רשלנות משרד הרישוי

בית המשפט פסק כי רשות הרישוי התרשלה בכך שלא יידעה את התובעת כי תוקף האישור הרפואי מוגבל לשלוש שנים. להלן פסק דין בנושא רשלנות משרד הרישוי: פסק דין הרקע לתביעה: 1. לפניי תביעה לפיצויים וכן הודעת צד שלישי, בגין לקיחת שיעורי נהיגה נוספים עקב הצורך בחידוש טופס כשירות רפואית לנהיגה ברכב מנועי. סכום התביעה הועמד על סך 25,000 ₪. טענות התובעת: 2. התובעת ניגשה לארבעה מבחני נהיגה מעשיים, אך לא צלחה אותם. לאחר המבחן הרביעי, נמסר לה על ידי גורמי הנתבעת (להלן: "רשות הרישוי") שנפלה טעות מפני שאישור הכשירות הרפואית שבידי התובעת איננו בתוקף. על כן, התובעת לא יכולה הייתה לגשת למבחן נהיגה מעשי נוסף, עד שתציג אישור חדש תקף. 3. התובעת הסבירה לנציגי רשות הרישוי האישור שבידיה תקף משום שהוא ניתן לה ללא הגבלת זמן וכן שהיא ניגשה לארבעה מבחני נהיגה באותה השנה וארבעת בוחני הנהיגה קיבלו את האישור והתייחסו אליו כאישור תקף. 4. נציגי רשות הרישוי לא קיבלו את הסבריה של התובעת ובלית ברירה, התובעת הפיקה אישור כשירות רפואית חדש מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן: "מרב"ד"). אולם, בינתיים נמנע מהתובעת לקחת שיעורי נהיגה עד שתקבל לידיה אישור חדש תקף. על כן נאלצה להמתין לקבלת האישור החדש. כתוצאה מכך, נגרמה לה "עוגמת נפש" ויכולות הנהיגה שלה נפגמו לאחר שרצף שיעורי הנהיגה נקטע. מכאן התביעה דנן, שסכומה הועמד על סך 25,000 ₪. טענות הנתבעת (רשות הרישוי): 5. לתובעת לא נגרם כל נזק, מהצורך להנפיק אישור רפואי חדש, שכן שיעורי הנהיגה שנטלה ממילא שימשו אותה לצורך קבלת רישיון נהיגה. 6. תוקפו של אישור כשירות רפואית הינו לשלוש שנים מהיום שניתן. על כן, תוקפו של האישור שניתן לתובעת ביום 5.12.05, הסתיים ביום 5.12.08 ולא היה תקף עת ביקשה התובעת להיבחן במבחן נהיגה מעשי נוסף. 7. תקלה זו התרחשה, שכן מר זוהר גלפרין, מורה הנהיגה של התובעת (להלן: "מורה הנהיגה") לא פעל כנדרש. היה על מורה הנהיגה למנוע מהתובעת להתחיל ללמוד נהיגה ולא לאפשר לתובעת לגשת למבחן נהיגה, ללא אישור כשירות רפואית תקף, זאת, בהתאם לתקנות 222, 223 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"). 8. אם המורה לא היה מאפשר לתובעת לגשת למבחן נהיגה מעשי ללא אישור תקף, כפי שנדרש ממנו מהתקנות, תביעה זו הייתה נמנעת. על כן יש להטיל את האחריות לתקלה על מורה הנהיגה. משכך נקטה רשות הרישוי בהליכי צד שלישי כנגד מורה הנהיגה. טענות הצד השלישי (מורה הנהיגה): 9. לטענת מורה הנהיגה, הוא פעל כראוי והגיש את כל הטפסים הנדרשים. הטפסים נבדקו שוב ושוב על ידי בוחני רשות הרישוי ולא נמצא בהם כל פגם. בוחני רשות הרישוי לא היו ערים כלל להנחיה, על פיה תוקפו של טופס הכשירות הרפואית מוגבל לשלוש שנים. דבר זה מלמד שמדובר בכשל של רשות הרישוי בלבד. 10. בדיון שנערך לפניי העידו: התובעת ומר זוהר גלפרין (מורה הנהיגה). דיון והכרעה: 11. התובעת נולדה עם מום מולד בכף ידה, ולכן נדרשה להציג אישור כשירות רפואית מהמרב"ד כתנאי לביצוע מבחן הנהיגה המעשי, זאת, לפי תקנה 193 לתקנות. 12. בעבר ניתנו לתובעת שלושה אישורי כשירות רפואיים, שלכל אחד מהם תוקף שונה. האישור הראשון ניתן בשנת 1998 ותוקפו היה ל- 3 שנים, האישור השני ניתן בשנת 2002 ותוקפו היה ל- 5 שנים. לטענת התובעת, האישור השלישי ניתן בשנת 2005 ותוקפו היה ללא הגבלת זמן. 13. כך, אליבא התובעת, תוקפם של שני האישורים (הראשון והשני), צוין על גבי האישורים. אולם על גבי האישור השלישי שניתן לתובעת לא צוין כל תוקף ונאמר לתובעת על ידי הרופא שנתן אישור זה, שתוקפו "לכל החיים" [פר' עמ' 1 ש' 18-20]. 14. התובעת לא הציגה לפניי את האישור הראשון והשני הואיל והם אינם בידה [פר' עמ' 1 ש' 17]. יחד עם זאת, הציגה התובעת לפניי את האישור השלישי [ת/1]. עיון בנוסח האישור מלמד, שאכן כטענת התובעת, תוקפו אינו מוגבל - אין כל הערה בכתב על גבי הטופס שהינו בתוקף למשך שלוש שנים. 15. בהסתמך על תקפותו של האישור, התובעת ניגשה למבחני נהיגה. כך, מספר לא מועט של בוחני נהיגה בחנו את התובעת ואת המסמכים שהגישה, אולם אף לא אחד מהם הבחין שאין בידיה אישור תקף. 16. מורה הנהיגה, מר גלפרין, חיזק מאוד את טענות התובעת. כעולה מעדותו לפניי, התובעת אכן ניגשה לארבעה מבחני נהיגה. טרם כל מבחן נהיגה, מורה הנהיגה הגיש טופס "בקשה לקבלת רישיון נהיגה", בצירוף אותו האישור הרפואי, כפי שעשה במבחני הנהיגה הקודמים [ת/2]. רק לאחר המבחן הרביעי, נאמר לתובעת כי יש צורך באישור חדש של המרב"ד. 17. מנגד, רשות הרישוי הדגישה, שלאחר תקרית בין התובעת לבוחנת הנהיגה במהלך מבחן הנהיגה הרביעי, התבררה התקלה שחלה בנוגע לתובעת. לטענת רשות הרישוי, האישור הרפואי [ת/1] לא היה בתוקף, ולכן אסור היה למורה להגיש את התובעת למבחן נהיגה מעשי נוסף [פר' עמ' 2 ש' 23]. בכך שהתובעת ניגשה למספר מבחני נהיגה ללא אישור בתוקף ומבלי שאיש יבחין בכך, אין כדי לרפא את הפגם וממילא אין בכך להקים לה זכות לפיצוי. 18. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו לפניי, אני סבור כי לרשות הרישוי קיימת חובת זהירות מושגית כלפי ציבור הניגשים למבחני הנהיגה, ובנסיבות ענייננו הופרה חובת הזהירות הקונקרטית: ראשית, התרשמתי לחיוב מעדותו של מורה הנהיגה. מדובר במורה נהיגה וותיק שעובד במקצוע לימוד הנהיגה כ- 34 שנים [פר' עמ' 2 ש' 19]. כפי שהמורה העיד לפניי, בכל הפעמים שהתובעת ניגשה למבחני נהיגה, המורה הגיש את אותם הטפסים ואת אותם האישורים הרפואיים. עדותו של המורה מחזקת את טענת התובעת. אם המורה לא ידע שהאישור הרפואי איננו תקף, כשהמורה הגיש את התובעת לארבעה מבחני נהיגה מעשיים, קל וחומר שהתובעת לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת על כך שתוקפו של האישור הרפואי מוגבל לשלוש שנים. ביחוד נכון הדבר מקום בו לא צויינה מגבלה כרונולוגית על גבי האישור [ת/1]. שנית, התובעת נבחנה בארבעה מבחני נהיגה מעשיים, טרם התעוררה מחלוקת לגבי תוקף האישור. בכך יש להביא למסקנה שבוחני הנהיגה של רשות הרישוי עצמה, לא היו מודעים לנוהל שהציגה רשות הרישוי. לא ניתן לצפות מהתובעת שתכיר את קיומו של נוהל עלום, שעה שבוחנים מנוסים של רשות הרישוי לא מכירים נוהל זה. לא ניתן לצפות ממורה הנהיגה שיבחין כי האישור אינו בתוקף, לאחר שהוגש ואושר בארבע הזדמנויות שונות, על ידי בוחני הנהיגה של רשות הרישוי. 19. על יסוד טעמים אלה, אני קובע שרשות הרישוי היה צריכה ליידע את התובעת שתוקפו של האישור הרפואי הינו מוגבל לשלוש שנים. רשות הרישוי יכלה לעשות זאת על ידי פעולה פשוטה וזולה של ציון התוקף על גבי האישור הרפואי עצמו. התרשמתי, שרשות הרישוי אף לא הפיצה בין בוחני הנהיגה את הנוהל, וגרמה בכך להכשלת התובעת ומורה הנהיגה שלה. משלא עשתה זאת, הפרה רשות הרישוי את חובת הזהירות הקונקרטית. 20. כתוצאה מההודעה הפתאומית של רשות הרישוי לתובעת, שהאישור כבר אינו תקף, נאלצה התובעת לבצע פרוצדורה לקבלת אישור חדש מהמרב"ד. כפי שהעידה לפניי התובעת, הליך זה, בוצע על ידה במהירות רבה, אך למרות הכל ארך כחודש וחצי. בתקופה זו נאלצה התובעת להפסיק ללמוד נהיגה. 21. על פי עדות מורה הנהיגה, עקב הפסקת רצף הלימודים, היה צורך בתגבור של מספר שיעורי נהיגה, לאחר קבלת האישור החדש, כאשר עלות כל שיעור הינה 85 ₪ [פר' עמ' 3 ש' 1-3]. 22. כפי שקבעתי, רשות הרישוי הייתה צריכה ליידע את התובעת או להבטיח קיומו של מנגנון שיביא לידיעת הציבור את דבר קיומו של הנוהל. פעולות פשוטות אלה לא בוצעו. כתוצאה מכך, הופתעה התובעת מבטלותו של האישור ונקטע רצף לימודיה. שוכנעתי שקטיעת הרצף חייבה את התובעת לבצע מספר שיעורי נהיגה נוספים, אשר אני קובע את מספרם, על דרך האומדנה, בהתחשב בנסיבות התובעת, על עשרה שיעורי נהיגה. עלותם הכספית של השיעורים הנוספים הינה, אם כן, 850 ₪, ליום מתן פסק הדין. 23. התובעת עתרה לפסיקת פיצוי לא ממוני. לאחר שהתרשמתי מהזעזוע אותו חוותה התובעת, עקב הצורך בהפקת אישור מחודש, ותוך שאני מביא בחשבון את נסיבותיה האישיות, אני רואה לנכון לקבוע שלתובעת נגרם גם נזק לא ממוני בסך 1,000 ₪, ליום מתן פסק הדין. 24. סיכומו של דבר, אני קובע שרשות הרישוי התרשלה בכך שלא יידעה את התובעת כי תוקף האישור מוגבל לשלוש שנים. כתוצאה מכך נגרם לתובעת נזק בסך 1,850 ₪. הנני מחייב את רשות הרישוי לשלם לתובעת סכום זה. 25. אשר להודעה לצד שלישי שנקטה רשות הרישוי כנגד מורה הנהיגה, לנוכח קביעותיי דלעיל, אינני סבור שהיה בידי מורה הנהיגה להכיר את הנוהל, שלא היה ידוע גם לבוחני רשות הרישוי. על כן, אין מקום לייחס לו אחריות כלשהי לתקלה שנגרמה לתובעת. ממילא אין מקום לחייבו לשפות את רשות הרישוי בחיוב שהושת עליו בפסק הדין. 26. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות. 27. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,850 ₪ ליום מתן פסק הדין. בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 350 ₪. ההודעה לצד שלישי נדחית. אני מחייב את הנתבעת (שולחת ההודעה לצד שלישי) לשלם לצד השלישי סך 350 ₪, כהוצאות משפט. אם סכומי פסק הדין לא ישולמו בתוך 45 ימים, הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורהרשלנות