פיצויים בגין אובדן משלוח בדואר

להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין אובדן משלוח בדואר ישראל:

     

1. בפניי תביעה על סך 30,000 ₪ שהגישה התובעת בגין אי הגעת משלוח מצלמה ששלחה אם התובעת באמצעות הנתבעת – ליעדו.

2. בכתב התביעה פירטה התובעת כי הייתה ברשותה מצלמה יקרה מאד של חברת קנון D20 המשמשת לעיסוקה כצלמת. אמה שלחה בשמה, מכיוון שהיתה לאחר לידה, את המצלמה לתיקון בבית הצילום ברמת גן, ומסרה אותה לידיו של פקיד דואר ישראל.
אמה שלחה את המצלמה בקופסא בדואר (דואר שליחים אקספרס), שילמה על כך, המצלמה נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה.
לטענת התובעת, רשות הדואר לא מוכנה לקחת אחריות על העניין, והיתה מוכנה לפצות אותה רק על סך של 576 ₪ למרות שנאלצה לרכוש מצלמה בשווי 10,000 ₪, ואת הדגם של המצלמה שהיתה לה לא ניתן היה להשיג.
כן צירפה התובעת העתק מחשבונית המשלוח ומכתב שהפנתה אל הגב' ריקי חוגי, מנהלת שירות הלקוחות של דואר שליחים.

3. בכתב ההגנה, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה לאור טענות התובעת ולאור הוראות חוק הדואר התשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק").
לטענתה, על פי ס' 84 לחוק, התביעה מתייתרת מפאת התיישנות מאחר והחבילה נשלחה בתאריך 28/01/09, וביום 08/03/09 נשלחה הודעה לתובעת הדוחה את דרישתה לפיצוי. התביעה הוגשה ביום 19/01/10 – לאחר חלוף 10 חודשים מיום ההודעה, ולכן התביעה התיישנה.
כן, הפנתה הנתבעת לפרק ו' לחוק, הקובע בס' 77(א)(1) כי אחריות הנתבעת לנזק, גניבה או אובדן של דבר דואר פנים אינה חלה אלא על דבר דואר שנתקבל למשלוח תמורת קבלה ומסירתו טעונה אישור, היינו – דואר רשום.
ס' 81 קובע לחוק קובע כי גם במקרה שקיימת אחריות - אין הנתבעת חייבת בפיצויים אלא כדי "שווי הנזק לדבר הדואר" או כדי ערכו של דבר הדואר אם אבד, ניזוק או נגנב, אך לא למעלה מן הסכום אשר נקבע ע"י השר בתקנות לאותו סוג של דבר דואר.
תקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים) התשס"ח – 2008 שהותקנו ע"י שר התקשורת מגבילות את סכום הפיצויים במקרה דנן ל-561 ₪.
הנתבעת הפנתה לפסיקה בה נקבע כי החסינות המוקנית לנתבעת כמוביל דברי דואר לאומי הינה הגנה ראויה ותכלית ראויה: ע"א 1439/90 מ"י (רכבת ישראל) נ' הום-חב' לביטוח בע"מ ואח', פד"י מז(2) 346; בר"ע (ירושלים) 635/05 הרוש אברהם נ' רשות הדואר תק'-מח 2005(2), 751; ע"א 742/93 יעקב אזולאי נ' חב' דואר ישראל בע"מ פס"מ נה 476; ת"ק 7523/97 יעקב ברכר נ' רשות הדואר (צורף לכתב ההגנה).

הנתבעת טענה עוד כי בדיקה מטעמה, לרבות בדיקת ביטחון, העלתה כי דבר הדואר שנשלח ביום 28/01/09 לא אותר, ולא ניתן להתחקות אחריו, וע"כ ביום 08/03/09 נשלח לתובעת מכתב המאשר פיצוי מקסימאלי בשל אובדן פריט דבר הדואר.
לטענתה, סכום התביעה מופרז ואינו מוכח. התובעת לא הוכיחה את ערך הפריט שאבד ולא צורפה כל ראיה בגין ערכה הממשי של המצלמה המקולקלת. גם לנטען בכתב התביעה לרכישת מצלמה חדשה בשווי 10,000 ₪ לא צורפה כל חשבונית או קבלה.
מכל מקום, לתובעת נשלחה המחאה בסך 576 ₪ הכוללת את סכום הפיצוי המירבי המותר עפ"י התקנות דאז ודמי משלוח.
הנתבעת צירפה העתק מכתב הפיצוי לתובעת.
על כן, מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה על הסף ולחילופין לגופה ולחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת.

4. בדיון מיום 21/06/10 העידה התובעת כי המצלמה היתה מבוטחת בביטוח תכולת הדירה. יש לה הוכחה לקניית המצלמה החדשה- 5D של חברת קנון שעלתה 12,394 ₪.
היא לא זוכרת מתי קנתה את המצלמה שאבדה, בערך כשנתיים לפני המקרה. לא קיימת אפשרות להשיג את אותה מצלמה.
אחרי שהמצלמה נעלמה היא גילתה שהחבילה עוברת כ-5 תחנות, ולו היתה יודעת זאת - לא היתה שולחת את המצלמה.
הטעו אותה בכך שלא הודיעו לה על אפשרות ביטוח למצלמה, מבחינתה - דואר שליחים זה מבוטח.

נציג הנתבעת העיד כי הם חברה ממשלתית שעובדת על פי החוק. הם פעלו ככל שיכלו, לרבות בדיקות בטחוניות, והתובעת פוצתה בסכום המקסימאלי.
מבחינה משפטית הצורה בה התובעת שלחה זה דואר רשום, הפנה לכתב ההגנה ולחוק הדואר - וביקש לדחות את התביעה.

בדיון מיום 21/02/11 הגישה התובעת את המסמך מהיבואן של קנון (במ/1) המאשר כי בפברואר 2009 המצלמה מדגם Canon EOS 20D לא נמכרה יותר, ובמקומה נמכר הדגם Canon EOS 50D בעלות של 6,000 ₪.
התובעת הוסיפה כי היא קנתה מצלמה בעלות של 13,000 ₪ וחשבה שהיא התחליף.
כן הציגה את תעודת הביטוח שעשתה.

נציג הנתבעת חזר על האמור בכתב ההגנה ובדיון הקודם.
כן הוסיף שמכיוון שראה את צערה של הנתבעת והתרשם שאבד פריט יקר ערך - מוכן להיות בקשר עם הממונים בנוגע לפשרה, ולאחר בירור אמר כי הם מוכנים לתשלום הוצאות נלוות בסך 300 ₪ בנוסף ל-561 ₪.

5. דיון ומסקנות
א. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשליחת דבר דואר על ידי אם התובעת ביום 28/01/09, באמצעות הנתבעת, וכי דבר דואר זה לא אותר – כמצוין בהודעת הנתבעת מיום 8/03/09 לתובעת.
דבר הדואר כלל את מצלמתה של התובעת, וערכה – לפי במ/1 – כ-6,000 ₪.
לא הובאה כל ראיה לסתור טענתה זו.

ב. לעניין טענת הנתבעת באשר להתיישנות תביעת התובעת – דינה להידחות.
על פי סעיף 84 לחוק הדואר, תשמ"ו – 1986 (להלן: "החוק"), לא התקיימה מי מהחלופות המפורטות, על כי באשר לשירות דואר פנים לא חלפה שנה מיום שנתקבל דבר הדואר (28/01/09) ועד דרישת התובעת בכתב על פיצוי הולם מבעל הרישיון הכללי (22/02/09), וכן לא היה בתשובת הנתבעת מיום 8/03/09 לתובעת כדי דחיית דרישתה אלא אושר לה פיצוי עקב אי איתור דבר הדואר ששלחה.
קביעת הפיצוי כגובה הקבוע בסעיף 81 לחוק, בתקנות רשות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים) התשס"ח 2008 – אינו בבחינת דחייה דרישת התובעת, שאחריה ניתן להגיש תובענה תוך 90 יום (התביעה הוגשה ב-19/01/10).

הנתבעת הכירה באחריותה לאובדן – ונתנה לתובעת "פיצוי הולם", כהחלטתה – שלא סתרה תביעה נקובה בסכום של התובעת – שנדחתה.

עוד אני סבורה כי החלופות בסעיף 84 מחייבות פרשנות מרחיבה לפיה יצטרפו המועדים שבהם – על כי יכול תובע להמתין שנה עד הגשת דרישתו בכתב לנתבע, שאינו מוגבל בזמן מתן תשובתו, ולאחריה – יחל מירוץ 3 חודשים מיום קבלת התשובה ועד להגשת התובענה – ובסה"כ לפחות 15 חודשים, בעוד שבמקרה שבפניי מיהרה והגישה התובעת תביעתה פחות משנה לאחר שליחת דבר הדואר, ולא השחיתה זמנה לריק.

תכלית הוראת החוק כנ"ל הינה לקבוע מתווה זמנים מואץ – ולא היתה חריגה ממנו על ידי התובעת.
אין להתעלם גם מניהול ההליך בביהמ"ש לתביעות קטנות, בהן התובעת אינה עו"ד, אינה מיוצגת, ופרשנות אפשרית של סעיף 84 לחוק אינה נהירה לה, כאדם מן הישוב.

ג. באשר לגובה קביעת הפיצוי, כמפורט בתקנות כנ"ל – הנתבעת לא טרחה ליידע את התובעת בדבר האפשרות לבטח את דברי הדואר, וכדבריה במכתבה לנתבעת מיום 22/02/09, בו דרשה פיצוי הולם לאבדן מצלמתה – לו היתה עושה כן הנתבעת – כך היתה נוהגת.

כן לא ציינה הנתבעת את התחנות בהן עובר דבר הדואר שנשלח בדואר שליחים, תמורת סכום גבוה יותר, ולא מגיע ישירות ליעדו, כפי שסברה.

הנתבעת יכלה להבין כי מדובר במצלמה, על פי יעד המשלוח, ולכן יכלה להזהיר את התובעת על מסלול שליחתה, ואפשרות ביטוחה – אך לא עשתה כן.

עדותה וגרסתה של התובעת כי לא ידעה על אפשרות ביטוח המצלמה – היתה מהימנה וכנה.

אני סבורה כי משום שאחריותה של הנתבעת הוגבלה בחוק – לתכלית ראויה, חובה היה עליה לצמצם את הנזק והסיכון על ידי יידוע קהל הלקוחות בדבר אפשרות הביטוח.
אני סבורה כי נוכח מחדלה זה של הנתבעת – לא חלה הגבלת אחריותה, כמפורט בתקנה 4(א) לתקנות וסעיף 37(ג) לחוק.
כן לא היה אשם תורם אצל התובעת – על כי יכל לקוח סביר לסבור כי דואר שליחים הינו בטוח, ואין צורך בביטוחו של דבר הדואר הנשלח.

6. נוכח כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 6,000 ₪, תוך 21 יום.

7. ערעור ברשות תוך 15 יום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. זכויות מנהל דואר

  2. אחריות רשות הדואר

  3. מדריך הדואר - נזק לחבילה

  4. אי קבלת דוחות תנועה בדואר

  5. נזקים למשלוח בדואר לחו''ל

  6. זכויות דוורים בדואר ישראל

  7. סייג צבירה חודשית ברשות הדואר

  8. התיישנות תביעה נגד רשות הדואר

  9. פיצויים בגין אובדן משלוח בדואר

  10. חובת משלוח הודעה על קנס בדואר רשום

  11. החלטות ארוכות אינן נשלחות לחייבים בדואר

  12. הודעה בדבר הפעלת שירותי עזר בבנק הדואר

  13. תקנות בנק הדואר (תעודות חסכון), תשי''ז-1957

  14. תקנות בנק הדואר (הצמדת תעריפים), התשמ''ה-1985

  15. תקנות בנק הדואר (שירותים בבנק הדואר), תשל''ה-1974

  16. תקנות בנק הדואר (תשלומים בעד השירותים הכספיים) (הוראת שעה), התשס''ו-2006

  17. תקנות שעות המנוחה השבועית בבתי דואר (מסירת מברקים ומכתבים דחופים), תשי''ב-1952

  18. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון