תביעה נגד משטרת התנועה

להלן פסק דין בנושא תביעה נגד משטרת התנועה:

     


בפניי תובענה, בגדרה עותר התובע לפצותו על נזקים שנגרמו לו בגין הוצאות שהוציא לאחר שנאלץ לנהל הגנתו בבית המשפט לתעבורה בחדרה. לטענת התובע קיבל הוא דו"ח תנועה בגין עבירת מהירות שביצע, כאשר המאשימה, מדינת ישראל, חזרה בה מן האישום, ועקב כך ניתן פסק דין המבטל את האישום ללא צו להוצאות.
התובע, תושב אילת, טוען בכתב תביעתו כי ביום 04.06.07 בנוסעו בכביש 652 לכיוון דרום ומעט לפני צומת חנה ניתן לו דו"ח תנועה (שמספרו 11100693198) בשל נהיגה במהירות גבוהה מן המותר, בניגוד לסעיף 54(א) לתקנות התעבורה התשכ"ה-1961, לאחר שנהג במהירות 81 קמ"ש (ולאחר הפחתה 76 קמ"ש) בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. לטענת התובע, לא הוצב במקום תמרור ב- 24 המורה על כניסה שטח עירוני, ועל כן נסע במהירות המותרת על פי חוק.
לטענת התובע הוא קבל בפני השוטר על כך שאין תמרור ואילו השוטר שערך את הדו"ח טען בתוקף כי קיים שילוט כאמור. בהמשך, משביקש התובע להישפט והחלו מתנהלים ההליכים במסגרת תיק תעבורה 5881/08 בבימ"ש לתעבורה בחדרה, חזר התובע לאזור מתן הדו"ח, הסריט את מסלול נסיעתו וצילם תמונות רבות, כאשר לטענתו הראיות שאסף מוכיחות כי לא הוצב במסלול נסיעתו תמרור המורה על כניסה לדרך עירונית. עוד צירף התובע מכתב ממחלקת ההנדסה של מ.מ. פרדס חנה-כרכור בו נכתב כי משיחה עם נציג מע"צ (האחראית על הדרך) עולה כי תמרור זה הוסר על ידי חברת ארנסון הבונה את המחלף מעל מסילת הרכבת, ונציג מע"צ אף פנה לחברת ארנסון בנדון. מצויד בראיות אלה, פנה התובע אל התביעה המשטרתית בבקשה לבטל האישום, אך התביעה השיבה פניו ריקם.
התובע כפר בעובדות כתב האישום והוא זומן לישיבת הוכחות ליום 03.02.09. לאור דברי התובע כאן ולאור העובדה כי השוטר - נותן הדו"ח לא התייצב לישיבה, התביעה חזרה בה מן האישום בדיון ההוכחות, ועל כן ביטל בית המשפט (מפי כב' השופטת פלד) את האישום, "ללא צו להוצאות" (להלן: פסק הדין). על כן עותר התובע להשבת הוצאותיו בגין ניהול ההליכים עד כה, ובכללם: הפסד ימי עבודה, נסיעות, הסרטות וצילומים וזימון עד, ובסך הכל העמיד התובע תביעתו על סך 6,000 ₪.
הנתבעת בכתב הגנתה עתרה לדחיית התביעה. לטענתה, התובע הסכים אף הוא לביטול האישום בתמורה לאי השתת הוצאות התגוננותו על הנתבעת כאן, ועל כן מנוע הוא מלחזור בו מהסכמתו. עוד טוענת הנתבעת כי ביטול האישום אינו מעיד כי התובע לא עבר את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, שכן אף לו צודק התובע בטענתו כי לא הוצב התמרור האמור, הרי התובע נסע במהירות העולה על המותר אף בדרך בינעירונית (81 קמ"ש לעומת 80 קמ"ש – המהירות המותרת בדרך זו), זאת על אף שהנתבעת כופרת בטענתו זו של התובע שכן בדו"ח שרשם השוטר נכתב כי "התמרורים נבדקו".
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי דרך המלך לתביעת הוצאות משפט בהליך פלילי הינה על פי המתווה האמור בסעיף 80(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפיו, מקום בו בוטל האישום לאחר תשובת הנאשם או שהוא זוכה, רשאי בית המשפט לפסוק הוצאות הגנת הנאשם מאוצר המדינה, אולם בתנאי שיוכיח כי לא היה יסוד לאישום או בשל נסיבות המצדיקות זאת. הנתבעת טוענת כי לא מתקיימים בענייננו התנאים למתן פיצוי על פי סעיף 80(א) הנ"ל, וכי ביטול האישום הינו תנאי הכרחי אך לא מספיק לקבלת פיצוי. לבסוף, מכחישה הנתבעת את גובה הנזק וטוענת כי לא הוכח כדבעי.
התובע ונציג הנתבעת העידו בפניי בישיבת יום 01.03.11. במהלך עדותם התחדדה מחלוקת נוספת בין הצדדים, והיא – מה אירע בדיון ההוכחות בתיק התעבורה. התובע טוען כי לא הייתה כל הסכמה, והאישום בוטל לאור טענותיו ולאור אי התייצבות השוטר שרשם את הדו"ח, ואילו נציג הנתבעת טוען כי האישום בוטל בהסכמה, ואילולא היה מסכים התובע לאי השתת הוצאות ההגנה על הנתבעת, הרי הנתבעת הייתה מנהלת תיק ההוכחות עד תומו. עוד הוסיף נציג הנתבעת, כי התובע כאן יכול היה לערער על הכרעת הדין, ככל שלא הסכים לה.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובאסמכתאות המשפטיות, אותן הציגה הנתבעת בכתב הגנתה, ולאחר ששמעתי עדותם של הצדדים בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן אנמק מסקנתי זו.
אומר כבר עתה, כי המחלוקת בין הצדדים בשאלה מה אירע באולם בית המשפט בדיון בו ניתן פסק הדין אינה משנה מן התוצאה המשפטית של פסק הדין. כעולה מפרוטוקול הדיון, אותו צירף התובע לכתב תביעתו, התביעה היא שחזרה בה מן האישום. הדבר לא נעשה בהסכמת הצדדים, שכן החזרה מן האישום ללא צו להוצאות נאמרה מפי התובעת דהתם בלבד. עוד אציין, כי כעולה מדברי ב"כ הנאשם דהתם, המדובר בדיון הוכחות, דהיינו – כתב האישום הוקרא לנאשם בישיבה קודמת, והוא כפר באשמה. על כן, חזרת הנתבעת מן האישום בשלב זה ללא הסכמת הנאשם - משמעה זיכוי הנאשם. מאידך, מלשון פסק דינה של כב' השופטת פלד עולה כי האישום בוטל, אך הנאשם לא זוכה, דבר העולה בקנה אחד עם טענת הנתבעת כאן לפיה החזרה מן האישום לאחר תשובתו לאישום הייתה בהסכמה. וכה מורה לנו סעיף 94 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 "(א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם".
אציין, כי הטענה לפיה בוטל האישום בהסכמה הינה טענת הגנה. טענה זו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי ועל כן איני מקבלה. על כן, ראיתי לנכון שלא להידרש לטענת הגנה נוספת הנסמכת על טענה זו, והיא – כי לאור הסכמת התובע לביטול האישום ללא צו להוצאות, אין הוא יכול לחזור בו מהסכמתו ולהגיש תובענה זו. כאמור לעיל, לאור התוצאה אליה הגעתי, אף מתייתר הצורך לדון בטענה זו.
המסקנה היא, כי איני מקבל טענת הנתבעת, לפיה החזרה מכתב האישום היתה בהסכמה. מסקנתי זו מובילה למסקנה כי זיכויו של התובע היה זיכוי מלא, מאחר והחזרה מכתב האישום היתה לאחר מתן תשובתו של הנאשם (ראו פרוטוקול הדיון בו נכתב מפורשות כי הדיון באותו יום היה קבוע להוכחות הצדדים, ללמדך כי עובר לישיבה הנ"ל התקיימה ישיבה נוספת בה כפר התובע בעובדות כתב האישום).
אולם, בכל אופן, מבחינת המתווה לתשלום הוצאות הגנת הנאשם שבסעיף 80(א) לחוק העונשין, שתי החלופות שקולות הן, שכן - "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט...". דהיינו, ביטול האישום לאחר התשובה לו, כמו גם זיכוי הנאשם - פותחים פתח לתשלום הוצאות ההגנה של הנאשם, אם אכן עומד הוא ביתר התנאים המנויים בסעיף (ראו גם: ע"פ 303/02‏ חמדאן נ' מדינת ישראל פ''ד נז(2) 550, 555).

אם כן, משנפתח הפתח לתשלום הוצאות הנאשם, אך בית המשפט קבע בהכרעת הדין כי אינו עושה צו להוצאות, הרי דרך המלך לביטול התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא האמורה בס"ק (ג) לסעיף 80 הנ"ל - "החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". למותר לציין כי התובע כאן לא הלך בדרך זו, ועתה עליי להכריע האם יוכל התובע לעקוף "דרך המלך" אותה התווה המחוקק בסעיף 80 לחוק, ולהשיג מבוקשו ב-"דרך החתחתים" בה הלך, בהגישו תביעה זו (ראו מקרה דומה בו פסע התובע בדרך המלך – רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן אתמול- 02.03.11).


נראה, אפוא, כי התובע כאן זנח את מסלול דרישת ההוצאות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין ובחר לו נתיב שונה, לפי דיני הנזיקין הכלליים. נתיב נתיב ומשוכותיו ונטליו עימו. השאלה היא - כלום יכול התובע לבחור בין הנתיבים. על כך השיב כבוד השופט ברק (כתוארו דאז) בעא 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון פ''ד לט(1) 113:

"ההליך על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין הוא אינצידנטאלי להליך הפלילי, ואין הוא תחליף לתביעה אזרחית בגין התרשלות. היסודות, הנדרשים על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, וסכום הפיצויים שניתן לפסוק, שונים הם במהותם ובאופיים מאלה הנדרשים על-פי עוולת הרשלנות, ולא יעלה על הדעת, כי הפתח, שפתח המחוקק בהוראה זו, ושבא להקל על נאשם-ניזוק, המבקש "לקצר" את הדרך, יעמוד לו לרועץ, אם הוא מבקש להגשים את מלוא זכויותיו" (שם, 128-129; ראו גם האמור בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 107 "לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין").


אם כן עניין לנו בתביעה עפ"י דיני הנזיקין והשאלה שנותר להכריע בה היא אם הצליח התובע להוכיח תביעתו על פי המשוכות והנטלים הניצבים בפניו בדרכו זו. לא למותר לציין, כי המדובר בתובע שאינו מיוצג ועל כן אין הוא מציין במפורש מהי העוולה אותה ביצעה הנתבעת כנגדו. עוד אומר כבר עתה, עצם הוכחת הנזק, קרי – ההוצאות שהוציא התובע עד כה, לא תביא לזכייתו בתביעה. על התובע להוכיח כי הנתבעת התרשלה עת החליטה לפתוח בהליכים כנגדו או כאשר החליטה להמשיך את ההליכים כנגדו, לאחר שהוא פנה לתביעה המשטרתית וראיותיו באמתחתו, וזו לא ביקשה לבטל את כתב האישום.
לשם הוכחת העילה הנזיקית על התובע להוכיח היסודות הבאים: קיומה של חובת זהירות מושגית בין הצדדים, קיומה של חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת הזהירות והקשר בין הפרה זו לבין הנזק.




בעניין חובת הזהירות הקונקרטית, דהיינו, בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בגין הנזק הספציפי שהתרחש, גם כאן המבחן הוא כפול; האם האדם הסביר היה צופה נזק זה והאם ראוי היה שיצפה אותו. במקרה דנן, לאור דבריו של התובע, לפיהם התריע בפני השוטר – נותן הדו"ח על היעדרו של התמרור ב-24, יכול היה השוטר, כנציג הנתבעת לצפות נזקיו של התובע כאן, אשר ינסה לטהר את שמו ולהימנע מנשיאה בסנקציות הקבועות בחוק שעה שהוא טוען כי לא עבר כל עבירה.
השאלה הבאה הינה האם סטתה הנתבעת מן מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה ולא השכילה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק הצפוי בנסיבות העניין. בנדון דידן, נראה כי הנתבעת, כמונעת הנזק היעילה והזולה ביותר, צריכה הייתה לבדוק מראש, ולמצער בדיעבד, לאחר שהודיע התובע על אי הצבתו של התמרור, האם אכן קיים התמרור ב-24 במקומו, זאת, הן למען בטיחות הנוסעים בדרך, והן לשם יכולתה של הנתבעת לאכוף את החוק. ברם, בעניין זה רב הנסתר על הנגלה. הנתבעת טוענת בכתב הגנתה כי לפי האמור בדו"ח - השילוט נבדק ונמצא תקין (ראו סעיף 8 לכתב ההגנה). הנטל להוכיח כי הנתבעת לא נקטה אמצעי זהירות סבירים מוטל הוא על כתפי התובע ואין להעביר את הנטל אל כתפי הנתבעת, שכן קיים אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה, כי המשטרה תביא עבריינים לדין ובנוסף, מעשיה של המשטרה נהנים מחזקת תקינות המעשה המינהלי.
בעניינו, נראה שלא עלה בידי התובע להרים נטל זה. רשות התביעה רשאית הייתה להסתמך על האמור בדו"ח אשר נכתב בזמן אמת ולהניח שהתמרור נבדק ונמצא תקין במועד האירוע. התשובה לשאלה האם טרח השוטר שרשם את הדו"ח או מי מטעם הנתבעת לבדוק את התמרור ביום האירוע נותרה עלומה, והתובע לא השכיל לפזר הערפל האופף אותה. על כן, אין ביכולתי לקבוע כממצא עובדתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות בה חבה במקרה דנן.
סוף דבר, התובע לא הוכיח את כל יסודות תביעתו ועל כן אני דוחה את תביעתו.

אין צו להוצאות.
לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דיני זה לבית המשפט המחוזי בחיפה, וזאת תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. בריחה מהמשטרה

  2. דו"ח פעילות מח"ש

  3. חיפוש משטרתי בבית

  4. בריחה ממשמורת חוקית

  5. חריגה מתפקיד במשטרה

  6. בריחה מבדיקה משטרתית

  7. ניסיון להימלט מהמשטרה

  8. הדחה על ידי סוכן משטרתי

  9. תביעה נגד משטרת התנועה

  10. הבטחות לפני גיוס למשטרה

  11. מסירת פרטים כוזבים למשטרה

  12. אי עצירה בצד בהוראת המשטרה

  13. סיכון חיי אדם על ידי המשטרה

  14. החזרת חפץ שנתפס ע''י המשטרה

  15. ירי כדורי גומי לפיזור הפגנה

  16. טרשת עורקים עקב שירות במשטרה

  17. כיב תריסריון עקב שירות במשטרה

  18. החזרת רכוש שנתפס בחיפוש משטרתי

  19. מסירת פרטים אישיים שקריים למשטרה

  20. הכרה בכאבי ראש כתוצאה משירות במשטרה

  21. החזרת כסף מזומן שנתפס בחיפוש משטרתי

  22. בקשה להחזרת כסף מזומן שנלקח ע''י המשטרה

  23. התייעצות עם עורך דין בחקירה באזהרה במשטרה

  24. מקור הסמכות לחלט ולעקל כספים ורכוש על ידי המשטרה

  25. התקבלה תביעה למחדל של המשטרה להודיע להורי קטין על מעצרו

  26. תקנות זכויות נפגעי עבירה (אחראים במשטרת ישראל), התשס''ט-2009

  27. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התש"ס‏-2000

  28. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ג-1993

  29. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשנ"ב-1992

  30. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), תשל"ו-1976

  31. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ו‏-2006

  32. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"א‏-2001

  33. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2002

  34. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ב‏-2001

  35. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ג‏-2003

  36. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנת משטרה), התשס"ד‏-2004

  37. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ה‏-2005

  38. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה), התשס"ז‏-2006

  39. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (אמות מידה לביטול רישומי משטרה), התשס''ט-2009

  40. צו סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (קביעת תחנות משטרה) (הוראת שעה), התשס"ד‏-2003

  41. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (כללי מסירת מידע בידי משטרת ישראל), התשנ''ח-1998

  42. תקנות המרשם הפלילי ותקנת השבים (הרשעות ועונשים לפי פקודת המשטרה שאינם פרטי רישום), התשמ''ד-1983

  43. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון