לכל אדם נתונה הזכות לחופש הדת, האמונה והפולחן. זכות זו זכות יסוד חוקתית היא והיא עומדת כמובן גם לתושבי האזור. זכותו של אדם לממש את עיקרי אמונתו, היא חופש הפולחן, הוכרה כבר בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. עם הקמתה בשנת תש"ח, חרתה מדינת ישראל על דגלה את עקרונות חופש הדת והפולחן, בהצהרת העצמאות. חופש הפולחן כולל את זכות הגישה למקומות קדושים בהם באפשרותו של הפרט לקיים את פולחנו הדתי ההגנה שניתנה לחופש הפולחן לא נבעה אך מהכרה בזכותו של כל אדם לקיים את מצוות דתו, להתפלל במקומות הקדושים לו ולקיים את הטקסים הנוהגים בין בני דתו, אלא גם מראייתה של חירות זו כענף של חופש הביטוי. יחד עם זאת, על אף ראייתו של חופש הפולחן כחירות בעלת עצמה ניכרת, הרי שכמרבית החירויות האחרות גם הוא אינו מוחלט אלא יחסי ויש לאזנו אל מול אינטרסים וחירויות אחרות. להלן פסק דין בנושא זכות גישה למקומות קדושים: פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. במערת המכפלה מתחמים שונים המשמשים כציונים לקברי האבות. אחד מאלה הינו "ציון קבר אברהם אבינו" (להלן גם: ציון הקבר), שהינו קיטון מתומן שבמרכזו פרוכת המכסה על ציון הקבר. מתחם זה סגור לכניסת מתפללים ולו מספר פתחים, ביניהם שלושה חלונות מסורגים המשקיפים אל המתחם ודרכם באפשרות המתפללים להביט בציון הקבר. המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, הוא המשיב 3 (להלן: המפקד הצבאי), הוציא ביום 10.5.06 צו בדבר נקיטת אמצעי ביטחון שמספרו 10/06 (להלן: הצו), לפיו יוצבו משטחים שקופים ממוגני ירי על חלונות "ציון אברהם אבינו". הטעם שניתן להוצאת הצו על ידי המשיב 3 הינו כי הדבר דרוש לשם מניעת ביצוע פעולות טרור ולשם שמירה על ביטחון האזור וקיום הסדר הציבורי. התנגדות שהגישו העותרים נגד הוצאת הצו נדחתה ביום 29.5.06. מכאן עתירה זו שבפנינו, בגדרה מבקשים העותרים, כי נורה על ביטול הצו. 2. העותרים טוענים, בתמצית, כי מדובר בצו בלתי חוקי מאחר ומימושו יביא לפגיעה בערכו הארכיאולוגי הייחודי של המבנה ויעמוד בניגוד להוראות חוק העתיקות, התשל"ח - 1978, לדין הבינלאומי החל על שימור נכסים ארכיאולוגיים ולהסכם חברון שנחתם ביום 17.1.97 בין ממשלת ישראל לפלסטינים; כי הצו פוגע ברגשות הדת של המתפללים המוסלמים ובחופש הפולחן שלהם; כי הוצאת הצו לוקה בחוסר סבירות קיצוני היות שאטימת החלונות תביא לחסימת זרימת האוויר וחדירת אור השמש אל אולמות התפילה; וכי הצו אינו מיועד לשרת מטרה ביטחונית. לדבריהם, בעקבות דו"ח ועדת החקירה לעניין הטבח במערת המכפלה בחברון (התשנ"ד), בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט שמגר (להלן: ועדת שמגר), ננקטו במתחם מערת המכפלה סידורי ביטחון קפדניים ביותר לרבות בדיקות בטחוניות מקיפות, הותקנו מצלמות במעגל סגור בכל אולמות התפילה, חלונות ציון הקבר סורגו ונאסרה כניסת מתפללים אל מתחם הקבר וכן ננקטו הסדרים שמטרתם ליצור הפרדה מוחלטת בין המתפללים היהודים למוסלמים. בנוסף, בסמוך למערת המכפלה קיימות עמדות תצפית המוחזקות על ידי כוחות הביטחון. לטענת העותרים, סידורי אבטחה אלה הוכיחו עצמם כיעילים, וכיום האפשרות להבריח נשק או אמצעי לחימה אחרים אל מתחם המערה היא אפסית ומכאן שהצו לא בא לענות על צורך ביטחוני. העותרים מוסיפים, כי דרך החלונות מתאפשר כיום הקשר הישיר היחידי בינם לבין ציון הקבר ועל כן אטימתם תהווה פגיעה נוספת בחופש הפולחן שלהם, פגיעה העולה במידה רבה על התועלת ביטחונית שיניב הצו. לטענתם, הצו הוצא משיקולים זרים - מניעים פוליטיים שמטרתם לאפשר את הרחבת השטח המוקצה לתפילת יהודים במערת המכפלה וסיפוח שטח ציון הקבר אליו. 3. המשיבים סבורים כי ההחלטה על הוצאת הצו סבירה ומידתית. הם מבהירים, כי תמונת המצב בשטח היא שישנו קו ראיה המאפשר ירי מהאזור במערת המכפלה המוקצה לתפילת מוסלמים אל עבר האזור המוקצה לתפילת יהודים, ולהיפך. לטענתם, היכולת הפיזית לבצע פיגוע שכזה, כשהיא מלווה ברגישות הידועה של המקום, יוצרת סיכון ביטחוני שאטימת חלונות ציון הקבר באמצעות משטחים ממוגני ירי נועדה ליתן לו מענה. המשיבים סבורים כי הוצאת הצו עולה בהתאמה עם המלצות ועדת שמגר שהמליצה על הנהגת הסדרים שייצרו הפרדה מוחלטת בין המתפללים המוסלמים והיהודים על מנת להבטיח את הסדר הציבורי במערת המכפלה. לדבריהם, הבידוק הביטחוני הנערך בכניסה למערת המכפלה אינו נותן מענה ביטחוני מספק לסיכון המתואר, והם ממחישים טענתם זו בציינם, כי על אף אמצעי הביטחון במקום הוברר לאחרונה כי הוכנס אקדח למערת המכפלה ובמהלך השנים האחרונות נעשו ניסיונות רבים להכנסת אמצעי לחימה לתחומה. המשיבים מטעימים כי בכוונתם להתקין על חלונות ציון הקבר משטחים ממוגני ירי שקופים שלא יפגעו במעבר האור. על מנת למנוע כל נזק בהיבט הארכיאולוגי יוצבו המשטחים ללא חיבור לקיר או לציפוי השיש של הקיר, אלא יהודקו לסורג החלון באמצעות תפסים, כאשר הליך הצבתם יפוקח על ידי נציגי קמ"ט ארכיאולוגיה. המשיבים מאשרים כי זרימת האוויר למתחם תיפגע במידה כלשהי בשל הצבת המשטחים, אולם לא תמנע חדירת אוויר למתחם, מאחר שבסמוך לחלונות ישנם חרכים רבים המאפשרים מעבר אוויר. עוד מוסיפים הם, כי עובר להוצאת הצו נבחנו מספר חלופות על מנת לבחון האם ניתן לצמצם את הפגיעה במתפללים במקום, אולם חלופות אלה נדחו לאחר שהוברר כי הן אינן נותנות מענה הולם ומספק לאיום הביטחוני, גורמות לפגיעה אסתטית בציון הקבר ומחייבות עבודות הנדסיות שעלולות לפגוע בציון הקבר או במבנה עצמו. בהתייחס לטענת העותרים בדבר השיקולים הזרים שעמדו בבסיס הוצאת הצו, מבהירים המשיבים כי על מנת לשמור על הסטטוס-קוו במקום ובשל רגישות הנושא, הוחלט על הצבת המשטחים הממוגנים על כלל החלונות המשקיפים אל ציון הקבר, הגם שדי היה בהצבת משטחים ממוגנים אך על החלונות המצויים באחד הצדדים בלבד על מנת להסיר את האיום הביטחוני שבירי מאחד מאזורי התפילה שסביב ציון הקבר אל משנהו. בסיכומם של דברים, גורסים המשיבים, מדובר באתר בעל רגישות ביטחונית גבוהה ויש לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת למנוע עימותים או אלימות בין המתפללים השונים. הפגיעה שתיגרם כתוצאה מהצבת המשטחים היא לדבריהם מצומצמת, ועל כן הוצאת הצו הינה החלטה סבירה ומידתית שאינה מצדיקה התערבות. 4. בדיון שנערך בפנינו שבו הצדדים והעלו טענותיהם תוך שהציגו תרשים המתאר את מבנה מערת המכפלה, חלוקת אזורי התפילה ומיקומם המתוכנן של המשטחים הממוגנים. כפי שנמסר לנו, השגה על הצבת המשטחים הממוגנים הוגשה לא רק על ידי העותרים אלא גם על ידי תושב היישוב היהודי בעיר חברון. 5. העותרים אינם מעלים בעתירתם השגות נגד סמכותו של המפקד הצבאי לנקוט אמצעי ביטחון בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית. טענותיהם מופנות בעיקרן נגד שיקול דעתו של המפקד הצבאי בהוצאת הצו בשל הפגיעה שתיגרם לטענתם לחופש הפולחן שלהם ובשל הפגיעה במערת המכפלה כאתר קדוש בעל חשיבות דתית, היסטורית וארכיאולוגית. ככל שמכוונות הטענות נגד שיקול דעתו של המפקד הצבאי באזור הרי שנקודת המוצא לדיון הינה כי בהפעילו את סמכותו מחויב המפקד הצבאי, ככל רשות מנהלית, בעקרונות הסבירות והמידתיות ושיקול דעתו נתון לביקורת שיפוטית על ידי בית משפט זה (בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, פ"ד לז (4) 785, 792 - 793 (1983). להלן: עניין אסכאן; בג"ץ 4825/04 עליאן נ' ראש הממשלה (לא פורסם, ניתן ביום 16.3.06); בג"ץ 6336/04 מוסא נ' ראש הממשלה (לא פורסם, 10.1.06); בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו (6) 352, 375 - 376 (2002)). יחד עם זאת: "בית משפט זה מפעיל ביקורת שיפוטית על חוקיות הפעלת שיקול דעת מפקד האיזור כמי שממלא תפקיד ציבורי על פי דין. בביקורת זו, אין בית המשפט ממיר את שיקול דעת המפקד בשיקול דעתו הוא, ואין הוא שם עצמו מומחה לעניני בטחון וצבא במקום המפקד... גם על פי המשפט הבינלאומי ניתן למפקד הצבאי שיקול דעת נרחב להחליט בדבר מידת העוצמה של הצורך הנדרש...תפקידה של הביקורת השיפוטית הוא בשמירת הגבולות ובהבטחת קיומם של הכללים המשפטיים התוחמים את שיקול דעת מפקד האיזור...נדרשת הקפדה בבחינת חוקיות הפעלת שיקול דעתו של מפקד האיזור, ובכלל זה, בהיות שיקולי פעולתו ענייניים, סבירים ומידתיים בהתחשב במכלול נסיבות הענין הנתון ..." (בג"צ 10356/02 הס נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אלוף פיקוד מרכז, פ"ד נח (3) 443, 458. להלן: עניין הס). 6. עקרון מנחה נוסף הנוגע לענייננו הינו חובתו של המפקד הצבאי באיזור להבטיח את שלומם של כל הנמצאים בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית שתחת פיקודו, ללא אבחנה ביניהם (בג"צ 2612/94 שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מח (3) 675, 679 (1994); בג"ץ 3435/05 אלנטשה - מנהל הוואקף בחברון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם, 12.9.05); בג"ץ 6339/05 מטר נ' מפקד כוחות צה"ל בחבל עזה, פ"ד נט (2) 846, 852 (2005); בג"ץ 7957/04 מראעבה נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 15.9.05)). על חובתו זו של המפקד הצבאי, הנובעת מאחריותו של הכוח הצבאי המחזיק את השטח בתפיסה לוחמתית נוספת חובתו לאפשר ניהול שגרת חיים תקינה ככל האפשר לתושבי השטח המוחזק במגוון תחומי החיים, לרבות חינוך, תברואה, דת ועוד (עניין אסכאן בע' 798, 804 - 805). מחויב הוא להגן על זכויות האדם החוקתיות של כל היושבים בשטח המוחזק, ולאפשר מימושן והגשמתן במידה מלאה ככל שנסיבות הזמן והמקום מאפשרות זאת (עניין הס, בע' 461). 7. העותרים טוענים כאמור, כי מאחורי הוצאת הצו לא עמדו שיקולי ביטחון אלא שיקולים פוליטיים. טענה זו אין בידי לקבל. על הוצאת הצו על ידי המפקד הצבאי חל העיקרון הכללי ולפיו על הרשות המנהלית לפעול על בסיס שיקולים ענייניים בלבד ולתכלית שלשמה ניתנה בידה אותה סמכות. התבססה החלטת הרשות המנהלית על שיקול שאינו ממין העניין, עשוי הדבר להוביל לפסילת ההחלטה (יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב (1996) בע' 744 - 747; ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז (2) 1209, 1216 (1962); בג"ץ 302/72 אבו חילו נ' ממשלת ישראל, פ"ד כז (2) 169, 179 (1973); בג"ץ 390/79 דויקאת נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (1) 1, 20 (1979)). יחד עם זאת, מושכלות ראשונים הם כי בפעולתה, עומדת לרשות המנהלית חזקת תקינות מעשה המינהל. לא שוכנעתי כי התשתית שהונחה בפנינו מגלה כי אכן נפלו שיקולים זרים בהחלטת המפקד הצבאי. עמדתם של המשיבים היא כי הטעם להוצאת הצו הינו ביטחוני גרידא והוא מיועד למנוע אפשרות של ירי דו כיווני בין חלקי מתחם מערת המכפלה המוקצים לתפילת מוסלמים, לבין אותו חלק במתחם זה המוקצה לתפילת יהודים. לטעם זה נמצא חיזוק ממשי במידע אשר נמסר על ידי המשיבים ולפיו נעשו ניסיונות להחדיר אמצעי לחימה אל מתחם מערת המכפלה ולאחרונה אף הוחדר אקדח למקום. כל אלה, בעיקר על רקע רגישותו הידועה והמוכרת של המקום, מבססים היטב את החשש מפני ניסיון לבצע במקום פעילות חבלנית של אחד הצדדים כלפי משנהו. בנוסף, כפי שהובהר לנו, בכוונת המשיבים למגן את כלל החלונות של ציון הקבר, על אף שלצורך הפגת האיום הביטחוני די היה במיגון החלונות באחד הכיוונים בלבד, כדי למנוע פגיעה כתוצאה מירי מאחד הכיוונים אל משנהו. זאת, על מנת לשמור על האיזון במקום. צעד זה יש בו כדי להעיד על כך שהמפקד הצבאי ער לרגישות הנלווית לכל צעד הננקט במקום ועושה למנוע היווצרות תחושות של הפליה בין המתפללים בני הדתות השונות על ידי נקיטת צעדים זהים ביחס לשתי העדות הדתיות. זאת ועוד. העותרים אינם מציגים כל בסיס ממשי לטענתם בדבר שיקולים זרים. כל שטוענים הם הוא כי עד לשנת 1967 היה המקום מוחזק באופן בלעדי על ידי המוסלמים ורק לאחר שנת 1967 החלו יהודים להתפלל במקום, כאשר בהמשך, בעקבות דו"ח ועדת שמגר, הוטלו מגבלות על המתפללים המוסלמים במתחם המערה ומגבלות אלה משרתות לטענתם את המתפללים היהודים. אכן, תפילת היהודים במערת המכפלה התחדשה אך בשנת 1967, מן הטעם הפשוט שעובר למלחמת ששת הימים לא היתה ליהודים נגישות למקום. הצבת המשטחים הממוגנים באה להגן על מתפללים משתי הדתות, כאשר המגבלה המסוימת שתיצור הצבת המשטחים חלה באשר למתפללים היהודים והמוסלמים כאחד. במצב דברים זה, ובהתחשב בכך שלא הובהר כיצד זה יהיה בצעד האמור כדי להוביל לגזילת חלקים ממערת המכפלה מידיהם של המתפללים המוסלמים, הרי שדין הטענה להידחות. 8. הטענה המרכזית שמעלים העותרים היא כי הצבת המשטחים תביא לפגיעה בחופש הפולחן שלהם. לדבריהם, די באמצעי הביטחון הננקטים כיום במתחם המערה ואין צורך בהצבת המשטחים הממוגנים שתפגע בפולחנם. בטרם נידרש לבחינת הטענה לגופה במקרה זה, נאמר מילים מספר על חופש הפולחן. לכל אדם נתונה הזכות לחופש הדת, האמונה והפולחן. זכות זו זכות יסוד חוקתית היא והיא עומדת כמובן גם לתושבי האזור. זכותו של אדם לממש את עיקרי אמונתו, היא חופש הפולחן, הוכרה כבר בסימן 83 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. עם הקמתה בשנת תש"ח, חרתה מדינת ישראל על דגלה את עקרונות חופש הדת והפולחן, בהצהרת העצמאות לפיה מדינת ישראל "...תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות...". התחייבות זו מצאה לה ביטוי נוסף עם חקיקת חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז - 1967. בית משפט זה אף הוא הכיר בחופש הפולחן כזכות יסוד של הפרט (בג"ץ 292/83 נאמני הר הבית, עמותה נ' מפקד משטרת מרחב ירושלים, פ"ד לח (2) 449, 454 (1984); בג"ץ 257/89 הופמן נ' הממונה על הכותל המערבי, פ"ד מח (2) 265, 340 - 341(1994)). ההגנה שניתנה לחופש הפולחן לא נבעה אך מהכרה בזכותו של כל אדם לקיים את מצוות דתו, להתפלל במקומות הקדושים לו ולקיים את הטקסים הנוהגים בין בני דתו, אלא גם מראייתה של חירות זו כענף של חופש הביטוי (עניין הס, בע' 462), ואף מראייתה כמסתופפת תחת קורת הגג הרחבה של ערך כבוד האדם (בג"ץ 3261/93 מנינג נ' שר המשפטים, פ"ד מז (3) 282, 286 (1993)). אכן, חופש הפולחן כביטויו של חופש הדת הינו חירות יסוד הנתונה ליחיד לבטא את רגשותיו הדתיים ולהגשים את אמונותיו וככזה הוא חיוני לגיבוש זהותו האינדיבידואליסטית של הפרט. ראויים בהקשר זה דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין הס: "חופש הפולחן כביטוי של חופש דת נמנה על זכויות היסוד של האדם. הוא משתרע על חירותו של הפרט להאמין, ולנהוג על פי אמונתו תוך מימוש ציווייה ומנהגיה...חופש זה קשור למימוש זהותו העצמית של האדם. בתחומי חופש זה מוכרת כמיהתו של האדם המאמין להתפלל במקום קדוש. הכרה זו משתלבת בהגנה החוקתית הרחבה הניתנת לזכות הגישה של בני הדתות השונות אל המקומות המקודשים להם ואיסור הפגיעה ברגשותיהם ביחס לאותם מקומות...חופש הדת מוחזק כענף של חופש ביטוי בתחום האמונה הדתית" (שם, בעמ' 461). חירות הפולחן כוללת, כך מקובל עלינו, גם את זכות הגישה למקומות קדושים, בהיותה של זו האחרונה חיונית למימושה של זו הראשונה (עניין הס, בע' 461). בהקשר זה הוסיפה השופטת פרוקצ'יה בעניין הס: "חופש הדת והפולחן נתון כזכות חוקתית לאוכלוסיה המתגוררת באיזור - יהודים וערבים כאחד. הוא מוחזק כזכות חוקתית בעלת מעמד-על אשר יש להגשימה ככל הניתן בתנאים שהמציאות בשטח מאפשרת, תוך הגנה על שלום המתפללים ובטחון-חייהם" (שם, בע' 462). יחד עם זאת, על אף ראייתו של חופש הפולחן כחירות בעלת עצמה ניכרת, הרי שכמרבית החירויות האחרות גם הוא אינו מוחלט אלא יחסי ויש לאזנו אל מול אינטרסים וחירויות אחרות (בג"ץ 292/83 הנ"ל, בע' 455). המפקד הצבאי באזור מופקד הן על בטחון כוחות הצבא באזור והן על בטחונם ושלומם של תושבי האזור הנתון לתפיסה לוחמתית, מבלי שיבחין ביניהם. במילים אחרות, חובתו להבטיח את שלומם של יהודים, ערבים ובני דתות אחרות המצויים בשטח שתחת פיקודו. בנוסף, וכפי שצוין כבר, "במסגרת אחריותו לרווחת תושבי האזור, על המפקד לשקוד גם על מתן הגנה ראויה לזכויות אדם חוקתיות של תושבי המקום, במגבלות שהתנאים והנסיבות העובדתיות בשטח מקימות. הגנה כזו חלה על כל סוגי האוכלוסיה המתגוררת במקום - יהודים וערבים כאחד" (עניין הס, בע' 461). בין הזכויות החוקתיות שעל המפקד הצבאי להגן עליהן גם חופש הדת והפולחן. 9. חופש הפולחן כולל, כאמור, את זכות הגישה למקומות קדושים בהם באפשרותו של הפרט לקיים את פולחנו הדתי. ארבע מאות שֶקל כסף שקל אברהם אבינו לידיו של עפרון החתי בעבור מערת המכפלה שתהא לו לאחוזת קבר (בראשית כג, ח-טז). מאז מהווה מערת המכפלה, על פי המסורת היהודית, המוסלמית והנוצרית, מקום מנוחתם של האבות והאימהות - אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (ויש מן המסורות שאינן יהודיות הרואות בה גם את מקום קבורתו של יוסף). כולם, למעט רחל אימנו (שקברה על פי המסורת באזור בית לחם), נטמנו בה והם שהקנו לה את הילת הקדושה האופפת אותה עבור מאמינים משלוש הדתות (לסקירה מרחיבה יותר בנושא ראו: דו"ח ועדת שמגר, בע' 95 - 98). בשנת 1967, עם כיבוש העיר חברון, הושג הסדר שיאפשר תפילת יהודים במערת המכפלה. במהלך השנים הושגו הסדרים נוספים שמטרתם לצמצם עימותים אפשריים בין המתפללים בני הדתות השונות המגיעים למקום. קדושתה הדתית לבני דתות שונות שמחלוקות ומאבקים ניטשו ביניהם העמידו את מערת המכפלה פעמים רבות בצלו של סיכון לפגיעה בשלומם של המתפללים. בשנת 1994 התממש סיכון זה כאשר 29 מתפללים מוסלמים נרצחו במקום מנשקו של מרצח יהודי. בעקבות הטבח הוקמה ועדת שמגר שהמליצה, בין היתר, להנהיג הסדרים שיביאו להפרדה מוחלטת בין המתפללים המוסלמים למתפללים היהודים, בכדי להבטיח את ביטחונם של כלל המתפללים ולמנוע חיכוכים ומעשי אלימות (דו"ח ועדת שמגר, בע' 246). 10. הצו שהוציא המפקד הצבאי תכליתו שמירה על בטחונם ושלומם של המתפללים במקום. בנוסף, ניתן אף לומר כי תכליתו, על דרך של הבטחת שלומם של המתפללים, היא להבטיח את אפשרותם לממש את זכות הפולחן שלהם במקום. אינטרסים אלה - השמירה על הסדר הציבורי ועל בטחון הציבור - הם אינטרסים כבדי משקל החיוניים לקיומם של חיי חברה ומדינה ולהבטחת אפשרותו של הפרט להגשים את זכויות היסוד שלו. לפיכך, גם באותם מקרים בהם נשקל הדבר, הרי שבטרם יגביל את חופש הפולחן לשם שמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור, שומה על המפקד הצבאי לבחון האם קיימים אמצעים סבירים אחרים שבכוחו לנקוט שיאפשרו את חופש הפולחן לצד הבטחת שלומם של המתפללים (בג"ץ 1890/03 עירית בית לחם נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (טרם פורסם, 3.2.05)). הצבת המשטחים הממוגנים מטרתה להגביר את ביטחונם של המתפללים המוסלמים והיהודים במערת המכפלה ולסייע בשמירה על שלומם. דומה, כי אין צורך להכביר מילים אודות ההשלכות האלימות הרות האסון שיכולות לנבוע מביצועו של אירוע חבלני במערת המכפלה ועל המוטיבציה שעשויה להיות לגורמים כאלה ואחרים לבצע פעולה שכזו דווקא במערת המכפלה. יודגש, כי העותרים אינם טוענים כי ניתן היה להגשים את תכליתו של הצו - מתן אפשרות בטוחה למתפללים במערת המכפלה לממש את חופש הפולחן שלהם - על דרך נקיטת אמצעים אחרים שפגיעתם בהם תהא פחותה, אלא סבורים הם כי די באמצעים הננקטים על מנת להבטיח את שלום המתפללים. ברי, כי טענה זו אין בידינו לקבל, נוכח הניסיונות הנעשים להחדיר אמצעי לחימה למקום. קיים אם כן אינטרס רב עוצמה, במיוחד על רקע ניסיון העבר, לעשות כל שניתן כדי למנוע אפשרויות הניתנות לחיזוי מראש של פעילות עוינת במקום. אכן, ייתכן שהצבת המשטחים הממוגנים יש בה משום פגיעה מסוימת בחופש הפולחן של המתפללים במקום, ואולם פגיעה זו אינה אלא פגיעה קלה באופן יחסי, באשר מדובר במשטחים שקופים שיאפשרו קשר עין עם ציון הקבר וכאשר גם כיום אין מתאפשרת למתפללים גישה פיזית ישירה אל ציון הקבר אלא באפשרותם להתבונן בו מבעד לחלונות המסורגים. יוצא אפוא, שהשינוי שתכניס הצבת המשטחים אל מתחם המערה אינו פוגע באופן בלתי סביר ביכולתם של המתפללים השונים לקיים את פולחנם במקום. בנוסף, שוכנענו כי נבחנו חלופות אחרות, מתוך מטרה להגשים התכלית הביטחונית שבהגנה על חיי אדם מזה והחובה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בחופש הפולחן של המתפללים במקום מזה, וניתנה הדעת לצורך להגשים את התכלית הביטחונית בדרך שתפגע באופן מינימאלי בזכות הפולחן של המתפללים, ברגישות המקום, בחשיבותו הדתית, ההיסטורית, והארכיאולוגית. דא עקא, התחוור כי החלופות הקיימות לא יענו על הסיכון הביטחוני ואף יגרמו לנזק למבנה או אף לציון הקבר עצמו, ולפיכך נראה כי לא זו בלבד שהצו הוצא לתכלית ראויה, הוא עונה גם על דרישות המידתיות והסבירות. הטענות הנוספות שהעלו העותרים נגד הוצאת הצו, ובפרט הטענה לפגיעה בערכו הארכיאולוגי של המבנה והטענות על חסימת מעבר האור והאוויר אל אזורי התפילה הן טענות שנשקלו על ידי המפקד הצבאי ונמצא להן מענה מניח את הדעת, כפי שפורט. לפיכך, דינן של טענות אלה להידחות גם הן. סיכומו של דבר, אני מציעה לחבריי לדחות את העתירה. אין צו להוצאות. מקומות קדושים