להלן פסק דין בנושא החרמה של פקחים של העירייה: 1. לפני תביעה כספית ע"ס של 10,000 ₪, שעניינה ציוד ומטלטלין של התובע אשר הושמד, לטענתו, ע"י הנתבעת. 2. הצדדים הסכימו למתן פס"ד על דרך הפשרה, לפי סע' 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד - 1984, לאחר שהוסברו להם מהות ההליך וטיבו. 3. התובע עוסק באיסוף ברזל ובקנייה ומכירה של ציוד משומש. הנתבעת, באמצעות פקחים ממחלקת הפיקוח העירוני, נתנה לתובע במועדים שונים בעבר, דו"חות (ברירות קנס) לפי חוק העזר לקרית ביאליק (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), התשמ"ט - 1989 (להלן "חוק העזר") כשהסיבה לכך - כפי העולה מהדו"חות - הנחת חפצים ישנים בכמות גדולה בשביל המעבר להולכי רגל דבר הגורם זיהום וחסימת מעבר בטוח להולכי רגל. 4. התובע טען, בתביעתו, כי דו"חות אלה ניתנו שלא בצדק, כאשר הציוד והחפצים שלו הונחו על קלנועית הנמצאת בבעלותו ולא הפריעו למעבר הציבורי. ברירות הקנס לא שולמו ובהליך שהתנהל לפני מותב זה, ביושבו כבימ"ש לעניינים מקומיים, כפר הנאשם בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתבי האישום (אשר הוגשו לביהמ"ש עקב אי תשלום ברירות הקנס). 5. התובע טען כי בחודש 3.10 החרימו פקחים של הנתבעת מקרר, מיני בר, מכונת כביסה ועגלה נגררת לקלנועית. עפ"י הנטען, פנייתו לנתבעת להשבת הציוד נדחתה בתשובה כי זה הושמד ואינו נמצא עוד. 6. התובע טען כי הנתבעת לא שלחה לו כל התראה לפני השמדת הציוד ולא נתנה לו הזדמנות לקבלו לידיו בחזרה. כן נטען כי הנתבעת לא היתה רשאית להשמיד את הציוד. 7. התובע עותר בתביעה זו לקבל פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב השמדת הציוד, כשהוא טוען כי שוויה של העגלה שהושמדה ע"י הנתבעת עומד ע"ס של 7,000 ₪ ושוויו של יתר הציוד ע"ס של 3,000 ₪. 8. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי הפעולות שננקטו ע"י המפקחים מטעמה ננקטו כדין, כאשר היא סילקה מפגעים שהונחו ע"י התובע ברשות הרבים. הנתבעת הכחישה כי התובע פנה אליה לקבלת הציוד ומכל מקום הבהירה כי אינה מאחסנת גרוטאות אם כי שולחת אותם לגריסה. 9. הנתבעת טענה כי בהתאם לסעיפים 39 ו - 40 לחוק העזר, אסור להשאיר, להניח או להחזיק חפצים ישנים במקום ציבורי וכי בעל החפצים חייב בפינויים. בהתאם לסע' 59 לאותו חוק, אסור להניח ברחוב כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לנקיון או לתנועת הציבור בו. 10. הנתבעת טענה כי היא פעלה בהתאם לסמכויות המוקנות לה בסעיפים 66 ו- 67 לחוק, לסילוק המפגעים. 11. בפני התקיימו שני דיונים (הדיון השני נקבע ביום בו היו קבועות ההקראה בכתבי האישום שהוגשו נגד התובע, מתוך סברה כי יש בדבר כדי לקדם את כלל התיקים). בדיון הראשון טען התובע כי הנתבעת לא שלחה לו דרישה לסילוק המפגע. הוא העיד כי המקרר היה על המדרכה וכי יתר הציוד היה על הקלנועית. לטענתו, מדובר בכלי על שני גלגלים שיכול להחנותו היכן שהוא רוצה ולהניח עליו כל חפץ. בדיון השני העיד התובע כי אנשי הנתבעת לקחו לו מקרר, מיני בר, מכונת כביסה ועגלה נגרר, והבהיר כי תביעה זו מוגשת, בעיקר, בעניינה של העגלה. גב' אתי אביכזר, בת הזוג של התובע, העידה אף היא וטענה כי החפצים שנלקחו הם חפצים המשמשים אותם לשימוש ביתי ואינם נוגעים לעיסוקו של התובע. היא טענה כי הפקחים של הנתבעת מתנכלים לו והם שמו את התובע למטרה. מטעם התובע העיד עד נוסף בשם אלי שושנה, אשר העיד על עצמו, כי הוא איש ציבור הפעיל חברתית בקרית ביאליק. מר שושנה העיד כי הוא עזר לתובע רבות בעבר וכי הוא תרם לו ציוד, ובין היתר מקרר בשווי של 3,000 ₪. מר שושנה העיד כי אנשי הנתבעת לקחו לתובע את הציוד ללא רשות ובלי התראה, כאשר הוא מערך את שוויו של ציוד זה בסך של 25,000 ₪ ! מר שושנה העיד כי הפקח מתנכל לתובע וכי הראשון לוקח את הציוד כדי שהוא עצמו (הפקח) יוכל למכור את הברזל. 12. מטעם הנתבעת העיד מר לוינזון, מנהל מחלקת הפיקוח העירוני. לוינזון העיד כי הוא ביקר במקום מגוריו של התובע כמה פעמים, בעקבות פניות של שכנים למוקד העירוני של העירייה. לוינזון העיד כי מדובר ב'רכבת בתים' המחבר ביניהם שביל מעבר ברוחב של 1.20 מ', שם התובע היה מניח את הציוד המשומש/גרוטאות שלו והדבר הפריע למעבר הציבור. עפ"י הנטען, לויזנון יחד עם פקח בשם אלקובי, פנו פעמים רבות אל התובע, הזהירו אותו וביקשו ממנו סילוק החפצים, אולם ללא תועלת. לוינזון הוסיף כי אף ראש העיר ערך סיור במקום עקב פניות רבות של התושבים. לוינזון אישר כי רכב של הנתבעת, המעמיס גרוטאות הגיע והעמיס את כל הגרוטאות שהתובע החזיק. לוינזון הכחיש כי בין חפצים אלו היתה עגלה נגררת של התובע וטען כי הגרוטאות שנלקחו אינם שווים כלום ומקומם הוא במזבלה. 13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתיהם, לאחר שהתרשמתי מעדותם באופן בלתי אמצעי ולאחר שעיינתי בתמונות שהוצגו ע"י הנתבעת, נחה דעתי לדחות את התביעה; א. מבין גרסאותיהם של הצדדים, אני מבכרת את גרסתו של מר לוינזון אחראי מחלקת הפיקוח, אשר מסר עדות אחידה, עקבית ואמינה. מנגד, התובע לא היה עקבי בגרסתו. מעדותו בדיון הראשון ניתן היה להבין כי הטענה נוגעת לציוד שאסף במסגרתו עבודתו (איסוף ברזלים ומכירה של ציוד משומש), אולם בהמשך העיד כי מדובר בחפצים אישיים שהוצאו מביתו לצורכי נקיון לפני פסח. התובע העיד כי הציוד כלל עגלה, מקרר, מכונת כביסה ומיני בר השווים כ 10,000 ש"ח, בעוד מר שושנה, העיד כי מדובר, בין היתר ב- 3 עגלות ומקרר כאשר אלה מוערכים בשווי של 25,000 ₪. הבדל זה בין הגרסאות מחליש את גרסתו של התובע מחד ומראה כי מר שושנה לא ממש מעודכן בפרטים. את עדותו של מר שושנה כי הנתבעת לא התרתה בתובע לפני לקיחת החפצים לא מצאתי לקבל ולו מן הטעם כי לא ברור מה מקורה של עדות זו. גם לעדותה של גב' אביכזר לא מצאתי לייחס משקל רב, שכן היא העידה כי הציוד/החפצים הונחו מחוץ לבית לצורך נקיון הבית לפני פסח, כאשר גרסה זו לא עולה בקנה אחד עם הנטען בכתב התביעה ועם גרסתו הראשונה של התובע. מכל מקום, מדובר בעדות של בעל אינטרס בתוצאות ההליך. ב. העובדה כי ניתנו מספר דו"חות בעבר מלמדת, לכאורה, כי אין מדובר בהנחת ציוד/חפצים לתקופה ארעית. עדותו של מר לוינזון בדבר מספר הפניות שנעשו לתובע בעניין מלמדת כי מדובר בהתנהלות שיטתית של התובע, אשר ככל הנראה מניח את הציוד/הברזל שאסף במסגרת עבודתו בשטח הציבורי סמוך לבית. ג. התובע עצמו אישר כי המקרר היה על המדרכה, ואין ספק כי מקרר זה (הנראה בתמונות) מהווה מכשול בפני עוברים ושבים מהמקום. התמונות שהוצגו ע"י הנתבעת מלמדות כי מדובר באוסף גדול של חפצים ישנים וגרוטאות, אשר הימצאותם בשביל צר כמתואר, יכולה להוות מכשול ואף סכנה לעוברי המקום. ד. עדותו של לוינזון כי הוא פנה אל התובע, יחד עם פקחים נוספים של הנתבעת, להסרת החפצים נמצאת אמינה עלי ואזכיר כי גם התובע אינו מכחיש כי פקחי העירייה ניגשו אליו מספר פעמים ונתנו לו דו"חות. למעשה, התובע ידע וידע היטב על טענות העירייה כלפיו וחרף זה המשיך בשלו. ה. בהתאם לסע' 59 לחוק העזר " (1) לא יניח אדם, לא ישאיר, לא יקים, לא יתלה, לא יטיל ברחוב ולא יבליט מעל לרחוב, כל דבר העלול לגרום נזק לרחוב או להפריע לנקיון או לתנועת הציבור בו, אלא אם כן דרוש הדבר לשם טעינת הדבר או לפריקתו ותוך כדי פריקתו או טעינתו ולא יותר מן הזמן הסביר הדרוש לכך, ואלא אם כן ניתן לכך היתר בכתב מאת ראש העירייה ובהתאם לתנאי ההיתר; (2) ... (ב) ראש העירייה או המפקח רשאי בהודעה בכתב לדרוש מאדם שעשה או שהרשה או שגרם לעשות דבר האסור לפי סעיף קטן (א), לסלק את מה שנעשה כך". "רחוב" הוגדר בסע' 1 לחוק "כולל דרך, נתיב להולכי רגל, מדרכה, כביש, גשר, מעבר המשמש רחבה או המכוון לשמש אמצעי גישה לבית או לבתים... וכן כל מקום פתוח הנועד לשימוש הציבורי או שהציבור נוהג לעבור בו או להשתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להשתמש בו או להיכנס אליו ....". סע' 66 לחוק מורה כי "ראש העירייה או מפקח רשאי באמצעות כל אדם לסלק כל דבר הנמצא ברחוב בניגוד לסעיף 59.....סולק דבר כאמור..., רשאית העירייה לגבות מהאדם החייב בסילוק הדבר או בביצוע העבודה את הוצאות הסילוק או הביצוע....". די בשתי הוראות אלה כדי ללמד כי הנתבעת היתה מוסמכת לנהוג כפי שנהגה עת הסירה בעצמה את החפצים. התמונות שהוצגו מלמדות כי התובע הניח והשאיר חפצים שונים, המפריעים לתנועת הציבור ברחוב. פקחים מטעם העירייה נתנו לתובע מספר דו"חות בגין כך ופנו אליו, בנוסף לפנייתו של מנהל מחלקת בפיקוח, בבקשה כי יסיר את החפצים שלו מהמעבר הציבורי. מאחר והדו"חות, כמו גם הפניות, לא הניבו פרי, פעלה הנתבעת בהתאם לסמכות המוקנית לה עפ"י חוק וסילקה את החפצים בעצמה. 14. מר לוינזון העיד, וגם בעניין זה מצאתי לקבל את עדותו, כי עגלה לא היתה בין החפצים שנלקחו וכי לחפצים/גרוטאות שהוסרו לא היה שווי כספי. לטעמי, העובדה כי חפצים אלה הונחו, לא מעט זמן, בשטח ציבורי פתוח ללא שמירה תומכת בעדותו של מר לוינזון בעניין זה. למעלה מן הנדרש אציין כי עפ"י החוק רשאית היתה הנתבעת לגבות מהתובע את הוצאות סילוקם של החפצים ומכאן שגם אם היה שווי מועט לחפצים שהוסרו, הרי שזה מתקזז אל מול הוצאות סילוקם. אשר על כן ולאור המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה. לאור המתווה הדיוני בו הוכרעה המחלוקת איני עושה צו להוצאות. שקלתי אם לחייב את גב' אביכזר בהוצאות לטובת אוצר המדינה, על התנהלותה באולם הדיונים, כפי שזו תועדה בפרוטוקול הדיון, ואך לפנים משורת הדין, החלטתי לא לעשות כן. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.פקחיםהחרמת רכושעירייה