לטענת התובע, בנסיבות העניין, חלה החובה להפעיל שיקול דעת ולבדוק, האם המקרה הנדון הוא בגדר אותם מקרים חריגים בהם תתאפשר הכניסה לישראל באישור מיוחד. לטענתו, אחראית המשמרת משרד הפנים בנמל התעופה בן גוריון נהגה בשרירות לב עת התעלמה ממצבה של ילדה חולת האסטמה ולא הפעילה כל שיקול דעת, על אף שהייתה מחוייבת לעשות כן על פי דין. להלן פסק דין בנושא אישור מיוחד לכניסה לישראל: בפני תביעה קטנה אשר עניינה נזקים אשר נגרמו לתובע כתוצאה מהתנהלות נתבעת 1, בעת ששימשה כאחראית משמרת משרד הפנים בנמל התעופה בן גוריון (להלן - נתב"ג). התובע הוא אזרח ישראלי, יליד 1947, נשוי לאזרחית ישראלית ממוצא פיליפיני. ביום 13.6.2009 הגיע התובע לישראל בטיסה ממנילה שבפיליפינים יחד עם קרובי משפחתה של רעייתו ושני ילדיה הקטינים. על פי האמור בכתב התביעה, הזמינו התובע ורעייתו את גב' פבלו לביקור בישראל יחד עם ילדיה, וכי במסגרת הביקור התכוונו לקחת את הבת להתייעצות עם רופא בישראל, בשל מחלת האסטמה ממנה סובלת הילדה. בשנת 2001 נכנסה גב' פבלו לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים, אך נשארה בישראל במשך ארבע שנים, במהלכן נולד בנה הבכור. לגרסת התובע, בטרם הגיעו גב' פבלו וילדיה הקטינים לישראל נועץ בקונסוליה הישראלית במנילה, שם נאמר לו, כי מאחר וגב' פבלו מעולם לא גורשה מישראל, אין מניעה שתיכנס לארץ. עם הגיעם לנתב"ג סרבה נתבעת 1 להכניס את גב' פבלו ושני ילדיה הקטינים לארץ. על פי טענת הנתבעים, גב' פבלו ובנה שהו בישראל בעבר שהייה ארוכת שנים שלא כחוק והיה קיים חשש סביר להשתקעות ועבודה ללא היתר בישראל ועל כן סורבה כניסתם. כניסה אשר לא תואמה מראש עם נציגי נתבע 2, כפי שמתחייב מהוראות חוק הכניסה לישראל ונהלי נתבע 2. לאחר שכניסת גב' פבלו וילדיה הקטינים לישראל סורבה הוחלט להרחיקם מישראל באופן מיידי והם הוחזרו לפיליפינים באותו מטוס שבו הגיעו לארץ. לטענת התובע, על אף שדרש לדבר עם בכיר ממנה, סרבה לכך נתבעת 1, לא שעתה לבקשותיו, לא התייחסה למכתב הרופא המטפל בילדה בפיליפינים, אשר המליץ על בדיקת הילדה בישראל, ולא הפעילה כל שיקול דעת, עת החליטה להרחיק את גב' פבלו וילדיה הקטינים מישראל. כתוצאה מהתנהלות נתבעת 1 ונוכח מצוקתם של גב' פבלו וילדיה, נאלץ התובע לרכוש כרטיס טיסה חזרה לפיליפינים, על מנת לסייע לגב' פבלו לשוב לביתה. לטענת התובע, בנסיבות העניין, חלה על נתבעת 1 החובה להפעיל שיקול דעת ולבדוק, האם המקרה הנדון הוא בגדר אותם מקרים חריגים בהם תתאפשר הכניסה לישראל באישור מיוחד. לטענתו, נתבעת 1 נהגה בשרירות לב עת התעלמה ממצבה של הילדה חולת האסטמה ולא הפעילה כל שיקול דעת, על אף שהייתה מחוייבת לעשות כן על פי דין. לטענתו, על פי הנוהל, היה על נתבעת 1 לאפשר לגב' פבלו להמתין לאישור מראש רשות האוכלוסין. לעומתו טוענים המשיבים, כי על פי דין, לשר הפנים ולמשרד הפנים יש שיקול דעת רחב האם לאפשר כניסה לישראל. בנסיבות אלו, החלטת המשיבה 1 היא סבירה, צודקת ומבוססת על החשש מהשתקעות בארץ. כמו כן טוענים המשיבים, כי היה על התובע לדעת שבהתחשב בהרחקתם בעבר של גב' פבלו ובנה, כניסתם מצריכה אישור משרד הפנים ומשבחר להתעלם מכך, האחריות לנזקים חלה עליו. דיון אין מחלוקת בין הצדדים, כי במסגרת תפקידה ועל פי נהלי הכניסה לישראל, היה על נתבעת 1 להפעיל שיקול דעת. לטענת הנתבעים, משהתברר שגב' פבלו שהתה בעבר בישראל שלא כחוק, החלטתה של נתבעת 1 היא הפעלת שיקול דעת נכון בנסיבות העניין. מאידך טוען התובע, כי נתבעת 1 כלל לא הפעילה את שיקול דעתה. לאחר ששמעתי הן את התובע והן את נתבעת 1 שוכנעתי, כי לעניין זה הדין עם התובע. נתבעת 1 תיארה את האירועים נשוא התובענה, כדלהלן: "התובע הגיע יחד עם אחיינית אשתו ושני ילדיה, הוא הסביר שהם הגיעו לביקור משפחתי וגם לביקור רפואי בגלל שהילדה חולה באסטמה, בדקתי במערכת לגבי הנוסעת ומצאתי שהיא נכנסה לארץ כתייר לשלושה חודשים ונשארה בארץ 4 שנים באופן לא חוקי ולכן עליו להזמין את אחיינית אשתו יחד עם הילדים באישור משרד הפנים מראש לפני שהיא מגיעה, אלה הנהלים של משרד הפנים. היא לא יכולה לבוא כתיירת ללא אישור בגלל שהיא שהתה כשב"ח. התובע: היא לא הורחקה. היא היתה תיירת ולא עבדה פה, היה לה בן זוג שהיא הכירה כאן. היא הוגדרה כ - ב' 2 כתיירת. לנתבעת 1 הייתה חובה להפעיל את הסמכות שיש לה במקרים חריגים דבר שלא עשתה. סעיף ב' 9 מתייחס לזר ובהגדרות יכול להיות גם תייר. נתבעת 1: בגלל זה לא הפעלתי שיקול דעת כי זה נוהל" (עמ' 2 לפרוטוקול, הדגשה הוספה). מהסבריה של נתבעת 1 ברור, כי לא הפעילה כל שיקול דעת. דבריה עומדים בניגוד לעמדת משיב 2, כפי שנאמרו לפרוטוקול: "יש שיקול דעת. במקרה הזה יש רופא שנמצא בנתב"ג ואם המבקשת היתה רוצה שהילדה תיבדק ע"י רופא אפשר היה לעשות זאת" (עמ' 7 לפרוטוקול, הדגשה הוספה). התובע העיד בעניין זה, כדלהלן: "הייתי עם האחיינית של אשתי ואמרתי לה במפורש שהילדה חולת אסתמה. אמרתי לה שקיבלתי אור ירוק מהקונסוליה במנילה והם אמרו לי שלפי ההסכם בין שתי המדינות אין צורך בויזה. לא רק זאת, ציינתי שלאחיינית היתה שהות יתר והנציגה של מדינת ישראל בקונסוליה אמרה לי שהיות שהיא תבוא איתי ותהיה צמודה אליי ואוכל לתת כל ערבות נדרשת, לא תהיה שום בעיה. דבר שני, הלכתי לפן הרפואי ואמרתי שהילדה סובלת מאסתמה חמורה, הצגתי בפני הנתבעת 1 את המכתב מהרופא הפיליפיני, היא הגיבה 'אני לא שמה על זה' - זה היה רוח הדברים" (עמ' 8 לפרוטוקול, הדגשה הוספה). יצוין, כי עדותו של התובע הותירה רושם אמין ומהימן. התובע הגיע יחד עם גב' פבלו ושני ילדיה לישראל. עם הגעתם פגשו את נתבעת 1, נציגת נתבע 2. נתבעת 1, מבלי להפעיל שיקול דעת בעניין, החליטה על הרחקתם המיידית מישראל. שיקול הדעת היחיד שהפעילה היה ביצוע "הערכה רפואית" לילדה, על אף שהיא נטולת כישורים לעשות כן. בדו"ח תשאול על נוסע אשר מילאה נתבעת 1 היא כותבת במפורש: "יש לציין שהילדה התנהגה כרגיל ולדברי האם יש לילדה משאף ותרופות במקרה הצורך". יצויין, כי מדובר בילדה בת 3.5 שנים. יודגש, כי אין באמור בפסק דין זה כדי לקבוע, שגב' פבלו וילדיה היו רשאים להיכנס לישראל. עם זאת שוכנעתי, כי נתבעת 1 לא פעלה על פי חובתה להפעיל שיקול דעת, הן על פי נוהל הכניסה לישראל כפי שהוצג לבית המשפט והן בהתחשב במצבה הרפואי של הילדה. ההחלטה על הרחקה מיידית נעשתה מבלי לשקול אפשרויות אחרות, כגון המתנה לאישור חריג או לחלופין, לאפשר לילדה החולה להתאושש מהטיסה הארוכה ולאחר מכן להרחיקם. בהקשר זה יש לציין, כי עתירה מנהלית אותה הגישה גב' פבלו באמצעות התובע, נמחקה בהמלצת בית המשפט המחוזי. עם זאת, לא ניתן להתעלם מדברי כב' השופטת א' קובו בהחלטה מיום 16.6.10: ".. פועל יוצא מסירוב הכניסה, ועם כל הצער שבדבר, היה שהעותרת וילדיה חזרו למולדתם בנסיבות שיתכן כי ראוי היה לנהוג בהן אחרת" (עת"מ 10 - 03 5563). התנהלות רשלנית זו היא שגרמה לעיקר נזקיו של התובע. כרטיסי הטיסה לישראל ממנילה עליהם שילם התובע, ולא גב' פבלו, ירדו לטימיון והתובע, בשל אופי ההרחקה, חש, כי הוא מחוייב לסייע לגב' פבלו ולילדיה הקטינים לשוב לפיליפינים וכך עשה. התנהלות הנתבעים הסבה לתובע נזקים כספיים עליהם יש לפצותו. עם זאת, יש להביא בחשבון את התנהלות התובע, אשר פטר עצמו בבירור כללי בקונסוליה במנילה, בעוד שאת הבירור היה עליו לעשות במשרד הפנים. בנסיבות אלו, יש לייחס לתובע אשם תורם בסך של 20%. סוף דבר לאור כל האמור, זכאי התובע לקבל לידיו פיצוי בשווי הכרטיסים עליהם שילם, בסך כולל של 18,082 ₪, פחות 20% וסה"כ - 14,465 ₪. נתבע 2 ישלם לתובע סך של 14,465 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הגשת התביעה, 13.1.10, ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם נתבע 2 לתובע, סך נוסף של 1,500 ₪, עבור הוצאות משפט. אשרה (ויזה)משרד הפניםאשרת כניסהכניסה לישראל