להלן פסק דין בנושא עיקול חשבון בנק בגלל דו''ח חניה: תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו עקב הטלת עיקול בסך 336 ₪, על חשבון הבנק של התובעת בגין קנס חניה שסכומו המקורי עמד על 70 ₪. טענות הצדדים: לטענת התובעת, ביום 14/10/09 הוטל עיקול על חשבון הבנק שלה על ידי הנתבעת בסך של 336 ₪; עקב שהותה בחו"ל באותה עת, נודע לה דבר העיקול רק כשחזרה ארצה; בעקבות כך, ביום 25/10/09 היא פנתה לעירייה על מנת לברר פשר העיקול; במכתב תגובה של הנתבעת מיום 22.11.09 הובהר לה כי העיקול הוטל בגין שני קנסות חניה: האחד מיום 24.7.1994 והשני מיום 17.5.98; או אז פנתה התובעת אל הנתבעת בבקשה בכתב לביטול הקנסות והעיקול, וזאת מהטעם כי מדובר בקנסות מלפני 15 שנה, שמעולם לא קיבלה עליהם כל הודעה או התראה, וכי הרכב הרשום לא נמצא בבעלותה מזה שנים רבות; הנתבעת הגיבה לפנייתה של התובעת כאמור במכתב מיום 26.1.10, שלפיו הסכימה הנתבעת לבטל את הקנס מיום 24/07/94 מחמת התיישנות; הבקשה נדחתה באשר לדו"ח השני בנימוק שלא הוכח ע"י הנתבעת כי לא קיבלה את ההודעות שנשלחו אליה בדואר רשום בעניין קנס זה. מנגד טוענת הנתבעת כי, יש לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, שכן מדובר בעבירת ברירת משפט שהדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשה להישפט; התובעת לא הגישה בקשה להישפט, או בקשה לביטול הקנס במסגרת המועדים הקבועים בחוק; לפיכך הקנס הפך לחלוט וצבר תוספות פיגורים; מדובר בעניין שבסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ולבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתביעה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, על פי רישומיה, נרשמו לתובעת 2 דו"חות בגין 2 עבירות חניה, שכאמור אחד מהם בוטל על ידי התובעת העירונית; המפקחים שרשמו את הדו"ח הצמידו אותו אל שמשת רכבה של התובעת, ומשלא שולם הדו"ח נשלחו הודעות בגינו בדואר רשום למענה של התובעת לפי הרישום במשרד הרישוי. עוד טוענת הנתבעת כי, בהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, משהנתבעת שלחה הודעות לתשלום הקנס בדואר רשום, עובר הנטל אל התובעת לסתור את החזקה כי ההודעות הומצאו לה כדין, ועליה להראות שלא קיבלה את ההודעות על הקנסות מסיבות שאינן תלויות בה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, מאחר והתובעת לא שילמה את הקנסות, הופעלו כנגדה הליכי אכיפה וגבייה, על פי הסמכות המוענקת לתובעת בפקודת המיסים גבייה; לא נגרמו לתובעת נזקים אשר מזכים אותה בפיצוי כלשהו והיא אף לא הוכיחה כי נגרמו לה נזקים כאלה; התובעת לא עשתה כל שביכולתה לשם הקטנת הנזק; התובעת הייתה יכולה להביא להסרת העיקול בכל עת וזאת על ידי תשלום החוב. דיון ומסקנות הסמכות העניינית לדעתי, דין טענת הנתבעת בסוגיה זו, להידחות. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי, כשהסעד המתבקש בתובענה הוא פיצויים בגין עוולות אזרחיות כנגד התובע, הסמכות הינה לבית המשפט האזרחי בהתאם לסכום התביעה. לכל ענין אחר המתעורר בתובענה מסוג זה, אפילו היה בסמכות העניינית של בית משפט אחר, לבית המשפט האזרחי הסמכות לדון בו בגררא. ראו בענין זה: ת"ק (ת"א) 3391/04 אבלין נ' עיריית תל אביב; ת"ק (ת"א) 912/04 שאוליאן נ' עיריית תל אביב; ת"ק (י"ם) 1152/09 אדוארד נ' עיריית ירושלים; ת"ק 4837/07 (י-ם) כהן נ' עיריית ירושלים; ת"א (ת"א) 161625/09 כראם נ' עיריית הרצליה ואסמכתאות שמובאות שם ב: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פד"י נג (5) 715, 719; ע"א (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש. אמנם, בפסק דין שאוליאן נגד חורש הנ"ל, בית המשפט מבחין בין טענות בעניין התיישנות העבירה לבין טענות בעניין התיישנות הקנס, כאשר לגבי הראשונות עולה שאין לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בהם, ואילו טענות בגין התיישנות הקנס יש לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בהן. ואולם, בענייננו, התובעת לא כוונה את טענותיה כנגד התיישנות העבירה או הקנס, אלא טענה באופן כללי כנגד אי חוקיות העיקול שהוטל בחשבון הבנק שלה, משום שלא קיבלה הודעה על הקנס על פי הדין, ומכאן, שהעיקול הוטל בטרם התחיל מירוץ הזמן שבמסגרתו היא הייתה יכולה לשלם את הקנס או להגיש בקשה לביטולו או בקשה להישפט בגינו. ברירת משפט והתיישנות העבירה ו/או הקנס: עבירות קנס הן עבירות של ברירת משפט כאמור בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק החסד"פ"). הדרך להשיג על עבירות אלה קבועה בסעיף 229 לחסד"פ; בהתאם להוראת סעיף 229, מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס רשאי להגיש בקשה לביטול ההודעה תוך 30 יום (סעיף 229(א)(1) לחסד"פ) או בקשה להישפט על העבירה תוך 90 יום (סעיף 229(א)(2) לחסד"פ). זאת ועוד, ככלל, בהתאם לסעיף 225 א'(א)), עבירת קנס שלא שולמה ולא הוגשה בגינה בקשה להישפט, יש להודיע עליה תוך שנה מיום ביצוע העבירה; במידה ולא נשלחת הודעה כאמור תוך שנה, העבירה מתיישנת. בנוסף לכך, בהתאם לסעיף 10 לחוק החסד"פ, עבירת קנס מהווה חטא והעונש בגינה מתיישן כעבור 3 שנים, באם לא התחילו בביצועו או לא המשיכו בו. על פי הפסיקה, במקרה של עונש קנס, ביצוע העונש אינו חייב להיות ביצוע בפועל וגם הודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו נחשבת כתחילת או המשך ביצוע העונש, ששוברת את רצף ההתיישנות ואת מנין שלוש השנים. השוו: בג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב (2), 542. ההודעה על עבירות קנס: תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, שכותרתה "חזקת מסירה" קובעת: "...בעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום הקנס...כאילו הומצאו כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה". בהתאם לתקנה 41 (א) לתקנות סד"פ, הודעה על תשלום קנס: "תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי". בשלב ראשון יש לבחון, על כן, האם הוכח על ידי התובעת כי נשלחו לתובעת דרישות לתשלום הקנס בדואר רשום בפרקי זמן של פחות משלוש שנים; רק אם תעמוד הנתבעת בנטל האמור יעבור נטל ההוכחה את התובעת על מנת לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א כאמור. עיון באישורים שצורפו על ידי הנתבעת לעניין משלוח דברי דואר, מעלה כי רק באישור הראשון (נספח ב' לכתב ההגנה) מיום 23/2/1999, מופיע מספר הדו"ח נשוא התביעה. ואולם, עיון ביתר האישורים שצורפו כנספח ג' לכתב ההגנה מעלה כי לא מופיע בהם מספר הדו"ח נשוא התביעה; אמנם, רשומים באישורים הנ"ל פרטי התובעת וכתובתה, אולם לא רשום מספר הדו"ח, כפי שנרשם באישור הראשון, נספח ב', כאמור; בכל אחד מהאישורים האחרים מופיע מספר מוביל אחר. בנסיבות אלה, סבורני, כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי אכן נשלחו לתובעת הודעות בדואר רשום בעניין הקנס נשוא התביעה; העובדה כי באישור הראשון מופיע מספר הדו"ח ואילו באישורים האחרים מספר הדו"ח אינו רשום, אלא רשומים מספרים שונים אחרים, מגבירה את הספק בדבר משלוח הודעות בעניין הקנס בדואר רשום לתובעת. יוצא, אפוא, כי ההודעה האחרונה אשר לגביה הוכח כי נשלחה לתובעת בדואר רשום ואשר מתקיימת לגביה חזקת המסירה בהתאם תקנה 44א , נשלחה ביום 23/2/1999; מאז אותו מועד לא הוכח כי נשלחה הודעה נוספת בדואר רשום בעניין הקנס אל התובעת; מכאן, שחלפו יותר מ-3 שנים מאז ההודעה האחרונה שנשלחה לתובעת ועד להטלת העיקול ביום 14/10/2009. לפיכך, הרי עונש הקנס התיישן לפני הטלת העיקול כנגד התובעת ביום 14/10/2009. זאת ועוד, סבורני כי גם אם היה מוכח על ידי הנתבעת כי נשלחו לתובעת הודעות בדואר רשום כאמור בכתב ההגנה, הרי שבנסיבות המקרה, התובעת השכילה לסתור את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א'. רשאית, התובעת העידה כי היא לא קיבלה שום הודעה על דבר הקנס, וכי היא ידעה על הדו"חות רק עם הטלת העיקול; עדותה של התובעת עשתה עלי רושם אמין ומשכנע; היא הייתה עקבית ולא נתגלו בה סתירות או חולשות כלשהן. שנית, אין מחלוקת כי כל דברי הדואר שנשלחו לכאורה לתובעת חזרו בציון "לא נדרש"; במצב דברים כזה, היה אמור להתעורר אצל הנתבעת סימני שאלה באשר לתקינות משלוח דברי הדואר לתובעת, באופן שיגרום לה לערוך בדיקה יותר מעמיקה בעניין זה, בטרם שהיא מטילה עיקול כנגד התובעת בגין עבירת חניה לאחר שחלפו יותר מ-11 שנים מיום ביצועה. השוו בענין זה: ע"א (י-ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עיריית ירושלים (פורסם ביום 24/3/2011). הנתבעת נהגה ברשלנות כלפי התובעת כאשר הטילה נגדה עיקול בגין קנס שהתיישן לפני זמן רב. השוו בענין זה: ת"א (ת"א) 161625/09 כארם נ' עיריית הרצליה. התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בסך של 3,000 ₪. בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הדברים, סבורני שהסכום הנתבע הינו סביר. לנוכח כל האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪. 15. בקשה לרשות ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 יום. בנקמשפט תעבורהחשבון בנקעיקולחניהעיקול חשבון בנקדוח חניה