מצג שווא ברכישת רכב משומש

להלן פסק דין בנושא מצג שווא ברכישת רכב משומש:

     

תביעה המבוססת על טענות תרמית, הטעיה ומצג שווא, ברכישת רכב.

טענות התובע

ביום 28.9.10 רכש התובע מן הנתבעת רכב מסוג טויוטה קורולה סאן שנת דגם 2006 מס' רישוי 12-059-60 (להלן: "הרכב"). מד האוץ ברכב זוייף. בנוסף, הוצג הרכב כרכב מבעלות פרטית בעוד שבפועל דובר ברכב שהיה בבעלות חברה.

על פי המצג שהוצג בפני התובע ע"י מר יעקב עמיאל, אשר ניהל את כל המגעים מולו, נאמר לו כי יש רכב טויוטה עם 42,000 ק"מ. הוא לקח את הרכב לנסיעת מבחן לבדיקה ולאחר מכן רכש אותו.

כשבוע לאחר הרכישה, פנה התובע למרכז שירות של רכבי טויוטה, שם נמסר לו מסמך ממנו עולה, בין השאר, כי בעת הטיפול האחרון המופיע בהיסטוריית הטיפולים, שבוצע ברכב ביום 11.3.08, הצביע מד האוץ על 88,304 ק"מ. לא נמצא תיעוד לגבי הקורות את הרכב מיום 11.3.08 ועד ליום 28.9.10.

משהבין התובע כי נפל קורבן למצג שווא, פנה ביום 7.11.10 לרשות הרישוי, שם התברר לו כי הבעלים הראשון של הרכב לא היה אדם פרטי אלא חברת "אלביט".

התובע רכש את הרכב רק לאור המצגים שהוצגו בפניו בדבר היותו רכב מיד ראשונה בבעלות פרטית עם קילומטראז' נמוך. התובע שילם מחיר מלא לפי מחירון לוי יצחק (להלן: "המחירון"), למרות שאמור היה לשלם 20,000-30,000 ₪ פחות ממחיר המחירון.

התובע פנה יחד עם בנו אל הנתבעת ודרש החזרת הרכב וקבלת כספו חזרה אך נענה בסירוב ובזלזול, תוך שנציג הנתבעת, מר יעקב עמיאל, מודה במרמה אך מציין כי אין לתובע סיכוי בביהמ"ש.

טענות הנתבעת

הנתבעת הגישה כתב הגנה לאקוני. מר יעקב עמיאל, אשר היה המוציא והמביא במגעים מול התובע, טען בשם הנתבעת כי נאמר לתובע במפורש כי הרכב היה רשום קודם לכן על שם "אלביט" וכי מספר הקילומטרים שהרכב עבר בעת רכישתו הינו 146,695. בכתב ההגנה נטען כי כך אף נרשם בזכרון הדברים עליו חתמו הצדדים.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי רכב טויוטה גם מחברה נמכר במחיר מחירון מכיוון שהוא סחיר.

לעומת זאת, במסגרת העסקה רכשה הנתבעת מהתובע את רכבו הישן, שהיה מוזנח, ומדגם שאינו סחיר, ולכן בפועל ניתנה לתובע הנחה.

דיון והכרעה

הנתבעת לא מצאה לנכון לצרף לכתב ההגנה את זכרון הדברים למכירת רכב התובע (כמו גם את זכרון הדברים למכירת הרכב שקנתה מן התובע במסגרת העסקה) והציגה את שניהם לראשונה בדיון.

התובע, על אף שנראה היה מופתע בעליל מקיומו של המסמך, אישר בהגינותו, כי החתימה שעל גבי זכרון הדברים היא כנראה חתימתו או לפחות דומה מאד לחתימתו. התובע טען כי לא נמסר לו עותק מהמסמך וכי הפרטים לגבי מספר הקילומטרים ושמה של אלביט הוספו ככל הנראה לאחר שכנראה חתם על המסמך, מאחר והוא לא ידע על כך דבר.

עדותו של התובע הותירה רושם חיובי ומהימן. ניתן היה להתרשם כי התובע, אדם שאינו צעיר, ואשר מגלה מידת מה של תמימות, עשוי היה אכן ליפול קורבן להטעיה כפי הנטען בתביעה. אני מקבל את גרסתו - לפיה כנראה חתם על המסמך אך לא קיבל עותק הימנו ולא ידע בשום אופן על הקילומטראז' או המקוריות של הרכב – במלואה, ונותן בה אמון.

עדותו של נציג הנתבעת, מר יעקב עמיאל, לעומת זאת, הותירה רושם שלילי בעליל. אף שניתנה ברהיטות השמורה לעורכי דין ובבטחון עצמי רב ושמא אף מופרז, ניתן היה להתרשם על נקלה כי דבריו אינם כנים.

אלא שאין צורך להסתפק רק בהערכת מהימנות גרסאות הצדדים וניתן להיווכח בצדקת גרסת התובע בצורה שאין ברורה הימנה, גם על סמך ראיות נוספות, ונזכיר שתיים מהן:

א) בעת רכישת הרכב סיכמו הצדדים על ביצוע טיפול תחזוקה קטן במנוע. המוסך שביצע את העבודה הוציא לנתבעת חשבונית הנושאת את תאריך רכישת הרכב – 28.9.10. בחשבונית מציין המוסך במפורש, מן הסתם לפי המופיע במד האוץ של הרכב בעת ביצוע הטיפול שהוא יום רכישת הרכב ע"י התובע, כי עד למועד זה נסע הרכב 42,571 ק"מ.

(ב) התובע צירף לרכבו חוות דעת שמאי, אשר בדק את הרכב ביום 24.12.10, וציין בחוות דעתו כי בתאריך זה מופיע במד האוץ הנתון של 45,422 ק"מ (נתון זה מגובה גם בתמונה ברורה שצילם השמאי בלוח המחוונים של הרכב).

נמצא; במועד רכישת הרכב לא הופיע, ולא יכול היה להופיע, במד האוץ המספר 146,695 כפי שעולה מטענת הנתבעת לפיה ציינה מספר זה בזכרון הדברים. במועד רכישת הרכב, מן הסתם, המספר שראה התובע לנגד עיניו במד האוץ היה 42,571 ק"מ כפי העולה מחשבונית הטיפול שבוצע וכפי שמתחזק לאור המספר הנקוב בחוות דעת השמאי. מובן מאליו, על כן, כי אילו אכן היה נאמר לתובע כי הרכב גמא 146,695 ק"מ, או אפילו כל מספר אחר שאיננו 42,571 ק"מ, הדעת נותנת כי התובע, ככל צרכן סביר אחר, לא היה מסכים לרכישת הרכב במחיר בו נרכש. שהרי אם אמנם "שיחקו" עם מד האוץ, מי לידו כף יתקע כי אכן המספר שאומר המוכר הוא האמיתי? אולי המספר האמיתי בפועל היה גבוה בהרבה מזה שמצויין בפניו? אכן, אילו היו הדברים נאמרים לתובע, כטענת הנתבעת, הדעת נותנת כי התובע לא היה רוכש את הרכב כלל. בוודאי לא במחיר בו רכש אותו.

מובן כי משמעות הדברים הינה מרחיקת לכת. המסקנה הבלתי נמנעת הינה כי הנתבעת או מי מטעמה אכן זייפו את קריאת מד האוץ ואכן הוסיפו על זכרון הדברים תוספת מאוחרת, לאחר חתימת התובע על זכרון הדברים – מעשים אשר לא ניתן להפריז בחומרתם.

משנמצא כי התנהלות הנתבעת היתה נגועה בהטעיה חמורה, וכי הנתבעת ומר יעקב עמיאל לא בחלו באי-אמירת אמת בכל הנוגע למספר הקילומטרים שגמע הרכב, לרבות הוספת נתון על גבי זכרון הדברים, אין סיבה להניח כי דווקא באשר למקוריות הרכב הקפידו הנתבעת ומר יעקב עמיאל על אמירת אמת. זאת, במיוחד משקבעתי כי עדות התובע אמינה וקיבלתי את דבריו לפיהם אם היה יודע שהרכב במקור היה בבעלות חברה היה דורש הפחתה משמעותית במחיר.

אוסיף כי הנתבעת 2 עונה להגדרת "עוסק ברכב" כהגדרתו בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח-2008 (להלן: "חוק מכירת רכב משומש"). הנתבעת לא צירפה לכתב ההגנה "טופס גילוי" כהגדרתו בסעיף 4(א)(2) לחוק האמור, כפי שהחוק מחייב. משנשאל מר עמיאל אם יש בידו להציג טופס כזה השיב בשלילה, וטען כי אין צורך בטופס כזה שכן ממילא הכל כתוב בזכרון הדברים, וכי איננו היחיד שלא ממלא טופס כזה אלא כלל לא נהוג בענף הרכב למלאו.

אין בידי לקבל את טענות הנתבעת גם בהקשר זה.

הטענה כי אין צורך בטופס גילוי שכן הכל כתוב בזכרון הדברים, היא טענה שאינה ראויה להישמע, שכן סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש קובע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי את טופס הגילוי יש למסור "עד למועד חתימת החוזה ובנפרד מהחוזה".

הטענה כי בענף הרכב אין נוהגים ליתן טופס גילוי נאות ומשום כך אף הנתבעת פטורה מעשות כן – לאו טענה היא. משנקבעה חובה חוקית לנהוג בדרך מסויימת - והוראת סעיף 4 לחוק מכירת רכב משומש בעניין טופס גילוי היא ברורה ומפורשת – אין רשאי אדם לפטור עצמו מלמלא אחריה בתואנה כי אף חברו אינו נוהג כן.

חוק מכירת רכב משומש הוא חוק חדש יחסית. לא בכדי מצא לנכון המחוקק להוציאו תחת ידיו, מתוך כוונה להביא מעט יותר סדר לענף הסחר ברכב, בו לעתים קרובות נופלים רוכשי רכבים קורבן למעשי מרמה מובהקים – בדיוק כפי מצב הדברים בתיק זה. למרבה הצער, נסיון החיים, כמו גם התיקים המובאים לפתחנו, מלמדים כי חוק מכירת רכב משומש טרם השיג את מטרתו. הדעת נותנת כי יכול שמצב דברים זה ישתנה אם הוראת סעיף 5 לחוק מכירת רכב משומש, הקובעת סנקציה פלילית בגין אי-מסירת טופס גילוי כקבוע בסעיף 4, תיאכף ביתר קפידה ע"י רשויות האכיפה.

מכל מקום, לטעמי יש לקבוע כי בתובענה אזרחית יהא "עוסק ברכב" אשר לא מסר בידי הרוכש "טופס גילוי" מנוע ומושתק לחלוטין מלהעלות טענה כלשהי בנוגע לגילוי כביכול של נתונים בדבר מצב הרכב. אי-מסירת טופס גילוי, בניגוד להוראת חקיקה ראשית מפורשת, פועלת את פעולתה ומקימה חזקה לפיה העוסק ברכב לא גילה את מצב הרכב, חזקה אשר למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן אין לאפשר לעוסק ברכב לנסות לסתור באמצעות ראיות אחרות.

לאור קביעתי לפיה התובע הוטעה, הרי שעולה השאלה מהו הסעד הראוי.

בנסיבות העניין, אינני סבור כי יהא זה נכון להורות על ביטול העסקה כולה, בשים לב בין השאר למשך הזמן הלא מבוטל שחלף מאז הרכישה ועד היום. הסעד הראוי הינו סעד כספי של פיצוי.

תחילה נשאלת השאלה מהו השווי הכולל של העסקה. הנתבעת העלתה טענות רבות ושונות בהקשר זה. כפי שיובהר, אני דוחה את כולן ומקבל את טענת התובע כי שווי העסקה היה מחיר מחירון מלא של הטויוטה – 69,000 ש"ח.

* אינני מקבל את טענת הנתבעת לפיה מאחר והעסקה כללה החלפה אזי יש לקבוע כי התובע לא רכש את הרכב במחיר מחירון, אלא קיבל הנחה, שכן הוא מכר לנתבעת רכב "בלתי סחיר לחלוטין ששוויו בשוק המשומשות כ- 7,000 ₪" – כך נטען בכתב ההגנה. ראשית, בדיון טען ציין מר יעקב עמיאל כי הצדדים סיכמו על 11,000 ₪ עבור רכב התובע. הסתירה בין שני המספרים ברורה. שנית, אני מקבל כמהימנה את עדות התובע לפיה הצדדים התמקחו על ההפחתה ממחיר רכבו הישן עד שסיכמו על 13,000 ₪ עבורו, וכפועל יוצא מכך נגזרה יתרת התשלום עבור רכב הטויוטה שרכש, בסך 56,000 ₪, על מנת להשלים את המחיר למחיר המחירון של הטויוטה שהיה 69,000 ₪.

שלישית, וזה העיקר, אין לקבל את טענת נציג הנתבעת, במענה לשאלת בית המשפט כיצד יודעים מהו הסכום הכולל של העסקה, לפיה "כל צד יכול לייחס לרכב שווי כפי שהוא מוצא לנכון ולהוסיף סכום כסף כפי שמתואר בזכרון הדברים". זוהי בדיוק אחת המטרות של טופס גילוי, הדורש, בין השאר, ציון הסכום הכולל המשולם עבור הרכב הנרכש מעוסק ברכב. משלא מסרה הנתבעת טופס גילוי, הרי שהיא מושתקת ומנועה מלהעלות כל טענה בהקשר זה. בהעדר טופס גילוי קמה חזקה לפיה רכבו הישן של התובע נרכש ע"י הנתבעת במחיר המחירון שלו, בהפחתת המחיר הנגזרת לפי המחירון מכך שהרכישה הינה ע"י סוחר רכבים/טרייד-אין (15%-). בענייננו לא היתה מחלוקת כי מחיר המחירון של הרכב אשר התובע מכר לנתבעת בעת הרלבנטית לביצוע העסקה היה 20,000 ₪. בענייננו אפוא מוביל חישוב לפי חזקה מעין זו למחיר של 17,000 ₪ עבור רכבו הישן של התובע. רק בשים לב להודאת התובע בהגינותו כי מכר את הרכב לפי 13,000 ₪, יחושב מחירה הכולל של העסקה לפי סכום זה.

* אינני מקבל את טענת הנתבעת כי יש להוסיף למחיר העסקה הראוי שיעור מסויים עבור אחריות הניתנת על ידה כביכול לרכב, טענה שתוצאת קבלתה הינה כי ניתנה כביכול הנחה. הנתבעת לא הוכיחה עמידה בתנאים הקבועים במחירון לעניין זה, ובראש ובראשונה – לא הציגה ספר טיפולים של הרכב. ולא בכדי לא הציגה אותו. אילו היתה עושה כן, הרי היתה התרמית נחשפת.

* אינני מקבל את טענת נציג הנתבעת לפיה על מחיר המחירון של הרכב יש להוסיף 1%. הנתבעת לא הוכיחה כי מדובר ברכב מדגם "סאן פלוס", ובניגוד לטענת הנתבעת, המחיר הנקוב במחירון מתייחס לרכב מדגם "סאן".

* אינני מקבל את טענת הנתבעת בדבר מכירת רכבי טויוטה שהיו בעבר בבעלות חברה – במחיר מחירון. אלו הן טענות הטעונות הוכחה, והנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי לעניין זה. זאת, במיוחד בשים לב לכך שהתובע הגיש חוות דעת שמאי מטעמו.

* אינני מקבל את טענת הנתבעת כי יש להפחית ממחיר הרכב שיעור של 12% בלבד בגין היות הרכב מחברה לשעבר. הנתבעת לא הוכיחה כי הרכב היה צמוד לנהג יחיד.

* אינני מקבל את טענת הנתבעת כי הערכת מס' הקילומטרים שנסע הרכב בפועל ע"י השמאי מטעם התובע, אינה סבירה. הערכת השמאי מבוססת על חישוב שבבסיסו ממוצע הקילומטראז' שגמע הרכב עד ליום 11.3.08 - הנחה סבירה בנסיבות העניין (ואף מיטיבה עם הנתבעת, שכן נוכח מצג השווא שהציגה, ניתן היה לקבל גם הנחות אחרות).

סיכומו של עניין זה, אני מקבל במלואה את חוות דעת השמאי מטעם התובע, אשר לא נסתרה.

בהתאם לכך, אני קובע כי ההפרש בין המחיר ששולם למחיר שהיה על התובע לשלם אלמלא ההטעיה, הינו 15,525 ₪, ולאחר הוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובמעוגל, סך של 16,000 ₪.

בנוסף, דין טענת התובע כי יש לפצותו בגין עוגמת הנפש שחווה כתוצאה מכל הפרשה – להתקבל. זאת, במיוחד בשים לב לדבריו בדבר אופן התנהלות הנתבעת, באמצעות מר עמיאל, לאחר גילוי התרמית על ידי התובע, כאשר פנה ודרש ביטול העסקה והיחס לו זכה. לאחר שהתרשמתי מהתובע ומהמצוקה אותה חווה, אני קובע כי יש לפצותו בגין נזקו הלא-ממוני בסכום של 4,000 ₪.

סוף דבר

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪, כערכם היום.
בנוסף, ובשים לב לחומרת התנהלות הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט, טרחה והשחתת זמן, בסכום של 5,000 ש"ח.
סכומים אלו ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליהם ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 15 ימים מקבלת פסק הדין.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון