להלן פסק דין בנושא קנס על תליית מודעות: תחילתה של תביעה זו בשלוש מודעות שנתלו בתחומי הרשות הנתבעת . פקחי הנתבעת רשמו בגינן דוחות לבעל מספר הטלפון הנייד שצוין במודעות. כתבי האישום שהוגשו בגין הדוחות בוטלו במועד הדיון עוד לפני ההקראה, לאור טענת התובע, אותה חזר וטען מרגע שקבל את הדוחות, שהוא אינו הנאשם הנכון. בתביעה שבפניי עותר התובע לקבלת פיצוי בגין ההוצאות שנגרמו לו מניהול ההליך הפלילי. תמצית טענות התובע: התובע אינו חולק על כי נתלו שלוש מודעות בניגוד לסעיף 7(5) לחוק העזר לתל אביב יפו (שילוט), התשנ"ג 1992 (להלן: "חוק העזר"), אלא שלטענתו היה על העירייה לבטל את הקנסות שהוטלו עליו באופן אישי מיד לאחר שהסב את תשומת לב העירייה לכך שהוא איננו הנאשם הנכון דבר העולה מקריאת מכלול פרטי המודעות. למרות פניות התובע ובתו לעירייה לבטל את הדוחות שהוטלו על התובע הדבר לא נעשה, והתובע שחשש שהקנסות יחולטו הגיש בקשה להישפט (סעיף 12 לכתב התביעה). רק במועד הדיון החליטה הנתבעת לבטל את כתבי האישום עוד לפני ההקראה, לאחר שקבלה למעשה את טיעוני התובע שכתבי האישום בטעות יסודם. ביטול כתבי האישום נעשה בשלב שלתובע נגרמו כבר הוצאות ועוגמת נפש, אך דרך הביטול (לפני ההקראה) סגרה בפניו את האפשרות לדרוש פיצוי בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין ולכן בחר הוא בהגשת תביעה זו בשלושה ראשי נזק כמפורט להלן: " פיצוי התואם שכ"ט עו"ד והוצאות משפט לדוגמא סך של 3,333 ₪ פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע ולבני משפחתו, סך של 3,333 ₪. פיצוי בגין הוצאות וביטול זמן שנגרמו לתובע ולבני משפחתו, סך של 3,333 ₪" (סעיף 24 לכתב התביעה). התובע חוזר ומדגיש בכתבי טענותיו את חובתה של העירייה לבצע את תפקידה ולהפעיל את סמכויותיה במיומנות וזהירות , כשלטענתו במקרה הנדון התרשלה העירייה במילוי חובתה וגרמה לתובע ומשפחתו הן עוגמת נפש והן הוצאות מיותרות. בנסיבות אלו יש לפצותו בסכום הנתבע על ידו. תמצית טענות הנתבעת: הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה על הסף ולגופו של ענין טענה כדלקמן: עובדתית הוצאו הדוחות על תליית המודעות כנגד התובע מאחר והפרטים שהיו על המודעות הובילו אליו. במודעות צוין שם פרטי ומספר טלפון נייד. לאחר קבלת צו מבית משפט קבלה העירייה את פרטיו של בעל המספר ששמו צוין על המודעות וכך הגיעה לתובע. התובעת טענה שהאחריות לביצוע העבירות בגינן הוטלו הדוחות הייתה מוטלת על התובע מכוח החזקות הקבועות בסעיף 20 לחוק העזר. כמו כן טוענת העירייה כי בתו של התובע, שתלתה את המודעות שלחה אמנם מכתב בו הודתה בעובדות, אך לא בקשה לשנות את השם על הודעת הקנס (נספח 2 לכתב התביעה). מלבד מכתב זה של בתו של התובע לא התקבלה התייחסות נוספת מטעם התובע, אשר ייתכן והייתה מקטינה את הנזק הנטען. מכל מקום כתבי האישום בוטלו ולטענת העירייה לא נגרם לתובע כל נזק ממשי. לעניין גובה הנזק: עוגמת נפש - התובע לא עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן פיצויים בגין עוגמת נפש כפי שפורט בבר"ע (מחוזי יר' 2013/96 מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות נ' יובל גינבר, תק-מח 96(3) 103. התובע לא כימת ופירט את הסכום הנתבע על ידו ועל פי ההלכה כפי שפורטה בבש"א 4430/05 יוקלס יונה נ' אבו רפילוב תק-של 2006(4),4417 הוא איננו זכאי לפיצויים. לאור האמור לעיל יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת. דיון: אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על עובדות המקרה הנדון. אין מחלוקת בין הצדדים על כי נעבירה עבירה לפי סעיף 7(5) לחוק העזר העירוני בכך שנתלו שלוש מודעות בניגוד להוראות חוק העזר. אין גם מחלוקת על כי כתבי האישום שהוגשו בגין עבירות אלו כנגד התובע נמחקו לפני ההקראה, לאחר שהתקבלה טענת התובע שאין הוא הנתבע הנכון. בנסיבות אלו מתייתר הצורך מלדון במחלוקת שבין הצדדים המתייחסת להחלת סעיף 20 לחוק העזר. המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הייתה העירייה רשלנות בהתנהלותה בהגשת כתבי האישום כנגד התובע, שאין מחלוקת שלא היה הנאשם הנכון, והאם חזרה והתרשלה העירייה בכך שביטלה את כתב האישום רק במועד הדיון שנקבע בבית המשפט. התובע טען שלאור פניותיו החוזרות ונשנות לעירייה יש בהתנהלותה משום רשלנות והתנהגות בחוסר זהירות הנדרשת ממנה בתוקף מעמדה כרשות שלטונית, בעוד העירייה טוענת שלולא הפרטים המטעים שהופיעו על המודעה לא הייתה פונה לתובע, ואלו כידוע לא נרשמו על ידה. גם לאחר שהתבררו הפרטים לגבי המודעה, טוענת העירייה, כי נהגה בסבירות המקובלת וביטול כתבי האישום טרם ההקראה מנעו כל נזק של ממש מהתובע. שני הצדדים ציטטו הן בכתבי טענותיהם והן בסיכומיהם פסקי דין אשר לטענתם קובעים את נורמות ההתנהגות הנדרשת מהרשות ואשר תומכים בטענותיהם. למעשה, אין מחלוקת לגבי נורמות ההתנהגות הנדרשות , אלא המחלוקת היא על יישומם במקרה הנדון. התובע ציטט, בין היתר, מפסק דינו של כבוד השופט טננבאום בתק(י-ם) 2580/06 ניצן יורם נ' עיריית ירושלים בו קבע כבוד השופט טננבאום: "על התביעה העירונית לדעת כי דמיו (תרתי משמע) של האזרח אינם הפקר. כאשר מוגש דו"ח חנייה הרי הוא ברור, חד משמעי, ומוחלט. אם יש ספק כלשהו, עליה לשקול שוב את הגשתו. לא זו אלא עליה גם לדעת כי איננה חסינה מביקורת שיפוטית על מעשיה..." העירייה בסיכומיה חזרה וטענה כי פעלה כדין, במיוחד במקרה הנדון בו אין מחלוקת על כי העבירה נעברה ושיוכה לתובע נבע מהפרטים שנכתבו בגוף המודעה. הנתבעת התייחסה בציטוטיה בעיקר לעקרונות תשלום הפיצויים. לדרישת התובע לפיצויים בגין עוגמת נפש טענה העירייה כי נזק שכזה לא הוכח ודרישת התובע איננה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה כפי שפורט בבר"ע 2013/96: "דרוש כי ייגרם לתובע בעילה עפ"י אחת העוולות של הפקודה, נזק נפשי משמעותי ו/או מהותי ולא די בפגיעה רגשית ..." אין מחלוקת על חובתה של כל רשות ציבורית, והעירייה בכלל זה, לנהוג כלפי תושביה במתינות, סובלנות, סבלנות ולממש את סמכויותיה השלטוניות בזהירות רבה ומתוך יראת כבוד הן למסמכיה והן לתושביה. אין גם מחלוקת על כי הרשות הציבורית נתונה לביקורת שיפוטית על מעשיה והדבר נעשה כדבר יום ביומו. אין גם מחלוקת כי לעיתים הרשות הציבורית נדרשת לשלם פיצויים בגין פעולות שנעשו על ידי עובדיה שלא כדין ו/או ברשלנות. כל מקרה ומקרה צריך להיבדק לגופו בהתחשב בכל הנתונים הספציפיים לכל מקרה ומקרה. שקלול כל הנתונים במקרה הנדון - ובמיוחד העובדה שתביעה זו לא הייתה באה לעולם לו במודעות שנתלו על ידי בתו של התובע לא היו מצוינים הפרטים שהובילו להוצאת הדוחות נשוא תיק זה כנגד התובע - מובילים למסקנה כי יש לדחות את התביעה. ייתכן והעירייה הייתה יכולה להגיע למסקנה שיש להפסיק את ההליכים כנגד התובע בשלב מוקדם יותר, אך לאור העובדה שגם הוצאת הדוחות מלכתחילה בדין יסודה, וייחוס העבירות לתובע נבעו ממידע שצוין באותן מודעות עצמן, לא מצאתי שזה המקרה להטלת תשלום פיצויים; במיוחד כאשר עוד לפני הקראת כתבי האישום בוטלו הדוחות. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.קנס