משפט זה אין דרך לברר את העובדות לאשורן, על-ידי חקירת הנוגעים בדבר כדרך שנעשה בבית דין לעבודה או בבית משפט מינהלי. תימה בעיני מדוע עדיין לא מצא מצב זה, שיש בו שאלות הגינות בסיסיות, את תיקונו על-ידי המערכת גופה, אך לא אבדה התקוה. בבג"צ 6651/05 רס"ן אהרן (רוני) שפירא נ' ר' אגף כוח אדם (טרם פורסם) (2006) נסקרו בהסכמת יתר שופטי ההרכב (הנשיא ברק והשופטת חיות) עניינים אלה, ואביא רק קטע ממנו: "לדעתי מצב זה קורא לשינוי. באופן "נורמלי" היו נושאים אלה צריכים להידון בבית הדין לעבודה או בבית המשפט לעניינים מינהליים, תוך שמיעת ראיות והידרשות לכל פרט רלבנטי על דרך של העדת עדים וחקירתם. המצב הנוכחי, בו בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, שאינו שומע ככלל עדים ואינו בנוי מערכתית ומוסדית להליכי חקירה, נאלץ לעסוק בעתירות אלה, עלול בראש וראשונה לגרום מבלי משים עוול לנוגעים בדבר; התמונה הנפרשת בפני בית המשפט בהכרח, ועם כל הרצון הטוב, אינה יכולה להיות מלאה כדבעי. אכן, השירות בצה"ל נתפס מושגית וערכית כשליחות ולא כ"עבודה", ואולם מי יוכל לומר במבט מישיר כי איש הקבע רחוק במהות בתחומים רבים מלהיות עובד בצה"ל, והרי צה"ל הוא מקום עבודתו, מקום עיסוקו, הכל כמובן בשינויים המחויבים הקשורים לאופיו של שירות צבאי. שינויים מחויבים אלה, ובהם העדר ארגון עובדים, יוצרים ייחוד לשירות הצבאי, אולי בראש וראשונה העובדה רבת המשמעות והערכיות שצה"ל יכול להורות לחייל לחרף נפשו בקרב; אך ייחוד זה אינו מלא, שכן גם אנשי מערכות אחרות בתחום הביטחון עלולים לסכן את חייהם, וענייניהם של חלקם נדונים בערכאה דיונית; ומכל מקום, בעניינים מסוימים הייחוד בוודאי חלקי. אנשי שירות הקבע פועלים אל מול מערכות הממשל, התקציבים, השכר והגימלאות, באמצעות צה"ל עצמו - אך האם מוצדק הימשכה של המציאות לפיה תיקיהם האינדיבידואליים של משרתי הקבע נדונים בבית משפט זה ולא במקום הראוי, הטבעי, וההוגן מבחינת עשיית הצדק הפרטני, ולוא בגלל האפשרות לשמוע ראיות - בית הדין לעבודה או בית המשפט לעניינים מינהליים? (2) גם בנידון דידן, נותרו מחלוקות עובדתיות שונות, כגון מדוע הורד סיווגו של העותר לקידום ב-2004, ובראש וראשונה - השוני בין הערכות מפקדיו הישירים תא"ל אמנון כץ ואל"מ ישראל רום (רוסו) לבין הערכת המפקד שלימים תא"ל אבן-זהב, לא בתקופתו שלו כמפקד דווקא אלא - כדבריו - "חשבתי בזמנו", קרי, גם בימיהם של המפקדים הקודמים, כי אין העותר ראוי לקידום; האם דעה זו הכריעה לימים את הכף? ומה הזילות שבמסמך ראש אגף התקשוב? לכל האישים הללו פתרונים. הליך מלא היה מאפשר לבחון מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. גם אם הנושא אינו אקוטי בתיק זה כבאחרים, סבורני כי המצב המערכתי ראוי לתיקון; כוחה של המערכת חזק עשרת מונים מכוחו של היחיד, ולעתים - הבה נאמין - היחיד גם צודק, ולא תמיד בידי בית משפט זה להעניק לו סעד, בגלל תלותו במידע מן המערכת; ולא אחת מלוה אותנו בתיקים אלה החשש המציק שמא לא נתבהרה התמונה במלואה. ט. אומר כאן, כי כשלעצמי אין בידי לקבל את טענת השיהוי, ולטעמי לא עליה תקום או תיפול העתירה. אכן, באופן פורמלי ניתן לבוא חשבון עם העותר, כפי שביקשו המשיבים, במישורים הרלבנטיים השונים שבהם נבחן שיהוי - סובייקטיבית ואובייקטיבית; בג"צ 2632/94 דגניה א' נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2) 715, 730-728 שציטטו המשיבים (מפי השופט - כתארו אז - אור) אכן מאפיין את פניו השונות של השיהוי, אם במישור הסובייקטיבי, באשר להתנהגות העותר, ואם האובייקטיבי, חלוף הזמן ושינוי במצב (ראו האסמכתאות דשם); העותר דנן המתין מ-2003 עד 2006-2005, מונו אחרים וכיוצא בזה. אמת ויציב, ועדיין צר על הטענה. המשרת בארגון גדול ויש לו אמון בארגון ובמפקדיו - ומי לנו יותר מצה"ל הצריך לטפח בחייליו ובקציניו אמון - אינו אץ לבתי משפט, וכפי שציין בא כוחו המלומד של העותר, לא לכך מצפים הימנו. החייל או הקצין מבקש למצות את התקוה, את הציפיה, שמא תתגשם. מצבו אינו נוח; קשה להיות חלק ממערכת, ובודאי מי שאוהב את שירותו בה - ויחד עם זאת להיאבק בה משפטית. על כן חיכה העותר בסבלנות; על כן לא הייתי רואה שיהוי סובייקטיבי בדרך שנהג העותר. גודלו של צה"ל כארגון ענק גם אינו נטול אפשרויות קידום, אם רוצים בכך, ולא אלמן ישראל. י. (1) אשר לנושא לגופו, הלכות בית משפט זה בנושא ההבטחה המינהלית נודעות מכבר מפי דור ראשונים; בבג"צ 135/75 סאי-טקס נ' שר המסחר והתעשיה פד ל(1) 673, 676 (השופט ברנזון) נאמר: "ההבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה..."; התנאים סוכמו בפי השופט (כתארו אז) י' כהן בבג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות פד לב(3) 469, 474, ולימים בפי השופט בייסקי בבג"צ 142/86 דישון נ' שר החקלאות, פד מ(4) 523, 529: "(א) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה; (ב) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; (ג) הוא בעל יכולת למלא אחריה; (ד) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה". על כך חזר בית המשפט גם בשנים יבואו; ראו ב' ברכה, משפט מנהלי ב' (תשנ"ו-1996) 259-258, ושם אומר המחבר המלומד (עמ' 258): "דיני ההבטחה השלטונית... קובעים תנאים נוקשים למדי לתחולתם". (2) אף בענייננו, חוששני כי קשה להלום במישור המשפטי, את התקיימותם של התנאים. אכן, סבורני כי אין לומר שלא היתה הבטחה. אמנם מפקדי העותר שבישרו לו את בשורת הסיכום אצל הקשר"ר אשר לא הוכחשה, לא היו בעלי הסמכות בשורה התחתונה, ואני יוצא מן ההנחה כי את זאת ידע העותר - ולכך נשוב; אך המפקדים הללו גם לא היו קוטלי קנים, במובן זה שהבא מפיהם, במיוחד כשהוא נתלה באילן גדול של דיון אצל הקשר"ר, אינו יכול שלא להיתפס כהבטחה. כל אדם מן היישוב, כל אחד מאיתנו, לוא היה במקומו של העותר - היה מאמין להבטחה. שיחות הטלפון המברכות היו באזניו כמנגינה ערבה והמסמכים בעקבותיה - מאת תא"ל כץ ואל"מ רום (רוסו) - היו כאוצר בלום. לומר כי הביטוי "מתוכנן לקבל דרגת סא"ל אישית בשנת 02" כאמור במסמך תא"ל כץ, והאמירה "נמשיך לפעול מול חי"ק למימוש ההבטחה המקורית" במסמך אל"מ רום (רוסו) אינו הבטחה, כי האחד לא היה זהיר והאחר אינו משפטן - בכך יש זילות של המפקדים הללו ושל המערכת. אדרבה, יופקו לקחים ותלַמד המערכת את אנשיה כפי שתמצא לנכון אם רצונה שלא ישלו את פקודיהם, וכאן בודאי לא להשלות נתכוונו הקצינים הבכירים הללו. ואולם, כאמור, הסמכות שהיתה למפקדים הללו, ואפילו לקשר"ר עצמו (שמדיון בפניו מסרו הקצינים על סיכום) לא היתה מלאה - היה דרוש "אישור אלוף", של ראש אגף או שני ראשי אגפים במטה הכללי, וזאת היה על העותר לדעת בותקו ובמעמדו. שנית, מסופקני אם ניתן לומר במובן המלא שהיתה למבטיחים כוונה להקנות תוקף משפטי להבטחתם, ואילו נשאלו מאמין אני, בתרבות המשפטנית שבעידנים אלה וברוח המשפט המרחפת על פני המים, כי היו מסבירים שלא לתוקף "משפטי" כיוונו; לא הייתי נאחז בכך במכתבו של תא"ל אבן-זהב, שבשעה שכאמור לא הוקיר הוא את עבודת העותר, היו אחרים, מעליו ולצדו, שהוקירוה. מכל מקום, המבטיחים, כפי שנאמר מעלה, לא יכלו לעמוד היררכית ובמארג הסמכויות מאחורי ההבטחה, לכן גם בעיני העותר לא יכלה להיות הבטחתם "סמכות נחזית במלוא מובן המילה". בהיררכיה כמו צה"ל "גבוה מעל גבוה שומר, וגבוהים עליהם" (קהלת ה', ז'), קרי, ישנו מערך סמכויות פורמלי. ממילא איננו נדרשים לתנאי הרביעי, הצידוק לסטיה מן ההבטחה. עסקינן בהבטחה, אלא שהיא היתה כעוגה שלא נאפתה דיה, משחסרה כברת דרך, שאינה בלתי משמעותית, למימושה. בשל כך, במיוחד, נראה כי אין מקום בנסיבות להתערבותנו. י"א. לכך נוספו העובדה שבשלב מסוים, בסופו של יום ומשנכזבה תוחלתו, ביקש העותר עצמו לפרוש, ואכן אושרה יציאתו לגמלאות בגיל 42, דבר שלא הכל זוכין לו במשק בכלל וגם בצה"ל, ועל כן היה לגמלאי צעיר שמובטחת לו הגימלה עד מאה ועשרים. נכון שבטרם הגשת העתירה לבית משפט זה ביקש להקפיא את בקשתו לגמלה, אך מכל מקום אין להתעלם הימנה. י"ב. נוסיף לכך את השכל הישר; גם לו מקום בקרבנו. אל נכחד; העותר מצוי כבר תקופה מחוץ לשירות, מצא - כפי ששמענו בדיון - מקום עבודה, והנחלים זורמים אל הים. קשה עד מאוד להחזיר את הגלגל לאחור, ונדיר מאד שיקרה כן. זאת - גם אם המשיבים בהתנגדויותיהם לצו ביניים בכגון דא טוענים לא אחת אחרת, קרי, מה מן המערכת יהלוך - אם תתקבל העתירה, יחזור האדם לשירות. אלא שהשבים מעטים הם. י"ג. אדרש ל"זילות" דרגת הסא"ל שעליה דיבר ראש אגף התקשוב. צר על ביטוי זה. הוא מצער לדידי אף יותר מהתנסחותו הכנה של תא"ל כץ, אותה ראה ראש האגף כאמירה "לא זהירה". נער הייתי וגם זקנתי וראיתי לא מעט סגני אלופים בצה"ל, שעל פי חוות הדעת שבתיק יכול היה העותר בכבוד ולא בזילות לבוא בקהלם. חבל איפוא שההתיחסות לדברי תא"ל כץ היא כאל אמירה "לא זהירה" (ר' אגף תקשוב) או "תרגום לא נכון וניסוח לא זהיר" (כדברי תא"ל אבן זהב), אך ננקטת לשון מעליבה כלפי העותר, וזאת אף אם אין נענים למשאלתו, וגם אם ניתן להניח שלא היתה כוונה לעלוב, וגם אם כדברי האלוף "מחר הוא יום חדש". י"ד. אוסיף, כי המשפט העברי אף הוא מייחס חשיבות להבטחה. אדם שהתחייב בדיבור אך לא עשה קניין - בהיקש לענייננו הבטיח אך יש "גבוה מעל גבוה" - מה משמעה של חובת האדם לעמוד בדיבורו - האם משפטית היא או מוסרית, כשעסקינן ב"חובה לא מושלמת", כדברי ד"ר איתמר ורהפטיג (ההתחייבות, תשס"א-2001, 409). לעתים ניתן לתאר את המבטיח שהבטחתו אינה מקוימת כ"מחוסר אמנה" (ראו הדיון שם, 421-412) "וכל המקיים את דברו, רוח חכמים נוחה הימנו" (משנה שביעית י', ט'), "והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו" (בבלי בבא מציעא מ"ח, א'); ולעתים אין תוצאת החזרה אלא "תרעומת", הזכות להתרעם; ראו בבא מציעא מ"ט, א', וכדברי רש"י שם לעניין תרעומת "שהבטיחו בתוחלת נכזבה"; ראו גם ורהפטיג שם, 414-412. גם אם הדברים אינם זהים במדויק לענייננו, מובאים הם כדי להראות כי הדילמה של יחס בין חיוב משפטי לנסיבות שהן בתחום המוסר, מצויה עמנו מקדמת דנא. כותב הרב יצחק הוטנר (ארה"ב-ישראל, המאה הכ', פולין-ארה"ב) פחד יצחק, ראש השנה, ט"ו: "אבל הבטחה שחברו סמך דעתו עליה, אם לא תתקיים, נוגדת היא את יסוד הנפש...", ו"דברי פי חכם חן" (קהלת י', י"ב). ט"ו. (1) התמונה שנגלתה אינה מלבבת. גם אם ההבטחה שניתנה לעותר לא עמדה באופן משפטי בדרישת ההבטחה המינהלית בפסיקה, לא היה מקום להביא לעגמת נפש זו. חכמינו אמרו מפי התנא הלל הזקן "דעלך סני, לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (מה שעליך שנוא, לחברך אל תעשה, זו היא כל התורה כולה, והשאר פירושה הוא, לך ולמד) (בבלי שבת ל"א, א'). נקל לשער את שהיה כל אחד מאתנו, כולל המפקדים שטיפלו בנושא מגדולם ועד קטנם, חש אילו בו היה מדובר. (2) לעניין זה ראוי להפיק לקחי הדרכה לקצינים כדי להסביר את מדרג הסמכויות בהבטחות ובמימושן, כיוון שהדעת נותנת כי עלולים לקרות, ואולי קורים, עוד שכאלה. ובסופו של יום, מהו צה"ל אם לא האדם לאדם שבו. (3) בדיון הצענו כי העותר, נוכח הציפיות שניטעו בו ועגמת הנפש, יקודם במילואים - לא כמשאלתו לשם פרישה, דבר שהוא בעייתי - לדרגת סא"ל. לא יהא בכך משום עול כספי על צה"ל, שכן הקידום לא יגרור תוספת כספית, אך יהא בכך משום תיקון של כבוד, אם נרצה, לקורות החיים. זאת, בנסיבות שנוצרו, כפי שתוארו מעלה. נציגותיהם של המשיבים לא שללו זאת, דומנו, אך העותר עמד על עתירתו במלואה. עתה, משאיננו נעתרים לעתירה, סבורים אנו כי יש מקום שהדבר יישקל בכובד ראש. (4) בכפוף לכך איננו נעתרים לעתירה. אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: מסכים אני למסקנת חברי, השופט א' רובינשטיין, כי לא השתכללה בענייננו "הבטחה מינהלית" כמובנה בדין. מצטרף אני גם להמלצתו בסיפא לפסק דינו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.צבאשירות צבאי