להלן פסק דין בנושא ארנונה על פעילות ללא מטרות רווח: פסק דין עתירה מנהלית לפיה מתבקש סעד הצהרתי כי התעריף "בניינים אחרים", ככל שהוא מתייחס לנכסים המשמשים לפעילות שאיננה עסקית, אינו סביר באופן קיצוני ויש להורות על בטלותו ו/או ביטולו. כן מבוקש להורות למשיבה לקבוע תעריף מופחת לנכס המשמש את העותרת למטרות שאינן עסקיות ושלא למטרות רווח. רקע 1. העותרת הינה עמותה רשומה המוכרת כמוסד ללא כוונת רווח. פעילותה בשמירה על ערכי הטבע והנוף של הארץ, בקידום חקיקה והסברה למען ערכי הטבע ושמירת הסביבה, פעילות קהילתית, חינוכית, מחקרית בנושא איכות הסביבה, תקומה וציונות. כך, על פי דבריה בעתירה. 2. העותרת מחזיקה בנכס שברח' השפלה 4, תל אביב המשמש כמשרדיה (להלן: "הנכס"). 3. עתירה זו מופנית כלפי החלטתה של המשיבה לסווג בשנת 2005 את הנכס בתעריף "בניינים שאינם משמשים למגורים" שהוא התעריף לעסקים המופיע בצו הארנונה של המשיבה (ראו צו הארנונה לשנת 2004 אשר צורף כנספח א' לעתירה). זאת, מאחר ולא קיים תעריף נפרד וספציפי המשמש את המשיבה לסיווג נכס בו מבוצעת פעילות שאינה עסקית. 4. העותרת, המלינה כאמור על אופי סיווגה ועל גובה החיוב, טוענת כי הסיווג "משרדים, שרותים ומסחר" שבתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס - 2000 (להלן: "תקנות ההסדרים"), מתייחס רק לנכסים המשמשים לפעילות עסקית. משום משכך, הסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים", שהוא סיווג הנגזר מהסיווג בתקנות ההסדרים, אינו יכול להחיל נכסים שבהם אין מבוצעת פעילות עסקית, כנכס שנדון העתירה זו. מוסיפה וטוענת העותרת כי משחוקקה המשיבה את צו הארנונה ולא נתנה דעתה לקביעת תעריף נפרד לנכסים שמחד אינם משמשים למגורים אך מאידך גם אין מתבצעת בהם פעילות עסקית, פעלה בחוסר סבירות ובחריגה מסמכות מהותית ופרוצדוראלית. סיווגה כנכס עסקי, כך על פי העותרת, עומד בניגוד לתכליות שבבסיס החקיקה בענייני ארנונה - החלת מס בשעור זהה לנכסים שיש ביניהם מכנה משותף, ומצביעה על כך שלא צומחת לה תשואה כלכלית מהנכס. על פי הפסיקה סיווגו של הנכס נעשה בעיקרו על פי מבחן השימוש הכולל בחובו מדדים כגון: תכונות המשתמש, שיקולי רווחיות ומהות הפעילות, בעוד הסיווג בעניינה של העותרת לא התחשב בכל המדדים המתוארים. סיכומם של דברים - נכסים שאינם עסקיים ואין תשואה כלכלית בגינם צריכים להיות חייבים בתעריף מופחת. לטעמה של העותרת, התעריף הסביר והנכון לסיווג הנכס הינו התעריף המינימאלי הקבוע בתקנות ההסדרים לנכס שלא נקבע לו סיווג בצו הארנונה, וזאת בהתאם לעקרונות שנקבעו בע"א 2765/98 אגוד ערים איילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין פ"ד נג(4) 78 (1999). לחלופין, מבקשת העותרת להורות למשיבה לקבוע תעריף ספציפי לנכסים שאינם משמשים לפעילות עסקית, שלא יעלה על התעריף הנמוך ביותר בצו הארנונה לנכס עסקי כלשהוא ו/או תעריף אחר כפי שימצא לנכון בית המשפט. בהקשר זה אף עורכת העותרת השוואה בין תעריפי המשיבה לבין התעריף בערים שונות הגובלות בתל אביב והסמוכות לה. מהשוואה זו עולה כי התעריף סביב תל אביב, בהתייחס לנכסים שאינם משמשים לפעילות עסקית, מופחת באופן משמעותי ואילו היה הנכס נמצא בתחומי אותן רשויות, העותרת היתה משלמת רק 5%-35% מסכום המס המשולם על ידה למשיבה. 5. ומנגד, המשיבה, החולקת על עמדתה של העותרת, מעלה שתי טענות מקדמיות; האחת, שיהוי - באשר החלטת מועצת המשיבה לאשר את צו הארנונה לשנת הכספים 2005 התקבלה עוד ביום 28.11.04 ואילו העתירה הוגשה רק כעבור ששה חודשים. לעניין זה מפנה המשיבה לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000 הנוקבות בפרק זמן של עד 45 יום כמועד להגשת העתירה. הטענה השניה עניינה סמכותו של בית משפט זה. לטענתה של המשיבה תוקפת העותרת את הסיווג "משרדים, שרותים ומסחר" כמופיע בתקנות ההסדרים באשר אינו מבחין בין נכס המוחזק על ידי מלכ"ר לבין נכס המוחזק על ידי גופים עסקיים. על סיווג זה החליטו שרי האוצר והפנים, ועל כן תקיפת החלטתם מצויה בסמכות בג"צ בלבד (ראו פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס - 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") המוציא מגדר סמכותו של בית משפט זה לדון בהחלטות בענייני ארנונה אותן קיבלו שרי האוצר הפנים, אם יחדיו ואם לחוד). לגופם של דברים, טוענת המשיבה כי אין לפרש את הסיווג "משרדים, שרותים ומסחר" שבתקנות ההסדרים באופן מוגבל, קרי תוך הבחנה בין משרד במובן "עסק" לבין משרד במובנו הפיזי שבו ניתן לקיים פעילויות שונות שאינן בהכרח עסק. כל אחד מהמונחים "משרדים", "שרותים" ו"מסחר" הינו בעל משמעות שונה שאחרת לא היה טורח המחוקק לציין כל אחד מהם בנפרד. על כן, אם תקנות ההסדרים - שהן דבר החקיקה הראשי - אינן מבחינות בין סוגי העסקים, אין מוטלת על המשיבה החובה לעשות כאמור, וקביעת תעריף אחד למשרדים הינה לגיטימית. יתרה מזאת, עד שנת 2003 היה בצו הארנונה של המשיבה סיווג "מוסדות ציבור". בעקבות פסק הדין בע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת , פ"ד נז(3) 337 (2003) שדחה את הטענה כי זהות המחזיק נמנה על הקריטריונים הרלוונטיים לסיווג הנכס, בוטל סיווג זה אצל המשיבה. הביטול אושר על ידי שרי האוצר והפנים, וככל שתוקפת העותרת אישור זה, הרי שהסמכות לכך אף היא לבג"צ בלבד. עוד מפנה המשיבה להוראות פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין") שם נקבע תעריף מופחת לגופים שונים הפועלים לטובת הציבור. משמע, הדרך להפחית את חיוב הארנונה הינה באמצעות עמידה בקריטריונים של פקודת הפיטורין וקבלת פטור בשעור קצוב, ולא על דרך של קביעת תעריף מופחת בצו הארנונה. העותרת, כך על פי המשיבה, מודעת להליך זה והיא אף נהנתה מפטור חלקי לנכס אחר שלה שאושר על ידי שר הפנים ככזה העומד בקריטריונים שהוציא לפי הפקודה. בנסיבות אלו, אין לאפשר לעותרת לעקוף את הוראות פקודת הפיטורין ולבקש במסלול נוסף תעריף מופחת למלכ"רים אשר יגדיל את שעור ההנחה בניגוד להוראות דבר חקיקה ראשי. בסיום דבריה, מדגישה המשיבה כי שיקול הדעת המסור לרשות המקומית בעניין הטלת ארנונה הינו רחב ביותר, ובית המשפט יתערב במעשה הרשות רק במקרים קיצוניים של אי סבירות רבתי. במקרה דנן, העותרת לא הרימה את נטל הראיה להוכיח אי סבירות כאמור. העובדה שקיים סיווג ספציפי לגופים ציבוריים ברשויות אחרות אינה מעלה ואינה מורידה, שכן המשמעות היא של החלת מבחן "מיהות המשתמש" או "זהות המחזיק" תוך התעלמות ממבחן השימוש שהוא המבחן שנקבע בפסיקה כמבחן העיקרי לסיווג. בכל מקרה, מההשוואות שערכה העותרת עם רשויות מקומיות אחרות לא עולה את שמבקשת העותרת להוכיח, כי היתה משלמת ברשות אחרת פחות. 6. לאור טענות המשיבה, ביקשתי את תגובת משרד הפנים לעתירה, ובכלל זה לעניין חוקיות הסיווג המיוחד למוסדות ציבור ללא כוונת רווח. משרד הפנים תומך בעמדת המשיבה כפי שבאה לידי ביטוי בתגובתה לעתירה ואינו סבור כי יש מקום ליצירת סיווג נוסף ונפרד בתעריף מופחת לנכסים שאינם משמשים למטרות עסקיות ושלא למטרות רווח. יתרה מכך, יצירת סיווג כאמור איננה כדין לאור פרשת עירית עפולה דלעיל. בנסיבות אלו אכן אישר שר הפנים את בקשת המשיבה לבטל את הסיווג "מוסדות ציבור" מכלל רשימת הסיווגים שבצו הארנונה. עמדת משרד הפנים הינה כי בהתחשב בעובדה כי תעריף הארנונה שנקבע על ידי המשיבה הוא בטווח שבין הסכום המזערי והמרבי הקבוע בתקנות ההסדרים, ובהתחשב בשיקול הדעת הרחב של הרשות המקומית בהטלת ארנונה, סיווג הנכס הינו בתחומי הסבירות. עם זאת, חולק משרד הפנים על עמדתה של המשיבה בעניין סמכות בית משפט זה. משרד הפנים סבור כי אין העתירה תוקפת את תקנות ההסדרים באופן שנגזרת סמכותו של בג"צ בלבד, כטענתה של המשיבה. ראשית, התעריף המזערי והמרבי שבתקנות ההסדרים הקבוע ל"משרדים, שירותים ומסחר" מאפשר לכל רשות מקומית לקבוע סיווגי משנה למשרדים שבתחום תעריפים אלו. שנית, משום שאכן עמדת משרד הפנים הינה כי אין הצדקה לקבוע תעריף נפרד לנכסים או למשרדים בהם אין נעשית פעילות עסקית. דיון 7. לאחר שעניינתי בכתבי בי-הדין, על אסמכתאותיהם וצרופותיהם, וכן שמעתי את טיעוני באי כוח הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות לגופה. טענות מקדמיות 8. תקנה 3(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000 קובעת כי עתירה תוגש במועד שנקבע לכך כדין. באין מועד כזה תוגש העתירה בלא שיהוי ולא יאוחר מ - 45 ימים מיום שפורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל עליה הודעה או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם (תקנה 3(ב)). במקרה דנן, העתירה הוגשה ביוני 2005. אמנם ההחלטה בעניין צו הארנונה לשנת 2005 התקבלה כששה חודשים קודם לכן, בתאריך 28.11.04, אך בכך אין די. המשיבה לא פרטה אימתי פורסמו ההחלטה או צו הארנונה כדין ואף לא הוכיחה את אחת החלופות האחרות שבתקנה 3(ב) לעיל. מטעם זה, והן משום החשיבות שראיתי בעתירה, לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי והיא נדחית. 9. טענה נוספת עניינה סמכות עניינית ועמדתה של המשיבה כי בית המשפט המוסמך לדון בעתירה הינו בג"צ, לאור אופי הטענות התוקפות, כך על פי דבריה, את החלטות שרי האוצר והפנים לעניין סוגי הנכסים שנקבעו על ידם בתקנות ההסדרים. גם טענה זו, שמשרד הפנים אינו שותף לה, יש לדחות. עיקרה של העתירה הינו בתקיפת צו הארנונה של המשיבה והעדר סיווג מתאים לנכס שלפי הגדרת העותרת אין מבוצעת בו פעילות עסקית. אין עסקינן בתקיפת תקנות ההסדרים, בודאי שלא באופן ישיר. 10. בהקשר זה, ואף שהדבר לא נטען על ידי מי מהצדדים, יש לבחון גם את טענת הסמכות העניינית מן הפן האחר שלה. כוונתי היא לבחינת סמכותו של בית המשפט זה בהליך של עתירה מנהלית, כפי שנעשה כאן, להבדיל מהליך של ערעור מנהלי קרי, רק לאחר הגשת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הערר"). א. סעיפים 3(א)(2) ו - 6(א) לחוק הערר מסמיכים את ועדת הערר לדון בטענת נישום כי "נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו" (הדגשה אינה במקור). לכאורה, העניין שלפני נופל למסגרת זו, באשר העותרת מלינה על סיווגה ו/או שימושה בנכס. ב. אולם, מוסיף סעיף 3(ב) לחוק הערר וקובע כי מנהל הארנונה וועדת הערר אינם מוסמכים לדון או להחליט בטענה שמעשה הרשות בהטלת ארנונה היה נגוע באי חוקיות. למעשה, טוענת העותרת לאי החוקיות בכך שצו הארנונה נעדר סיווג המתאים לנכסים שאין מבוצעת מהן פעילות עסקית, וכי הסיווג במסגרת "בניינים שאינם משמשים למגורים" נגוע באי סבירות קיצוני ולכן בטל. במקום אחר סברתי כי יש לפרש בהרחבה את סמכויות ועדת הערר והיא מוסמכת לדון גם בטענת אי חוקיות הנוגעת לעניינים המנויים בסעיף 3(א) לחוק הערר (ראו ע"א (ת"א) 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 13.12.02)). אלא, שמספר פסקי דין שנפסקו לאחרונה בבית המשפט העליון חיזקו את הגישה כי הסמכות הנתונה לגוף זה הינה מצומצמת לעניינים טכניים עובדתיים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק הערר, ואינה כוללת את הסמכות לדון בסוגיות משפטיות מובהקות. הטעמים שהוזכרו בפסקי הדין התייחסו להרכבה של ועדת הערר שאיננה מחייבת על פי חוק היות משפטן בין חבריה (ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש פדאור [לא פורסם] 05 (20) 721 (2005) וכן רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 לחוות דעת של כבוד השופטת ע. ארבל ועמדת כבוד השופטת מ. נאור שהשאירה השאלה בצריך עיון (טרם פורסם 14.5.06); השוו גם עע"ם 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (טרם פורסם 11.6.06)). ג. לאור פסקי דין אלה, ואף שסבורה אני כי רצוי שועדת הערר תדון גם בנושאים אלה, על מנת להקל ולפשט את הליך תקיפת החלטות מנהל הארנונה, באשר המצב דהיום הוא של פיצול סמכויות המקשה על נישום, אני קובעת כי הסמכות לדון בעתירה זו הינה לבית משפט זה בהליך של עתירה מנהלית לפי פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים. ומכאן לגופה של העתירה; 11. סמכות המשיבה לגבות ארנונה נקבעה בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג - 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"). סעיף 8(א) קובע "המועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס" [הדגשה אינה במקור]. סעיף 8(ב) לחוק הנ"ל מסמיך את שרי האוצר והפנים לקבוע בתקנות את סוגי הנכסים וכללים בדבר סיווגם לצורך הטלת ארנונה. בתקנות ההסדרים קבעו השרים את סוגי הנכסים, כשהסיווג הרלוונטי לענייננו הינו: "משרדים, שירותים ומסחר - לרבות מתקני חשמל, תחנות אוטובוס, מסעדות, בתי קולנוע, תחנות דלק, חנויות, רשתות שיווק, דוכנים, מרכולים ובתי מרקחת, ולמעט בנקים וחברות ביטוח" (תקנות ההסדרים מעודכנות מידי שנת כספים, ראו גם חוק המדיניות הכלכלית לשנת 2004 (תיקוני חקיקה) התשס"ד - 2004 וחוק המדיניות הכלכלית לשנת 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה - 2005 אשר הוסיף להגדרה לעיל גם סניפי דואר וסוכנויות דואר שבהם ניתנים שירותים לציבור). 12. לטענתה של העותרת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" שבתקנות ההסדרים כולל אך ורק נכסים בהם מבוצעת פעילות עסקית. העותרת לא הגדירה מהי אותה "פעילות עסקית", אך ניתן להבין מכלל טיעוניה כי כוונתה לפעילות שמטרתה השגת רווח כלכלי. לטעמי, אין מקום להבחנה זו; לשון התקנות עושה שימוש במספר מונחים: "משרדים", "שירותים" ו"מסחר". ריבוי המונחים, השונים זה מזה - שהרי ההנחה היא כי אין המחוקק משחית מילותיו לריק - בא להרחיב את סוגי השימוש בנכסים הנכללים בגדרו של הסיווג. הפרוט המופיע לצד המונחים מהווה אך דוגמאות להם ומטבע הדברים לא יכול לכלול את כל סוגי העסקים, תעיד על כך המילה "לרבות" המופיעה בראשם. עם זאת, כלל הוא כי אין דבר חקיקה מפורש לפי לשונו בלבד, אלא יש לבחון גם את תכליתו. החל מאמצע שנות השמונים של המאה הקודמת נחקקו בישראל שורה של הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה". על רקע של חוסר יציבות כלכלית ואינפלציה דוהרת, ביקשו הוראות אלו להגביל את מנהגן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה מידי שנה בשיעורים ראליים כדי לכסות על גרעונותיהן, ובד בבד להעניק הנחות בארנונה שלא בהתאם להנחיות משרד הפנים. תכליתם של דיני ההקפאה וחוק ההסדרים והתקנות מכוחו בכלל זה היתה הצבת קריטריונים אחידים וברורים לפיהם על הרשות המקומית לפעול, כדי למנוע מצב של שרירות, אי בהירות ואי אחידות (פרשת עיריית עפולה, בעמ 346). בכך צומצם שיקול הדעת שהיה נתון לרשויות בהטלת ארנונה, סמכות שנבעה טרם חקיקת דיני ההקפאה מסעיפים 274ב ו - 275 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. יחד עם זאת, צמצום שיקול דעתה של הרשות אין פרושו ביטולה לחלוטין. כך נקבע כי במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה הוא רחב ובית המשפט ימעט להתערב בו (עע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5) 877, 885-886 (2004) ופרשת עיריית עפולה, בעמ' 343 - 344). זאת, על בסיס החזקה כי הרשות המקומית מיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, הקף השירותים שעליה לספק לתושביה ואופן חלוקת הנטל בין כל תושביה שמחזיקים בנכסים החייבים בארנונה (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית תל אביב, פ"ד לג(1) 113, 121 (1978) כפי שצוטט לאחרונה בבית המשפט העליון פרשת ח.ב.ס). כל עוד הרשות נצמדת לקריטריונים שנקבעו בחוק ההסדרים - סוג, שימוש ומקום - יש לה שיקול דעת במילוי מדדים אלה בתוכן, מעבר למשמעותם הלשונית הצרה ולרשותה אף יריעה רחבה של אפשרויות סיווג במסגרת הסוגים שבתקנות (פרשת עיריית עפולה, בעמ' 349). מסקירה זו עולה כי הסוגים שבתקנות הינם כלליים ומאפשרים לרשות גמישות בהתאמת צו הארנונה אליהם. על כן, הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" כולל נכסים מכל סוג שהוא, בין אם הם "עסקיים" ובין אם שאינם כאלה, ככל שניתן להגדיר ולתחום מונח זה כפי שעוד יפורט להלן. 13. מכאן לטענתה של העותרת כי היה על המשיבה ליצור בצו הארנונה סיווג נפרד לנכסים שאין בהם פעילות עסקית. בצו הארנונה יצרה המשיבה שני סוגי בניינים, האחד "בניינים למגורים" והשני "בניינים שאינם משמשים למגורים". אשר לסוג השני, שהוא הרלוונטי לעניננו, קבעה המשיבה שלושה אזורים שונים ואת התעריף האחיד לגבי כל אזור. בצד תעריפים כלליים אלו נקבעו תעריפים מיוחדים ל - 29 סוגים שונים של בניינים שבהם מבוצעת פעילות מגוונת, החל מבתי מלאכה ומפעלי תעשייה, דרך בתי קולנוע, בריכות שחיה, חברות ביטוח, תחנות דלק, גני ילדים ובתי ספר, מוזיאונים, מרפאות ועוד. התעריף המיוחד עשוי להיות נמוך מהתעריפים הכלליים (מחסן, לדוגמא), או עלול להיות גבוה מהם (בנקים וחברות ביטוח, לדוגמא). משמע, כי אם נכסה של העותרת אינו נופל למסגרת הנכסים שתעריפם מיוחד, חל עליה התעריף האחיד שלפיו מחויבים יתר העסקים בהתאם למיקומם. 14. כאמור, למשיבה שיקול דעת רחב, במסגרת סוגי הנכסים הקבועים בתקנות ההסדרים לקבוע את סיווג הנכס בהתאם לצו הארנונה שלה. התערבות בשיקול דעת הרשות בהפעלת סמכותן, בפרט כאשר מדובר בהתערבות בדבר חקיקה שיצא לפניהן, נעשית בצורה זהירה ורק כאשר הצו לוקה בחוסר סבירות קיצוני (שם, שם). א. כאמור, ממקרא טיעוניה של העותרת לא ברור אימתי נכס שאינו למגורים עשוי להוות נכס שאין מתבצעת ממנו "פעילות עסקית". מהי אותה תיבה "פעילות עסקית" והכיצד יש לפרשה ולמלאה ? האם תשלום משכורות מהווה פעילות עסקית ? קבלת תרומות ? ניהול תקציב ? האם העדר ריווח משמעו העדר פעילות עסקית ? ואם כן, הבחנה זו בין נכסים המניבים תשואה כלכלית לבין אלו שאינם מניבים תשואה שכזו, עליה לחול - מתוך הגיונם של דברים - גם במקרים בהם נישום מנהל עסק לכל דבר אלא שבשל קשיים כלכליים, ניהול כושל או הפסדים אינו מניב תשואה. קביעה מעין זו תביא את הרשות למצב בו תהיה חייבת להיות מעורה בעסקיהם של נישומיה מידי שנה. כלכלת צעדיה וגיבוש תקציבה של הרשות על בסיס קריטריון זה, שאינו בטוח או יציב, אינו סביר (בג"צ 764/88 דשנים חומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 804-805 (1992)). ב. מכאן שהמבחן המתבקש על ידי העותרת הינו מיהות המשתמש, מלכ"ר, הא ותו לאו. בפרשת עיריית עפולה נפסל סיווגה של חברה כ"חברה ממשלתית" מן הטעם כי הוא מושתת על "זהות המחזיק" ולא על פי הקריטריונים הרלוונטיים בחוק ההסדרים, "שימוש" ו"סוג" (ראו אף ע"א 4335/01 עיריית צפת נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נח(2) 17, 21). העותרת אמנם מבקשת להדגיש כי מכירה היא בחשיבותו של "מבחן השימוש" בנכס כמבחן הקובע, אלא שבגדריו מבקשת היא שינתן ביטוי גם לנושא הרווחיות של העסק וזהות המשתמש. בהקשר זה, ולמען שלמות התמונה, אפנה גם לפסק הדין שניתן ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל נ' עיריית חיפה (טרם פורסם, 28.12.95). כבוד השופטת ארבל, בהערת אגב, הביעה עמדתה כי הלכת עיריית עפולה איננה פוסלת, במקרים מסוימים, סיווג המכיל מרכיב של "מיהות המשתמש", ובלבד שמרכיב זה לא יהיה הדומיננטי. בפרשה זו נדונה סיווגה של חברת אשראי בסיווג המיוחד לה בצו הארנונה - "חברת אשראי", ובאופן עקרוני סברה השופטת המלומדת כי סיווג זה הינו לגיטימי. גם בהתחשב בהערה זו והנכונות לשלב קריטריונים נוספים במבחן השימוש, כמיהות המחזיק, הרי שלאור הבעייתיות בהגדרת אופי הפעילות ה"לא עסקית" המבוצעת בנכס, נותר הלכה למעשה מרכיב מיהות המשתמש כמרכיב הדומיננטי, ומשכך פסול הוא. ג. עוד אציין כי בעקבות פרשת עיריית עפולה ביטלה המשיבה בשנת 2003 את הסיווג "מוסדות ציבור" שהיה קיים בצו הארנונה שלה עד אז. ביטול הסיווג אושר, כמתחייב על פי דין, על ידי שר הפנים שהסמכות להעביר החלטותיו בשבט הביקורת נתונה לבג"צ. 15. דרך המלך לתשלום שעור ארנונה מופחת לנכסים כדוגמת נכסי העותרת מצוי פקודת הפיטורין. סעיף 5ג לפקודה קובע שיעור ארנונה מופחת לנכסים המוחזקים על ידי גופים שונים, ביניהם "כל רכוש שמוסד-מתנדב לשירות הציבור משתמש בו אך ורק לשירות הציבור בתנאי שאותו מוסד יתאשר ע"י שר הפנים לצורך פיטורין עפ"י סעיף זה." (סעיף 5(י)). בשנת 2005 עמד שעור הארנונה על 24% מסכום הארנונה שהיתה משולמת לרשות המקומית אלמלא הוראות הפקודה. כן יש להדגיש כי הפקודה קובעת במפורש כי אין לקבוע סיווג נפרד לנכסים האמורים, ובכך נוצרת הרמוניה עם חוק ההסדרים הבא להשוות בין הנישומים ולקבוע תעריף אחד לנכסים הדומים במהותם, בלי קשר למחזיק בהם. במקרה דנן, נכס אחר של העותרת קיבל הנחה בארנונה מכוח פקודה זו, ואילו לגבי הנכס נשוא העתירה טוענת העותרת בתשובתה לתגובת משרד הפנים כי הפטור על פי הפקודה ניתן לגוף, ולא לנכס, ואילו דחיית שר הפנים את בקשתה להנחה התבססה על קריטריונים שחלקם אינו נזכר בפקודה. עניינה של פקודת הפיטורין, פרשנותה, סבירות וחוקיות הקריטריונים שקבע שר הפנים אינם מרכז הדיון כאן, ובספק אם נמצאים בסמכות בית משפט זה. על כן, אין אני מוצאת מקום לדון בטענות אלו. 16. בשולי הדברים טענה העותרת כי צו הארנונה מתחשב בפעילות בתחום התרבות והספורט, וקובע לשימושים אלו תעריף נמוך יותר מהתעריף הכללי למבנים שאינם למגורים. לטענתה, מרכז הכובד של פעילותה נמשך בברור לפעילות בתחום התרבות ועל כן יש לקבוע לה תעריף נמוך. טענה זו אינה מפורטת דיו, היא לא הוכחה ומשכך נדחית, מה גם שסוג השימוש הוא בודאי עניין ברור של השגה וערר לועדת הערר. 17. בנסיבות אלו שוב אין מקום לדון בגובה התעריף לנכס שאין לו סיווג בצו הארנונה, שכן מדובר בנכס שיש לו סיווג כאמור והתעריף הקבוע בו אינו חורג מהסכום המזערי והמרבי הקבוע בתקנות ההסדרים לסוג זה של נכסים, ואין מקום ליתן כל סעד אחר לעותרת. סוף דבר 18. דין העתירה להדחות. העותרת תשא בהוצאות המשיבה וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל. מוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר)ארנונה