החלקה בחנות

ספציפית לגבי החלקה בחנויות, גם כאשר סיבתה הוכחה (ומדובר לעיתים במשוכה לא פשוטה), לא ויתרה הפסיקה בבתי המשפט בישראל על הוכחה קונקרטית של הפרת חובת זהירות.

לדוגמא בתובענה בה טענה התובעת כי החליקה על פני שקית ניילון נקבע כי גם אם היתה מוכיחה שאכן נמצאה שקית ניילון במקום, ושנפילתה נגרמה כתוצאה מקיומה של אותה שקית, לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שקיימת רשלנות של החנות במקרה הנדון.

להלן פסק דין בנושא החלקה בחנות:

     

א. גרסאות הצדדים ע"פ כתבי הטענות:
1. ע"פ כתב התביעה בצהרי יום 15/5/08 עת ערכה התובעת קניות אצל הנתבעת מס' 1 נלכדה רגלה ברשת קטנה שהיתה מושלכת על הרצפה. בעקבות כך מעדה ונפלה ארצה, ונאלצה להתרומם בסיוע העוברים ושבים. בנה אשר היה עמה הסיע אותה לקופה"ח, שם נקבע, לטענתה ע"י רופאה, כי ישנו נקע ברגלה, והורה לה על קבלת טיפול.
בעקבות כך קשה עליה ההליכה והדריכה על כף רגלה עד היום, דבר שבעקבותיו מבקשת היא הפיצוי הנדרש בכתב התביעה.

2. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי לא ייתכן שהנזק הנטען ע"י התובע נגרם ע"י הרשת הקטנה המכסה קופסאות הפלסטיק הקטנות המכילות פירות כגון תותים וענבים, שהרי מדובר ברשת קלה כנוצה אשר מידותיה סנטימטרים בודדים – הא ותו לא. זאת ועוד: הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה שהנזקים, המוכחשים מלכתחילה, נגרמו בשטחה, וכן ציינה כי איש מעובדי המקום לא הכיר נסיבות דומות לאלו שנטענו בכתב תביעתה של התובעת. כן ציינה הנתבעת כי תמוה בעיניה מדוע ראתה לנכון התובעת לסור לרופא אך ורק כעבור 10 ימים מיום האירוע הנטען, כפי שעולה מאישורי הרופא שצורפו לכתב התביעה, מה גם שלא מצוין כלל בכל אישור רפואי שהוא שנגרם נקע לרגלה של התובעת.

ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
באופן כללי קיימים בשיטת המשפט הישראלי שני נטלי הוכחה: האחד – נטל ההוכחה במשפט הפלילי, המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר והשני – נטל ההוכחה במשפט האזרחי, המסתפק ברמת שכנוע בדרגת הטיית מאזן ההסתברות.
לא קיימת מידת הוכחה שלישית, אם כי בית המשפט יחמיר או יקל בדרישות אותן יעמיד לצורך הטיית מאזן ההסתברות בהתאם לנסיבות, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה חמורה יותר, תידרשנה ראיות משכנעות יותר.
במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), כלומר פלוני התובע את אלמוני חייב להוכיח בראיות כי אלמוני אכן חייב לו. על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים.
במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד; על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת); בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק.
נטל השכנוע הינו החובה להוכיח טענת בעל דין כלפי יריבו, בהתאם לדין המהותי. בד"כ יוטל נטל זה על שכם התובע.
הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש.
באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע.
נטל הבאת הראיה הינו חובה דיונית הטפלה לחובת נטל השכנוע ומשמעותה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה. על כן יפתח התובע את מסכת הראיות ובסיומה רשאי הנתבע להביא ראיותיו. לעניין היריב, משמעות הנטל הינה הבאת ראיות להשמטת הבסיס מתחת הראיות שהובאו לחובתו.
לדוגמא ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.
על מנת שביהמ"ש יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע ביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זה? אם ימציא לביהמ"ש כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקבל על ביהמ"ש לפסוק לטובתו.
היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלו, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז ביהמ"ש יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסוק אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.
לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע.
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.
עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה.
אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.
בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי די בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.



ג. הדיון:
מנכ"ל הנתבעת הציג לביהמ"ש רשת הזהה לרשת המצוינת בכתב התביעה ושעליה לכאורה דרכה התובעת.

1. בדיון אישרה התובעת כי היא מעדה כשרגלה נתקעה ברשת דומה לזו שהוצגה לביהמ"ש ע"י מנכ"ל הנתבעת, וכי בעקבות האירוע היא נזקקה לסיועו של אדם שהיה במקום, אשר הביא לה מים וכיסא על מנת שתשב ותנוח עליו. התובעת ציינה כי נעלה ביום האירוע נעל עם עקב נמוך וקטן, וכי לא נקבעה לה כל נכות קבועה שהיא בעקבות האירוע. התובעת טענה כי בעת האירוע בנה עמד בקופה על מנת לרכוש המוצרים, אך מאחר שנאלץ לסייע לה לא השלים הקניות, כך שאין באפשרותה להציג כל ראיה (קבלה, עדות הבן אשר נמצא ביום הדיון בארה"ב, עדות פלוני אשר סייע לה לאחר האירוע להתרומם ממקום נפילתה וכיו"ב) שביום האירוע אכן שהתה במקום, וכי הנפילה ארעה בשטח הנתבעת.
התובעת חזרה על טענתה כי רגלה נקעה, וזאת על אף העובדה שאין כל תימוכין לכך באף לא אחד מאישורי הרופאים שצרפה התובעת לכתב תביעתה.

2. נציג הנתבעת טען בדיון כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה – לא הביאה ראיות להוכחת טענתה, לא נתנה הסבר מספק מדוע באישור הרופא מיום 25/5/10 מצוין כי אין כל נפיחות שהיא ברגלה על אף טענתה כי רגלה כן היתה נפוחה אותו יום.

ד. המצב המשפטי
נפסק כבר בעבר לא אחת כי לא כל נפילה יש בה משום רשלנות של מחזיק המקום בו אירעה הנפילה; יפים לעניין זה הציטוטים הבאים:
"לעניין חובת הזהירות הקונקרטית "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה
המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 בעמ' 127).
בת"א 277/59 (פסקים מחוזיים) ל"ח 101, 108, קבעה השופטת בן פורת כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או
ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים". בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"מ בע"מ, פ"ד יט (1) 30, בעמ' 32, נקבע כי "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...".
בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (להלן: "פס"ד סובחי") נקבע כי "גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ - בהקשר ענייננו - היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו".

כמו כן ראו דברי שופט בית המשפט השלום בת"א, כב' השופט אבי זמיר, בת"א 181858/02 אור נ' שופרסל בע"מ מיום 1/7/07:
" לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: " אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו ". כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם , פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: " מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו ".
 
אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". יש להעיר ולהוסיף עוד, כי במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים , ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרכה פגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע את אחריות העיריה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60%, דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו.
 
ספציפית לגבי החלקה בחנויות, גם כאשר סיבתה הוכחה (ומדובר לעיתים במשוכה לא פשוטה), לא ויתרה הפסיקה על הוכחה קונקרטית של הפרת חובת זהירות. בתובענה בה טענה התובעת כי החליקה על פני שקית ניילון נקבע: " למעלה מן הצורך נוסיף כי גם אם היתה המערערת מוכיחה שאכן נמצאה שקית ניילון במקום, ושנפילתה נגרמה כתוצאה מקיומה של אותה שקית, לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שקיימת רשלנות של השק"ם במקרה הנדון. עדיין היה צורך בבדיקה עובדתית ומשפטית של השאלה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן, בהתחשב במהות המקום בו נפלה המערערת, באמצעי הזהירות המקובלים בו ובעובדה שהמערערת עובדת שם ובהשלכות עובדה זו " ( ע " א (מחוזי ת"א) 03 / 1644 שלום נ' השקם בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (33) 379], עמוד 4 ) . בת"א (שלום באר שבע) 3865/99 ממן נ' רשת הריבוע הכחול בע"מ (22.3.05), נדחתה תביעתה של מי שהחליקה בחנות בשל שמן שנשפך על הרצפה מבקבוק שהתבקע; נפסק, מפי שופט בית משפט השלום (כתוארו אז) אריאל ואגו, כי הואיל ואיש לא החליק לפניה, יש להניח שמדובר היה בכתם "טרי"; לאור זאת, ובהתחשב בכך שהובאו עדויות בדבר פעולות הניקיון השוטפות בחנות, נקבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח במה "כשלה" מפעילת הסופר; המדובר היה בכתם "טרי", ועצם העובדה שמי מעובדי הסניף לא הספיק להבחין בו עובר לנפילתה לא מלמדת על התרשלות כלשהי...".

ה. הכרעה:
1. לאחר שמיעת הצדדים ועיון במוצגים שהציגו אני קובעת כי התביעה נדחית, וזאת מן הנימוקים הבאים:

2. התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש הימנה להוכחת טענותיה – בשלב הראשון לא הוכיחה כי הנזק, אם נגרם כלל, אכן אירע בשטחה של הנתבעת; לא הביאה תצלומים מתוארכים של מקום האירוע הנטען; לא הביאה תצלומי הרשת בה נתקעה, לטענתה, רגלה, כפי שהיא הושלכה על רצפת הנתבעת; לא הביאה לעדות את בנה ו/או כל אדם אחר שנכח במקום בעת האירוע ויכול להעיד על שארע – אם ארע; בשלב השני – לא הוכיחה הנזק שנגרם, במידה ואכן נפלה בתחום הנתבעת; לא הסבירה הסתירה בין טענתה כי רגלה היתה נפוחה לאחר האירוע לבין ממצא בדיקת הרופא לפיו רגלה לא היתה נפוחה כלל; כמו כן לא המציאה חוו"ד רפואית כנדרש; בשלב השלישי – לא הוכיחה רשלנות הנתבעת.

במצב דברים מעין זה אינני יכולה לאמץ גרסת התובעת, באשר, כאמור, אין לה התימוכין הנדרשים.

3. התובעת לא הוכיחה כל רשלנות שהיא מצידה של הנתבעת אשר היוותה הגורם לנפילה, אם ובמידה שנפלה בתחומה.

4. במסמכים הרפואיים שצרפה התובעת לכתב תביעתה מצוין כי בעבר נחבלה ברגלה השמאלית, זו אשר גם עתה נפגעה לטענתה, ובעקבות חבלה זו עברה ניתוח באזור הקרסול, ויתכן שעקב בעיה זו נגרמה הנפילה, שלא היתה קורית לאדם בעל רגל בריאה.
5. כמו כן עולה כי בבדיקות שנערכו לתובעת לאחר האירוע הנטען לא אובחן כל נקע ברגלה השמאלית ואף לא נפיחות כלשהי, דבר אשר משמיט את הקרקע תחת טענתה של התובעת כאילו בעקבות האירוע נגרם לה נקע ברגלה. על התובעת היה – דווקא עקב הבעיות ברגלה מהעבר – לשים לב היכן היא מציבה רגלה - במיוחד באזור הפירות והירקות. רשת קטנה ביותר בעלת גודל קטן אינה מהווה מכשול באשר הינה חסרת משקל כמעט ושטוחה לחלוטין, ואינה מחומר מחליק (מעין נייר טישיו).

6. כמו כן מעיון בתצלום שהוגש ע"י הנתבעת ובו נראית רשת דומה כשהיא מושלכת על קרקע החנות וכן ממימוש הרשת שהוצגה בפני אני קובעת כי אין זה סביר שנעל תתקע ברשת כה קטנה עד כי תביא לנפילה ארצה.
לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי דין התביעה להידחות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה בחנות

  2. החלקה בחנות

  3. ביטוח תכולת חנות

  4. הכנסה רעיונית מחנות

  5. ביטוח נזקי מים בחנות

  6. תביעה נגד חנות בגדים

  7. איחוד חנויות בקומת קרקע

  8. איחור בפינוי חנות בשכירות

  9. הסכם למכירת זכויות בחנות

  10. חסימת חלון ראווה של חנות

  11. התנפצות חלון ראווה בחנות

  12. העברת זכויות שכירות בחנות

  13. תביעה נגד איקאה - נפילה בחנות

  14. שימוש בשטח מחוץ לחנות שלא כדין

  15. פיצוי לקוח על צפצוף ביציאה מחנות

  16. עתירת המערערים לעניין חיבור החנויות למים

  17. היתר להגדלת דירה בקומת קרקע בצמידות לחנות קיימת

  18. שיטת קונסיגנציה - החזרת סחורה בחנות לצורך מכירתה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון