עיקול רכב של בן זוג החייב

להלן פסק דין בנושא עיקול רכב של בן זוג החייב:

     

רקע וטענות הצדדים

1. בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת – מדינת ישראל – לפצותה בסך של 23,500 ₪, בגין עיקול רכבה שלא כדין, על כל הנזקים הנלווים לו.

2. התובעת הינה אשתו של החייב.
כפי העולה מכתב ההגנה, הנתבעת 1 הינה מדינת ישראל, באמצעות פקיד שומה נצרת, והנתבעת 2 הינה מדינת ישראל, באמצעות משרדי מע"מ נצרת (להלן במאוחד: "הנתבעת").

3. כפי העולה מכתב התביעה ומזה זמן רב, מנהלת הנתבעת הליכי גבייה כנגד בעלה של התובעת (להלן גם: "החייב"). במסגרת הליכים אלו וביום 2/6/05, עוקל רכבה של התובעת, והושב לידיה 19 ימים לאחר מכן, רק לאחר שהצליחה לשכנע את הנתבעת כי היא בעליו היחידים של הרכב והמחזיקה הבלעדית בו (להלן: "העיקול הראשון"). בהתאם סברה התובעת כי מקור העיקול בטעות, וכי לאחר שהטעות הובנה לנתבעת, נסתם הגולל על המקרה.
חרף המתואר וביום 24/7/08 עוקל רכבה בשנית (להלן: "העיקול השני").

4. כתוצאת התנהלות הנתבעת שלא כדין, ולאחר שהתובעת נאלצה להסתדר ללא רכבה למשך תקופה מצטברת של כחודש, נגרמו לה נזקים כספיים, לרבות הוצאות ישירות לצורך שחרור הרכב (4,000 ₪); הפסד ימי עבודה (1,500 ₪); עוגמת נפש ופגיעה בשמה הטוב (15,000 ₪); והוצאות נוספות בזמן תקופת תפיסת הרכב (3,000 ₪). בגין סכומים אלה, ובצירוף הוצאות משפט, ביקשה התובעת לפצותה.

5. מנגד ובהתאם לאמור בכתב ההגנה, נטען כי העיקול הראשון הסתיים אמנם בשחרור הרכב, אך זאת בשל תשלום החוב למע"מ על ידי החייב והתובעת, ולא – כדבריה – לאחר שהוכיחה את בעלותה הבלעדית ברכב. בהקשר זה הובהר גם כי הרכב נתפס בחצריו של החייב, וכי עצם תשלום החוב על ידו מעיד כי הוא והתובעת יצרו מצג, הלכה למעשה, כי מדובר ברכב משותף, או כי לחייב יש, למצער, זכויות בו.

6. עוד נטען כי העיקול השני בוצע בגין חוב נוסף, מאוחר יותר, של החייב למס הכנסה, וכי גם אז נתפס הרכב בחצריו. נטען כי רק לאחר עיקול זה טענה התובעת לראשונה לבעלות בלעדית ברכב, וכי בהתאם ועוד באותו היום ניתן לתובעת אישור לשחרור הרכב, והוא הושב לידיה לאחר ששילמה את הוצאות אחסונו למחרת היום.

7. בנוסף נטען כי למעט הוצאות האחסון בגין העיקול השני (בסך 1,954 ₪) לא הוכיחה התובעת כל הוצאה נוספת; לא הוכיחה כי נגרמו לה עוגמת נפש וטרטורים (כדבריה); כי טענתה שהרכב עוקל לחודש ימים במצטבר אינה נכונה, שכן בפעם הראשונה עוקל ל-19 ימים ואילו בפעם השנייה עוקל ליום אחד בלבד; וכי לא הוכח – וממילא אין כל שחר – לטענות בעניין הפגיעה בשמה הטוב. נוכח המתואר ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ראיות הצדדים

8. בפתח עדותה בפני הסבירה התובעת כי החנייה שבה נתפס הרכב היא החנייה של חמיה, וכי מדובר בחנייה לא מוגדרת שמחנים בה גם אנשים שאינם קשורים למשפחה. עוד ציינה כי היא עובדת כשכירה ומשלמת את מיסיה בזמן, וכי מעולם לא חבה כספים לרשויות המס.

9. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי היא ובעלה שילמו כספים למע"מ באמצעות שיקים, ולאחר שהוצג בפניה אישור על תשלום 5,000 ₪ מיום 21/6/05, אישרה כי האישור ניתן בגין חוב שבעלה שילם למע"מ. עוד אישרה כי בעקבות התשלום הנ"ל ובעקבות מסירת השיקים למע"מ שוחרר הרכב לאחר העיקול הראשון.
בהמשך אישרה גם כי העיקול השני בוצע בשל חובות של בעלה למס הכנסה, הגם שטענה כי לא קיבלה דרישות תשלום או התראה בטרם העיקול, ואישרה גם כי עוד באותו היום קיבלה אישור לשחרור הרכב.
התובעת אישרה עוד כי היא והחייב נשואים משנת 95' (הגם שאינו עושה כל שימוש ברכב שלה); כי היא רוכשת מצרכים עבור בני הבית; וכי החזרי מס שהיא והחייב ביקשו לקבל מרשויות המס, הופקדו לעיתים לחשבונה ("לפעמים הוא היה מוסר את החשבון שלי", עמ' 4 לפרוטוקול).
בתוך כך אישרה גם כי שילמה 1,954 ₪ לצורך שחרור הרכב, וכי באותו היום יצאה מהעבודה למשך כמה שעות לצורך שחרורו, וחזרה אליה בהמשך היום.
בסיום וכשנשאלה אלו הוצאות נוספות היא מבקשת, השיבה כי היא דורשת את ההוצאות שהוציאה במסגרת העיקול הראשון.

10. מטעם הנתבעת העיד חיים ביטון, גובה ראשי במע"מ נצרת (להלן: "ביטון").
בפתח חקירתו אישר כי תשלום על סך 5,000 ₪ ששולם ביום 21/6/05, שולם בגין חוב של החייב, הבעל. עוד הוסיף כי למיטב זכרונו הרכב שוחרר לאחר שהחייב והתובעת שילמו את החוב, וכי לא נשמעו מצידם כל טענות באשר לעיקול או בקשר לרכב. וכלשונו:

"עד כמה שאני זוכר גם אשתו הייתה בעת שחרור הרכב ושולם שם במזומן 5,000 ₪ ועוד מספר שיקים שניתנו בגין שאר היתרה... לרגע לא שמעתי באותה תקופה וגם מספר שנים אחרי שיש טענה או תלונה בגין הרכב שנלקח. אני רק קיבלתי הודעה בנושא רק לאחר שמס הכנסה לקחו את הרכב ב-2008. באותה תקופה וגם אחרי לא הייתה שום תלונה שהרכב לא שייך, לא נמצא, זה לא היה." (עמ' 5 לפרוטוקול).

11. בחקירתו הנגדית אישר ביטון כי התובעת לא הייתה מעולם עוסקת עצמאית, ולא הייתה חייבת במע"מ. עוד אישר כי בזמן העיקול הראשון היה הרכב רשום על שמה של התובעת, וכי ביצעו את העיקול למרות זאת, בשל היות הרכוש רכוש משותף לבני הזוג. בהקשר זה הסביר עוד כי העיקולים מתבצעים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה), וכי נכון אמנם שלא מעקלים רכוש של בני זוגם של חייבים, אלא שחובת ההוכחה כי אין מדובר ברכוש משותף חלה עליהם, ולא על המעקלים. בתוך כך הסביר כי הרכב נתפס בחצרו של החייב; כי לא בדק אם החצר אמנם רשומה על שמו, כיוון שלא ערך בדיקה בנדון; וכי מי שמבצע את העיקול בשטח היא יחידת ההוצל"פ, אליהם צריך להפנות את השאלה כיצד ידעו שמדובר בחצרו של החייב.

12. בחקירתו החוזרת שב וטען ביטון כי לתובעת ולבעלה לא הייתה כל טענה – במועד העיקול הראשון – לעניין היות הרכב שייך לתובעת בלבד כך שלא צריך היה לעקל אותו.

13. עוד העיד מטעם הנתבעת משה לוי (להלן: "לוי"), גובה ראשי במס הכנסה, שאישר כי העיקול השני בוצע על ידי חוליית הוצל"פ לאחר שאושר על ידו, וכי בירור העלה שהרכב כבר עוקל מספר שנים קודם לכן ושוחרר אחרי תשלום.

14. בחקירתו הנגדית אישר לוי כי במועד העיקול השני היה הרכב רשום על שמה של התובעת. כשנשאל האם הייתה התובעת חייבת כספים למס הכנסה באותה התקופה, השיב כי הייתה חייבת מכוח השיתוף (עם בעלה) וכי אף קיבלה לידיה כספים ממס הכנסה. עוד הסביר כי הרכב שוחרר עוד באותו היום, אבל לא על ידו אלא על ידי ההוצל"פ, שבידיהם מסור שיקול דעת עצמאי בהקשר זה. עוד הדגיש כי אין קשר בין השחרור ובין תשלום החוב במקרה זה.

15. בחקירתו החוזרת אישר לוי כי התובעת מקבלת לחשבונה הפרטי החזרי מס הכנסה במסגרת התיק של בעלה.

16. בסיכומים מטעם התובעת הדגיש בא כוחה, כי הנתבעת פעלה במקרה שבנדון בניגוד להלכה שהכתיבה הפסיקה, לפיה אין מבצעים הליכי גבייה נגד בן זוג של חייב, שאינו חייב בעצמו. עוד הדגיש כי הרכב שעוקל הינו רכבה של התובעת ושלה בלבד, אשר נרכש עוד טרם נישואיה לחייב. בעניין זה טען עוד כי מדובר ברכב ששוויו נמוך וכי האמור מחזק את המסקנה כי התובעת יכלה לרכוש אותו מכספה, מה גם שהבעל היה במצב שלא איפשר לו לממן את הקנייה.
על האמור הוסיף מן העובדה כי הרכב עוקל מחצר מעין ציבורית, שלא הוצגה כל ראייה שהיא שייכת לחייב או לתובעת, וכי העובדה שהנתבעת לא הביאה לעדות בעניין זה את המעקלים בפועל, עומדת לחובתה.
לעניין הנזק טען כי התובעת היא אחות במקצועה, המוכרת היטב בסביבת מגוריה, וכי אין צורך להכביר מילים על עוגמת הנפש והפגיעה בשמה הטוב שגרם לה העיקול הכפול. עוד ציין כי נגרמו לה הוצאות ישירות בגין העיקול, הן עבור שחרור הרכב והן עבור הניוד החלופי לו נדרשה; הוצאות בגין היעדרות מהעבודה; וכמובן פיצוי בהתחשב בכך שסבלה פעמיים מנחת ידן של רשויות המס שלא כדין.

17. בסיכומים מטעמו של ב"כ הנתבעת הובהר שנית כי במעמד העיקול הראשון כלל לא נטען על ידי התובעת או החייב כי הרכב שייך רק לה, ולא רק שהשניים לא השיגו על העיקול, אלא שלא עשו דבר בעניינו במשך 19 ימים ובסופו של יום שילמו את החוב ויצרו בכך מצג כי הרכב אמנם שייך לשניהם, וכי אינם חולקים על עיקולו. בעיקול השני ומיד באותו היום, הועלתה הטענה כי הרכב שייך לתובעת באופן בלעדי, והוא שוחרר מיידית, בתמורה להוצאות אחסונו. עוד ביקש להדגיש כי העובדה שהתובעת מקבלת לחשבונה הפרטי את החזרי המס של בעלה, מעידה גם היא על שיתוף ביניהם, באופן שמצטייר כי חובותיהם וזכויותיהם מול רשויות המס, משותפים.
אשר לנזקים הנטענים נטען כי הנתבעת הסכימה, במסגרת הליך גישור, לשלם לתובעת את הוצאות האחסון בגין העיקול השני בצירוף הוצאות ניידות שניתן להניח כי נגרמו לה, אלא שהתובעת דחתה הצעה זו. עוד נטען כי שאר הנזקים הנטענים מופרכים, נטולי כל בסיס, וממילא לא נתמכו בכל ראייה שהיא. בהתאם נתבקש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות.

דיון ומסקנות

18. עיון בראיות הצדדים מלמד שאין מחלוקת שלתובעת לא נוצרו חובות אישיים מול רשויות המס וכי עיקול הרכב נבע מחובות של בעלה כלפי הרשויות. אין מחלוקת גם כי הרכב עוקל פעמיים, וכי מדובר ברכב שבסופו של יום הוסכם כי הוא השייך לתובעת ולה בלבד.
יחד עם זאת וממכלול הראיות עולה כי התובעת לא הוכיחה תביעתה כנדרש, ומשכך מצאתי לדחותה, למעט רכיב הוצאות האחסון שנגרמו בגין העיקול השני.
אסביר דברי.

19. על פי הראיות שהובאו בפני, לא ניתן לקבוע כי בעת העיקול הראשון העלתה התובעת טענה בדבר בלעדיות בעלותה ברכב. התובעת לא צרפה בעניין זה כל ראייה, לא נשאלה על כך כל שאלה במסגרת חקירתה הראשית, ובא כוחה לא הפנה כל שאלה בעניין לעדי הנתבעת במסגרת חקירתם הנגדית על ידו. עיון בנספחים שצורפו לכתב ההגנה מלמד כי ביום 21/6/05 – 19 ימים לאחר העיקול – שולמו 5,000 ₪ לטובת מע"מ, הושג הסכם פריסת תשלומים להחזרת כלל החוב, והרכב שוחרר. יובהר כי טופס הסדר התשלומים; טופס התשלום; כמו גם טופס שחרור הרכב, נרשמו על שמו של החייב, וכי שמה של התובעת לא נזכר בהם.
חיים ביטון הדגיש בעדותו כי התובעת והחייב הגיעו יחד למשרדי מע"מ נצרת, ולא העלו כל טענה בנוגע לבעלות ברכב, אף לא השיגו אודות עצם העיקול.

20. זאת ועוד, סעיף 5 לפקודת המסים (גביה) מסדיר את דרכי הפעולה של גובה מס, בעניינם של חייבי מס שלא שילמו את חובם במועד, וזו לשונו:

"(1) דרש גובה המס מהסרבן לשלם מיד את הסכום הנקוב בכתב ההרשאה, והסרבן לא מילא אחר הדרישה, רשאי גובה המס -
(א) להיכנס לחצריו של הסרבן שבהם נמצאים או עלולים להימצא מיטלטליו ולעקלם;
...
(2ב) מיטלטלין שעוקלו כשהם על גופו של הסרבן, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי הסרבן, כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של הממונה על הגביה שאינם שלו." (ההדגשה אינה במקור).

21. הסעיף מלמד כי קיימת חזקה שמיטלטלין שנמצאים בחצריו של סרבן (מי שלא שילם את חוב המס במועדו) שייכים לו, אלא אם הוכיח הסרבן אחרת.

22. משלא השמיעו התובעת והחייב טענות בעניין זה במועד העיקול הראשון, הרי שהחזקה נותרה עומדת בעינה. תשלום החוב על ידם אף שימש חיזוק לחזקה הנזכרת.

23. מעבר לנדרש יוער עוד כי אין כל רלוונטיות לטענות ב"כ התובעת בדבר היות הרכב ישן, או בדבר רכישתה אותו בטרם נישואיה. ראשית יוער כי אם קנתה התובעת את הרכב בטרם נישואיה (לפני שנת 95') הרי שקנתה אותו כשהוא חדש (שנת ייצור 93'), ובשווי רב. בנוסף יוער כי החזקה הקבועה בסעיף 5 בעינה עומדת, עד שנסתרה על ידי הטוען לסתירתה, ועצם קיומה (של החזקה) הוא הוא שמלמד כי אין גובה המס צריך לשכלל נתונים כגון אלו בעצמו, אלא כי על הסרבן להציגם בפניו. רוצה לומר, טענות אלו צריכה הייתה התובעת להשמיע במועד, ואין לזקוף לחובת הנתבעת כי לא ערכה בירור כנ"ל.

24. מכלול האמור תומך, איפוא, בטענת הנתבעת כי לא הושמעה כל טענה או השגה בנוגע לעיקול, מהטעם שהרכב כלל לא שייך לחייב. טענה זו, אם נשמעה, לא בא זכרה במסמכים שצורפו, והתובעת כאמור לא הצליחה – למעשה אף לא ניסתה – להוכיחה בפני.
משכך מצאתי לדחות את כל טענותיה של התובעת לעניין העיקול הראשון.

25. כאמור, התובעת לא השמיעה כל טענה בדבר בלעדיות בעלותה ברכב במועד העיקול הראשון, ואף יצרה מצג כי היא ובעלה חיים בשיתוף כלכלי, כאשר נהגה לקבל לחשבונה הפרטי החזרי מס המגיעים לבעלה.
על סמך נתונים אלו ובשל חוב נוסף למס הכנסה, בוצע העיקול השני.

26. במועד העיקול השני – ובניגוד לעיקול הראשון – השמיעה התובעת טענותיה מיד עם ביצוע העיקול, ובעקבותיהן שוחרר הרכב. עיון בטופס שחרור הרכב מלמד כי התובעת היא זו שביצעה את פעולת השחרור, ובאופן שתומך בטענה כי אמנם השמיעה השגותיה בנוגע לעיקול במועד זה.

27. העובדה כי טענותיה של התובעת התקבלו על ידי רשויות המס במועד העיקול השני, אין בה כדי להועיל לתובעת רטרואקטיבית, ואין בה כדי להשתרע לאחור על ביצוע העיקול הראשון.

28. בצד האמור יובהר כי לא נטען – לא במועד העיקולים ואף לא בכתב התביעה – דבר וחצי דבר בנוגע לחצרים שמהם עוקל הרכב. טענה זו נשמעה בפעם הראשונה במהלך חקירתם הנגדית של עדי הנתבעת. אדגיש כי משהטענה הנזכרת נטענה לראשונה רק במועד חקירתם הנגדית של עדי הנתבעת, אין ב"כ התובעת יכול להישמע בטענה כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה כי לא הביאה עדים שיכולים היו לסתור טענה זו, עליה כלל לא ידעה.

29. לא זו אף זו, אלא שהתובעת אישרה מצידה כי הרכב עוקל מהחניה של אבי בעלה, ולא טענה כי אינה מתגוררת במקום. מעבר לכך אף נטען בסיכומים מטעמה כי שכניה היו עדים לעיקול הרכב מביתה, ובאופן שגרם לפגיעה בשמה. הנה כי כן, הראיות מלמדות כי הרכב עוקל ממקום שלכל הפחות נחזה להיות חצריו של החייב, וכאמור, טענה בעניין זה לא נשמעה במועד הרלוונטי (העיקול הראשון). בשולי הדברים אוסיף כי נוכח העובדה שבמועד העיקול השני ממילא נתקבלה טענת התובעת והרכב שוחרר, אין עוד רלוונטיות לטענה זו.

30. מכלול המתואר מלמד איפוא, כי לא נפל פגם בביצוע העיקולים, וכי משפנתה התובעת לרשויות המס (במועד העיקול השני), נתקבלה טענתה באופן מיידי ורכבה שוחרר.

31. אשר לנזקים שנגרמו לתובעת.
נזקים אלו, מלבד שנטענו, לא גובו בכל ראייה, למעט התשלום ששולם לצורך שחרור הרכב בעיקול השני (1,954 ₪). בתוך כך לא הוכחה כל פגיעה בשמה הטוב של התובעת (וספק בעיני אם השכנים ידעו כי הרכב היה מצוי דווקא בבעלותה הבלעדית של התובעת, או אם אין פגיעה בשמה הטוב כאשר מעוקלים מיטלטלין השייכים בבלעדיות רק לבעלה, אך כאמור, לא הובאה כל ראייה בעניין זה, למעט העלאת הטענה ונקיבת סכום פיצוי בצידה); לא הוכחה כל עוגמת נפש שנגרמה לה (כאשר העובדה שהעיקול הראשון הסתיים בהסדרת תשלומים מדברת בעד עצמה); ולא הוכח קיומן של הוצאות אחרות.
לא רק זאת אלא שבניגוד לטענותיה בכתב התביעה, לפיהן העיקול השני אילץ אותה לבזבז "ימי עבודה" (ברבים), וכי נאלצה להסתדר ללא רכבה לתקופה מצטברת של כחודש (קרי, כ-11 ימים בגין העיקול השני), העלו הראיות כי בגין העיקול השני הפסידה לכל היותר חצי יום עבודה, וכי הרכב שוחרר בפעם השנייה באופן מיידי.

32. מכל מקום, ונוכח הסכמתה העקרונית של הנתבעת לשלם את הוצאות האחסון בגין העיקול השני, וכאשר הראיות מלמדות כי הנתבעת שוכנעה שהחזקה הקבועה בסעיף 5 נסתרה על ידי התובעת, מצאתי לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות האחסון, ובהן בלבד.

33. סוף דבר, הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1,954 ₪ בתוך 30 יום החל מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.



בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.



512937





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת הבטחה להתחתן

  2. החזקת רכוש בין בני זוג

  3. פטירת בן זוג מאותו מין

  4. תביעת רכוש בין בני זוג

  5. עיקול רכב של בן זוג החייב

  6. פטירת בן זוג במהלך התאזרחות

  7. הפרת הבטחה להתחתן מצד האישה

  8. הגדרת בן זוג בפקודת הנזיקין

  9. יחסי ממון בין בני זוג צרפתים

  10. הפרדת משפט - עדות נגד בן זוג

  11. זכאות ליום עבודה מקוצר לבן הזוג

  12. ניכוי הוצאות רכב בני זוג נשואים

  13. קניית דירה בכסף של אחד מבני הזוג

  14. זכויות בדירת בני זוג - סמכות שיפוט

  15. מענק לבן זוג שהתחתן שירות קבע בצה"ל

  16. סמכות לדון בענייני רכוש של בני הזוג

  17. עדה דתית לא מוכרת - הזכות להתחתן בארץ

  18. חיוב בן זוג שלא חתם על שיק (לא נשואים)

  19. סכסוך בין בני זוג בבית משפט לענייני משפחה

  20. חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969

  21. עיקול נכסים של בן זוג בגין חוב לרשות המיסים

  22. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון