להלן פסק דין בנושא אפליה בכניסה למועדונים של יוצאי אתיופיה: טענות הצדדים וההליכים: לפניי שתי תביעות קטנות על סך של 30,000 ₪ כל אחת, שהגיש כל אחד מהתובעים בנפרד כנגד הנתבעים. התביעות אוחדו בפניי. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.10.09 הגיעו התובעים שהם בני העדה האתיופית, יחד עם חבר לפתח כניסת מועדון "החתול והכלב" המצוי ברח' קרליבך בתל אביב (להלן: "המועדון") והמנוהל ע"י הנתבעים. התובעים המתינו בפתח המועדון והמאבטחים הורו להם להמתין לנתבע 5 המשמש כ"סלקטור" במקום (להלן: "המארח"), משהגיע המארח לכניסה הוא דחה אותם בטענה שהמקום למוזמנים בלבד והפנה אותם לפאבים המצויים בעבר הרחוב. כעבור מספר דקות הגיעו למקום חבריהם של התובעים, מר איתי שדה ומר עמיחי גרינבלד שהינם בהירי עור, והמארח הורה למאבטחים להכניסם מבלי לשאולם אם הם מוזמנים כלל. הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי אין יריבות בין הנתבעים 2 - 5 לתובעים שכן רק הנתבע 1 הוא הבעלים הפעיל של המועדון. הנתבעים 2-4 משמשים כנותני שירות יחסי ציבור למועדון (כפרילנסר) והנתבע 5 עובד במועדון כמארח. הנתבעים הכחישו כל טענה לאפליה או גזענות וטענו כי המועדון מקבל בברכה כל אחד המבקש להיכנס ולבלות בו, בכפוף למגבלות גיל, התנהגות הולמת בכניסה, היעדר מסוכנות ולבוש הולם. הנתבעים טענו כי מדובר במהלך מתוכנן מראש כשהתובעים שמים לעצמם מטרה להערים ולהכשיל את הנתבעים במטרה להתעשר ולזכות בפרסום. לעצם דחיית כניסתם של התובעים למועדון, נטען כי התובעים היו מוכרים למארח כמעורבים בתקרית שאירעה בקיץ 2009 בכניסה למועדון ה"קלרה", שם התלהטו הרוחות על רקע דומה. הנתבעים טענו כי הצורך בסינון קהל המבלים הינו צורך הכרחי הנובע מחשש למסוכנות ועל מנת למנוע אלימות בתוך המועדון שבו נצרך אלכוהול. הנתבע 4 הגיש כתב הגנה אולם לא התייצב לדיון. יוער כבר בשלב זה כי תיקים אלה שהוגשו כתביעה קטנה לא נוהלו במתכונת המקובלת. כתבי הטענות התפרשו על פני 15 ו- 20 עמודים ובמסגרתם הופניתי לפסיקה, הוראות חוק ופרסומים. ניכר שהתובעים לוו ע"י עורכי דין, שאף נכחו בדיון וכלכלו כל צעד ושעל בניהול ההליך. יצוין כי התובע מר ג'אדה פקדו הוא מתמחה במשפטים העובד במשרד עורכי הדין שסייע בדבר. על כן, היקפו של פסק דין זה חורג מהמקובל בהליך. מסכת הראיות : מטעם התובעים העידו התובעים עצמם, מר איתי שדה שהוכנס למועדון ומר ארז יוסף שצילם את האירוע. הסרטון שצולם באמצעות הטלפון הסלולרי הוצג אף הוא בדיון. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 1, 2 ו- 5, מר איימוס איינו העובד במועדון כברמן ומקבץ מהמבלים במועדון. דיון : חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק") נחקק בין היתר על רקע התופעה הפסולה והמשפילה של סלקציה בכניסה למועדונים וע"מ למגר כל תופעה של גזענות. החוק קובע בסעיף 3 כי מי שעיסוקו בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה במתן הכניסה למקום הציבורי מחמת גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השתייכות מפלגתית ועוד. טענת היעדר יריבות הנתבעים טענו כי אין יריבות בין הנתבעים 2 - 5 לתובעים שכן, רק הנתבע 1 הוא הבעלים הפעיל של המועדון. בסעיף 3(ג) לחוק נקבע כי עיסוק בהפעלת מקום ציבורי כולל בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו. הוכח כי הנתבעים כולם בעלי זיקה להפעלת המקום והנתבע 2 הודה כי כיחצ"ן של המועדון הוא אחראי לכל הפעילות במקום ולכל נוהל הכניסה אל המועדון. כך גם הנתבעים 3 ו-4 (שבחרו שלא להעיד והאחרון שאף לא התייצב). הנתבע 5 היה המארח והאחראי באופן ישיר על הכניסה למועדון. משכך, קיימת יריבות בין כל הנתבעים לבין התובעים. טענת האפליה המועדון הוא בגדר מקום ציבורי, הוכח (ונראה כי הדבר אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים) כי בעוד כניסתם של התובעים נדחתה, חבריהם שאינם ממוצא אתיופי הוכנסו למועדון. בסעיף 6 לחוק קבע המחוקק שורה של חזקות המעבירות את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע. בכלל זאת נקבעה החזקה כי אם הנתבע מנע כניסה למקום ציבורי לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; שאז על הנתבע הנטל להראות כי לא פעל מתוך אפליה. לפיכך ובהתאם לסעיף 6, הנטל להוכיח כי כניסת התובעים נמנעה שלא מחמת אפלייה מוטל על שכמי הנתבעים. האם עמדו הנתבעים בנטל ? התובעים העידו כי המארח טען בפניהם כי המסיבה הינה למוזמנים בלבד. הנתבעים לא אישרו זאת בכתב ההגנה וממילא ברור כי לא היה כך הדבר שכן חבריהם של התובעים נכנסו למועדון ללא כל הזמנה מראש. במסגרת החקירה אישר אף המארח כי לא היתה באותו מועד כל מסיבה סגורה. הנתבעים טענו כי כניסת התובעים למועדון נדחתה שלא בגלל צבע עורם אלא מפאת הצורך בשמירת הסדר הציבורי ומניעת כניסה של מי שזוהו ע"י המארח כמעורבים בתקרית אשר ארעה בקיץ 2009 בכניסה למועדון ה"קלרה". נטען כי המארח עבד אף במועדון הנ"ל ובמסגרת אותו אירוע התלהטו הרוחות והתנהל דין ודברים נוקב ומאיים בין התובעים (ואחרים) לבין עובדי המועדון. התובעים אישרו כי אכן היה אירוע קודם וכי הנתבע 5 נכח בו, אולם הכחישו מכל וכל כי עוררו מהומה. לאחר בחינת הראיות והעדויות, מצאתי כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי כניסתם של התובעים למועדון נמנעה שלא מחמת אפליה. אנמק. הנתבעים טענו כי בכניסה למועדון יש שמשה חד כיוונית והמארח מתצפת מראש על האורחים המגיעים לכניסה. ספק רב בעיני אם בזמן האירוע זיהה המארח את התובעים כמי שהיו מעורבים באירוע הקודם שאירע כמה חודשים קודם לכן. בחקירת המארח (בעמ' 15, ש: 12) הוא אישר כי לא היה מזהה את התובע 2 אלמלא ההתדיינות. בעדותו של הנתבע 2 (עמ' 12, ש: 16) הוא טען כי המארח זיהה את התובעים כמי שהיו מעורבים באירוע קודם רק לאחר שאלו העלו סרטים ביוטיוב. בנוסף, במעמד הכניסה למועדון לא נזכר הדבר (שהם נדחים נוכח אירוע קודם) ואף לא הוכחש ע"י המארח שהוא אמר לתובעים שכניסתם נמנעת כי מדובר במסיבה סגורה. הדיעות חלוקות גם לעצם האירוע שהיה במועדון ה"קלרה". התובעים טענו כי לא היה אירוע חריג של אלימות וכיוצ"ב אלא שהם התקוממו נגד האפליה. מעדותו של המארח בפני עולה כי הוא עצמו לא היה מעורב באירוע הקודם ולכל היותר ניטש ויכוח בין התובע 1 למארחת. נראה לי כי תגובה זו לגיטימית ביותר וספק אם מותירה רושם רב בפני מי שעבודתו היומיומית בסינון קהל. לא הובאה בפני כל ראיה על מהומה שפרצה במקום ושיש בה להותיר חותם או "לסמן" את התובעים כאלימים. במסגרת הדיון בפני הוצגו התובעים כפרובוקטורים. נזכר אירוע משנת 2007 שבו היו מעורבים התובעים בפתח תקוה ובו הופר הסדר הציבורי, אך לא הוכח שהאירוע היה ידוע למארח לפני האירוע נשוא התובענה והיווה שיקול בהחלטתו שלא להכניסם. הנתבעים טענו כי המועדון מעסיק ברמן ממוצא אתיופי וכי חלק ניכר מאנשי הצוות המנהל במועדון הם ממוצא מזרחי. עוד נטען כי הנתבע 2 המזוהה עם המועדון, הקים את "איגוד הברים והמועדונים בישראל" ופועל באופן נמרץ כנגד אפליה בין היתר באמצעות תקנון שיזם (נ/2). לחיזוק עמדתם הובאו ע"י הנתבעים שורה של עדים. הובא מר איימוס (ממוצא אתיופי) העובד במועדון כברמן שטען כי לא חש כל אפליה או גזענות. עוד הובאו לעדות מר אשרף אבו ראזק (ממוצא ערבי), גב' סיגל ודג'ה וגב' עדי אברהם (ממוצא אתיופי) הנוהגים לבלות במועדון וכולם טענו כי לא הופלו מעולם. הבאת העדים האמורים מוכיחה את הטענה כי המועדון לא נקט כלפי עדים אלו באפליה ואולי משליכה מעט על כך שהמועדון אינו נוקט במדיניות מכוונת של אפליה, אולם אינה מוכיחה כי המועדון לא נקט באפליה כלפי התובעים הספציפיים שלפניי. עוד הופניתי ע"י הנתבעים להמלצות "הוועדה הבינמשרדית לבחינת סוגיית האירועים האלימים באיזורי הבילוי ושעות פתיחתם" (נ/3) שהצביעו על הקושי בהליך הסינון המתבקש נוכח דרישות החוק. הצורך הבטיחותי בסינון הקהל ידוע, והקושי המוצב בפני הנתבעים להוכיח נסיבות שהצדיקו מניעת הכניסה, ברור אף הוא וילקח בחשבון. מאידך, נוכח הפגיעה הקשה העלולה להגרם למבלים תמימים, הדבר מחייב את הנתבעים ושכמותם לנקוט משנה זהירות. התובעים עצמם העידו כי הם שירתו שירות מלא בצבא והם בעלי תואר אקדמי. הם טענו כי מעולם לא היו מעורבים בקטטה והופניתי לחזותם הסולידית כבני אדם מן היישוב. הנתבעים טענו מנגד כי התובעים יזמו את האירוע וביימו אותו ואף הכשילו אותם ועל כן פעלו בחוסר תום לב ומתוך בצע כסף. כבר נפסק שאין לכך רלוונטיות לענין טענת האפליה, שכן גם אם התובעים יזמו הבדיקה, הרי שאילולי היתה אפליה לא היה בידם דבר, אולם משנמצאה אפליה, יש שסברו שיש לברך על היוזמה שנועדה לאתר תופעה שיש להוקיעה והאינטרס הציבורי יוצא נשכר (ראה: תא"מ (ת"א) 43168/05 צדוק נ' חברת שבח שלוש בע"מ, תק-של 2009(3) 27602, 27604). למרות זאת, למניע של התובעים השלכה לקביעת גובה הפיצוי כפי שאתייחס בהמשך. שקלתי אף את הנזק הראייתי שעלול להגרם לנתבעים נוכח הפניה אליהם רק בחלוף כארבעה חודשים, מה שלא אפשר הצגת סרטון האבטחה שצולם ע"י המועדון. בסופו של דבר מצאתי לקבל את טענת התובעים כי פעלו משך הזמן האמור לאיתור הנתבעים הרלבנטיים ולכן אין לזקוף את הפניה באיחור לחובתם. גובה הפיצוי המחוקק קבע פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק בסך של 50,000 ₪. הדבר נקבע מתוך ההכרה כי כל אירוע של גזענות עלול להותיר בנפגע חותם משמעותי וראוי לגנאי ופיצוי הולם. קביעת פיצוי גבוה נועדה אף למגר את התופעה הפסולה באמצעות פגיעה בכיס. עסקינן במועדונים שמנהלים עסק כלכלי ואם נקיטת אפליה תפגע ברווח, נראה כי לא ישתלם לעשות זאת. בבחינת הנזק שנגרם לתובעים, רלבנטית השאלה האם מדובר במי שיצאו לבילוי תמים וחדוות הבילוי נגדעה נוכח גילוי האפליה, או שמא התובעים צפו כי כניסתם תימנע וביקשו להוכיח זאת. התרשמתי כי התובעים הגיעו למקום במטרה לבדוק את התופעה החברתית בדבר אפליה ולא במטרה לבלות. התרשמותי זו מבוססת על העובדה כי התובעים העידו כי אינם נוהגים לצאת למועדונים וכי התובע 2 העיד כי במסגרת פעילותו החברתית הובאו לידיעתו תלונות על המועדון הספציפי הזה (עמ' 7, ש: 25) ובין היתר התכוון להוכיח את התופעה (עמ' 8, ש: 1). התובעים היו במועדון ה"בובה מארה" לפני הביקור במועדון וגם שם תועדה כניסתם, התובעים והעדים מטעמם העידו כי חזו שתהיה אפליה בכניסה. מר איתי שדה אישר בעדותו שהם לא קבעו מראש שום יעד לבילוי באותו ערב. הוכח שהתובעים התעכבו מהאירוע במועדון הקודם למועדון הנוכחי (המצוי בקרבת מקום) משך שעה וחזקה עליהם שכלכלו צעדיהם לקראת הכניסה למועדון הנוכחי והראיה שלא כולם נכנסו למועדון כקבוצה, אלא הם התפצלו תוך שאחד מהם מתעד את המעמד. התובעים טענו כי אילו היו באים למטרת תיעוד, הרי שהיו מצטיידים באמצעים מתוכחמים יותר מהטלפון הסלולארי. אין בידי לקבל זאת שכן ניתן כיום לתעד באמצעות הטלפון תיעוד די ברור וכך נעשה גם במקרה זה, כך שהצטיידות באמצעי תיעוד מקצועיים וסמויים אינה הכרחית. הוכח כי משהיה האירוע (שהינו משפיל לכל הדעות) לא ביקשו התובעים או חבריהם (שנכנסו למועדון) לשוחח עם האחראי. נכון הוא שעצם האירוע משפיל מלכתחילה ואף התרת כניסתם לאחר מכן אינה מבטלת את ההשפלה הכרוכה בדחייה, אך בבחינת הנזק יש לקחת בחשבון אף את היכולת של התובע לצמצם את נזקו. ודוק, התובעים הם פעילים חברתיים והתרשמתי כי אינם בני אדם כנועים אלא עומדים על זכויותיהם וטוב שכך. אילו היו התובעים נוהגים כך, לפחות היה יכול האחראי לתקן את העוול שנעשה ואם לא היה עושה כך ומתקן את העוול במקום, ניתן היה להחמיר עם המועדון ולהתרשם שזו אכן מדיניותו. משלא נעשה כך, לא מצאתי להחמיר בגובה הפיצוי. ועוד, התובעים התראיינו בנושא בכלי התקשורת וקיימו פעילות ציבורית בנדון. הנתבע 2 טען בעדותו כי הדבר גרם נזק ניכר לו באופן אישי ולמועדון. חלק ממטרות הפיצוי הקבוע בחוק הינה להרתיע כלכלית בתי עסק מלנקוט בגישה מפלה. לפיכך, נראה כי "הענשת" המועדון בקביעת "קנס" גבוה אינה האמצעי היחיד ל"חינוך" והרתעה ועל כן אין לקבוע בנסיבות דנן פיצוי כספי בשיעור החורג מהנזק הישיר שנגרם לתובעים. התובעים פיצלו את תביעתם (תבעו בנפרד עבור כל אחד מהם). כמו כן, התובעים הגישו שתי תביעות נוספות כנגד נתבעים אחרים (בגין ביקור במועדון אחר קודם לאירוע דנן) ואלו נדונו בפני כב' השופטת קלוגמן. ביום 12.1.11 ניתן ע"י כב' השופטת קלוגמן פסק דין (שהוצג לי ע"י התובעים בפתח הדיון בפניי) בו חויבו הנתבעים שם לפצות את התובעים בסך של 3,000 ₪ לכל אחד מהם. הפיצוי הנ"ל ילקח בחשבון לצורכי קביעת גובה הפיצוי שיפסק כנגד הנתבעים שכן יש בו לשקף אמת מידה. בנוסף, עסקינן בנזק בלתי ממוני (בגין עוגמת הנפש וההשפלה) שאירע לתובעים באותו ערב כך שהאירוע דנן לא היה אירוע יחיד ש"הרס את הבילוי" אלא הוא מצטרף לאירוע נוסף שבגינו כבר נפסק פיצוי כספי. שיקול נוסף בקביעת גובה הפיצוי הוא העובדה כי תיק זה הוגש בהליך של תביעות קטנות. התובעים הסבירו כי בחרו בדרך זו מאחר וביקשו לקבל דיון מהיר שלא יתעכב בתור המקובל בהליכים אזרחיים. אכן התובעים מימשו מטרה זו וזכו בהליך מהיר, אולם אם נבחר הליך כאמור, יש לפסוק פיצוי כמקובל בהליכים אלו. בחינת הפיצוי שנפסק ע"י בתי המשפט השונים עפ"י החוק מראה כי נפסקו סכומים שונים. קיים הבדל משמעותי בין הסכומים שנפסקו בבית המשפט השלום (בין 10,000 ₪ ל- 50,000 ₪) לבין הסכומים שנפסקו בבית המשפט לתביעות קטנות. בת"ק (רחובות) 1236/08 חזז נ' לילה טוב הפקות בע"מ, תק-של 2008(3), 5083, נפסק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 7,500 ₪. בת"ק (ירושלים) 5059/07 מור נ' בר אייזן, תק-של 2008(2), 7303 נפסק לתובע הפיצוי המקסימלי (אז) לתביעות קטנות בסך של 17,800 ₪, אולם פיצוי זה מתייחס אף לנזק שאירע לרעייתו של התובע. בת"ק (ת"א) 2557-09-08 בוחבוט נ' מלכה, נפסק ביום 20.1.09 (בהתייחס למועדון דנן בהיעדר הגנה) פיצוי בסך של 3,000 ₪. כאמור לעיל, בת"ק (ת"א) 18614-07-10; 15562-07-10 אוריה נ' הארבעה 24 בע"מ, פסקה עמיתתי כב' השופטת קלוגמן פיצוי בסך של 3,000 ₪ לכל אחד מהתובעים וזאת נוכח מניעת כניסתם למועדון אחר באותו ערב. (לדיון בנוגע לשיקולי הפיצוי בתביעות מהסוג דנן ראה בפסק דינו של כב' השופט פרידלנדר בתא"מ (ת"א) 43168/05 צדוק נ' חברת שבח שלוש בע"מ, תק-של 2009(3) 27602 , 27615). סבורני שבנסיבות דנן יש לקחת בחשבון גם את אופן ניהול ההליך. התובעים תבעו כמעט את הפיצוי המקסימלי בבית משפט זה (30,000 ₪) באופן נפרד עבור כל אחד מהם ותוך שהם מגישים תביעה נפרדת כלפי נתבעים נוספים ממועדון ה"בובה מארה" בגין האירוע הקודם מאותו ערב. בכך ניסו אמנם לנהל תביעה כוללת בהיקף של 120,000 ₪ בהליך של תביעות קטנות, תוך שהם נהנים מהאגרה המופחתת ומהדיון המהיר. דעתי לא היתה נוחה מכך ואבהיר. התובעים לא התיימרו לנהל את ההליך במסגרת הדיונית המקובלת בתביעות קטנות ואשר כוונה לבירור פשוט. הובאו על ידם ראיות בהיקף החורג מההיקף המקובל והם הפנו בכתבי הטענות ובטיעוניהם לפסיקה וכיוצ"ב. התובעים הגדילו לעשות עת לאחר הדיון ומשמיצו את זכותם לסיכום בע"פ, הגישו סיכומים בכתב המפנים להשלמת טענות ולאסמכתאות משפטיות. סיכומי התובעים נדחו על ידי תוך שאני מפנה לחוסר האיזון שהם ניסו ליצור בינם לבין הנתבעים. גם ההפרדה בין התביעות הזהות עבור כל אחד מהתובעים בנפרד (תוך שהם מתואמים ביניהם) שחייבה את הנתבעים להגיש כתבי הגנה נפרדים ולעתור לאחד את הדיון היא נוהג נפסד. נפסק שהליכים משפטיים יש לנהל בתום לב (ראה בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 463). ודוק, אין מדובר במי שאינו מתמצא בהליך שכן התובע 1 הוא מתמחה במשפטים והתובעים לוו לאורך כל ההתנהלות הדיונית ביועצים משפטיים. לבסוף, אבקש לציין כי המסקנה אליה הגעתי היא תוצאה של אי עמידת הנתבעים בנטל שהוטל עליהם ע"י המחוקק ואין בה כדי לבסס קביעה אודות מדיניות הנהוגה במועדון. אף ענין זה ילקח בחשבון לצורך קביעת גובה הפיצוי. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, מצאתי לפסוק פיצוי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מהתובעים. סיכום לפיכך, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים סך של 5,000 ₪ עבור כל אחד מהתובעים. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות התובעים (יחד) בסך של 600 ₪. התשלום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום. אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהעליה האתיופיתהפליה / אפליה