תביעה בגין קריאת מפטיר באזכרה

להלן פסק דין בנושא הפרת הבטחה לקרוא מפטיר באזכרה:

     

1. עניינה של תביעה זו בהפרת הבטחה שניתנה לתובע, עפ"י טענתו, לקרוא את המפטיר באזכרת השנה למות אביו.

2. ולהלן סיפור המעשה, כפי שהובא בכתב התביעה :

א. אביו של התובע נפטר ביום 31.7.09. התובע, איש מסורתי, התפלל בבית הכנסת לאחר פטירת אביו ולכיבוד זכרו, מדי יום ביומו, 3 תפילות ואמר קדיש כמצוות אביו.

ב. שלושה חודשים לפני מלאת 11 חודשים למות אביו, פנה התובע לנתבע, יו"ר בית כנסת בקרית מוצקין, וביקש לשריין את המפטיר של החודשים ה 11 ו– 12 למות האב. הנתבע הפנה אותו למר מימון, שמש בית הכנסת, וזה רשמו ביומן האירועים של בית הכנסת.

בהתאם למדיניות הנהוגה בבית הכנסת דנא – כך טען התובע - אבלים בשנה הראשונה זכאים לעליה לתורה באזכרה במלאת 11 חודשים ובמלאת שנה, ללא צורך בקנייתה.

ג. באזכרה לציון 11 חודשים למות האב, קרא התובע את המפטיר, אולם זאת רק לאחר ש"איש המכירות" בבית הכנסת החל למכור את העלייה לתורה והתובע "העיר על כך" והזכיר את ההבטחה שניתנה לו.
עפ"י הנטען, למחרת היום התנצל הנתבע על אשר אירע והודיע לתובע כי הוא יקרא באזכרה לציון השנה, את המפטיר של פרשת דברים, מפטיר חזון, ללא מכירה בין המתפללים, כפי שרשום ביומן בית הכנסת.

ד. ביום 17.7.10, יום השנה לפטירת האב, לאחר סיום החלק הראשון של התפילה בבית הכנסת ובניגוד להבטחה שניתנה לתובע, הכריזו עליו כעולה משלים ולא כעולה מפטיר. עקב כך התנהל ויכוח מילולי בינו לבין הנתבע, במהלכו התעקש אחרון זה לא לתת לו לקרוא את המפטיר, ואף על פי הנטען אמר לו "מי אתה בכלל" "אתה כאן אורח".

בסופו של דבר, נאלץ התובע לעזוב את בית הכנסת, בבושת פנים עם תחושת כאב מר, לאחר במשך תקופה של שלושה חודשים למד את המפטיר של פרשת דברים.

ה. מי שקרא את המפטיר באותו יום, היה אורח מזדמן אשר הגיע לבית הכנסת עקב הולדת נכדתו, כאשר עפ"י הנטען העדיף הנתבע לתת לאורח זה לקרוא את המפטיר כנגד תרומה כספית לבית הכנסת, על פני מתן זכות זו לתובע אשר לא היה משלם בגינה מאום מתוקף היותו אבל.

3. התובע טען כי מניעיו של הנתבע היו מניעים כספיים וביקש לחייבו בסכום של 10,000 ₪ "בכדי שהנתבע כאן ו/או יושבי ראש של בתי כנסת ידעו כי בית הכנסת אינו שייך למנהל בית הכנסת ו/או למי מטעמו. בית הכנסת הינו מקום ציבורי וכל יהודי החפץ להתפלל הן באופן קבוע והן באופן זמני רשאי כיהודי לקבל את זכויותיו כמתפלל ולא כוח השררה ישלוט בבית הכנסת".

4. הנתבע בתורו הכחיש את טענותיו של התובע וביקש לדחות את התביעה על הסף ולחילופין לגופה. להלן עיקר טענותיו :

א. מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, המוגשת בחוסר תום לב, בכוונת זדון, תוך ניצול לרעה של הליכי בימ"ש ובמטרה להתעשר על חשבונו של הנתבע.

ב. אין יריבות משפטית בין התובע לנתבע ותביעתו של הראשון מוגשת בחוסר עילה. עפ"י הנטען, בית הכנסת מנוהל באמצעות עמותת "בית הלויים"
(ע.ר. מס' 580000917) שהינה אישיות משפטית נפרדת והנתבע הינו חבר בעמותה זו ומכאן שלא חלה עליו חבות אישית כלשהי.
הנתבע לא התחייב אישית כלפי התובע, וכל פנייה שנעשתה בעניינו נעשתה אל העמותה באמצעות ועד בית הכנסת.

ג. אין מדיניות בבית הכנסת בנוגע לאבלים. ע"מ להקנות זכות שווה לציבור המתפללים לקריאת התורה ו/או מפטיר ו/או כל מצווה אחרת ומאחר ובית הכנסת מנוהל באמצעות עמותה ציבורית ללא מטרת רווח, המתקיימת מתרומות ציבור המתפללים, נהוג למכור את זכות הקריאה לציבור המתפללים ואין אפשרות לשריין זכות זו.

ד. דברים אלה הוסברו לתובע; עם זאת בניגוד לנוהל המקובל ועל מנת לשמור על קדושת המקום, ניתנה לו הזכות לקרוא המפטיר באזכרת 11 חודש למות האב ולקרוא משלים באזכרה לציון שנה למותו, ללא תמורה.

ה. השבת של יום 17.7.10, הינה 'שבת חזון' המקודשת במיוחד, משום שהינה השבת שלפני תשעה באב, וכמקובל מזה שנים, רב בית הכנסת הוא אשר קרא המפטיר לפרשת דברים בלחן ספרדי מיוחד להנאת ציבור המתפללים.

באותו יום, ולאחר שהוכרז על התובע כעולה משלים, החל לצעוק ולהשתולל בבית הכנסת, להשמיץ ולקלל את הנתבע ואת נציגי ועד בית הכנסת, דבר שהביא לחילול השבת וגרם למבוכה, תדהמה וכעס של כל הנוכחים.

ו. לא זו אף זו, התובע הדביק באותו יום על דלתות בית הכנסת, על מכונית הנתבע ועל מכוניות נוספות בסביבה, מכתבי נאצה קשים הפוגעים בשמו הטוב של הנתבע.
הנתבע חזר בכתב ההגנה על תוכן המכתבים וצירף עותק מהם לכתב ההגנה. מפאת חומרתם של הדברים ושל הקללות איני מוצאת להעלותם על הכתב. אסתפק בלומר כי בין יתר הדברים שנכתבו, נכתב כי הנתבע "רודף בצע כסף", "מושחת", "רודן" ו"מאפיה" ונכתבו 'איחולים' לעונש בידי אלוהים, אירוע מוחי נוסף ומוות !

5. בדיון נעשו ע"י ביהמ"ש לא מעט נסיונות להביא לסיום הסכסוך ב'פשרה', כפי שיאה לסכסוך כזה להסתיים, ומשאלה לא צלחו שמעתי את גרסאותיהם של שני הצדדים.

התובע חזר על טענותיו בכתב התביעה. הוא טען כי לא ידע על קיומה של העמותה, אולם גם אם היה יודע זאת לא היה מגיש תביעה נגדה, שכן הנתבע הוא אשר מנע ממנו לכבד את זכרו של אביו.
הנתבע מנגד העיד כי ועד בית הכנסת הוא המחליט את מי להעלות ואת מי לא, וכי אינו יכול, על דעת עצמו, להתחייב כלפי התובע בקריאת המפטיר. הנתבע טען כי באזכרת 11 חודש, הוא לא נכח בבית הכנסת (ועל זה התובע לא חלק) והועד החליט להעלות את התובע לאחר שעשה 'מהומות' במקום. האזכרה לציון השנה נפלה בשבת חזון, שהינה שבת מקודשת ואנשי הועד חששו שהתובע ינהג באלימות ומכאן הכריזו עליו כעולה משלים, כאשר הרב אמור היה לקרוא את המפטיר, אז החל התובע להשתולל ולקלל.

זה המקום לציין כי הנתבע לא הכחיש כי כתב את המכתבים שצורפו לכתב ההגנה.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתיהם ולאחר שהתרשמתי מעדויות הצדדים באופן בלתי אמצעי, נחה דעתי לדחות את התביעה. אנמק;

7. ראש וראשון אציין כי לא עלה בידי התובע לשכנעני כי הנתבע התחייב לתת לו לקרוא את המפטיר באזכרת השנה של אביו.

התובע חזר אומנם בעדותו בפני על טענותיו בכתב התביעה, אך מנגד הכחיש הנתבע בעדותו גרסה זו והעיד כי הוא הפנה את התובע למר מימון, שמש בית הכנסת (כפי שהתובע עצמו טען בכתב התביעה) ולא ידוע לו כי אחרון זה התחייב בפניו. הוא גם הכחיש כי במועד מאוחר יותר הבטיח לתובע כי זה יקרא את המפטיר באזכרת השנה.

למעשה בפני שתי גרסאות מנוגדות, כאשר התובע לא הביא שמץ ראיה חיצונית, גרסתו לא זכתה לסיוע ועדותו בבחינת עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

כידוע המוציא מחברו עליו הראיה, ומכאן הנטל להוכחת התביעה רובץ על התובע. התובע לא הרים נטל זה, לא שכנעני באמיתות גרסתו וודאי לא במידה הנדרשת לפי סע' 54 לפקודת הראיות והיכולה להביא לקבלת התביעה.

8. גם אם התובע היה מצליח להוכיח קיומה של התחייבות כנטען, הרי שלא שוכנעתי בקיומה של יריבות אישית בין התובע לנתבע.

הנתבע העיד, ועדותו נתמכה באישור רשם העמותות, כי בית הכנסת מנוהל ע"י עמותה רשומה, אשר פרטיה הובאו בכתב ההגנה. לעמותה יש מזכיר וגזבר ויש בה מספר חברים. הנתבע העיד, וגם עדות זו לא נסתרה, כי מי שמחליט על ההתנהלות בבית הכנסת זה הועד המורכב מחברי העמותה.

הכלל במצב דברים זה הוא כי החברים בעמותה, שהינה אישיות משפטית נפרדת מאישיות חבריה, אינם חבים בחבות אישית בגין הפרת התחייבות שניתנה ע"י העמותה באמצעות אחד מחבריה. העמותה, כתאגיד יציר הדין, פועל באמצעות האורגנים ובעלי התפקיד בו. עובדה זו אינה מטילה, מניה וביה, אחריות על האורגנים וחבותם של אלה נגזרת מן השאלה האם קיימו, באופן אישי, את יסודות העילה (ראה לעניין זה ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י – בע"מ).

התובע לא הניח תשתית עובדתית ממנה ניתן לקבוע כי הנתבע התחייב, באופן אישי, לתת לו לקרוא את המפטיר ולכל היותר התחייבות זו ניתנה, ככל שניתנה, ע"י הועד של בית הכנסת, שפעל בשם ובאמצעות העמותה, ודומה כי אין מחלוקת כי הכספים הנתרמים ע"י 'קונה' מצווה הינם כספים שנכנסים לקופתה של העמותה לצרכים של בית הכנסת ולא לכיסם האישי של חברי הועד ומכאן שויתור על מכירת המצווה ושריונה לאחד המתפללים הינה פעולה הנעשית, בהעדר ראייה אחרת, ע"י הועד המנהל (חברי העמותה) בשם העמותה.

9. בצד האמור לעיל אוסיף כי גם אם הייתי משתכנעת בקיומה של התחייבות (בין אם אישית ובין אם של העמותה) כלפי התובע, הרי שלטעמי מדובר בהסכם שאינו אכיף או במלים אחרות 'הסכם שבכבוד'.

כידוע לכל, כוונה משותפת של הצדדים ליצור קשר משפטי חוזי מהווה תנאי מוקדם והכרחי ליצירת חוזה תקף. חוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב.

"יסוד האכיפות או התוקף המשפטי הוא המבחין ומבדיל בין חוזה לבין הסכם. כאשר הוא מתלווה להסכם בפנינו חוזה, וכאשר הוא נעדר מן ההסכם בפנינו הסכם שבכבוד (או הסכם ג'נטלמני)... חוזה הוא הסכם אכיף; הסכם שבכבוד הוא הסכם שאיננו אכיף" (ג. שלו, דיני חוזים (החלק הכללי), תשס"ה- עמ' 21).
השאלה אם הצדדים ראו את עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא במישור המוסרי, היא שאלה עובדתית הנבחנת, בין היתר, לאור התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכן ההבטחות.

לדידי, אופיו ומהותו של ההסכם בו עסקינן והעובדה כי ביצועו יכול להיות מושפע ותלוי באירועים דתיים ואחרים בבית הכנסת, מלמדים כי הצדדים דכאן לא ראו את עצמם כבולים מבחינה משפטית וכי הם התכוונו להותיר את מערכת היחסים ביניהם מחוץ לטריטוריה החוזית. כיבוד הסכמים כגון דא נובע מתחושת מחויבות פנימית שמקורה בנורמות וקודים החלים על אנשים הנמצאים בחוג החברתי דתי של מתפללי בית הכנסת, כאשר גורמים חוץ משפטיים אלה בכוחם להביא לידי קיום ההתחייבויות יותר מאשר החיוב המשפטי ומנגד להבנה, קבלה ומחילה של 'הנפגע' עם קרות אירועים שמקשים על ביצוע ההתחייבות ומחייבים נסיגה של 'בעל הזכות' לצורך כיבודם של צרכים ואירועים דתיים אחרים.

כתיבת המכתבים ע"י התובע והדבקתם על דלתות בית הכנסת ונסיונו לפגוע בכבודו של הנתבע, תומכים לטעמי במסקנה זו שכן נראה כי התובע עצמו סבר כי הוא יוכל 'לקבל תרופה' ו'להעניש' את הנתבע במסגרת אותו חוג של אנשים, ולא ע"י פנייה לביהמ"ש.

שאלה נכבדה, שאין צורך להכריע בה דכאן, הינה אם הסכסוך דנא הינו שפיט ומתאים לדיון שיפוטי, שכן יש שיאמרו כי לא ראוי שסכסוך מסוג זה יוכרע בביהמ"ש.
ודוק, השאלה אינה נוגעת לשפיטות הנורמטיבית, העוסקת ביכולתו של המשפט ושל בית המשפט להכריע בסכסוך ובאמות המידה המשפטיות לפתרונו, אם כי בשפיטות המוסדית, העוסקת בשאלה אם ראוי לו לסכסוך שיוכרע בביהמ"ש. שאלה זו עניינה במדיניות שיפוטית ובשיקולים מערכתיים; כאמור שאלה זו אינה מחייבת הכרעה בעניינו ונותירה בצריך עיון.

10. גם בהתעלם משאלת סיווג ההסכם דנא ואף בהנחה כי היה חוזה שהופר, אין הצדקה לפסוק לתובע פיצוי כספי.

התובע עותר לחיוב הנתבע בפיצוי בגין לא ממוני. סמכותו של ביהמ"ש לפסוק פיצוי כגון דא בתביעה חוזית, מעוגנת בסע' 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 לפיו "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין".

הגישה השיפוטית להענקת פיצויים על נזק ללא ממוני, בדיני החוזים, ננקטת על דרך הצמצום וההגבלה, כאשר עצם פסיקת פיצוי בגין הנזק, כמו גם שיעור הנזק הנפסק, כפופים לשיקול דעת שיפוטי רחב. (ראו לצורך ההשוואה לשון סע' 10 לחוק החוזים (תרופות), שם משתמש המחוקק בלשון "הנפגע זכאי..").

וכבר נפסק כי "פסיקת פיצוי בגין נזק ללא ממוני... נתונה לשיקול דעת בית המשפט...ומכאן, שהיא שמורה למקרים מיוחדים" (ע"א 3437/93 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד (1) 817, 835).

אף אם נרצה לומר כי מקרה זה הינו מקרה חריג המצדיק, באופן עקרוני, לפסוק פיצוי בגין נזק ללא ממוני, הואיל ואין מאחורי ההסכם כל תמורה כספית, ואף אם אתעלם מהתנהגותו של הנתבע בבית הכנסת והתבטאויותיו הקשות כלפי הנתבע במכתבים שהדביק , עדיין אין מקום לפסוק לו פיצויים כלשהם, הואיל והוא עותר לפיצויים עונשיים.

עיון מדוקדק בכתב התביעה מלמד כי הסעד שעותר לו התובע הוא עונשי במהותי , שכן הוא מבקש פיצוי "בכדי שהנתבע כאן ו/או יושבי ראש של בתי כנסת ידעו כי בית הכנסת אינו שייך למנהל בית הכנסת ו/או למי מטעמו". כך גם לאחר שמיעת עדותו של התובע, אין בליבי ספק כי המטרה היא 'להעניש' את הנתבע שכן הוא חזר והדגיש כי אין הוא מעוניין בכסף ואינו מסכים שהעמותה תתרום ו/או תשלם כספים, אם כי מבקש כי הנתבע באופן אישי יוציא כספים מכיסו.

אלא מאי ? בתי המשפט לא נוהגים לפסוק פיצוי כזה בתביעות חוזיות וודאי כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים בהם ביהמ"ש יפסוק פיצוי עונשי בגין הפרת חוזה.

יוטעם כי מרבית המקרים בהם נבחנה בפסיקה ההצדקה לפסיקת פיצוי עונשי עסקו בפיצויים עקב מעשי עוולה נזיקיים, להבדיל מתביעות חוזיות, ודומה כי הסיבה לכך מובנת.
דיני הנזיקין נועדו, אומנם, בראש וראשונה לפצות את הניזוק ולהשיב את המצב בו היה עובר לעוולה הנזיקית, אך מלבד זאת בבסיסן עומדות תכליות של הרתעה, ענישה, עשיית צדק ופיזור הנזק. דיני החוזים, לעומתם, מטרתם שהנפגע לא יתעשר שלא כדין על חשבון הצד השני, פסיקת פיצויים על נזקים שנגרמו לצד שהסתמך על החוזה ופסיקת פיצויים לצד שנפגע בגין אבדן הרווח שהיה נופל בחלקו לו קוים החוזה בידי שני הצדדים כמוסכם.

אך גם בתביעות נזיקיות, בהן ההרתעה היא אחת מתכליות הסעדים הניתנים, ממעיטים בתי המשפט לפסוק פיצויים עונשיים והדבר נעשה במקרים חריגים בעיקר כשמדובר בהתנהגות זדונית ומקוממת.

בע"א 9656/03 עזבון מרציאנו נ' ד"ר זינגר נפסק כי: "... הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל. בפיצויים עונשיים, על פי פסק הדין [בעניין אטינגר], יש לנהוג בהסתייגות או בזהירות... בדרך כלל בעוולות כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולות הרשלנות, אולם בתי המשפט עושים זאת, על פי רוב, במשורה ובמקרים חריגים'...".

כאמור, ענייננו אינו נופל, לטעמי, בין אותם מקרים חריגים, אשר יש בהם כדי להצדיק פסיקת פיצוי, ולו מן הטעם שהתובע לא טען – וממילא לא הוכיח – כי לנתבע ו/או למי מטעמו היתה כוונה זדונית לפגוע בו.

11. לאור המקובץ, ומכל אחד מהנימוקים דלעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון