בור בכביש בגלל גשם

להלן פסק דין בנושא בור בכביש בגלל גשם:

     

א. הטענות ע"פ כתבי בי-הדין:
1. בתביעתו טען התובע כי במהלך נסיעתו בכביש המצוי בתחום השיפוט של הנתבעת ביום 6/10/09 ובעקבות גשמים עזים שהיו באותו יום רכבו שקע בבור שמצוי היה בשטח הכביש. בעקבות שקיעה זו, נפגע רכבו וניזוק כמתואר בכתב התביעה. לטענתו של התובע הנזקים לרכבו נגרמו בעקבות רשלנותה של הנתבעת אשר לא טרחה לתקן המפגע במקום.

2. בכתב הגנתה הכחישה הנתבעת אחריותה לקרות הנזקים ברכב התובע, וטענה כי הללו נגרמו מחמת רשלנותו הוא, באשר הוא לא האט מהירות נסיעתו טרם נכנס לשלולית ולא נקט אמצעי זהירות כנדרש ממנו.

ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
באופן כללי קיימים בשיטת המשפט הישראלי שני נטלי הוכחה: האחד – נטל ההוכחה במשפט הפלילי, המחייב שכנוע מעבר לכל ספק סביר והשני – נטל ההוכחה במשפט האזרחי, המסתפק ברמת שכנוע בדרגת הטיית מאזן ההסתברות.
לא קיימת מידת הוכחה שלישית, אם כי בית המשפט יחמיר או יקל בדרישות אותן יעמיד לצורך הטיית מאזן ההסתברות בהתאם לנסיבות, ומטבע הדברים ככל שמדובר בטענה חמורה יותר, תידרשנה ראיות משכנעות יותר.
במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא), כלומר פלוני התובע את אלמוני חייב להוכיח בראיות כי אלמוני אכן חייב לו. על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים.
במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן, ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד; על התובע להוכיח את תביעתו במשקל של למעלה מחמישים אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו. חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת); בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה הינה יותר מ- 50%. בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן ההסתברויות כי "...דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".
המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע מוטל הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק.
נטל השכנוע הינו החובה להוכיח טענת בעל דין כלפי יריבו, בהתאם לדין המהותי. בד"כ יוטל נטל זה על שכם התובע.
הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה. כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש.
באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע.
נטל הבאת הראיה הינו חובה דיונית הטפלה לחובת נטל השכנוע ומשמעותה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע ותמיכה ביסודות המקימים את עילת התביעה. על כן יפתח התובע את מסכת הראיות ובסיומה רשאי הנתבע להביא ראיותיו. לעניין היריב, משמעות הנטל הינה הבאת ראיות להשמטת הבסיס מתחת הראיות שהובאו לחובתו.
לדוגמא ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.
על מנת שביהמ"ש יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע ביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לביהמ"ש כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זה? אם ימציא לביהמ"ש כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקבל על ביהמ"ש לפסוק לטובתו.
היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלו, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז ביהמ"ש יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסוק אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.
לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע.
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.
עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה.
אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.
בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי די בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.

ג. הדיון:
1. התובע חזר בדיון על טענותיו לפיהן הנזקים ברכבו נגרמו עקב רשלנותה של הנתבעת בטיפול בבור שהיה במקום ובמחדלה של אי פתרון בעית הניקוז. במידה והנתבעת היתה פועלת בעניין לא היתה נקרית שלולית המים הגדולה בה שקע רכבו. התובע הוסיף וציין כי רכבו שקע בצורה כה חמורה עד אשר הנוסעים אשר נסעו עמו נאלצו לצאת מהרכב דרך החלונות והם אלו אשר דחפו הרכב על מנת להוציאו משלולית המים העמוקה.
בהמשך הדיון התובע תיקן דבריו וציין כי אין מדובר בבור אלא בחלק כביש שנבנה בזוית שקועה ברחוב הראשי בעיר עכו, עיר בה גדל, אשר הוא נוהג לנסוע בו מדי יום. לדבריו, הוא לא הבחין בשעת ערב חורפית חשוכה בשלולית לפני שנכנס אליה, מאחר שלפניו נסעו מכוניות נוספות. כן ציין כי כל האירוע ארך שניות בודדות, בהן נסע במהירות של כ – 20-30 קמ"ש, עד אשר הגיעו המים לגובה דלתות הרכב, כך שלא היה סיפק בידו להיערך לקראת המפגש עם השלולית. התובע הוסיף עוד וציין כי במקום לא היה כל שילוט מטעם העיריה המזהיר מפני סכנת הצפה, וזאת בניגוד לשילוט כזה המצוי באזור המנהרה המצויה קרבת מקום. לגישתו, עקב בעיות ניקוז נוצרה שלולית כה רחבה ועמוקה. ואילו העיריה היתה מטפלת בבעיית הניקוז במקום זה, לא היה קורה האירוע.

2. נציג הנתבעת טען בדיון התובע לא הוכיח קיומו של בור או שקע רחב בכביש, אשר הוא הסיבה לשקיעתו של רכב התובע. כמו כן ציין נציג הנתבעת כי באשר אין לנתבעת כל שליטה על כמות הגשמים שיורדים בחורף, אין לה אפשרות לחזות מראש היכן ייקוו כמויות מים גדולות. הנציג טען כי היה על התובע להימנע מלהיכנס לזירת האירוע כשהבחין כי המקום מוצף.
כן הוסיף נציג הנתבעת וציין כי הכביש מלכתחילה נבנה בזוית המיוחדת על מנת להסדיר זרימת מי הגשמים אל הקולטנים המצויים בצידי הכביש סמוך ומתחת לאבני השפה של המדרכה.

ד. המצב המשפטי:
אחריותה של הרשות המקומית לטפל בתשתיות הניקוז קבועה בסעיף 235(2) לפקודת העיריות (נוסח חדש) לפיו:
"בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: ...(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט..."
ראשית בקביעת קיומה של אחריות הנתבעת או שלילת קיומה יש לקבוע ממצאים בשאלה העובדתית הנוגעת למצב רשת הניקוז ויכולתה של האחרונה לעמוד בתנאים הנדרשים לצורך ניקוז מי גשמים ביום האירוע.
להלן סקירת קצרה של מספר פסקי דין בנושא:
1. בבוקר ה-22.11.2004 נכנסה גב' קורמישוב, תושבת לוד, לרכבה וגילתה, שהוא מוצף. הסיבה להצפת הרכב היתה לילה גשום במיוחד, במהלכו נסתמו קולטני הניקוז שברחוב בעלים, שקיות פלסטיק וכיו"ב.
הרכב היה מבוטח בביטוח מקיף, וחברת הביטוח שילמה את שוויו (שהוערך כאובדן גמור). כעת פנתה חברת הביטוח לתבוע את העירייה בגין הנזק (ת"א (רמ') 4447/05, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית לוד). טענתה של חברת הביטוח היתה, שהעירייה אחראית לטיפול ברחובות ובניקוזם, ושאילו דאגה העירייה לניקוי הרחובות והתכוננה כראוי למצב, הקולטנים לא היו נסתמים, המים היו זורמים למערכת הניקוז העירונית, והנזק לא היה מתרחש.
העירייה טענה שתי טענות עיקריות: ראשית, שעשתה חובתה בניקוי הרחובות, לא התרשלה בפעולת ניקוי הרחובות, ולכן עשתה כל שביכולתה למנוע התרחשות כמו זו שפגעה ברכבה של גב' ק', ושאין לה אחריות מוחלטת על כל דבר המתרחש בתחומה. לחלופין טענה העירייה טענה נוספת – כוח עליון.
סעיף 235 לפקודת העיריות קובע בין היתר, שהעירייה "תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט".
בית המשפט הסתמך על ע"א 2906/01, עיריית חיפה ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, שם פסק בית המשפט העליון, שהעירייה היא האחראית על מצב הרחובות, היא בעלת היכולת הטובה ביותר לטפל ברחובות, ועליה הוטלה החובה החוקית. כמאמר בית המשפט העליון באותו פסק דין "המידע, השליטה והפיקוח באשר לאיכותה ולמצבה של תשתית הניקוז העירונית מצויים בידי העירייה מתוקף סמכויותיה על פי דין. היא, אפוא, הגורם שבידיו האמצעים הטובים ביותר להכרת צורכי הניקוז בשטח המצוי בתחום שיפוטה והיא מונעת הנזק היעילה ביותר. בשל כל אלה, יכולה וצריכה עירייה סבירה לצפות כי התרשלות מצידה בביצוע הפעולות הנדרשות להקמה, לתחזוקה ולהתאמה של תשתית הניקוז העירונית, לרבות על דרך של מחדל, עלולה לגרום נזקים למבנים ולתושבים כתוצאה מהצפה".
בית המשפט פסק נגד העירייה. הוא קבע, שלעירייה אין רק חובה כללית כלפי האזרחים ככלל לנקיון הרחובות ולניקוזם, אלא שעליה גם לצפות מראש נזקים העלולים להיגרם לפרט, ולפעול למניעתם כאשר היא אינה עושה זאת היא תישא בחובה לפצות את האזרח.
2. פסק דין של בית המשפט העליון, המטיל על רשויות מקומיות אחריות כדלקמן:
בנסיבותיו של ע"א 73/86, שטרנברג נ' עיריית בני ברק היו העובדות כדלקמן: המערער הוא בחור ישיבה, אשר בחג הסוכות יצא לתפילה ובידיו טליתו וארבעת המינים. ברח' רש"י נאלץ לקפוץ מעל מי השלולית שם, ובנחיתתו נפל ונפצע. הוא תבע את עיריית בני ברק בשל ההצפה, שאילצה אותו לקפוץ. העייריה טענה, שההצפות נגרמות באופן קבוע ברחוב, משום שתושביו נוהגים להשליך לאסלותיהם חפצים שונים הסותמים את הביוב. אין ולא יכולה להיות לה שליטה על הדבר.
בית המשפט העליון קבע, שהתנהגות התושבים לא רק שאינה מהווה עילה לפטור את העירייה, אלא אדרבא, זו סיבה להטיל עליה אחריות. אם העירייה מודעת לבעיה ברחוב הנמשכת משך שנים, עליה לצפות, שמצבים כמו זה של שטרנברג יתעוררו, ולכן מוטל עליה לפעול לפתרונה, אפילו התושבים גורמים לה. בית המשפט שם קבע (מש כמו במקרה של גב' ק'), שלעירייה יש לא רק חובה לטפל במערכת הביוב מכוח פקודת העיריות, אלא היא זו בעלת הידע בדבר המצב והיכולת האפקטיבית לעשות כן.
לפיכך בית המשפט חייב שם את העירייה בפציעתו של שטרנברג.
הכרעה:
1. התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש הימנו לצורך הוכחת רשלנותה של הנתבעת בתחזוקת מערכות הניקוז במקום ביום האירוע.
מקובל עלי תצהירו של מהנדס הנתבעת, מר ריסין, אשר קובע כי במקום האירוע לא היו ביום האירוע כל ליקויים שהם, וכן כי מערכות הניקוז המצויות בו היו תקינות ועמדו בדרישות החוק.
כאמור, התובע אשר על כתפיו הונח נטל הראיה - לא הוכיח ע"י חוות מקצועית וכן עדים כי העיריה התרשלה בחבותה בעניין ניקוז נכון של רחוב זה, ועל כן אינני יכולה לקבל טענתו בדבר התרשלותה של הנתבעת.

2. באשר לאישור מאת השירות המטראולוגי אשר הומצא ע"י התובע וממנו עולה כי ביום האירוע במשך כשעה ירדה באיזור כמות גשמים של 7 מ"מ, אני קובעת כי אין בידי לקבוע מסמרות בעניין, מאחר שהתובע לא ציין רמת כמות זו ביחס לכמויות גשמים אחרות, ולא הגיש כל חוו"ד מומחה.
לסיכום אני קובעת כי טענת התובע לפיה עוצמת הגשמים היא הגורם לקרות נזקיו נדחית מהסיבה הבאה:
נקבע בעבר בפסיקה כי –
"...השאלה האם אכן מדובר במשקעים נדירים שההסתברות להתרחשות שיטפונות בעטיים הינה ...היא בראש ובראשונה שאלה שבמומחיות.." (דברי כב' צבי כספי בת.א. 25102 בעניין אברהם עידן נ' עיריית ת"א ואח' מיום 3/7/06).
לאור קביעה זו אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי כמויות הגשם שירדו באותו יום הינן כמויות חריגות; התובע לא סמך טענותיו על חוו"ד מומחה בעניין, ובאין בפני חוו"ד מעין זה, אין בידי הכלים לפסוק לכאן או לכאן ולקבל טענתו בעניין.

3. מעיון בתמונות שצורפו מזירת האירוע עולה כי המקום היה מואר היטב אותו יום בתאורת רחוב, עובדה המשמיטה מאליה טענת התובע לפיה לא הבחין ולא יכול היה להבחין בשלולית שנקוותה במקום; ניתן לראות לצד השלולית את אבני השפה של הכביש, אבנים אשר להערכתי גובהן לא עולה על עשרים ס"מ, כלומר גובה שולי השלולית היה כ-10-15 ס"מ לכל היותר ולא מדובר בבור אלא בזוית מסוימת של בנית כביש.

4. אני קובעת כי נהיגה בלתי זהירה של הנהג ואי נקיטת אמצעי זהירות במזג אוויר גשום ובחשיכה היא שגרמה לנזקיו. הנהג נסע במהירות לא מתאימה באופן שהתעלם לחלוטין ממזג האוויר הגשום אותה שעה ומשלוליות שיכולות להיקוות למשך זמן קצר ותוך כדי ירידת גשמים. היה עליו להימנע להיכנס לשלולית – ובמיוחד לאחר שבחן מכוניות שנסעו לפניו באותה שלולית. אפשר שאם היה נוסע הנהג במהירות איטית מאוד ובזהירות, היה צולח השלולית בשלום בלא כל תקלה שהיא לרכבו.

5. נתון נוסף המפחית מאמינות עדותו של הנהג הינה העובדה כי הוא היחיד אשר ניזוק מהשלולית הזו – לדבריו, משראו יתר המכוניות אשר נסעו אחריו כי הוא נתקע בשלולית, שבו על עקבותיהן ולא נכנסו לשטח השלולית, ובכך מנעו הנהגים מעצמם נזקים למכוניותיהם.

6. יש להדגיש כי הנהג הינו נהג מונית במקצועו המכיר היטב המקום בכל העונות, דבר המגביר חובות הזהירות המוטלות עליו. היבט נוסף של היותו נהג מונית הינו בעובדה כי ברכבו ודאי מצויה מערכת קשר פנימית של תחנת המוניות, ויכול היה לברר טרם נכנס לשלולית עם חבריו הנהגים – אפשרות או אי אפשרות הכניסה לשלולית.

7. מאחר ומדובר בכביש ראשי, שנסלל בזוית המיוחדת לצורך ניקוז מי הגשמים – הרי אין זה החורף הראשון בחייו של הנתבע, כתושב עכו או כנהג מונית. ואין להניח ששלולית זו נקוותה זו הפעם הראשונה ברחוב זה. אפשר שנגרמה סתימה זמנית באותו הזמן עקב חדירת עלים למערכת הניקוז, ואין זה סביר להטיל על העיריה שתפזר פקחים בעת ירידת הגשמים לאורך כל רחובות העיר על מנת למנוע היקוות שלוליות מים.
גם אם חלה אחריות מסוימת על הנתבעת, הרי במקרה שלפנינו לא הוכיח כי היא התרשלה והזניחה הטיפול בעניין הניקוז באזור זה.

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות העניין אני קובעת כי דין התביעה להידחות ללא צו להוצאות.



8. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם.

לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה לבור בכביש

  2. כתמי צבע על הכביש

  3. עתירה לסגירת כביש

  4. פגיעה במחסום כביש

  5. נפילה לתעלה בכביש

  6. בור בכביש בגלל גשם

  7. סיכון חיי אדם בכביש

  8. התנגשות במחסום בכביש

  9. תאונת דרכים בכביש 22

  10. הצעת חוק כביש מספר 45

  11. עורכי דין כביש 6

  12. אדמת מושע קרובה לכביש

  13. הצעת חוק כביש מספר 80

  14. נפילה במהלך חציית כביש

  15. הצעת חוק כבישים עוקפים

  16. החלקה על כתם שמן בכביש 1

  17. פגיעה בעץ בנסיעה בכביש

  18. תאונה בגלל אבן על הכביש

  19. נזק לרכב בגלל בור בכביש

  20. חסימת כבישים תל אביב מחאה

  21. סגירת כבישים בשבתות ובחגים

  22. תאונה בחזרה לכביש מהשוליים

  23. אחריות לנזקים עקב בור בכביש

  24. תאונה בכביש 4 תל אביב אשדוד

  25. נזקים לכביש עקב נסיעת טנקים

  26. תאונה בגלל כתם שמן על הכביש

  27. תאונת דרכים עם רכב מטאטא כביש

  28. תאונת דרכים בגלל עבודות בכביש

  29. תאונה עם רכב חונה בשולי הכביש

  30. תאונת דרכים בכביש תל אביב חיפה

  31. חסימת גישה לעסק עקב עבודות בכביש

  32. הדלקת אורות ברכב חונה בצידי הכביש

  33. השפעות שליליות של כביש חוצה ישראל

  34. צו כביש ארצי לישראל (החלת החוק על מקרקעין מסויימים), התשס"ח-2007

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון