להלן פסק דין בנושא נזק למזוודה בטיסה: 1. התובעים השתתפו בטיול משפחתי ברומניה והתובע לקח עמו 11 מזוודות. לטענתו, נמעכה אחת המזוודות ונשברה כולה ועם גילוי הנזק פנה התובע לדלפק התלונות בשדה התעופה וקיבל אישור בכתב על הודעת הנזק והודע לו כי עליו לשלוח האישור בפקס לנתבעת. התובע שלח את טופס האישור ולאחר שבדק שהאישור התקבל, התקשר אל הנתבעת לבדוק מה קורה עם האישור ונאמר לו שהוא צריך לספק מסמכים נוספים, כגון: צילום כרטיס הטיסה וצילום ה-Slip שהי על המזוודה. התובע שלח את שנתבקש לשלוח ובקשתו לפיצוי נדחתה בטענה, שעברו למעלה מ-7 ימים מקרות האירוע. למרות תשובה זו, המשיך התובע לפנות אל נציגי הנתבעת בתל-אביב, מר ארווין (להלן: "מר ארווין") - אך נענה בשלילה. לאור תוצאות הטיפול והתשובות שקיבל, הגיש התובע תביעה זו לחייב את הנתבעת לשלם לו את נזקי המזוודה בסך של 500 דולר ועוד סך של 300 דולר בשל בזבוז הזמן ועוגמת נפש - סכום בש"ח של 3,200 ₪. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה, בו סבורה היא שיש לדחות את תביעת התובע ולהצדקת בקשה זו, נטענו, בין היתר, הטענות הבאות: א. אם התובעים היו מבטחים את כבודתם, הרי שהביטוח היה מכסה את נזקיהם ובמקרה זה יש להפחית את הסכום שקיבלו מהביטוח ואם לא ביטחו - הרי שלא עשו מספיק על מנת להקטין את הנזק. ב. טענתם של התובעים, כפופה לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר (להלן: "אמנת ורשה") ולכן - טוענת הנתבעת - יש להחליט בעניינים על פי הסעיפים הרלוונטיים הנזכרים בכתב ההגנה. ג. בהסתמך על סעיף 26 לאמנה, טוענת הנתבעת שאין להיעתר לתביעת התובעים, משום שהם לא הודיעו על הנזק תוך 7 ימים מיום קבלת הכבודה, רוצה לומר, שהתובעים קיבלו את כבודתם ביום 1.4.10 ורק ביום 18.4.10 הגישו התובעים מחאה בכתב על הנזק. ד. בסיכומו של דבר, מכחישה הנתבעת את זכאותם של התובעים לקבל הסכום הנדרש על ידם בכתב התביעה בגין עוגמת נפש. 3. העולה מטענות כתב ההגנה הוא, שהנתבעת אינה מכחישה את האירוע הנטען על ידי התובעים, שכן אין הם מכחישים את פניית התובעים לדלפק האבידות בשדה התעופה, ברם טענתה העיקרית של הנתבעת היא, שגם אם הודיעו התובעים לאותו דלפק על הנזק במזוודה - לא פעלו בהתאם לסעיף 26 לאמנה ולא הודיעו בכתב לנתבעת על האירוע ובאין הודעה בכתב - אין היא אחריות לתשלום. עם כל הכבוד לטיעוני הנתבעת - אני מקבל את טענתה על כי אין לחייבה לשלם לתובעים עבור עוגמת נפש, אך לאור העובדות שהתבררו בפני ובהסתמך על סעיפי האמנה - אני מחליט שיש לקבל את תביעת התובעים בחלקה - זאת מן הנימוקים הבאים: א. אני מקבל את טענת הנתבעת, שעל המקרה הנדון בתיק זה חלים חוק התובלה האוירית, התש"ם - 1980 הקובע את תחולתה של אמנת וורשה ועל פי כללים אלה, אכן ילך בית המשפט זה ויכריע את הדין. אין מחלוקת לקיום האירוע הנטען, קרי נזק שאירע לאחת המזוודות של התובעים ועל נזק זה הגישו התובעים תלונה מיידית בשדה התעופה בו קיבלו הם את כבודתם. ב. אני מקבל את טענת הנתבעת, בכל הקשור לסעיף 26 לאמנה הקובע, כי : "במקרה של נזק לכבודה, יש להגיש תלונה בכתב למוביל מיד לאחר גילוי הנזק ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום הקבלה", אך איני מקבל את טענת הנתבעת, שאין להיעתר לתביעת התובעים, משום שהם לא הודיעו בכתב תוך 7 ימים מיום קבלת הכבודה. התובעים צרפו את הדיווח על האירוע שמסרו בנמל התעופה - מיד עם גילוי הנזק - והודעה זו אשר גם נשלחה לנתבעת - יש לראות בה כהודעה בכתב המודיעה על קרות הנזק. ג. א) אין ספק, שצודקת הנתבעת בטענה, שהטיפול בכבודת נוסעים במהלך טיסות הינו אחד הנושאים המורכבים בתחום התעופה האזרחית, משום שבתהליך הטיפול מרגע מסירתה בתחנת המוצא ועד לקבלתה בתחנת היעד, מעורבים גורמים שונים ביניהם ביטחון, טעינה ופריקה ובמקרה כזה, בוודאי חשופה הכבודה לאפשרות של נזק, ברם יחד עם זאת נקבע, כי מבחינתו של הנוסע (התובעים) מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל ובענייננו זו חברת התעופה עימה טסו התובעים. משכך, אין הנוסע בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו ומכאן ואילך הוא נותן את אמונו המלא במוביל אשר מתחייב בפניו להביא את כבודתו ליעדה וללא נזק. ב) במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו בהגיעו ליעדו. קיימים סייגים לאחריותו המוחלטת של המוביל, סייגים המנויים ברשימה סגורה באמנה, והמוביל הוא זה שעליו לסתור את חזקת אחריותו המוחלטת לצורך הוכחת סייגים אלו לאחריותו. ד. א) אני מסכים לטענת הנתבעת, שאין להיעתר לתביעת התובעים ככל שהיא נוגעת לפריט של עוגמת נפש, זאת משום שלאור הוראות סעיף 24 לאמנה, שעניינו ייחוד העילה, הרי שעילת התביעה נסמכת בתנאים הקבועים באמנה וסעיף 24 (1) לאמנה קובע כי: "במקרים הקבועים בסעיפים 18- 19 אין להגיש כל תביעה לדמי נזק, תהיה עילתה אשר תהיה, אלא בכפוף לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה זו". לגבי עגמת נפש, כבר נקבע בפסיקה כי אין בסמכות בית המשפט לפסוק פיצוי מעבר לשיעור הקבוע באמנת וורשה. בר"ע 8927/94 אל-על נ' בו ישיר נקבע ע"י כב' הש' בן פורת: "על פי דין אין לפסוק על אבדן מטען אלא את הסכום שנקבע באמנות ובחוק תובלה אווירית ואין לפסוק סכומים נוספים על עגמת נפש". אם לגבי אבדן טוטאלי של מטען נפסק כך, על אחת כמה וכמה שכך הוא הדבר לגבי מטען שרק איחר להגיע ולגבי נזק למזוודה בלבד, ולא לתכולתה. ב) צודקת הנתבעת בטענתה לפיה עילת התביעה כולה שהיא נשוא הדיון קשורה בתובלה אווירית בין לאומית - נושא המוסדר בדין הרלוונטי של חוק התובלה האווירית - חוק המטיל את מקור אחריות המוביל כלפי התובע הן מכוח האחריות החוזית על פי כרטיס הטיסה והן מכוח אמנת וורשה. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את יחוד העילה כדלקמן: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה תהיה עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". סעיף 19 לאמנה הדן באחריותו של המוביל קובע "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או טובין". 4. התובע אמנם לא דאג להוכיח את עלות המזוודה על ידי אישור כלשהו, אך התובע צירף תמונה של המזוודה וכן את ההודעה שמסר בנמל התעופה בעת גילוי הנזק ולכן באין הוכחה על עלות המזוודה, אין לי אלא לילך על פי טענת הנתבעת בסעיפים 16, 17 לכתב ההגנה ולהעריך את שווי המזוודה בדרך האומדנא ולחייב את הנתבעת בסכום שייקבע על ידי בית המשפט. מאחר ולא הכבודה ניזוקה, קרי לא תוכן המזוודה ניזוקה אלא המזוודה עצמה, אין לערוך חישוב הנזק על פי משקל הכבודה אלא על פי הנזק למזוודה עצמה ולכן בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,500 ₪ לסילוק מלוא התביעה - זאת בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה - 29.8.10 - ועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 300 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. יתרת סכום התביעה נדחית - מחוסר הוכחה. תביעות נגד חברות תעופהתעופהאובדן מזוודה / כבודה