הנתבעת הינה הבעלים של דירה, אשר הושכרה לתובעת בהתקשרות חוזית בתביעה זו מלינה התובעת נגד הנתבעת על כי בחודש יולי 2010 התקלקל המזגן ולאחר שהתובעת פנתה אל הנתבעת בעניין זה, השיבה הנתבעת שעל התובעת לתקן המזגן וביום 7.7.10 אף שלחה הנתבעת הודעה לתובעת כי עליה לפנות המושכר. להלן פסק דין בנושא תיקון מזגן בדירה שכורה: 1. א. הנתבעת הינה הבעלים של דירה, אשר הושכרה לתובעת בהתקשרות חוזית מיום 29.1.07. התובעת מאשרת בכתב התביעה, כי ביום 19.3.09 היא קבלה בקשה לפינוי המושכר או לחלופין העלאת מחיר דמי השכירות. בתאריך 24.3.09 השיבה התובעת להודעת הפינוי ובהמשך לכך, הוסכם להמשיך השכירות. כעבור שבוע, הגיעה התובעת להסכם בעל פה עם בנה של הנתבעת להמשכת השכירות תמורת דמי שכירות של 2,400 ₪ לחודש. ב. בתביעה זו מלינה התובעת נגד הנתבעת על כי בחודש יולי 2010 התקלקל המזגן ולאחר שהתובעת פנתה אל הנתבעת בעניין זה, השיבה הנתבעת שעל התובעת לתקן המזגן וביום 7.7.10 אף שלחה הנתבעת הודעה לתובעת כי עליה לפנות המושכר - דרישה שהייתה מנוגדת להסכם שסוכם עם הבן. ג. לאור השתלשלות העניינים הנ"ל, הגישה התובעת תביעה נגד הנתבעת ובכותרת כתב התביעה ציינה התובעת סכום תביעה כללי של 28,250 ₪ ולמען הסדר אביא להלן את הסעדים המבוקשים על ידי התובעת, כפי שאלה מופיעים בכתב התביעה: 1. התובעת דורשת לחייב את הנתבעת לתקן את המזגן, 2. לשלם לתובעת סך של 300 ₪ ששולם עבור תיקון המזגן, 3. לשלם לתובעת סך של 250 ₪ ששולם לחשמלאי שהחליף את הפחת בלוח החשמל, 4. לקיים את הסכם השכירות או לחלופין לשלם את כל ההוצאות שייגרמו לתובעת כתוצאה ממעבר לדירה חדשה, כמו: תשלום למתווך בסך של 2,500 ₪, הובלה בסך של 2,500 ₪, הפרשים של דמי שכירות בסך של 600 ₪ לחודש מאחר וסוכם על תקופה ארוכה ולאחר התייעצות בעו"ד התקופה הארוכה המכסימלית בחוק להסכמים בע"פ הינם 4 שנים ונותר לתובעת 32 חודשים בסיכומו של דבר ובסה"כ תובעת התובעת בגין פריט זה סך של 19,200 ₪, הוצאות משפטיות בסך של 500 ₪, עוגמת נפש כחוק בסך של 3,000 ₪. 2. הנתבעת מבקשת לדחות את תביעת התובעת, בהיותה קנטרנית, טורדנית וחסרת כל עילה. בסיפא לכתב ההגנה ביקשה הנתבעת לחייב את התובעת לפנות את המושכר לאלתר ולחייבה בתשלום פיצוי של 30 דולר על כל יום איחור בפינוי הדירה וכן לחייבה בסכום של 3,000 ₪ דמי שכירות ריאליים. בנוסף לכך נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: א. בין הצדדים נערך חוזה שכירות ביום 29.1.07 ולתובעת ניתנה זכות האופציה להאריך תקופת השכירות לשנה נוספת שהסתיימה ביום 28.2.09. בתקופת האופציה לא סוכם גובה דמי השכירות ולכן כחצי שנה לפני תום תקופת השכירות הראשונה, פנתה הנתבעת אל התובעת בדרישה להעלות את דמי השכירות, אך התובעת השיבה כי דמי השכירות של השנה הראשונה חלים גם לגבי תקופת האופציה. ב. כחצי שנה לפני תום תקופת האופציה, פנתה הנתבעת אל התובעת - פעמים מספר - לפנות את המושכר בתום תקופת האופציה או שעליה להעלות את דמי השכירות לסך של 2,500 ₪. היות והתובעת התעלמה מבקשת הנתבעת - שוב הודיעה הנתבעת לתובעת לפנות את המושכר בתום תקופת האופציה. הנתבעת התעלמה מדרישה זו והמשיכה להתגורר במושכר גם לאחר תקופת האופציה מבלי להעלות את דמי השכירות. ג. מאחר וכל ההודעות שנשלחו לתובעת לא הביאו לפינוי התובעת מהמושכר, הגיעה הנתבעת, יחד עם בנה, אל התובעת ובמהלך השיחה שהתנהלה ביניהם דרשה הנתבעת העלאת דמי השכירות לסך 2,700 ₪. התובעת הציעה לשלם 2,400 ₪ והבטיחה לבדוק אפשרות העלאה אם מצבה הכלכלי ישתפר. התובעת החלה לשלם 2,400 ₪, אך מאחר והתובעת לא העלתה את דמי השכירות, הודיעה הנתבעת לתובעת- מספר חודשים לפני תום השנה - שאין בכוונתה להאריך לתובעת את הסכם השכירות ודרשה ממנה לפנות המושכר עד ליום 28.2.10. התובעת התעלמה מדרישות הפינוי ובתגובה לכך, החלה התובעת ובעלה לאיים על הנתבעת, שהם לא יפנו את המושכר. 3. בטרם אתייחס לגופו של עניין, עלי לציין כי אין נתבע יכול לבקש סעדים בכתב הגנה, במיוחד סעד של פינוי וגם לא סעד של תשלום הפיצוי הנזכר בסעיף 9 לכתב ההגנה. לכן, אין בדעתי להתייחס כלל לסעדים הנ"ל - מה עוד שאין לבית משפט זה סמכות עניינית להעניק סעדים אלה. 4. ולגופו של עניין, עיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו לכתב ההגנה ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני מחליט שדין התביעה להידחות, בהיותה תביעת סרק, בלתי מוכחת והוגשה ללא בסיס - הכל כפי שיפורט להלן: א. אין חולק בין הצדדים כי ביום 29.1.07 התקשרו הצדדים בהסכם שכירות לתקופה של שנה שהסתיימה ביום 28.2.08 ואין גם חולק שבגוף החוזה הנ"ל ניתנה לתובעת הזכות להאריך את תקופת השכירות לשנה נוספת עד 27.2.09 (ראה סעיף 13 לחוזה השכירות שצורף לכתב התביעה ולכתב ההגנה). ב. העולה מתביעת התובעת הוא, שהיא קיבלה ייעוץ מעו"ד ולאחר קבלת ייעוץ זה תבעה הסכומים המפורטים בסעיף 4 לכתב התביעה. בעניין זה, עלי להעיר לתובעת בשניים אלה: ראשית, קשה להאמין לתובעת, שהיא קיבלה ייעוץ להגיש תביעת ולתבוע את הסכומים שבסעיף 4 לתביעה, משום שברישא לסעיף 4 נאמר: "או לחלופין לשלם את כל ההוצאות, שיגרמו לנו כתוצאה..." (ראה בסעיף 4 רישא לכתב התביעה, ההדגשה שלי- ג.ב.). עצם האמירה נזקים שייגרמו מצביע על כך שהתובעת צפתה פני עתיד ואין תובע יכול להגיש תביעה על נזקים עתידיים שטרם מומשו או גובשו וגם אי אפשר לדעת, בעת הזאת, אם אלה אכן יהיו הסכומים. שנית, התובעת לא הוכיחה אף אחד מהסכומים המפורטים בכתב התביעה והסכומים נקבעו על דרך הסתם בכתב התביעה. ג. א) התובעת תובעת סכום של 19,200 ₪ עבור הפרשים של השכירות מאחר וסוכם על תקופה ארוכה ולאחר התייעצות בעו"ד התקופה הארוכה המקסימלית בחוק להסכמים בע"פ הינם 4 שנים ולכן על פי חישוב התובעת נותר לה 32 חודשים ומאחר וההפרשים הם בסך של 600 ₪ לחודש, הרי שהמכפלה של מספר החודשים בסכום ההפרש לחודש נתן לתובעת סכום של 19,200 ₪. אינני יודע ייעוץ זה מנין הוא ועל מה הוא סומך והיכן מצינו שהיה הסכם לתקופה ארוכה וכיצד בכלל הוכיחה התובעת הפרשים של 600 ₪ לחודש? ב) מה שכן עולה מהמסכים שצורפו הן על ידי התובעת והן על ידי הנתבעת, שלא פעם פנתה הנתבעת אל התובעת בדרישה לפנות את המושכר והתובעת ממשיכה להחזיק במושכר, תוך התעלמות מפניותיה של הנתבעת. לא רק שהתובעת אינה נענית לדרישותיה של הנתבעת, אלא שהגישה תביעת סרק זו על מנת לתבוע מהנתבעת סכומים ללא כל סיבה ובלתי מוכחים וכל הסכומים שנכתבו בכתב התביעה - על דרך הסתם נכתבו וללא כל ראיה לאף אחד מהסכומים הנתבעים. ד. א) גם אם אקבל את טענת התובעת - טענה שלא הוכחה - שכתוצאה משיחה עם בנה של הנתבעת הגיעו להסכמה להארכת הסכם והסכם זה הוא בע"פ, גם אז קובע סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, שאם לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. וכפי שמצינו במסמכים שצורפו לכתב התביעה ולכתב ההגנה, הייתה פנייה כזאת על ידי הנתבעת - ולא פעם אחת - והתובעת תוך התעלמות מאותן הודעות ממשיכה להחזיק במושכר. אגב, הבן אותו הזכירה התובעת בכתב התביעה הופיע בבית המשפט ולא אישר את טענות התובעת על הארכת ההסכם בע"פ, אלא אמר בפירוש, שהנתבעת רוצה לפנות את התובעת והתובעת לא רוצה לפנות המושכר (עמ' 2 לפ', ש' 21-22). ב) התובעת טוענת בבית המשפט, שהיא לא צריכה לפנות את הדירה משום שיש לה חוזה שכירות עדיין (עמ' 1 לפ', ש' 16-17). היכן אותו חוזה שכירות או היכן אותה הוכחה שיש לה לתובעת עדיין חוזה שכירות כאשר התובעת צירפה לכתב התביעה מכתב מיום 7.7.10 שנשלח אליה על ידי הנתבעת, בו נדרשה התובעת לפנות באופן דחוף את המושכר (ראה נספח 4 לכתב התביעה) וכפי שעולה מהעובדות שהובאו בפני, לא נענתה התובעת לדרישה זו. בנוסף לדרישה זו, שלחה הנתבעת ביום 29.7.10 דרישה נוספת לפינוי המושכר אלא במקום דרישות הפינוי וכתגובה לדרישות אלו החליטה התובעת להגיש בחודש אוגוסט 2010 את התביעה נגד הנתבעת. ביום 24.8.10 שלחה הנתבעת דרישה נוספת לתובעת - הפעם באמצעות עו"ד - לפנות המושכר, אך גם לדרישה זו לא נענתה התובעת. ה. התובעת מציינת בכתב התביעה, כי במהלך חודש יולי 2010 התקלקל המזגן ומאחר והנתבעת לא רצתה לתקן המזגן נאלצה היא להזמין טכנאי ולשלם לו 300 ₪ עבור התיקון (ראה החשבונית מיום 4.7.10 שצורף כנספח 5 לכתב התביעה). כפי שעולה מהעובדות שהובאו בפני ולאור דרישות הפינוי של הנתבעת, הרי שעוד לפני תיקון המזגן היה על התובעת לפנות את המושכר ולכן, היות וכך - אין על הנתבעת לשלם עבור תיקון המזגן. ואם אכן התובעת תיקנה את המזגן ושילמה 300 ₪ - מדוע מבקשת התובעת: "בראש וראשונה נדרוש את תיקון המזגן"? או בעדותה בבית המשפט: "אני רוצה שהיא תתקן את המזגן בבית"? (עמ' 1 לפ', ש' 18). ואם לא די באמור לעיל על מנת להראות את טענת הסרק של התובעת, יש לפנות אל המשך טענותיה בבית המשפט, שם כבר לא מדברת התובעת על תיקון המזגן - אם תיקנה אם לאו - אלא היא מוסיפה ואומרת: "המזגן עלה לי 5,200 ₪ ועוד 300 ₪ ששילמתי לטכנאי..." (עמ' 1 לפ', ש' 20-23). באשר לסכום הנוסף הנתבע על ידי התובעת - סך של 250 ₪ ששולם לחשמלאי - לא הוכיחה התובעת אם תיקון כזה בוצע, מתי בוצע והאם שילמה סכום זה לחשמלאי (ראה דברי התובעת בעמ' 3 לפ', ש' 3). 5. סוף דבר, תביעת התובעת היא תביעה סתמית המכילה בחובה סכומים סתמיים, סכומים עתידיים שטרם באו לידי מימוש או גיבוש. אם באמת קיבלה התובעת ייעוץ משפטי, היה עליה לדעת כי תובע המגיש תביעה לבית המשפט והוא בבחינת המוציא מחברו - עליו להוכיח את היסודות של עילת התביעה. בפסק דין זה ובנימוקיו, אין בדעתי להיכנס כלל לשאלה מה מעמד משפטי יש לה לתובעת להמשיך ולגור במושכר לאחר קבלת הודעות הפינוי, ברם העולה מחומר הראיות הוא, שלמרות הודעות הפינוי עדיין ממשיכה התובעת לגור במושכר ומגישה תביעה זו על מנת לתבוע הוצאות עתידיות שטרם באו לעולם. אם לילך על פי כתב התביעה, שכל מה שהציגה התובעת היא חשבונית ע"ס 300 ₪ ולא הציגה כל ראיה נוספת ובאשר לסך של 300 ₪, גם סכום זה הוציאה התובעת לאחר שכבר נדרשה לפנות את המושכר ובנוסף לכך, אין עקביות בדרישה זו, שכן התובעת טוענת שלא בתיקון המזגן עסקינן אלא בהחלפתו. לפיכך, מכל הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט שלא היה לתובעת בסיס משפטי להגשת תביעה זו ואני מחליט לדחות את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 750 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. מזגןשכירות