להלן פסק דין בנושא החזרת קרקעות שהופקעו: פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא השופט י' זפט) נעתר לבקשת המשיבה 1, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: המשיבה או הרשות) במסגרת הליך לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943 והורה למערערים לסלק ידם ממקרקעין מסויימים שהופקעו מהם הידועים כסמטת שלוש 11 בת"א. מאז פסק הדין, כך למדנו לדעת בטיעון על פה, סילקו המערערים ידם מן המקרקעין, וגם מוסך שהיה להם על גבי המקרקעין נהרס כבר. במסגרת הערעור שלפנינו מבקשים למעשה המערערים כי המקרקעין יוחזרו להם, כיוון שלדבריהם ההפקעה היא שלא כדין. המקרקעין הם, לדבריהם, שלהם, ויש להם, כך ציינו, תוכניות אחרות לגבי המקרקעין גם לאחר שהמוסך נהרס. לנוחות הקורא אבהיר כבר כאן כי נוכח עמדתם העדכנית של המערערים כפי שעוד יפורט מסקנתי היא כי לא ניתן להעלות את הטענות שמבקשים המערערים להעלות במסגרת תקיפה עקיפה בהליך לפי סעיף 8 הנזכר. על כן אזכיר חלק מטענות הצדדים בלי להאריך יתר על המידה משום שההכרעה בטענות אינה יכולה ליפול במסגרת הליך זה. 2. המערערים טוענים, בקליפת אגוז כי המקרקעין מצויים בתוואי המתוכנן של הרכבת הקלה. הרכבת הקלה תעבור במקרקעין בתוך מנהרה בתת הקרקע. על כן לטענתם המשיבה בסופו של דבר לא תזדקק לפני הקרקע ויש להשיבה אליהם. לגבי תת הקרקע יש לטענתם להסתפק בהפקעה של זיקת הנאה לטובת הרכבת הקלה או לכל היותר להפקיע את המנסרה בתת הקרקע בה תעבור הרכבת הקלה. יחד עם זאת המערערים במסגרת הערעור שלפנינו הסכימו כי לעת הזו כל המקרקעין אכן נדרשים למשיבה לתקופת עבודות ביצוע הרכבת הקלה. בנסיבות אלה כפי שעוד יפורט דין הבקשה שהגישה המשיבה לקבלת חזקה במקרקעין היה להתקבל ולכן יש לדחות את הערעור. 3. ההליך נשוא הערעור שלפנינו הוא ההליך השני בין הצדדים. במסגרת הליך קודם ביקשה המשיבה כי בית המשפט יורה על מסירת המקרקעין לידיה הואיל והם דרושים לדרך על פי תב"ע 1200 שפורסמה למתן תוקף בשנת 1975 (להלן: תכנית 1200), ולצורך הקמת הרכבת הקלה על פי תוכנית תמ"מ 1/5 שפורסמה למתן תוקף בדצמבר 2003 (ה"פ 984/06). בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא השופט י' זפט) לא נעתר בהליך הקודם לבקשת המשיבה. אשר ל-תמ"מ 1/5 ציין בית המשפט כי לא הוצגה לפניו תשתית עובדתית שיש בה כדי ללמד שלא ניתן לממש את מטרת תוכנית הרכבת הקלה ברישום זיקת הנאה. בית המשפט הוסיף כי אם וככל שהועדה המקומית תימצא שלא ניתן לממש את תוכנית הרכבת הקלה בדרך של רישום זיקת הנאה במקרקעין רשאית היא לשוב ולבקש את פינוי המערערים מהמקרקעין. אשר לתוכנית 1200 קבע בית המשפט: "טענת המבקשת, לפיה תב"ע 1200 מייעדת את המקרקעין לדרך ועל כן יש צורך להפקיע את המקרקעין, אינה ממין העניין. הצורך בהקניית זכות השימוש במקרקעין למבקשת נובע מתוכנית הרכבת הקלה תמ"מ 1/5. ככל שעיריית תל אביב תבקש לממש בעתיד את ייעוד המקרקעין לפי תב"ע 1200 בדרך של הפקעה, תוכל לנקוט בצעדים הקבועים בדין לשם כך" בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי בהליך הקודם נקטה המשיבה, במקביל, בשתי דרכים: האחת - הגשת ערעור לבית משפט זה (ע"א 776/07); והשניה - מתן החלטה חדשה על הפקעה ולאחריה הגשת בקשה חדשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, שהיא ההליך נשוא ערעור זה. 4. באשר לערעור שהוגש לבית משפט זה בגדר ההליך הקודם נקבע בפסק דין מיום 9.5.2007 (בהרכב המשנה לנשיאה ריבלין, החתומה מטה והשופט ג'ובראן) כדלקמן: "השאלה המשפטית הנוגעת לעניין ייחודיות [ה]שימו[ש] באופציה של רישום זיקת הנאה, אינה מתעוררת בערעור זה, ומכל מקום, מוקדם לעורר אותה. קרוב לוודאי שהיא [ת]תייתר לאחר סיום ההליך החדש שאותו יזמה המערערת [הכוונה - להליך השני - מ.נ.], ואם לא כך יהיה הדבר, תוכל המערער[ת] להעלות את השאלה במסגרת הערעור החדש." פסק דין זה ניתן נוכח המהלכים שננקטו כאמור במקביל על ידי המשיבה. דהיינו ההחלטה החדשה שהתקבלה על ידי המשיבה ביום 21.2.2007 לגבי ההפקעה. בהחלטתה זו ציינה הוועדה המקומית כי הואיל ובכוונתה לממש את הדרך על פני הקרקע הוחלט להפקיע את מלוא הבעלות בחלקות המקרקעין. וזו לשון ההחלטה החדשה: "1. הואיל ובכוונת הועדה לממש את הדרך על פני הקרקע מחליטים להפקיע את מלוא הבעלות בחלקות: (סמטת שלוש 11, 15, 13, 19, 21,...) [כזכור ענייננו בסמטת שלוש 11 - מ.נ.] 2. לגבי סמטת שלוש 17 התרשמה הועדה כי המינימום הנדרש לשם ביצוע והקמת הרכבת הקלה, מחייב להפקיע את החזקה בפני הקרקע בסמטת שלוש 17, למשך 3 שנים וזאת בהתחשב בבניין בית השאנטי שנקבע לשימור עפ"י תוכנית 2650ב'. הועדה התרשמה כי בתת הקרקע אין מנוס מהפקעת הבעלות במלואה, לשם מימוש קו הרכבת, ולכן מחליטה להפקיע את כל תת הקרקע שאינה בגדר פני הקרקע." מהאמור בפרוטוקול הוועדה עולה כי בהחלטתה להפקיע את המקרקעין בשלמות הסתמכה הוועדה על חוות דעתו של המהנדס עודד לוינגר. 5. לאחר ההחלטה החדשה של המשיבה הוגשה כאמור מטעמה בקשה חדשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות לסילוק ידי המערערים מן הקרקע. המשיבה עמדה בהרחבה בבקשתה החדשה על הדחיפות שיש בקבלת החזקה: במסגרת ההסכם בין מדינת ישראל לבין זכיין הרכבת הקלה היה צורך למסור את החזקה בדחיפות, ואיחור במסירת החזקה, כך נטען, צפוי להוביל לפיצוי של מיליוני שקלים לכל חודש איחור. לבקשה שנייה זו נעתר כאמור בית המשפט והורה על סילוק ידי המערערים מן המקרקעין. על כך הערעור שלפנינו. 6. בפסק דינו ציין בית המשפט כי החלטתה החדשה של הוועדה נסמכה על חוות הדעת של המהנדס לוינגר ואולם בדיון שהתקיים בפניו ביום 20.5.2007 "משכה" הוועדה המקומית את חוות הדעת. המשיבים בבקשה, שהם המערערים לפנינו, טענו בבית המשפט המחוזי כי משמשכה הוועדה את חוות הדעת לא מצויים בפני בית המשפט הנתונים שעמדו בבסיס החלטת הוועדה המקומית להפקיע את הקרקע, וממילא לא ניתן לטענתם לקבוע האם בעת קבלת ההחלטה על הפקעת המקרקעין היו בפני הוועדה המקומית כל הנתונים הרלבנטיים להכרעה. על טענה זו בדבר משמעות "משיכת" חוות הדעת חזרו המערערים גם בערעור שלפנינו. 7. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערים. בסעיף 23 לתמ"מ 1/5 נקבע כי במקום שנקבעה הפקעה וניתן לממש את מטרות ההפקעה ברישום זיקת הנאה תירשם זיקת הנאה במקום הפקעה. בית המשפט ציין כי חוות הדעת של לוינגר צורפה לתובענה ומעיון בה עולה כי היא עוסקת במשמעות הטכנית וההנדסית של בניית תוואי הרכבת הקלה התת קרקעית בתחום המקרקעין והשפעתה על פני השטח. משכך, שוכנע בית המשפט כי עובר להחלטתה על הפקעת המקרקעין היו בפני הוועדה הנתונים הדרושים לה לבחירת החלופה הקבועה בסעיף 23 הנזכר ל-תמ"מ 1/5 כלומר החלופה של הפקעה ולא רישום זיקת הנאה. על כן קבע בית המשפט כי החלטת הוועדה המקומית מיום 21.2.2007 בדין יסודה, והוא הורה כאמור על סילוק ידם של המערערים מן המקרקעין. 8. המערערים טוענים כי לא היה מקום לכך שבית המשפט המחוזי יסתמך על חוות הדעת של לוינגר "שנמשכה", אף אם זו צורפה לתובענה ועל כן היתה מצויה פיזית בתיק בית המשפט. משיכת חוות הדעת הביאה לכך שהם לא יכלו לחקור את המומחה על חוות דעתו, והם לא התייחסו אליה בסכומיהם. יש להם, כך הטענה, טענות רבות נגד חוות הדעת והם היו ערוכים לחקירה. המערערים הוסיפו וטענו כי לגבי הרכבת הקלה החלק העילי של הקרקע כלל לא דרוש למשיבה, ועל כן היה על המשיבה להסתפק בפתרון מידתי יותר של רישום זיקת הנאה על החלק בו תעבור הרכבת הקלה בסופו של דבר. פתרון אחר לשיטתם הוא הפקעת "המנסרה" בה תעבור הרכבת תוך הותרת פני הקרקע בסופו של דבר בבעלותם. לטענת המערערים פתרונות אלו מתחייבים גם מהוראות התוכניות החלות ומטעמי שיוויון, כאשר בחלקה אחרת הסתפקה אכן המשיבה בהפקעת תת הקרקע. עוד טוענים המערערים כי בהליך הראשון נקבע כי הטענה בדבר תוכנית 1200 אינה ממין הענין וממילא לא ברור מתי תמומש הדרך לפי תכנית זו ולמעשה, אין באמת כל כוונה לסלול בפועל את הדרך לפי תוכנית 1200. גם מטעם זה, כך טענו המערערים, אין ליתן למשיבה להפקיע את פני הקרקע. המערערים הוסיפו כי פסק הדין בהליך הראשון מהווה לטענתם מעשה בית דין. המשיבה לא הוכיחה לטענתם כפי שצריכה היתה לעשות לאחר פסק הדין הראשון את הצורך בפני הקרקע. המערערים מעלים בהקשר זה שלל טענות בדבר משמעות התוכניות החלות והיחס ביניהן, ומוסיפים וטוענים כי המשיבה לא הרימה את נטל השכנוע ולא הציגה נתונים בפני בית המשפט. ואולם, לאחר כל זאת המערערים הסכימו בערעור שלפנינו כי לעת הזו אכן כל המקרקעין נדרשים למשיבה לעבודות ביצוע הרכבת הקלה ולכן בקשתם הייתה כי בתום העבודות יושבו פני הקרקע אליהם. 9. המשיבה טוענת כי המערערים מנסים שלא כדין לתקוף בתקיפה עקיפה את מעשה ההפקעה אותו היה עליהם לתקוף בדרך אחרת ולא במסגרת טענות ההגנה בהליך למסירת החזקה. היא מבארת גם בהרחבה מדוע, לשיטתה, הפקעת המקרקעין בוצעה כדין הן מכוח תוכנית 1200 והן מכוח תמ"מ 1/5. עוד בארה המשיבה מדוע לשיטתה דרוש לה החלק העילי לצמיתות, ולא רק לתקופה זמנית הן לפי תכנית 1200 והן לצרכי הרכבת הקלה. דיון 10. כאמור דין הערעור להידחות נוכח עמדתם העדכנית של המערערים. במה דברים אמורים? המערערים על אף טענותיהם הרבות מסכימים כי לעת הזו כל המקרקעין נדרשים לשם ביצוע עבודות הרכבת הקלה. בקשתם היא כי בתום העבודות ובתקופה שיקבע בית המשפט יושבו המקרקעין אליהם. ואולם, כאשר זו עמדת המערערים ברי כי יש לקבל את בקשת המשיבה למסירת החזקה ולכן ממילא יש לדחות את הערעור. למעשה המערערים מסכימים כי לעת הזו כל הקרקע דרושה למשיבה ולכן, אין לאפשר להם להעלות את טענותיהם כנגד ההפקעה במסגרת הליך שבמשתמע גם לגישתם דינו להתקבל. רצונם של המערערים הוא כי בתום העבודות יושבו פני הקרקע אליהם אך בכך אין כדי למנוע את מסירת החזקה בכל הקרקע כעת. אכן, טענות המערערים בשאלת השבת הקרקע ו"מידתיות" ההפקעה כמו גם סוגיות תכנוניות יכולות להיות טענות כבדות משקל אך כאשר המערערים עצמם מסכימים כי לעת הזו כל הקרקע דרושה למשיבה אין לאפשר העלאת טענות שכאלו במסגרת הליך בו מבקשת המשיבה לקבל חזקה במקרקעין - דהיינו אין לאפשר את העלאתם בתקיפה עקיפה בשלב בו המשיבה מבקשת לקבל חזקה במקרקעין והמערערים מסכימים כי אכן לעת הזו כל המקרקעין דרושים לה. 11. השאלה אילו טענות ניתן להעלות בתקיפה עקיפה במסגרת בקשה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות נדונה בבית משפט זה כבר בעבר. ב- רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב-יפו, פ"ד נז(1) 313 (2002) (להלן: עניין קיסר) ביקש השופט מ' חשין להתוות את גבולות הדיון בבקשה לפי סעיף 8. השופט מ' חשין הסביר שם כי הוראת סעיף 8 אופייה אופי של הוצאה לפועל - מסירת החזקה בעקבות ההפקעה. על כן לא תעלנה במסגרתה ככלל טענות מהות נגד ההפקעה. ההליך קובע דרך מקוצרת המאפשרת לבעל סמכות ההפקעה דרך מהירה לתפיסת החזקה שהופקעה. הצורך במהירות ובזירוז הפינוי מכתיב מאליו קיומו של הליך פשוט וקצר שיתנהל ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים. על המבקש לקבל את החזקה בקרקע להוכיח ארבעה תנאים: כי פורסמה הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע את המקרקעין לפי סעיף 5 לפקודה; כי פורסמה ברשומות הודעה למסירת החזקה במקרקעין לפי סעיף 7(1) לפקודה; כי הגיע המועד שנקבע בהודעה האמורה; וכי הבעלים או המחזיקים מסרבים להרשות לרשות המפקיעה לתפוס את החזקה. השופט חשין הוסיף עם זאת וציין: "למודי-ניסיון, וביודענו כי אין כלל שיוצאים אינם מלווים אותו בדרכו, נוסיף כי במקרים מיוחדים וחריגים אפשר יהא ניתן להעלות טענות-הגנה ממשפחת טענות החריגה מסמכות או ממשפחה קרובה למשפחה זו. ואולם בכפוף לסייג זה, די בהוכחת ארבעה התנאים, והרשות המפקיעה תזכה בצו לפי סעיף 8 לפקודה." (שם, בעמ' 324 ב) 12. בחלוף תקופת זמן קצרה ומבלי שפסקי הדין "הצטלבו" ניתן בבית משפט זה פסק דין נוסף שעסק בסוגייה (ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817 (2003) (להלן: עניין אקונס)). ציינתי שם כי בתי המשפט אינם אוטמים אוזניהם, גם בדיון לפי סעיף 8 לפקודה, לטענות בעניין פגמים שורשיים ובסיסים בהפקעה. אפשר והחריגים לכלל שנמנו על ידי מעט רחבים מאלה שקבע השופט חשין. שאלת היחס בין פסקי הדין הנזכרים נדונה במספר פסקי דין בערכאות הדיוניות (ה"פ (מחוזי י-ם) 1184/02 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' לוינטוב (לא פורסם, 7.12.2004) (השופטת מ' מזרחי); ה"פ (מחוזי ת"א) 1558/04 עיריית תל אביב-יפו נ' בט (לא פורסם, 17.4.2006) (השופט ד"ר ע' בנימיני) (להלן: עניין בט); ה"פ (מחוזי י-ם) 5025/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' אורן (לא פורסם, 12.6.2006)(השופט מ' דרורי)). בעניין שלפנינו, כפי שעוד יפורט, שאלה זו אינה דרושה הכרעה (כן ראו והשוו: דעת השופטים גרוניס וחיות ב- ע"א 9569/04 עבידאת נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים (טרם פורסם, 14.2.2008); ע"א 396/98 מדינת ישראל נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(3) 145, 150-149 (2004)). גישה נוספת להגדרת החריגים לכלל הובעה במספר פסקי דין מחוזיים (ראו: עניין בט; ת"א (מחוזי ת"א) 2186/99 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב נ' דיק (לא פורסם, 18.10.2001) (השופט ד"ר ג' קלינג) (להלן: עניין דיק)). בעניין דיק, למשל, נקבע בבית המשפט המחוזי כי במסגרת הליך לפי סעיף 8 אפילו אם אין פגם בהפקעה על הרשות להראות כי קיים אותו צורך ציבורי דחוף שיצדיק את מסירת החזקה בשלב בו הדבר מתבקש ועוד הוסף שם כי "אפילו אין פגם בהליכי ההפקעה, אין מקום ליתן לתובעת את הסעד המבוקש של מסירת חזקה, כל עוד לא התקיים התנאי של צורך מיידי, שהתובעת עצמה תלתה בו את סמכותה לתפוס חזקה, בפרטה את קיום הצורך הדחוף בהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים" (שם, פסקה 5). 13. הכלל הוא איפוא כי בהליך לפי סעיף 8 די לרשות המפקיעה להוכיח את ארבעת התנאים עליהם עמד השופט חשין בעניין קיסר. תנאים אלה התקיימו בענייננו. לכלל זה יתכנו חריגים, ואולם, תהא אשר תהא הגישה לעניין החריגים - גישה מצרה או מרחיבה יותר - ענייננו אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש לאפשר לתקוף את ההפקעה בדרך של תקיפה עקיפה. כך, אם נבחן את הדברים לפי גישת השופט חשין בעניין קיסר פשיטא כי אין לאפשר למערערים להעלות בגדרי הליך לפי סעיף 8 את טענותיהם כנגד ההפקעה, מידתיותה ויתר הסוגיות התכנוניות אותם העלו המערערים (ראו עניין קיסר, בעמ' 325-324). הדין לא יהיה שונה גם לפי האמור בעניין אקונס. באותו עניין עסקנו בהפקעת רבדים תת קרקעיים של מקרקעין לשם סלילת מנהרות הכרמל. התיקונים עליהם הורינו שם, בלי שההפקעה עצמה בוטלה, נועדו לשקף את הכוונה האמיתית של הרשות המפקיעה, אשר כפי שהובהר שם, סברה כי לא ניתן להפקיע את הבעלות ב"פרוסה" של מקרקעין בלי להפקיע את הבעלות בחלקה כולה. עוד סברה הרשות כי ניתן להפקיע חזקה ושימוש במקרקעין במקום שחייבת היתה להפקיע בעלות דווקא. קבענו שם כי "בענייננו המטרה הצבורית בחלק מהעומק המופקע לפי הפרסום איננה קיימת מדיעקרא" (שם, בעמ' 853; ההדגשה הוספה). והנה בענייננו המערערים אינם טוענים כי אין הצדקה מדעיקרא להפקעת כל המקרקעין בעת הזו. המערערים מסכימים כי לעת הזו הרשות אכן נדרשת לכל המקרקעין אלא שלטענתם לאחר סיום העבודות עליה להשיב להם את פני הקרקע. ואולם, מאחר שלעת הזו גם המערערים מסכימים כי הרשות נדרשת לכל הקרקע הרי שגם לפי הגישה שהובעה בעניין אקונס אין לאפשר להם למנוע את מסירת החזקה ולהעלות את טענותיהם במסגרת הליך שלפי סעיף 8 - דהיינו במסגרת תקיפה עקיפה. לבסוף אפילו לפי הגישה שהובעה בבית המשפט המחוזי בעניין דיק אין לשעות לטענות המערערים ויש לקבל את בקשת המשיבה לקבלת החזקה. בעניין דיק נקבע כאמור כי אפילו אם אין פגם בהליכי ההפקעה אין למסור את החזקה כל עוד לא התקיים התנאי של צורך מיידי. ואולם, בענייננו המערערים מסכימים כי קיים גם קיים צורך ציבורי מיידי המצדיק לעת הזו את מסירת כל המקרקעין. לפיכך, גם לפי גישה זו דין הבקשה למסירת כל המקרקעין להתקבל ולכן יש לדחות את הערעור. הנה כי כן, מסתבר כי לפי כל אחת מהגישות לא היתה הצדקה להתנגדותם של המערערים למסירת החזקה, הדרושה לרשות באופן דחוף וצריך היה לאפשר לרשות לסלק את ידי המערערים מן המקרקעין. בנסיבות אלה גם אין צריך להכריע בשאלת ההבדלים בין הגישות השונות. העיקר הוא כי אין לשעות לטענות המערערים במסגרת תקיפה עקיפה כאשר יש הסכמה מצידם כי לעת הזו הרשות נדרשת לכל המקרקעין. יש ליתן בהקשר זה משקל להבדל שבין תקיפה עקיפה לתקיפה ישירה. כפי שקבע השופט זמיר: "דרך התקיפה עשויה להכתיב את תוצאת התקיפה. תוצאה שהיה אפשר להגיע אליה בדרך של תקיפה ישירה, יתכן שאי אפשר יהיה להגיע אליה בדרך של תקיפה עקיפה. סוף מעשה במחשבה תחילה: כבר בתחילת הדרך, בצומת המוביל מצד אחד לדרך של תקיפה ישירה ומצד שני לדרך של תקיפה עקיפה, הבחירה בדרך זאת או זאת עשויה לקבוע את התחנה הסופית בדרך. בהתאם לכך, גם אם נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטול ההחלטה בדרך של תקיפה ישירה, לא בהכרח יצדיק הפגם תוצאה של ביטול ההחלטה גם בדרך של תקיפה עקיפה. התוצאה של תקיפה עקיפה תלויה במידה רבה בנסיבות המקרה." (רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 647-646 (2000)). 14. כמבואר, בנסיבות המקרה שלפנינו לא היה מקום לשעות לטענות המערערים בתקיפה עקיפה כאשר המערערים עצמם מסכימים כי לעת הזו הרשות נדרשת לכל המקרקעין - דהיינו יש להיעתר לבקשה שהגישה המשיבה לפי סעיף 8 לקבלת החזקה. די בכך כדי לדחות את הערעור. 15. נוכח המסקנה אליה הגעתי אין עוד משמעות לשאלת נפקות "משיכת" חוות הדעת של המהנדס לוינגר ולכן לא אדרש לכך. ממילא גם אינני נדרשת לטענות המערערים בדבר ההפקעה, מידתיותה וטענות תכנוניות שהועלו. המקום לברור טענות אלה בנסיבות העניין שלפנינו הוא בתקיפה ישירה בערכאה המוסמכת ולא אביע כל עמדה בשאלה אם ניתן עדיין לנקוט בהליך כזה, ומה סיכוייו. 16. נוכח המסקנה אליה הגעתי נראה שאין גם צורך לדון בטענה בדבר מעשה בית דין שהעלו המערערים. בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי לדעתי אין לקבל טענה זו. באשר לתכנית הרכבת הקלה ושאלת מידתיות ההפקעה וייחודיות השימוש באופציה של רישום זיקת הנאה בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון הרי קבע כי "אם וככל שתמצא המבקשת שלא ניתן לממש את תוכנית הרכבת הקלה בדרך של רישום זיקת הנאה במקרקעין, רשאית היא לשוב ולבקש את פינוי המשיבים מהמקרקעין". המשיבה פעלה כפי שאיפשר בית המשפט ולא ניתן לדבר על מעשה בית דין. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר במקביל הגישה המשיבה ערעור אך טענותיה בערעור כלל לא נדונו ולא הוכרעו נוכח הצעדים הנוספים בהם נקטה במקביל, שהם ההליכים נשוא ערעור זה. במסגרת פסק הדין בערעור אף נקבע מפורשות כי המשיבה תוכל להעלות טענותיה במסגרת ערעור על ההליך החדש (דהיינו ההליך הנוכחי). בסיטואציה כזו אין לקבל את הטענה כי ההליך הראשון מהווה מעשה בית דין נגד המשיבה בעניין הרכבת הקלה (ראו והשוו: פסק דיני ב- בג"ץ 10338/03 וש טלקנל בע"מ נ' שר התקשורת, פסקאות 15-11 (לא פורסם, 15.5.2006)). גם בעניין תכנית 1200 אין לדבר על מעשה בית דין. המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין הראשון כי תכנית זו "אינה ממין העניין" ולכן המשיבה לא הייתה יכולה להסתמך עליה בהחלטה החדשה נשוא ההליכים שלפנינו. ואולם, גם בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי מפורשות בהליך הקודם כי "ככל שעיריית תל אביב תבקש לממש בעתיד את ייעוד המקרקעין לפי תב"ע 1200 בדרך של הפקעה, תוכל לנקוט בצעדים הקבועים בדין לשם כך". הנה כי כן, גם בעניין זה אין לדבר על מעשה בית דין. המשיבה טוענת כי גם בעניין תכנית 1200 פעלה כפי שקבע בית המשפט. היא טוענת שבהחלטה החדשה נקבע מפורשות שהוחלט "לממש את הדרך על פני הקרקע". גם בסיכומים לפנינו עמדה המשיבה על כוונתה "לסלול דרך בחלק העילי" (סעיף 14 לסיכומיה). "בצמוד" לטענות אלה עמדה המשיבה גם על כך שהיא ממילא נדרשת לכל הקרקע גם עבור הרכבת הקלה והיא אינה יכולה להסתפק בתת הקרקע או בזיקת הנאה. כאמור נוכח הסכמת המערערים כי לעת הזו הרשות זקוקה לכל הקרקע אין להידרש במסגרת תקיפה עקיפה לשאלת היחס בין התוכניות ולטענת המערערים כי הרשות אינה מתכוונת באמת לסלול דרך על פי תכנית 1200. אך מובן הוא שאם לא תמומש מטרת ההפקעה, כפי שהצהירה המשיבה, טענות המערערים גם בעניין זה שמורות להם בערכאה המוסמכת, מבלי שנביע כל עמדה לגביי סיכויי הליך שכזה, אם יוגש. 17. אין מקום איפוא להיעתר לערעור ויש לדחותו. בנסיבות העניין אציע לחברי להעמיד את ההוצאות על הצד הנמוך. המערערים ישלמו למשיבה 1 שכר טרחת עורך דין בסך 5000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. משנה-לנשיאה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. קרקעותמקרקעיןהפקעה