התיישנות קנס חניה

מה הדין לגבי התיישנות קנס חניה ?

כאשר מדובר בעבירת קנס, העבירה מתיישנת אלא אם נשלחת הודעה תוך שנה מיום ביצוע העבירה (סעיפים 9 ו- 225א' חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

אם נשלחת הודעת תשלום קנס במועד, רשאי מי שנמסרה לו ההודעה להגיש בקשה לביטול תוך 30 יום או להודיע תוך 90 יום מיום שהומצאה לו ההודעה, שברצונו להישפט, שאם לא כן, עליו לשלם את הקנס (סעיף 229(א)). בתום המועדים הנ"ל, רואים את מי שנמסרה לו ההודעה כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעה (סעיף 229(ח2)).

על משלוח ההודעה חלה חזקת המסירה שבתקנה 44א' של תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן:, "תסד"פ") על פיה רואים את ההודעה כאילו הומצאה גם בלא חתימה על אישור מסירה, תוך 15 יום מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.

עבירת חניה היא מסוג "חטא" אשר העונש עליה מתיישן תוך 3 שנים.

כדי לאפס את מרוץ ההתיישנות , די לשלוח דרישה לתשלום קנס.


להלן פסק דין בנושא התיישנות קנס חניה:

פסק דין      

השאלה שבמחלוקת בתיק זה היא האם הקנס בגין עבירת חניה אותה ביצע התובע ביום 18/04/2003 בתחומה של נתבעת 1, ואשר סכומו המקורי הסתכם ב- 100 ₪, התיישן עת ננקטו נגדו הליכי גבייה ביום 16.08.10.
רקע
נתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") היא חברה העוסקת בגביית קנסות עבור נתבעת 1 (להלן: "העירייה").


ביום 16.08.2010 גבתה הנתבעת מהתובע סכום של 887 ₪, בגין עבירת חנייה אותה ביצע התובע ביום 18/04/03. מתוך סכום זה, 210 ₪ נגבו עבור יתרת חוב הקנס ו- 667 ₪ כהוצאות גבייה.

לטענת התובע, המוכחשת ע"י הנתבעות, פעולות הגבייה ננקטו לאחר שהקנס התיישן ולכן על הנתבעות להשיב לו את כספו.


בדיון אשר התקיים בפניי, לנוכח הספק שעלה בדבר קיום הליכי גבייה במועד והאפשרות שהקנס התיישן, הגיעו התובע והעירייה להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, על פיה בוטלו הקנסות שהוטלו על התובע, והתובע ישלם את חוב הקנס המקורי בתוספת הצמדה.

למרות עמדת העירייה, עמדה הנתבעת על קיום ההליך ועל טענותיה.


כפי שיפורט להלן, לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

סמכות בימ"ש זה לדון בתובענה


בכתב ההגנה טענה הנתבעת להעדר סמכות עניינית.
ההלכה קובעת כי בחינת משלוח הודעת תשלום הקנס והתיישנות העבירה, אינו בסמכותו של בית משפט אזרחי (ע"א 8080/99 נפתלי וקס נ' עירית תל-אביב). לעומת זאת, הליך גביית הקנס נעשה בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה) כאילו היה מס, וביקורת על פעולות הגבייה, כולל התיישנות העונש, נתונים לסמכותו של בית משפט אזרחי, ראה ע"פ 3482/99 אריה פסי נ' מדינת ישראל: "גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד".
מאחר שעניינו של תיק זה בשאלה אם הקנס אשר הושת על התובע התיישן, מוסמך בית משפט זה לדון בתובענה.

המסגרת הנורמטיבית


כאשר מדובר בעבירת קנס, העבירה מתיישנת אלא אם נשלחת הודעה תוך שנה מיום ביצוע העבירה (סעיפים 9 ו- 225א' חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, להלן: "חסד"פ"). אם נשלחת הודעת תשלום קנס (להלן: "הודעה") במועד, רשאי מי שנמסרה לו ההודעה להגיש בקשה לביטול תוך 30 יום או להודיע תוך 90 יום מיום שהומצאה לו ההודעה, שברצונו להישפט, שאם לא כן, עליו לשלם את הקנס (סעיף 229(א) של חסד"פ). בתום המועדים הנ"ל, רואים את מי שנמסרה לו ההודעה כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעה (חסד"פ, סעיף 229(ח2)).

על משלוח ההודעה חלה חזקת המסירה שבתקנה 44א' של תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן:, "תסד"פ") על פיה רואים את ההודעה כאילו הומצאה גם בלא חתימה על אישור מסירה, תוך 15 יום מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו.


עבירת חניה היא מסוג "חטא" אשר העונש עליה מתיישן תוך 3 שנים, ראה חסד"פ, ס' 10:

"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו – ... (3) בחטא – שלוש שנים"


כדי לאפס את מרוץ ההתיישנות , די לשלוח דרישה לתשלום קנס (להלן: "דרישה") (בג"ץ 7281/09 שרגא רוזנבאום ואח' נגד עיריית הרצליה).

העובדות הרלוונטיות


העבירה נעברה ב- 18.04.03, ב- 27.10.03, בטרם חלוף שנה, שלחה העירייה אל התובע הודעה בדואר רשום. העירייה לא הציגה אישור מסירה ועל כן יש לראות את דבר הדואר כאילו הומצא לתובע ביום 11/11/2003 והקנס הפך חלוט תוך 90 יום לאחר מכן, ביום 9/02/2004.
לטענת הנתבעת, אשר לא הוכחשה ע"י התובע, נשלחו אל התובע דרישות במועדים הבאים:
28.03.2005, בדואר רגיל.
19.02.2007, בדואר רשום.
26.05.2008, בדואר רגיל.

התובע אישר שקיבל את דברי הדואר אשר נשלחו אליו ב- 2007 ו- 2008, אולם הכחיש שקיבל לידיו את דבר הדואר אשר נשלח בדואר רגיל ביום 28.05.2005.
המחלוקת
מאחר והקנס הפך לחלוט ב- 9/02/2004, אם לא נשלחה אל התובע דרישה לפני ה- 8/02/2007, ודרישות נוספות כך שבין דרישה לדרישה לא עברו יותר מ- 3 שנים, התיישן הקנס.


העולה מהאמור לעיל הוא שהמחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לשאלה אם דבר הדואר אשר נשלח בדואר רגיל ביום 28.03.05 חידש את מרוץ ההתיישנות אם לאו.

נטל ההוכחה


כאמור, הדרישה מיום 28.03.05 נשלחה אל התובע בדואר רגיל.

הנתבעת טוענת כי הוראות פקודת המסים (גביה) אינן מחייבות אותה לשלוח את הדרישה בדואר רשום ודי במשלוח בדואר רגיל. סעיף 12ב' של פקודת המסים (גביה) קובע:
"הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ..." (הדגשה לא במקור, ע.כ.).
אמנם, ס' 12ב' הנ"ל אינו דורש משלוח בדואר רשום, אולם, ס' 12ב' הנ"ל אינו חל בענייננו, משום שאין מדובר במשלוח לפי פקודת המסים (גביה), אלא בהתאם להוראות החסד"פ. לנוכח זאת, דרישה יש לשלוח בדואר רשום בהתאם להוראות תקנה 44א' של תסד"פ:
"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (הדגשה לא במקור, ע.כ.).
ראה בעניין זה בג"ץ 7281/09 שרגא רוזנבאום ואח' נגד עיריית הרצליה:
"אשר למשלוח ההודעות בדואר רשום ללא אישור מסירה, פרקטיקה  זו מבוססת על תקנה 44א ...".
בהתאם להוראות תקנה 44א' של תסד"פ, אם הייתה הנתבעת מוכיחה ששלחה דרישה בדואר רשום, היה הנטל על התובע להוכיח כי לא קיבל את הדרישה מסיבה שאינה קשורה בו. לא הוכיחה הנתבעת כי שלחה את הדרישה בדואר רשום, לא עובר הנטל לתובע ועל הנתבעת להוכיח כי התובע קיבל לידיו את דבר הדואר.


לא מיותר להזכיר בעניין זה פסק דין שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע בע"א (ת"א)40535-01-11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, שהרשות אינה רשאית להסתמך על חזקות שבחוק, אלא עליה לוודא כי האזרח קיבל את הדרישות אשר הופנו אליו:

"החלטה של רשות מקומית לנקוט בהליכים לגביה מינהלית כאשר היא מסתמכת, לשם קביעה שהחוב עדיין בר תוקף, על חזקות שבדין, היא החלטה החורגת ממתחם הסבירות. ... רשות מינהלית כמו רשות מקומית, אינה יכולה לבקש לפגוע בזכות חוקתית, מבלי להוכיח ידיעה בפועל (אלא תוך הסתמכות על ידיעה קונסטרוקטיבית הנגזרת מחזקה), ... אם הרשות השתהתה, תקופה של יותר משלוש שנים ממועד הטלת הקנס, עליה להראות כי האזרח ידע בפועל על דרישות התשלום שהופנו אליו."
כלומר, אפילו אם הייתה הנתבעת שולחת לתובע את דרישות התשלום בדואר רשום, היה עליה לוודא שהתובע קיבל את דרישות התשלום. על אחת כמה וכמה בענייננו, כאשר דרישת התשלום נשלחה בשנת 2005 בדואר רגיל ואחריה, במשך כשנתיים נוספות לא עשתה הנתבעת מאומה כדי לגבות את הקנס, שלא יכולה הייתה הנתבעת להסתמך על כך שהתובע קיבל את דרישת התשלום משנת 2005.


לנוכח האמור לעיל, כדי שיקבע שהקנס לא התיישן, על הנתבעת להוכיח כי התובע קיבל לידיו את הדרישה שנשלחה אליו ביום 28.03.05.

האם נמסרה הדרישה מיום 28.03.05 לתובע ?


הנתבעת לא הביאה שום ראיה ואפילו לא טענה כי הדרישה אשר נשלחה אל התובע ביום 28.03.05, נתקבלה על ידו. לנוכח זאת, כשלה הנתבעת להוכיח כי התובע קיבל לידיו את הדרישה הנ"ל.
מעבר לדרוש אציין שגם אם הנטל היה מוטל על התובע להוכיח שלא קיבל את דבר הדואר, אני סבור שהתובע הוכיח, בהתאם להוראות תקנה 44א' של תסד"פ, כי לא קיבל את דבר הדואר. הנתבעת לא הציגה אישור כי דבר הדואר נמסר לתובע ואילו התובע העיד כי לא קיבל את הדרישה משנת 2005, ואני מאמין לעדותו. חיזוק לטענת התובע אני מוצא בעובדה שכשקיבל התובע את דרישות הנתבעת, הוא פעל בניסיון לבטל את הקנס. שתיקתו של התובע לאחר משלוח הדרישה משנת 2005, מחזקת את עדותו שלא קיבל אותה.

התיישנות הקנס


הדרישה הראשונה אותה קיבל התובע נשלחה אליו ב- 19.02.07, לאחר שעברו יותר מ- 3 שנים ממועד הפיכת הקנס לחלוט (9.02.2004), ובוודאי שהתקבלה אצלו לאחר חלוף מועד ההתיישנות (בהתאם לתקנה 44א' של תסד"פ- ב- 6.03.2004) ועל כן הקנס התיישן.
מאחר וקבעתי כי הקנס התיישן, אסור היה על הנתבעת לפעול לגבייתו, עליה להשיב לתובע את כל הכספים שגבתה ממנו ולפצות אותו על נזקיו.

התנהלות הנתבעת 2 (מ.ת.א.ר)


מהראיות שהוצגו בפניי, מצאתי כי נפלו פגמים בהתנהלות הנתבעת 2, להלן פירוט חלק מהם.
הנתבעת לא פעלה בחריצות ושקידה ראויות לגביית הקנס מבעוד מועד (ראה בעניין זה- בג"צ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו). לא נראה לי סביר שבמשך יותר מ- 7 שנים לא הצליחה הנתבעת לגבות חוב של 100 ₪, זאת כאשר מדובר בחייב שאינו מתחמק מתשלום חובו, מעדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין ומנהל חשבון בנק על שמו. לו הייתה הנתבעת פועלת באופן סביר, אין לי ספק שניתן היה לגבות את הקנס תוך תקופה קצרה בהרבה, של מספר חודשים, מבלי שהקנס יתפח בכ- 800%.

במשך תקופה של 7 שנים כל אשר עשתה הנתבעת היה לשלוח מדי פעם מכתב דרישה לתובע, מבלי שעשתה מאמץ מינימאלי לוודא שהתובע קיבל את הדרישה ומבלי שעשתה פעולה כלשהי לגביית החוב (וניתן היה להפעיל פעולות גבייה לא יקרות ושהנזק בצידן אינו גדול, כגון עיקול ברישום של רכבו של התובע או עיקול בנק אשר היה מביא לגבייה מיידית של מלוא סכום החוב). יודגש- כאשר נשלחה דרישת תשלום לתובע בדואר רשום והוא קיבל אותה, הוא הגיב ופנה אל הנתבעת ופירט בפניה את טענותיו.
אני סבור שהוצאות הגבייה אשר השיתה הנתבעת על התובע אינן סבירות ואינן פרופורציונאליות לסכום החוב. כיום, תקנה 3 של תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), תשע"א-2011, קובעת כי:
"בבחינת סבירות אמצעי האכיפה, שבהם יישא הסרבן בהוצאות לפי סעיף 12ט לפקודה, וסבירותן של ההוצאות כאמור, יילקח בחשבון, בין השאר, היחס שבין גובה ההוצאות לגובה החוב".
אמנם, תקנה 3 הנ"ל לא חלה עת נקטה הנתבעת הליכים נגד התובע, אולם, חובת תום הלב חייבה את הנתבעת להביא בחשבון את גובה החוב ולא להשית על התובע הוצאות מופרזות.


הנתבעת כשלה בשירות אשר נתנה לתובע לאחר שפנה אליה ופירט את טענותיו.

די בעדותה של נציגת הנתבעת כדי ללמד עד כמה הטיפול בעניינו של התובע היה מוטעה ולא הוגן: "אמרו לו שהדו"ח הוא חלוט ולא ניתן לערער עליו ולכן אמצעי הגבייה יכולתי לגרום לו נזקים יותר גדולים אך לא עשיתי זאת. לא הודענו לתובע באיזה מועדים שלחנו אליו הודעות דרישה ולאיזה כתובת, הסברנו לו שהדו"ח חלוט ואיך להגיש ערעור על הדו"ח החלוט. עד כמה שאני יודעת ברגע שהדו"ח חלוט אין יותר התיישנות ולכן לא התייחסנו לנושא ההתיישנות. ברגע שזה מגיע לאכיפה אנחנו ממשיכים לפעול.".
אני סבור שכגוף המייצג רשות מינהלית (העירייה), חייבת הייתה הנתבעת לבדוק את טענותיו של התובע בתום לב, תוך שהיא מביאה בחשבון את כל זכויותיו ולוודא שכל פעולותיה הן בהתאם לדין. כשפנה התובע אל הנתבעת, היה עליה לבדוק היטב את טענותיו, לידע אותו מה הן זכויותיו, כולל התיישנות הקנס, ולהעביר לו את כל המידע הרלוונטי, כולל המועדים בהם נשלחו אליו דרישות, הכתובת אליה נשלחו הדרישות ואופן המשלוח, כך שהתובע יוכל לבחון את הנתונים ולהחליט על המשך צעדיו.
עיון במכתבי התשובה של הנתבעת אל התובע, מלמד כי תשובותיה הן לקוניות, חלקיות, חסרות פירוט ואפילו מטעות. בתשובותיה, התייחסה הנתבעת אך ורק להליכי ההשגה בעניין ההודעות לתשלום קנס, התעלמה מהתיישנות העונש, לא הסבירה לתובע את זכויותיו על פי חוק, לא נתנה לו את הנתונים הדרושים לבדיקת פעולותיה ולא עשתה ניסיון לברר אם התובע קיבל את הדרישות שנשלחו אליו.
יודגש ויובהר- כפועלת עבור רשות ציבורית, על הנתבעת להפסיק את כל פעולות הגבייה, מיוזמתה, אם מסתבר שהקנס התיישן ולא להסתיר מהאזרח נתונים, תוך ניסיון לגבות ממנו כספים בניגוד לדין.
התוצאה (בעניינה של הנתבעת 2)


אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה, בסך 2,177 ₪, בתוספת ריבית והצמדה כדין ממועד הגשת התביעה, 7.09.10, ועד התשלום בפועל, בקיזוז הסכום אשר התחייבה העירייה להשיב לתובע, בסך 90 ₪. סכום זה מסתכם ב- 2,175 ₪.
בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובע הוצאות בסך 1,500 ₪.

בקביעת סכום ההוצאות הבאתי בחשבון את דרך התנהלותה של הנתבעת, העובדה שהיא אילצה את התובע להגיש את התביעה, הסתירה ממנו נתונים והתעקשה על ניהול ההליך גם לאחר שהסתבר במהלך הדיון כי הקנס נשוא תיק זה התיישן.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גרירה סלקטיבית

  2. חניה במקום אסור

  3. התיישנות קנס חניה

  4. חסימת רכב נכה

  5. הגנת הסיכון הכפול

  6. תאונה ברוורס בחניה

  7. נגישות תשלום על חניה

  8. התאמת מקום חניה לנכה

  9. חניה על המדרכה באשדוד

  10. חניה אסורה תאונת דרכים

  11. חניה על המדרכה בתל אביב

  12. תאונה בחניה של סופרמרקט

  13. זיכוי מעבירת חניה בנכים

  14. חניה באזור פריקה וטעינה

  15. ערעור על חניה באדום לבן

  16. הצעת חוק פדיון הטבת חניה

  17. חוק התיישנות דוחות חנייה

  18. ערעור על חניה ללא תו חניה

  19. ביטול קנס חניה בחניית נכים

  20. פיצוי על שימוש בחניה פרטית

  21. זיכוי מעבירת חניה על המדרכה

  22. תאונת דרכים ביציאה מחניה אסורה

  23. גרימת נזק לרכב שחנה בחנייה פרטית

  24. העברת קנסות חניה לקרן לרווחת הנכים

  25. האם חסימת חניה פרטית עילה לחניה במקום אסור

  26. קנס על חניה במקום השמור לחניית נכים ללא תג נכה

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון