הפגנה נגד יהודים משיחיים

להלן פסק דין בנושא אישור הפגנה נגד יהודים משיחיים:

פסק-דין     

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1. בבית שברחוב נוף, מספר 74, בעיר ערד (להלן: הבית), מתגוררת המשיבה 4. המשיבה 4 חברה בקהילת המאמינים הישועים. העותרים חפצים לקיים הפגנה בת 700 משתתפים מול הבית. מטרתם: למחות על פעילות מיסיונרית המתקיימת שם, לדבריהם. גורמי המשטרה - המשיבים 3-1 - מיאנו לאשר את ההפגנה במתכונת ובמיקום המבוקשים. הם הציעו חלופות אחרות. חלופות אלה לא הניחו את דעתם של העותרים. בהמשך - בעקבות הצעת בית משפט זה - ניאותו המשיבים לאשר את ההפגנה במקום המבוקש אולם זאת בכפוף לתנאים מגבילים. הצעה זו נדחתה גם היא. מכאן העתירה.

העותרים טוענים בשם חופש הביטוי וההפגנה. המשיבים טוענים בשם הזכות לפרטיות ולקניין, כמו-גם בשם האינטרס בדבר הסדר הציבורי. על האיזון בין אלה לבין אלה עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל בג"צ 6658/93 עם כלביא נ' מפקד תחנת ירושלים, תק-על 94(2) 2362; בג"צ 150/93 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393; בג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק, פ"ד מח(2) 456). בית המשפט פסק כי את האיזון יש לבטא בקביעת גדרים של זמן, מקום ואופן. לכך חתרו המשיבים 3-1 בענייננו. הם הביעו נכונות להתיר את קיום ההפגנה במקום המבוקש ברחוב נוף, ובלבד שיתקיימו מספר תנאים: הגבלת מספר המשתתפים ל- 200 איש; תיחום ההפגנה כך שתתאפשר גישה לבתי השכנים, לחניות ולצדו האחר של הכביש; ליווי האירוע על-ידי סדרנים שידאגו לשמירה על הסדר ולפיזור מסודר של ההפגנה; הימנעות משימוש ברמקולים; הגבלת שעות ההפגנה; איסור על השמעת דברי הסתה והמרדה. באלה - אומר מיד - לא נפל פגם.

2. אכן, זכות ההפגנה היא זכות יסוד חוקתית. שמור לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (עניין לוי הנ"ל). עם זאת - כפי שנפסק לא אחת - אין זו זכות מוחלטת. במקרה זה, בבואם לתחום את "גבולות הגזרה" של ההפגנה המבוקשת, הביאו המשיבים 3-1 בחשבון את העובדה שהמשיבה 4 היא אדם פרטי. הבית הוא בית פרטי. מתגוררים בו המשיבה 4 ובני משפחתה. מצדדיו בתי השכנים - אף הם אנשים פרטיים. ואכן, ברי כי בנסיבות אלה יש ליתן משקל רב לזכותם של המשיבה 4, בני משפחתה ושכניה לפרטיות, להנאה מקניינם ובנסיבות העניין גם לחופש הדת. הם זכאים לכך שלא יהיו נתונים להטרדה בלתי-סבירה ולגריעה מופרזת משלוות חייהם במעונם הפרטי. אכן, ביתו של אדם הוא מבצרו. המבצר אינו חסין ואינו מבודד מרחשי הרחוב. הזכות לפרטיות ולקניין אין בה כדי לאיין את הזכות להשתמש במרחב הציבורי לצורך העברת מסרים, לרבות בדרך של תהלוכה והפגנה. אולם כל אדם זכאי ככלל למצוא מנוח בביתו-שלו, וזכות היא לו שאחרים לא יערערו במידה העולה על הסביר והנדרש את תחושת הביטחון והפרטיות בדלת אמותיו. כך פסק בית משפט זה בהתייחסו להפגנה מול מעונו הרשמי של איש ציבור:

זכותו של אדם להפגין או לקיים אסיפה ליד מעונו הרשמי של ראש הממשלה אינה מוחלטת. יש לאזן בין זכותו זו של המפגין לבין זכותו של ראש הממשלה לפרטיות. אכן, גם לראש הממשלה זכות לפרטיות. גם לו יש להבטיח מקום בו יוכל לנוח מטרדות היום, בו יחליף כוח, ובו ימצא מנוחה בחיק המשפחה. גם לו יש להבטיח מקום מוגן מן הלחצים החיצוניים הקשים הפועלים עליו... כמו-כן יש לאזן בין זכות ההפגנה והאסיפה, לבין זכותם של השכנים לפרטיות ולקניין (עניין עם כלביא הנ"ל, דברי הנשיא א' ברק).

הדברים יפים, ואף מקל וחומר, בענייננו, שהרי מדובר כאן בבית פרטי שבו מקיים אדם פרטי פעילות אשר אליבא דעותרים, עולה כדי מה שהם מכנים פעילות מיסיונרית. אין למנוע מן העותרים את האפשרות להתבטא, להפגין ולמחות, אך גם אין להתיר חדירה לפרטיות העולה על הסביר מבחינת הזמן, המקום ודרך הביצוע.

3. במקרה שבפנינו, חשוב להדגיש כי ההפגנה המבוקשת אינה עומדת לבדה. העותרים עצמם מספרים כי במרחק-מה מן הבית מתייצבת מעת לעת - זה זמן רב - "משמרת מחאה" (לדברי המשיבים-השכנים, משמרות המחאה הן עניין יום-יומי כמעט). בגין משמרות אלה נעשו פניות למשטרת ישראל, ובאלה מתוארת בין השאר הפגיעה בשגרת חייהם של דיירי הרחוב, בשלוותם וביכולתם ליהנות מרכושם. הדברים עולים גם מתגובת המשיבים-השכנים לעתירה. עוד מסתבר, כי בעבר נערכו הפגנות נוספות מול הבית נשוא ענייננו ומול בתים נוספים שבהם מתקיימת - לדעת העותרים - "פעילות מיסיונרית". המשיבים 3-1 מבהירים כי "במהלך השנים האחרונות הוגשו על ידי העותרים עשרות בקשות לקיום הפגנות מול בתים פרטיים של חברי הקהילה בעיר ערד" [ההדגשה במקור]. לדבריהם, "מדי יום מוגשות במשטרת ערד בקשות על בקשות שונות לקיום הפגנות ומשמרות מחאה, בתדירות גבוהה מאוד (מספר פעמים בשבוע), במיקומים שונים, ביניהם בתים פרטיים בהם מתגוררים חברי הקהילה המשיחית..." [ההדגשה במקור]. עוד מציינים המשיבים 3-1 כי בהפגנה שאושרה בעבר הופרו תנאי הרישיון; וכי "תוך כדי ביצוען של פעולות המחאה נפתחו 16 תיקים פליליים בגין עבירות תקיפה, איומים ופגיעה ברגשות דת כנגד המפגינים". המשיבים 3-1 צירפו מסמכים שונים בתמיכה לטענתם בדבר הפגיעה הממשית בחברי הקהילה המשיחית בעיר ערד עקב פעולות המחאה כנגדם - פגיעה שיש להביאה בחשבון באיזון מול חופש הביטוי וההפגנה של העותרים. גם המשיבה 4, בתגובתה לעתירה, מפרטת מנקודת ראותה את הפעולות השונות שננקטו על-ידי אלה שמתנגדים לאמונתה הדתית, את הכרוזים והפרסומים בנושא ואת הרשמים הקשים שהותירו כל אלה בה ובבני משפחתה.

מן החומר שבפנינו עולה תמונה קשה באשר למצב הדברים בעיר ערד, ככל שהוא נוגע ליחסים השוררים בין הקבוצות הדתיות. התמונה המוצגת לנו מורכבת היא, וניתן להניח כי אין זו אלא תמונה חלקית. מובן, כי בית המשפט אמון על האיזון הראוי בין הזכויות המתחרות, בעוד שההיבטים האידיאולוגיים-התוכניים של המחלוקת אינם עומדים לביקורתו (ראו גם עניין לוי הנ"ל). כמו-כן יש לציין שלא כל האמור בתגובת המשיבים 3-1 נוגע ישירות לעניינו, הגם שלא ניתן להתעלם מן התמונה הכללית. מכל מקום, די אם נאמר שהרושם המתקבל הוא שהמשיבה 4 נתונה בביתה-שלה למתח בלתי-פוסק ולהפרעה משמעותית לשגרת-חייה. היא עצמה ובני-ביתה מעידים על עצמם כי הם חשים מאויימים. גם שכניה חשופים לפגיעה שאיננה חד-פעמית. על הרקע הזה, מקבלים משנה-תוקף דבריו של בית משפט זה, כי "ביתו של אדם הוא מבצרו, ובגדריו הוא זכאי לכך כי יניחו אותו לעצמו, לפיתוח האוטונומיה של הרצון הפרטי שלו" (עניין דיין הנ"ל). "הזכות לפרטיות" - כך נפסק - "נועדה להבטיח כי אדם לא יהא שבוי בביתו, ולא יהא אנוס לחשוף עצמו בביתו להפרעות שאין הוא רוצה בהן" (שם). ודוק: הטיעון בדבר "קהל שבוי", שנהוג היה להעלותו בהקשרים שונים של חופש הביטוי, איבד מכוחו בחברה המודרנית שטופת המידע (בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על 2003(1) 1077), אך דווקא בשל כך, מקבל הבית הפרטי משמעות מיוחדת מבחינת היכולת של אדם להציב גבול בינו לבין הכלל.

ועוד נזכיר דברים שאמרנו במקום אחר: "יש הסבורים כי ביטוי מכליל ומשפיל המופנה כלפי המיעוט עלול לתרום להשרשת ההיררכיה הקיימת בחברה ולחיזוקה, ובכך, למעשה, לפגוע גם בהגשמת ערך השוויון... לפי תפיסה זו, יכול וייווצר צורך ב'העדפה מתקנת' בגדרי חופש הביטוי, קרי: הישמרות מפני מתן דרור לביטויי משטמה שבכוחם למנוע את הגשמת התכלית של קעקוע הבחנות קבוצתיות" (בג"ץ 2194/06 מפלגת שינוי - מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, תק-על 2006(2) 4500). ושוב - על הזכות להתבטא ולהפגין יש לשמור, גם כאשר הביטוי וההפגנה מופנים כלפי מיעוט (ובענייננו - מיעוט שבמיעוט). אך יש לשמור פן הביטוי וההפגנה יהפכו לדיכוי או להדרה, ויש לשמור על המרקם העדין של היחסים בין הקבוצות ושל האיזונים בין הזכויות.

4. כשכל אלה לנגד עיננו, אנו סבורים כי המשטרה לא חרגה ממתחם הסבירות עת באה להציב גבולות לפגיעה בזכויותיהם של המשיבה 4 ושל אחרים. העותרים רשאים לומר את שעל ליבם, לרבות בדרך של הפגנה, אך המשיבה 4, בני משפחתה ושכניה - כולם אנשים פרטיים - זכאים לפרטיות בבתי מגוריהם. זכאים הם גם לכבוד ולהגנה על האוטונומיה שלהם. יש להבטיח את יכולתם לקיים אורח חיים תקין. יש למנוע מצב שבו המפלט היחיד מטרדות, מלחצים חיצוניים ומהפרעות חוזרות-ונשנות ימצא להם בנטישת הרחוב או העיר. גורמי המשטרה, בצדק, רואים חובה לעצמם למנוע כל איום אסור שיהא בו כדי להקשות על חיי אדם בביתו, לפגוע בבטחונו או לאלצו לנטוש את סביבת מגוריו. ההגבלות שקבעו המשיבים, אשר נוגעות לשעות שבהן תתקיים ההפגנה ולמשך הזמן שבו תיערך; למספר המשתתפים בהפגנה; לאמצעים שבהם ייעשה שימוש במהלך ההפגנה; והגבלות נוספות כמפורט לעיל - כולן אינן חדשות עימנו. הן נומקו על-ידי המשיבים 3-1 בנימוקים ראויים. הן משקפות איזון סביר ומידתי בין הזכויות המתחרות והאינטרסים הנוגעים בדבר. לא נפל בהגבלות אלה כל פגם המצדיק התערבות של בית המשפט.

אשר על כן, העתירה נדחית.

המשנה-לנשיאה


השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה השופט ריבלין. הבעתי לאחרונה דעתי בנושא האיזונים הראויים בהפגנות בחוות דעתי בבג"צ 2557/05 מטה הרוב נ' משטרת ישראל (טרם פורסם), ואפנה לאמור שם. פסק דינו של חברי תואם גישה זו; חופש ההפגנה - שלאחר המלצת בית המשפט בשעתו ניתן לו ביטוי משמעותי בשינוי בעמדת המשיבים - אינו נטול מגבלות, כמותו כחופש הביטוי. כשם שאין מקום למנוע מן העותרים להפגין נגד עמדות כאלה או אחרות בתחום הדתי הקרוב לליבם, כך אין מקום להתיר הפרעה בלתי נחוצה לנוגעים בדבר בבתיהם הפרטיים ולשכניהם. איני מביע דעה בשאלה אם היתה התוצאה משתנה אילו היה מדובר בהפגנה ליד משרדים או מועדון; אך העובדה שהמדובר בבית פרטי, ובודאי ההפרעה לשכנים, כפי שציין חברי, הן מאמות המידה הנשקלות על-ידי הרשויות בכגון דא, כמות שאכן נעשה.


ש ו פ ט


השופט ד' חשין:

מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, המשנה לנשיאה ריבלין, ולנימוקיה. כן מסכים אני להערותיו של חברי, השופט רובינשטיין. אוסיף רק את הדברים הבאים. בית משפט זה עמד פעמים רבות על האיזון המתבקש בין זכות ההפגנה לבין זכויות חוקתיות אחרות ואינטרסים ציבוריים שונים. אין חולק, כי בבואנו לערוך את האיזון בין חופש ההפגנה ובין הזכות לפרטיות ולקניין, נודעת חשיבות לאופיו של אותו קניין, אשר ממנו עולה, במידה רבה, מידת ההגנה על הפרטיות של בעליו (או של המחזיק בו). בהקשר זה, יינתן משקל לעובדה כי הנכס המדובר הינו בית מגורים, כפי שעמד על כך הנשיא ברק בבג"צ 2481/93 דיין נ' ניצב יהודה וילק (פ"ד מח(2) 456, בפיסקה 16). גישה זו מבוססת על ההבחנה בין הספירה הציבורית לזו הפרטית. מעמדו המיוחד של בית המגורים ניכר גם במשפט המשווה. ניתן לכך ביטוי בסעיף 8(1) לאמנה האירופית לזכויות האדם, 1950, המורה לאמור:

"Everyone has the right to respect for his private and family life, his home and his correspondence".

בית המשפט האירופאי לזכויות האדם פירש את הזכות לפרטיות בבית המגורים כזכות רחבה, שאינה מצטמצמת אך להגנה מפני חדירה פיזית לבית המגורים:

"A home will usually be the place, the physically defined area, where private and family life develops. The individual has a right to respect for his home, meaning not just the right to the actual physical area, but also to the quiet enjoyment of that area. Breaches of the right to respect of the home are not confined to concrete or physical breaches, such as unauthorised entry into a person’s home, but also include those that are not concrete or physical, such as noise, emissions, smells or other forms of interference" (Moreno Gomez v. Spain, judgment of 16 February 2005, § 53; (הדגשה שלי - ד' ח'

גישה דומה בעניין מעמדו "המועדף" של בית המגורים ניכרת גם במשפט האמריקאי. כך, בעניין (1988)487 U.S. 474 Frisby v. Schultz, עלתה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית שאלה בדבר גבולות זכות ההפגנה מול ביתו של אדם פרטי. שם נידונה השאלה בהקשר לזכות לקיים משמרת (Picketing) מול ביתו של רופא שביצע הפלות. בית המשפט עמד על כך שהרחוב מהווה מקרקעין ציבוריים, שמאז ומתמיד יועדו גם למימוש הזכות לחופש הביטוי, לרבות זכות ההפגנה (שם, בעמ' 481). עם זאת, בית המשפט הבחין בין הפגנה בעלת אופי "כללי" המתרחשת מול ביתו של אדם, לבין הפגנה, או משמרת, המכוונת כלפי אדם ספציפי, בביתו, ברשות היחיד שלו (כמו בענייננו). זו האחרונה, פגיעתה בזכות לפרטיות קשה היא:

"Here … the picketing is narrowly directed at the household, not the public. The … picketers … generally do not seek to disseminate a message to the general public, but to intrude upon the targeted resident … their activity nonetheless inherently and offensively intrudes on residential privacy. The devastating effect of targeted picketing on the quiet enjoyment of the home is beyond doubt:


'To those inside . . . the home becomes something less than a home when and while the picketing . . . continue[s]. . . . [The] tensions and pressures may be psychological, not physical, but they are not, for that reason, less inimical to family privacy and truly domestic tranquility.'"
(בעמ' 486).

בית המשפט העליון חזר על גישה זו גם בעניין (2000) Hill v. Colorado 530 U.S. 703:
"The right to avoid unwelcome speech has special force in the privacy of the home, and its immediate surroundings".

(בעמ' 717).

עם זאת, ראיתי להעיר כי ההבחנה בין המרחב הציבורי והספירה הפרטית, אשר עומדת ביסודו של הרצון להגן על פרטיותו של היחיד בביתו, אינה מוחלטת תמיד. ההבחנה מתעמעמת לאור קיומם של תאגידים רבי עצמה וגופים בלתי ממשלתיים, המורכבים מאנשים פרטיים הפועלים, במידה כזו או אחרת, בספירה הציבורית :

"… [T]he emergence of new fragmented centres of power, such as associations, pressure groups, political parties, trade unions, corporations, multinationals, universities, churches, interest groups, and quasi-official bodies, has meant that the individual now perceives authority, repression, and alienation in a variety of new bodies, whereas once it was only the apparatus of the State which was perceived in the doctrine to exhibit these characteristics. This societal development has had to be adapted to include these new bodies and activities" (A. Clapham Human Rights in the Private Sphere (1993) p. 137)

מכאן, כי אין די בסיווגו של מקום כלשהו כ"פרטי", מבחינה קניינית או אחרת, כדי לקבוע, אפריורית, כי זכות ההפגנה תידחה או אף תוגבל משמעותית. עם זאת, נתון זה יילקח בחשבון, כמובן, בעת האיזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים - כפי שנעשה כראוי על ידי הרשויות במקרה שלפנינו.

ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קרן העם היהודי

  2. זכויות נכד של יהודי

  3. הפגנה נגד יהודים משיחיים

  4. עיקרון זכאות יהודי לעלות לארץ

  5. אזכור הצביון היהודי של המדינה

  6. הקצאת קרקעות להתיישבות יהודית

  7. יום ההזדהות היהודית הבינלאומית

  8. הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

  9. חובת אזכור הצביון היהודי של המדינה

  10. הצעת חוק ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית

  11. הודעה על קביעת ימי מנוחה לשאינם יהודים

  12. עיגון אופיה היהודי של מדינת ישראל בחקיקת יסוד

  13. מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית

  14. תקנות המועצות הדתיות היהודיות (חילופי גברי), תשכ''ז-1966

  15. הודעה על החלטה בדבר החכרת זכויות בקרקעות בנגב ליהודי התפוצות

  16. תקנות השירותים הדתיים היהודיים (אגרות שירותים של חברות קבורה), תש''ל - 1969

  17. נוהל הצבת קופות צדקה במקומות קדושים ליהודים, מטרות הצדקה שלשמן יוצבו וחלוקתה

  18. חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, תשי"ג-1952

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון