אכיפת חוק העישון

איסור העישון במקומות ציבוריים, נקבע בתחילה בחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים – התשמ"ג – 1983 ואשר תכולתו הורחבה באופן משמעותי בתיקון לחוק זה אשר פורסם ביום 7/8/07 ואשר במסגרתו אף שונה שם החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון".

במסגרת התיקון לחוק נקבעה מפורשות תכלית החוק וזאת, בסעיף 1א' לחוק המתוקן:
"למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות".

במסגרת החוק המתוקן נקבעו והוחלו על מחזיקי מקומות הציבוריים החובות לאכוף את האיסור ולעשות ככל הנדרש על מנת למנוע עבירות לפי החוק במקום הציבורי אשר בחזקתם.

להלן פסק דין בנושא אכיפת חוק העישון:

     

תביעות אשר אוחדו, במסגרתן עותרים התובעים לפיצוי בגין הפרת חובה למניעת עישון, על ידי הנתבעת, בהתאם לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון , התשמ"ג- 1983 (להלן:"החוק").

לשם הנוחיות , יכונה להלן, התובע בתק 24094-09-09 – תמיר דורון – "התובע 1" ואילו התובע בתק 8433-10-09– עדי מעוז :"התובע 2".

העובדות:


שתי התביעות נסבות על אותו אירוע ולפיו , לטענת התובעים, הגיעו ביום 10/9/09 בשעה 22:00 למסעדה- פאב המוחזקת על ידי הנתבעת על מנת לחגוג את יום ההולדת של התובע 2. לטענתם מדובר בחלל אחד יחיד , גדול ואטום, אשר בתחילה, לא עישן בו איש ואולם, לאחר כחצי שעה ולאחר שהתובעים הזמינו אוכל, ושתייה מהתפריט , החל המקום להתמלא והלקוחות במקום עישנו באופן חופשי. זאת ועוד, לטענת התובעים, במקום פוזרו מאפרות על השולחנות ולא הוצב במקום שלט האוסר על העישון. אציין עוד כי התובעים טוענים כי אף לא היה שלט הקובע כי מדובר ב"איזור עישון" כנטען על ידי הנתבעת.


לטענת התובעים, פנו אל האחראית במקום וזו מסרה להם כי העישון במקום מותר. התובעים מודים כי משהלינו על העישון בפני האחראית במקום, זו הפנתה אותם למתחם אחר שלטענתה קשור למקום ואולם, הכניסה אליו לא היתה מתוך המסעדה אלא שלשם כניסה למקום נדרשת יציאה מהמסעדה, צעדה של כ – 40 מ' בשטח ציבורי וכניסה למסעדה בעלת אופי וציביון אחר.

משכך, לטענת התובעים, סירבו לעבור למתחם האחר ואולם, הואיל ולא יכלו לשאת את העישון, לאחר זמן עזבו את המקום.



כבר בשלב זה יודגש כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לטענת התובעים ולפיה, במתחם בו שהו התובעים- העישון הותר על ידי הנתבעת . אולם, לטענת הנתבעת היא פעלה כדין הואיל ומדובר בבית עסק אחד , תחת שם אחד:"ליאו בלומס" המצוי כולו בקומת קרקע של בנין מגדלי זיו בתל אביב, היא יצרה שני מתחמים , אשר ביחד מהווים את המסעדה בבעלותה – הקשורים בינהם באמצעות מטבח – המשרת את שני חלקי המסעדה , כאשר במתחם אחד – העישון מותר ואילו במתחם השני – העישון אסור. לטענת הנתבעת בעוד שבחלק בו אסור עישון מוצבים שלטים האוסרים על העישון ואין בו מאפרות על השולחנות, הרי שבחלק בו מותר העישון קיים שלט גדול הקובע מפורשות כי העישון מותר וכן, מוצבות מאפרות על השולחנות. בנוסף, לטענת הנתבעת, בחלק המוקצה לעישון, קיימים סידורי אוורור מיוחדים לרבות, פילטרים של פחם אקטיבי והכל בהתאם להוראות החוק.


טענות הצדדים:

ב"קליפת האגוז" להלן הטענות כפי שהועלו על ידי הצדדים :



לטענת התובעים, הפרה הנתבעת את הוראות החוק למניעת עישון משני טעמים מרכזיים – ראשית, לטענתם אין מדובר בשני מתחמים המהווים אותו בית עסק אלא שלהלכה ולמעשה מדובר בשני בתי עסק נפרדים שונים – לכל אחד מבתי העסק חשבוניות שונות עם לוגו שונה ומספר עוסק מורשה שונה, לכל אחד מהאולמות צוות משלו המנהל את המקום ומשרת את הציבור , לכל אחד מבתי העסק כניסה נפרדת כאשר המרחק בין בתי העסק עומד על כ 40 מ'. משכך,לטענתם עת התירה הנתבעת עישון בבית עסק בו ישבו הרי שעברה על הוראות החוק .


שנית, לטענת התובעים הוכח כי חלקו של העסק בו מותר העישון עומד על שיעור של 44% מכלל השטח הציבורי של כלל העסק ומשכך, עולה על שיעור 25% הקבוע בחוק כמותר להקצאה כשטח לעישון.

בנסיבות האמורות, לטענת התובעים משהפרה הנתבעת ביודעין ובדרך מתחכמת את חובתה למנוע עישון בבית העסק שלה , ובהתבסס על הלכות קודמות של בתי המשפט בערכאותיהם השונות, הינם זכאים לפיצויי בגין ההפרה בסך העומד על 5,000 ₪ לכל תובע ובסך הכל בסך של 10,000 ₪.



לטענת הנתבעת – כמפורט לעיל , מדובר באותו בית עסק אשר , אשר הופרד על ידה לשני חלקים בהתאם לחוק . בנסיבות אלו,לטענתה היא מקיימת את הוראות החוק ובהתאם להן מותר ליצור במסעדה חלק המוקצה לעישון ובלבד שחלק זה יהיה בחדר נפרד – כפי שאמנם עשתה ו/או עם סידורי אוורור נאותים – כפי שעשתה גם כן.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אמנם, השטח המוקצה לעישון גדול מהשטח המותר בהתאם לחוק ואולם, לטענתה גם באם חרגה הנתבעת במעט משיעורו היחסי של איזור העישון הרי שהנושא אינו רלבנטי לתביעה כתביעה כספית אזרחית, אלא שלכל היותר, בנסיבות אלו, תוכל הרשות המנהלית לנקוט כנגדה בהליכים לאכיפתו של החוק.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי , בנסיבות בהן בחרו התובעים מלכתחילה לשבת באיזור המוקצה לעישון, נשארו במקום לאורך זמן וסירבו לעבור למקום בו אסור העישון, הרי שגילו דעתם כי העישון אינו מפריע להם ולחילופין בנסיבות אלו תביעתם חסרת תום לב והם מנועים מלתבוע פיצוי כלשהו בהתאם לדין.

הדיון בפני בית המשפט:



במסגרת הדיון אשר התקיים בפני בית המשפט בתיק העידו התובעים וכן, בעל עסק הנתבעת – מר רונלד לוי ומנהל המסעדה – מר מאור מסינגר. כמו כן, הוצגו בפני על ידי הצדדים – חשבוניות אשר הונפקו על ידי שני מתחמי העסק ותשריטי העסק הכוללים טבלאות השטחים. לאור מורכבותו היחסית של הדיון והואיל והתובעים הינם עורכי דין ומשכך, התרתי יצוג הנתבעת על ידי עורך דין- הסכמתי לבקשתם הצדדים להגשת סיכומים כתובים קצרים בכתב.




לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים כפי שהובאו בפני, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות ולהלן יפורטו טעמי.


המסגרת הנורמטיבית:

7. התביעה בפני חוסה תחת כנפי איסור העישון במקומות ציבוריים, אשר נקבע בתחילה בחוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים – התשמ"ג – 1983 ואשר תכולתו הורחבה באופן משמעותי בתיקון לחוק זה אשר פורסם ביום 7/8/07 ואשר במסגרתו אף שונה שם החוק ל"חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון".

במסגרת התיקון לחוק נקבעה מפורשות תכלית החוק וזאת, בסעיף 1א' לחוק המתוקן:
"למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות".

8. זאת ועוד, במסגרת החוק המתוקן נקבעו והוחלו על מחזיקי מקומות הציבוריים החובות לאכוף את האיסור ולעשות ככל הנדרש על מנת למנוע עבירות לפי החוק במקום הציבורי אשר בחזקתם.

ניתן ללמוד על תכלית התיקון ומטרתו מתוך דברי ההסבר להצעת חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים (תיקון מס' 2) (מניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון), התשס"ז-2007, שם נאמר:
"... כדי ליצור תמריץ למחזיקים למעשה של מקומות ציבוריים לאכוף את איסור העישון בתחומי המקום הציבורי שבהחזקתם, מוצע לחייבם לפקח ולעשות כל שניתן כדי למנוע עישון בניגוד להוראות סעיף 1(א) ו-(ב) לחוק (סעיף 2א(א) המוצע). " (ה"ח, הכנסת 138, טז' באדר התשס"ז, 6.3.2007 )

9. מתוך החוק , כמו גם מדברי ההסבר לחוק, ניתן כאמור ללמוד על המשמעות הרבה אשר מייחס המחוקק לאכיפת האיסור לעישון במקומות ציבוריים, משמעות הנובעת מכך, שיש בעישון בכדי לגרום לנזק לא רק למעשן אלא גם למצויים בסביבתו. הנזקים הנובעים מהעישון למעשנים עצמם ולאלה המצויים בסביבת המעשנים ("המעשנים הפאסיביים"), נקבעו כאמור בסעיף 1א' לחוק והוכרו גם בפסיקה (ראה - ה"פ (מחוזי יר') 386/98 עו"ד דרור אלנר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, (פורסם במאגרים המשפטיים) , בג"צ 194/88 האגודה למלחמה בסרטן נ' מינהלת מרכז ההשקעות, פד"י מ"ב (3) 294, 299).

10. על אף האמור, הרי שיודגש כי איסור העישון, הקבוע במסגרת החוק, אינו איסור מוחלט, אלא שבהתאם לתוספת לחוק נקבע מפורשות בסעיף 11 כי :
"...מסעדה, מזנון, בית קפה, לרבות כל בית אוכל אחר (כולם להלן-בית אוכל), למעט חדר נפרד לחלוטין, אם קיים שהוקצה לעישון בידי הנהלת בית האוכל במפורש, אם הוקצה, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם מטרד בחלקים האחרים של בית האוכל ושטחו אינו עולה על רבע מהשטח הפתוח לציבור".

כלומר, מדובר באיסור חלקי תוך שמותר לבית עסק ליצור הפרדה בין חלק המוקצה לצרכי עישון ובין חלק בו אסור העישון.

11. זאת ועוד, מתוך המשמעות אשר נודעת לאכיפת החוק ומתוך הכרה באוזלת ידה של מערכת האכיפה הציבורית,אשר ברי כי אין ביכולתה להיות בכל מקום ובכל שעה, הוכרה, במסגרת הפסיקה, חשיבותה של האכיפה האזרחית – דהיינו- הוכרה יכולתו של האזרח לעמוד על אכיפת החוק וניתנו בידיו כלים המסייעים לו באכיפה זו.

על החשיבות וההכרה באכיפה האזרחית ראה דבריו של כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ (5.7.2006) (להלן:"פסק דין שמש")בפיסקה הרביעית של פסק הדין:
”אכן, הרשויות צריך שיעשו מלאכתן כפי שהטיל עליהן המחוקק בפיקוח ובאכיפה. ואולם, כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשויות מצדיקה לפתוח פתח ל"אכיפה אזרחית", כך שהאזרח האיכפתי המבקש לשמור את בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא לתקנת הרבים.“

הכלי המרכזי אשר ניתן בידיו של האזרח, הינו ההכרה, אשר נקבעה לראשונה בפסק דין שמש (כבר במסגרת הכרעת הערכאה הראשונה אשר דנה בתביעה), בזכותו של האזרח לתבוע מהמקום הציבורי, אשר אינו אוכף את איסור העישון, את נזקיו הנובעים ממחדלו זה וזאת, מכח עוולות נזקיות ובכלל זה – בשל הפרת חובה חקוקה, תקיפה או רשלנות.

יודגש כי בפסק דין שמש נקבע מפורשות כי הפרת החוק – אשר זיכתה את התובעת בזכות לפיצוי - מצאה ביטויה בכך שהמסעדה נשוא התביעה לא מנעה עישון בתחומי המסעדה, לא יצרה הפרדה בין איזור עישון ליתר איזורי המסעדה וכן, לא קבעה שלטים האוסרים על העישון.

בעקבות פסק הדין שמש, בשורה של פסקי דין , נקבעה וחוזקה זכות האכיפה האזרחית ובתי המשפט פיצו האזרחים הניזוקים כפועל יוצא מהפרת תנאי החוק (ראה לדוגמא: ת"א (מחוזי י-ם) 9307/07 דן מן נ' פוקצ'טה בע"מ (מיום 2.7.2008),ת"צ (מחוזי מרכז) 4398-09-08 ליטבין נ' בלה שלומקינס בע"מ ( 26.1.2009)).

12. יחד עם זאת יודגש - זכות האכיפה האזרחית הינה כאמור חשובה ומשכך, ניתנה במסגרת פסקי הדין בנושא הסמכות לאכיפה אזרחית ואולם, סמכות כאמור לאכיפה אזרחית אינה משתרעת על כל הפרה של החוק .
כך, בהקשר לסמכות האכיפה האזרחית נקבע בתק (ת"א) 5278-08-07 גל מוטיקה נ' מוב - אינג קפה בע"מ (16/9/08)

"אציין כי אני סבור כי חל בלבול אצל התובע והעד מטעמו בכל הקשור להבנתם את נושא האכיפה האזרחית. תפקידם אינו להחליף את רשויות אכיפת החוק בכל הקשור ליישומן הדווקני של הוראות החוק. אין זה מתפקידם של התובע והעד מטעמו, למדוד את גודל השילוט ו/או את גודל השטח שיועד לעישון ומיקומו. עניינים אלה מצויים בגדר סמכותה של הרשות ולא של התובע. יש מקום לאכיפה אזרחית אולם יש להגביל אכיפה זו לנסיבות המקרה הספציפי, תוך הקפדה כי הוראות החוק לא ינוצלו להגשת תביעות לתשלום נזק ללא הצדקה."

בדומה נקבע בתק (י-ם) 3513/07 יוסף וולברג נ' דבלין ירושלים בע"מ (18/12/07) כי :

"יחד עם זאת, יש לעשות הבחנה בין האכיפה הפלילית של החוק לבין הזכות של אדם שנחשף לעישון כפוי להגיש תביעה אזרחית בשל הפגיעה שנפגע עקב עישון של הזולת במחיצתו ואי מניעת העישון על ידי בעל העסק."

מן הכלל אל הפרט – דיון ומסקנות:

13. לאור הסקירה המשפטית כפי שהובאה לעיל, להלן אתייחס בנפרש לשתי טענותיהם המרכזיות של התובעים כדלקמן:

האחת – טענתם של התובעים ולפיה השטח אשר הוקצה למעשנים גדול מהשטח הנקוב בחוק.

השניה - טענתם של התובעים הנוגעת לשאלה האם האופן בו יצרה הנתבעת את איזור העישון, דהיינו, הפרדה מלאה בין שני חללים אשר לכל אחד מהם כניסה נפרדת ועיצוב שונה – יש בו משום הפרה של דרישות החוק, הואיל והחלל המותר לעישון – מהווה למעשה בית עסק נפרד.


14. תחילה, באשר לטענתם של התובעים הנסבה על הפרת הדין על ידי הנתבעת בהקצאת שטח עישון הגדול מן המותר - הרי שהנני סבורה כי אין בטענה זו בכדי ליצור לתובעים זכות תביעה במישור האזרחי הואיל והיא חורגת מגבולות נושא האכיפה האזרחית ואכיפתה מסורה לרשויות האכיפה. בהקשר זה, יפים בעיני דברי בית המשפט בתל אביב בתק 5278-08-07 גל מוטיקה נ' מוב - אינג קפה בע"מ (16/9/08) וכן, בית המשפט השלום בירושלים בתק (י-ם) 3513/07 יוסף וולברג נ' דבלין ירושלים בע"מ (18/12/07), כפי שצוטטו לעיל ובהתאם להם , אין זה תפקידו של האזרח במסגרת האכיפה האזרחית לבחון הדקויות הכרוכות בקיום החוק ולהחליף במישור זה את תפקיד הרשות האוכפת. אציין ואדגיש כי אין באמור בכדי לגרוע מזכותו של האזרח להלין בפני רשויות ההפרה כאמור ואולם, אינני סבורה כי יש בהפרה זו כשלעצמה בכדי להקנות לו זכות לפיצוי בעילה אזרחית.
באשר למקום אשר הוקצה לעישון, אוסיף ואציין כי מלבד העובדה שאינו עומד בדרישות הגודל כמפורט לעיל, הרי שהוכח בפני כי המקום עומד ביתר דרישות החוק, כך - מנהל הנתבעת העיד ועדותו לא נסתרה כי במקום קיים אוורור של אוויר צח עם פילטרים פחם אקטיבי שמוחלפים כל חודש (עמ' 4 שורות 12-13),כן,מוצב בכניסה למקום שלט גדול עליו כתוב באנגלית "איזור עישון" . זאת ועוד, לטענתו - כאשר אנשים מתקשרים לטלפון על מנת להזמין מקום מוסבר להם מפורשות כי יש איזור עישון על מנת שיוכלו להזמין מקום באיזור שהוא ללא עישון אם יחפצו (ראה עמ' 4 שורות 15-17 ).

אשר על כן, הנני דוחה עילת תביעתם של התובעים המושתתת על ההפרה הנובעת מהקצאת מקום עישון בשיעור העולה על השיעור הנקוב בחוק .

15. באשר לטענת התובעים כי מדובר בשני בתי עסק שונים – הרי שמדובר בטענה עובדתית אשר הנני סבורה כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיחה.
כך, אין עוררין כי השלטים המוצבים בפתח כל בית עסק, כעולה ממוצגים נ'2 ו – נ/3 נושאים אותו שם בית עסק :"ליאו בלומס" באנגלית והשלטים נושאים אף אותו לוגו ועיצוב. יתרה מכך, הנתבעת טענה ואף תמכה טענתה זו בתשריטים אשר הוגשו לעיריה כי שני המתחמים הינם מושא לאותו רישיון עסק אשר הוצא כדין.
זאת ועוד, התובעים הציגו בפני בית המשפט (ת/1) שתי חשבוניות אשר הונפקו על ידי שני חלקי בית העסק ואשר בכל אחד מהם מופיע, לטענתם שם בית עסק שונה , כתובת שונה ומספר בית עסק שונה. בהקשר לשם העסק - תחילה- עיון בשתי החשבוניות מעלה כי בשניהם שם בית העסק הוא: " sleep in isreal"- דהיינו מדובר באותו שם בית עסק.
באשר לכתובת השונה – העיד מנהל הנתבעת ועדותו היתה מהימנה בעיני כי עד למועד הדיון לא הבחין כי על החשבונית הראשונה נרשמה כתובת העסק בטעות כראול ולברג 34- אציין כי מתוך תשריטי המקום כמו גם מתוך עדויות כל הצדדים – אין עוררין כי שני המתחמים מצויים באותו בנין ומשכך, כאמור ראיתי כמהימנה העדות ולפיה מדובר בטעות קולמוס. באשר למספר העסק השונה הרי שעיון בחשבונית אחת מעלה כי על החשבונית רשום מספר העסק:"1808385" ואילו בשניה:"557356797" בהקשר זה העיד מנהל הנתבעת כי במדובר בשתי קופות רושמות כאשר בחשבונית אחת נרשם מספר המע"מ ובשניה מספר הח.פ.- הסבר זה הניח את דעתי בעיקר הואיל ואמנם המספר הראשון – אינו מייצג מספר של חברה המתחיל תמיד בספרה 5. זאת ועוד, לענין זה אוסיף כי טענתם זו של התובעים עומדת בסתירה לכך, שבמסגרת התביעה הם תובעים רק את הנתבעת- סליפ אין ישראל בע"מ – דהיינו הם מכירים בכך שמדובר בישות משפטית אחת שמפעילה את שני המתחמים.

באשר לטענת התובעים ולפיה כל אחד מן החללים מעוצב באופן שונה , הרי שבהתאם לחוק, נדרשת הפרדת החלק המוקצה לעישון ואולם, בחוק לא מופיעות דרישות עיצוביות זהות של שני החללים.

זאת אף זאת, באשר לטענת התובעים כי אין בכך שאת שני בתי העסק משרת מטבח אחד בכדי ללמד כי מדובר באותו בית עסק והדבר דומה לשירותי קיטריינג זהים- הרי שאין בידי לקבל טענה זו. אציין כי באותה נשימה טוענים התובעים כי יש ללמוד גזירה שווה במקרה בפני לענין עצמאותן של היחידות - מתוך פסק דין ברדה (רע"פ 11191/07 ברדה נ' מדינת ישראל) הקובע הסממנים אשר יכולים להעיד על עצמאות יחידות מקום בו מדובר יחידות דיור שונות. דא עקא- דווקא עיון בפסק דין ברדה מלמד כי מקום בו מדובר במטבח אחד מדובר בסממן המעיד על יחידה אחת. אציין כי , הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו מדובר בעסק מסוג מסעדה אשר בו גורם האוכל הינו הגורם המרכזי שאז, מטבח משותף ותפריט אחד בהחלט יש בהם בכדי ללמד על כך שהיחידות אינן עצמאיות אלא הן קשורות.

יתרה מכך, התובעים לא הוכיחו כי את כל אחת מהיחידות משרת צוות אחר – ההפך הוא הנכון, נשמעה בפני עדותו של מר מאור מסינגר אשר העיד מפורשות כי הוא המנהל של המסעדה על שני אזוריה. בהקשר זה קביעה כי בכל איזור ישמש גם אחראי משמרת נפרד – אין בה בכדי להעיד על כך שמדובר בשני בתי עסק, אלא שהפרדת בית עסק גדול לחלקים תוך קביעת אחראי לכל חלק , הינה מקובלת ומייעלת את הניהול האופרטיבי של המקום. כך, גם באשר לטענה ולפיה במקום שני קווי טלפון – במסעדות רבות קיימים שני קווי טלפון- בהקשר זה הוסיף והעיד מר מסינג כי שני הקווים מגיעים בסופו של דבר אליו לשם ביצוע הזמנות (ראה עמ' 5 שורות 12-15).

לאור האמור, הנני קובעת כי התובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, להוכיח כי אמנם מדובר בשני בתי עסק שונים ומשכך, הנני דוחה גם את עילת תביעתם זו.

16. לאור דחיית טענותיהם של התובעים על שני ראשיהן – דין תביעתם של התובעים להדחות ואולם, בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך הנני מוצאת לנכון להוסיף ולציין גם התנהלותם של התובעים כפי שתתואר להלן, אשר אף בה יש בכדי לגרוע מתוקף טענותיהם -
כך- תחילה – לטענת התובעים הם הגיעו אל המקום בשעה 22:00, לטענתם כחצי שעה לאחר שהגיעו למקום החלו אנשים במקום לעשן – דהיינו משעה 22:30 החל העישון במקום. זאת ועוד, אין עוררין והדבר עולה מעדותו של התובע 1 (עמ' 2 שורה 18 לפרוטוקול) כי התובעים עזבו את המקום בסביבות השעה 24:30 – דהיינו כשעתיים לאחר התחלת העישון במקום. יתרה מכך, אין עוררין והתובע 1 אף מודה בכך מפורשות כי הוצע לתובעים לעבור למתחם שאינו מאפשר עישון ואולם, הם סירבו לעשות כן. בנוסף- אציין כי מנהל הנתבעת העיד כי כאשר מתקשרים להזמין מקום נשאלים המזמינים מראש האם הם מעוניינים לשבת באיזור עישון או איזור ללא עישון. בהקשר זה התובע 2 העיד בפני בית המשפט כי הוא אמנם הזמין מקום ולא זכור לו אם אמרו לו שזה מקום של מעשנים ואולם, בהגינותו ציין כי :"יתכן שכן ויתכן שלא" (ראה עמ' 4 שורות 2-3).דהיינו, לכאורה – טענת הנתבעת ולפיה ידעו התובעים מבעוד מועד על כך שמדובר בחלק המקום המתיר עישון ובחרו לשבת בו - לא נסתרה.
הנני סבורה כי - התנהלותם של התובעים מלמדת בעליל על בחירה מודעת במקום המותר לעישון ולכל הפחות על אדישות לעישון במקום והראייה- הם נשארו במקום לאורך זמן ממושך וכן, סירבו לעבור למתחם האחר בו אסור העישון.

17. אשר על כן הנני מורה על דחיית תביעתם של התובעים. לפנים משורת הדין, לאחר ששקלתי ובמיוחד הואיל ואין עוררין כי הנתבעת אינה מקיימת במדויק את הוראות החוק כמפורט לעיל – לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

18. רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עישון בקניון

  2. עישון בהופעה

  3. אכיפת חוק העישון

  4. איסור עישון באוניברסיטה

  5. צו הטבק חישה

  6. פקודת הטבק - נוסח חדש

  7. תקנות הטבק, תש''ם-1979

  8. תביעה נגד חברות הסיגריות

  9. איסור מכירת סיגריות לקטינים

  10. הברחת סיגריות מזויפות לישראל

  11. ניכוי נכות מצב קודם עקב עישון

  12. עישון בפאב פיצוי בסך 1000 ש''ח

  13. פיצוי כספי על עישון במקום ציבורי

  14. עישון באוניברסיטה - תביעת פיצוי

  15. האם חובה להזהיר בדבר סכנות העישון ?

  16. צו המקומות השמורים ליער (איסור עישון), 1945

  17. תקנות הטבק (בדיקת יבולים וקביעת סיווגם), תשל''א-1970

  18. תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (סדרנים), התשמ''ח-1988

  19. תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (קביעת שלטים), התשמ''ד-1984

  20. חוק חובת דיווח בדבר הנזקים הבריאותיים הנגרמים מעישון מוצרי טבק, התשס"א-2000

  21. צו סדר הדין הפלילי (ברירת משפט - מניעת העישון במקומות ציבוריים), התשס"ח-2007

  22. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - מניעת העישון במקומות ציבוריים), התשס"ח-2007

  23. תקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים), התשס''ז-2007

  24. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון