להלן פסק דין בנושא החזר דמי שכירות: 1. תביעה להשבת תשלומי דמי שכירות, בסכום מצטבר של 7,500 ₪, אשר לפי הטענה נגבו שלא כדין. רקע - 2. התובעת עוסקת בבניית ציפורניים, פדיקור ומניקור (להלן לשם הקיצור: "פדיקור", "פדיקוריסטית", לפי העניין). הנתבע הוא מעצב שיער המפעיל מספרה (להלן: "המספרה"). 3. התובעת והנתבע התקשרו ביניהם בהסכם לפיו התובעת תפעיל, בחלק מסויים מן הגלריה המצויה במספרה, עמדה בה תעסוק בפדיקור וכי תמורת הפעלת עמדה זו תשלם לנתבע סכום של 1,500 ₪ לחודש. ההסכם הוא קצר, מוכתר בכותרת "סיכום פגישה" ואינו מגדיר במדוייק את טיב מערכת היחסים בין הצדדים. אולם בהסכם נקבע כי בין הצדדים לא יתקיימו יחסי עובד-מעביד וכל צד יעסוק באופן עצמאי ויהא אחראי לפעילותו שלו, כלפי הלקוחות, רשויות המס ובכלל. בנוסף, התשלומים נקבעו ליום מסויים בחודש "לכל חודש שכירות". אין ספק, אפוא, ומבחינה מעשית גם לא היתה מחלוקת, כי ההסכם הינו הסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות"). 4. הסכם השכירות נחתם ביום 31.3.10 והוא מתייחס לתקופה של 11 חודשים החל מיום 5.5.10 ועד ליום 30.3.11. בהתאם להסכם השכירות, הפקידה התובעת בידי הנתבע מראש 11 שיקים דחויים בסך 1,500 ₪ כ"א. הסכם השכירות מהווה חידוש להסכם קודם. התובעת הפעילה עמדת פדיקור במספרה עוד משנת 2009. טענות התובעת - 5. לטענת התובעת, בהסכם השכירות אמנם אין התייחסות להיפרדות הצדדים לפני תום תקופת ההסכם, אולם הוסכם בין הצדדים בעל פה במועד חתימתו כי כל אחד מן הצדדים יהא רשאי להביא את ההסכם לסיומו בהתראה של שבועיים מראש. לטענת התובעת, בתחילת חודש אוקטובר 2010 פנה אליה הנתבע בדרישה לפנות את המקום תוך שבוע, בשל אי-התאמה של התובעת למקום לטענתו ומאחר ומצא שוכרים אחרים במקומה. התובעת החלה לחפש מקום חלופי. ביום 20.10.10 הודיעה התובעת לנתבע בעל פה כי מצאה מקום חלופי והיא מעוניינת לעזוב בתחילת נובמבר. אולם אז טען הנתבע בפניה כי השוכרים שהיו מעוניינים במקום חזרו בהם. הנתבע הודיע לה כי בין אם תישאר במושכר ובין תעזוב, עליה להמשיך ולשלם שכירות מלאה, למעט התשלום עבור החודש האחרון להסכם עליו הוא מוכן לוותר כאות לרצון טוב. זאת למעט אם תמצא פדיקוריסטית אחרת שתיכנס בנעליה ואזי תהא משוחררת מהחוזה. לטענת התובעת, ביום ששי 22.10.10 הגיעו למספרה בתה של התובעת ובעלה וניסו לשכנע את הנתבע למצוא פתרון, תוך שהם מציעים לו לשלם גם בגין חודש נובמבר 2010, מה שייתן בידו שהות למצוא שוכרת אחרת, אך הנתבע סירב. ביום 31.10.10 מסרה התובעת לנתבע מכתב בדבר סיום יחסי השכירות, תוך שהיא מקליטה באופן סמוי את השיחה שנלוותה למסירת המכתב והשיחה שנוהלה בינה ובין הנתבע. החל ממועד מסירת המכתב עזבה התובעת את המספרה והחלה לשכור מקום אחר אותו היא שוכרת גם כיום. טענות הנתבע - 6. לטענת הנתבע, במחצית השניה של חודש אוגוסט 2010, באחת משיחותיו עם הסייעת שלו במספרה בשם יאנה, היא סיפרה לו ששמעה כי התובעת מחפשת מקום חלופי ומתכננת לעזוב את המספרה לפני תום תקופת השכירות. הנתבע פנה אל התובעת וזו אישרה כי היא אכן בודקת אופציות למעבר למקומות אחרים. הנתבע השיב לתובעת כי באותה עת התעניינו שתי נשים אחרות באפשרות להפעיל עמדת פדיקור במספרה וכי בתחילה דחה אותן מאחר והמקום היה תפוס ע"י התובעת, אולם עתה לאור רצונה של התובעת לעזוב הציע הנתבע כי יפנה אליהן ואם הן מעוניינות להיכנס במקום התובעת ניתן יהיה להעביר את הסכם השכירות מהתובעת אליהן. לטענת הנתבע, פנה אל שתי השוכרות הפוטנציאליות והן הסכימו לתנאים והביעו נכונות. הנתבע ביקש מהתובעת להחזיר לו תשובה תוך שבוע אם היא מצאה מקום והיא מעוניינת להעביר אליהן את הסכם השכירות. לאחר שבוע פנה הנתבע לתובעת ושאל אם מצאה מקום אך היא השיבה בשלילה. הנתבע בדק עם השוכרות הפוטנציאליות אם הן עדיין מעוניינות והן השיבו כי הנושא יהא עדיין רלבנטי למשך כשבועיים נוספים. הנתבע פנה לתובעת וביקש ממנה שתחזיר תשובה בעוד כשבועיים אם מצאה מקום. לאחר שבועיים אלו אמרה התובעת שלא מצאה מקום אחר. הנתבע הודיע לשתי השוכרות הפוטנציאליות כי השוכרת שלו לא עזבה ולכן לא יוכל להתקשר עימן. לטענת הנתבע, כעבור כשלושה שבועות נוספים, פנתה אליו התובעת ואמרה שהיא מצאה מקום אחר. הנתבע השיב לה שאין בעיה מבחינתו לבצע את ההחלפה ויפנה אל השוכרות הפוטנציאליות לבדוק אם הן עדיין מעוניינות להיכנס בנעלי התובעת. הנתבע פנה אליהן אך הן השיבו כי כבר מצאו מקום אחר והנושא כבר אינו רלבנטי מבחינתן. לטענת הנתבע, הוא פרסם מודעה על חזית המספרה כי דרושה פדיקוריסטית והוא מציע חדר להשכרה ואף פרסם מודעות באינטרנט ברוח זו. אולם הוא הודיע לתובעת כי אם היא לא תמצא פדיקוריסטית אחרת שתיכנס במקומה היא מחוייבת להסכם השכירות ואינה יכולה להסתלק ממנו. לטענת הנתבע, הפעלת פדיקוריסטית במספרה, כמו גם הפעלת קוסמטיקאית, הינן סינרגטיות לפעילות המספרה ואי-הפעלת פדיקוריסטית מסב לו נזק של ממש. לטענתו, מאז עזבה התובעת את המושכר ועד היום עשה מאמצים למצוא פדיקוריסטית אחרת, אולם הדבר לא עלה בידו. מעז עזיבת התובעת ועד היום יש במספרה רק קוסמטיקאית. הכרעה - 7. דין התביעה להידחות. אשר למחלוקת העובדתית, אני מבכר את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת. גרסת הנתבע, אשר אני נותן בה אמון, היא קוהרנטית ומתיישבת היטב עם כלל נסיבות העניין. גרסת הנתבע אף נתמכת בעדותה של הסייעת במספרה, יאנה. זו האחרונה היא אמנם עובדת של הנתבע, אך עדותה אינה נטולת משקל. גם עיון בתמליל ההקלטה שצירפה התובעת מבסס לטעמי לכל הפחות באותה המידה את גרסת הנתבע, ושמא אף תומך בה יותר מאשר הוא מחזק את גרסת התובעת. גרסת התובעת, לעומת זאת, מוקשית, בכמה וכמה היבטים. לא הוצג כל הסבר או טעם אשר יניע את הנתבע לדרוש מן התובעת לעזוב את המושכר בהתראה כה קצרה כנטען על ידה, לאחר תקופה ארוכה בה ניהלו מערכת יחסים מוצלחת למדי מבחינת שני הצדדים. יתרה מכך; אפילו אם נלך לשיטת התובעת, כאשר הודיעה ביום 20.10.10 לנתבע כי מצאה מקום חלופי, הודיע לה הנתבע כי השוכר שהיה מעוניין במקום חזר בו ועליה להישאר במושכר. גם לשיטתה, אפוא, החל מנקודת זמן זו ואילך, לא נדרשה עוד ע"י הנתבע לעזוב את המושכר אלא, לדבריה שלה, היא זו שהיתה מעוניינת לעזוב החל מתחילת נובמבר. אכן, הן התנהלותה של התובעת והן דרך טיעונה בתביעה, מכוונים לאמיתו של דבר אל עבר נסיון להסביר מדוע היתה רשאית לעזוב את המושכר טרם סיום תקופת השכירות וממילא אינם תומכים בכך שנדרשה לפנות את המושכר. ברם, משעה שהטענה ממנה מבקשת התובעת להיבנות הינה כי ניתן להביא את החוזה לסיומו בכל עת בהתראה של שבועיים מראש, הנטל להוכיח טענתה זו המקנה לה אפשרות לפנות את המושכר במהלך תקופת השכירות המוגדרת בהסכם השכירות, מוטל על התובעת, והתובעת לא עמדה בו. אדרבא; עצם הנסיון לבסס את תביעת התובעת תחילה על דרישות כאלה ואחרות מצד הנתבע לעזיבת המושכר, מחליש את הטענות בדבר סיכום בעל פה מעין זה. שהרי אם אכן היה קיים סיכום בעל פה כנטען ע"י התובעת, הרי שלא היה זה משנה כלל ועיקר אם הנתבע ביקש מהתובעת לפנות את המושכר אם לאו. בין כך ובין כך רשאית היתה התובעת להודיע לנתבע על סיום החוזה. אך לא זו הדרך בה פעלה התובעת ולא זה היה קו הטיעון שלה. 8. הסכם השכירות הינו הסכם לתקופה קצובה. בשונה מן ההסדרים לעניין הסכם שכירות לתקופה בלתי קצובה (סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971), הרי שבהסכם לתקופה קצובה, הכלל הוא כי השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות (סעיף 13(א) לחוק) וזאת מן הסתם במשך כל תקופת השכירות עליה הוסכם. לכלל זה חריגים, אשר אין צורך לפרטם כאן שכן לא נטען לקיומם, ואשר בכל מקרה על השוכר להיות מסוגל להצביע עליהם ולבססם. תביעתה של התובעת, הלכה למעשה, אינה אלא נסיון ליתן גושפנקא להפרת הסכם השכירות על ידי התובעת רק מאחר ומצאה מקום אחר אשר העדיפה מטעמיה לשכור אותו. לאור האמור לעיל, אני קובע כי התובעת לא היתה רשאית להודיע באופן חד צדדי על עזיבת המושכר; הנתבע רשאי היה לפדות את השיקים הדחויים כפי שאכן עשה; וממילא התובעת אינה זכאית להשבה בגין התשלומים ששילמה. 9. אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 10. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין. שכירותדמי שכירות