עקרון השוויון בהסדר פשרה

האם עקרון השוויון מחייב להחיל את אותו הסדר פשרה גם על חברות שלא היו שותפות להסדר הפשרה ?

להלן פסק דין בנושא עקרון השוויון בהסדר פשרה:

פסק-דין

ערעור על פסק דינו של בית המשפט בתל אביב-יפו (כב' השופטת רות רונן) מיום 2.5.05 בה"פ 200229/03 אשר דחה את עתירתה של המערערת לפסק-דין הצהרתי שהיא זכאית "לאותה הנחה ו/או ויתור ו/או זכויות ו/או תנאי פשרה שהעניק המשיב לחברות אחרות כמפורט להלן ולהצהרה שהיא אינה חייבת מאום בגין הפרשי הצמדה למדד ו/או ריבית ו/או קנסות, וכן זכאית להחזר כל סכום שנגבה ממנה".

1.     רקע

(א)     המערערת היא חברה העוסקת בייבוא מדפסות של חברת Hewlet Packard (להלן: "המדפסות"). בינה לבין המשיב הייתה מחלוקת לגבי סיווג המדפסות לצורך מיסוי, והמשיב הוציא לה דרישת גרעון בסכום של 184,303 ₪ (תיק גרעון 1373/98/ג/04).

(ב)     המערערת והמשיב הגיעו להסכמה שהמערערת תפקיד בידי המשיב ערבויות בנקאיות בסכום המסים שדרש, וכפוף לכך לא ינקוט המשיב בהליכי גבייה עד ליישוב המחלוקות.

(ג)      בזמנים הרלוונטים לתביעה ייבאו את המדפסות גם חברת CMS ונציגתה המקומית של חברת Hewlet Packard (להלן: "החברות האחרות"). מחלוקת זהה באשר לסיווג המדפסות היתה גם בין המשיב לחברות האחרות. החברות האחרות הגישו בשנת 1999 תובענה לבית משפט השלום בתל-אביב (ת.א 19105/99), במסגרתה עתרו שבית המשפט יכריע במחלוקת לגבי סיווג המדפסות (להלן: "תביעת החברות האחרות").

(ד)     ביום 15.3.99 פנה ב"כ המערערת אל המשיב בכתב והציע כי כדי למנוע כפל הליכים ואפשרות של הכרעות סותרות, "כל מה שייפסק בתביעת cms ייחשב כהכרעה משפטית שתוחל גם על תיק הגרעון של מרשתי בהתאמה" (מוצג "ע2-ה").

(ה)      המשיב לא השיב בכתב לפנייה זו ואולם אין חולק כי הקפיא את הליכי הגבייה והאכיפה נגד המערערת עד תום ההליך המשפטי בתביעת החברות האחרות. לאחר שהליך זה הסתיים בפשרה, פנה המשיב, ביום 25.6.02, אל המערערת ודרש ממנה לשלם את גרעונותיה, שאם לא כן, יממש את הערבות הבנקאית.

(ו)      לטענת המערערת העניק המשיב לחברות האחרות פטור מלא מתשלום מס עבור המדפסות, ודרישתו הימנה לשלם את חובה, חרף ההסכמה הדיונית שאליה הגיעו הצדדים, חסרת תום לב, סותרת את עקרון השוויון ומעניקה יתרון כלכלי למתחרותיה- החברות האחרות.
(ז)      נוכח האמור הגישה המערערת את התביעה דנן שבה עתרה להצהיר שהיא זכאית לאותם תנאי פשרה שהעניק המשיב לחברות האחרות, וכמו כן להחזר של כל סכום שנגבה או שיגבה ממנה בגין תיק הגרעון.

(ח)      המשיב טען כי משהסתיימה תביעת החברות האחרות בהסכם פשרה, אשר שיקף ויתורים הדדיים של הצדדים, אין לה השלכה על דרישות הגרעונות שהוצאו למערערת.

2.     פסק דינו של בית משפט קמא

(א)      בית המשפט קבע שאמנם הוכח קיומו של הסכם בין הצדדים, אלא שתוכנו היה הסכמת הצדדים להמתין להכרעה שיפוטית בנושא סיווגן של המדפסות. ההסכם לא הזכיר ולא דן במקרה שבו יגיע המשיב לפשרה עם החברות האחרות. בתוצאה זו תומך גם נוסחו של מכתב ב"כ המערערת מיום 15.3.99, שבו הוצע, כאמור, כי "כל מה שייפסק בתביעת CMS ייחשב כהכרעה משפטית שתחול גם על המבקשת".

(ב)      בית המשפט דחה אף את טענת המערערת כי היא זכאית להיות צד להסכם הפשרה מכוח עיקרון השוויון. בתחום המיסים, לא חל הכלל של מעשה בית דין באופן רטרואקטיבי, במקום שנישום מבקש להסתמך על הלכה שנפסקה בעניינו של נישום אחר. מכאן, שגם כאשר ניתן פסק דין מנומק, בעניינו של נישום אחד, אין נישומים אחרים יכולים להנות מתוצאותיו אם לא לקחו חלק בהליך, למרות הפגיעה הלכאורית בעקרון השוויון. בענייננו, לא ניתן פסק דין מנומק, והצדדים בתביעת החברות האחרות הגיעו להסכם פשרה, אשר כלל ויתורים הדדיים.

(ג)      נפסק, כי בהעדר הסכמה מפורשת שהסכם הפשרה יחייב גם נישומים אחרים, אי אפשר לקבוע כי המערערת זכאית "להנות" מתוצאות אותה פשרה. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה.

3.      טענות המערערת

(א)      לטענת המערערת, נכרת בינה לבין המשיב הסכם מחייב שהמשיב הפר אותו, ופרשנותו של בית המשפט להסכם מתעלמת מלשונו ומהגיונו. נוסחו של ההסכם מבטא את כוונת הצדדים שכל פסק דין בתביעת החברות האחרות, ואין נפקא מינה אם קדם לו הסכם פשרה, יראו אותו כאילו ניתנה הכרעה שיפוטית גם במחלוקת שבין המערערת למשיב. הצדדים לא קבעו תנאי מקדמי של קיום הכרעה שיפוטית כדי להחיל את פסק הדין על עניינה של המערערת. מהות ההסכם הייתה מתן יחס שווה למערערת ולמתחרותיה, החברות האחרות. בית משפט קמא צריך היה לפרש את ההסכם לאור עיקרון זה.

(ב)     המערערת מוסיפה כי לא הובאה כל ראיה לגבי אומד דעתו של המשיב משום שזה כפר כפירה מוחלטת בעצם כריתתו של ההסכם. חרף זאת קבע בית המשפט כי אומד דעת הצדדים משתקף מתוך מחדלו של המשיב שלא שיתף את המערערת בהסכם הפשרה, מחדל המהווה הפרה בוטה של ההסכם שבין הצדדים ופגיעה בעקרון השוויון. בכך ייחס בית המשפט למשיב אומד דעת, אשר הוא עצמו נמנע במכוון מלהוכיחו.

(ג)     המערערת מציינת כי אפשר ללמוד על אומד דעתו של המשיב ממכתבו אליה מיום 25.6.02. במכתב זה ניסה המשיב להטעותה באופן בלתי ראוי, תוך שהוא מסתיר את פרטי פסק הדין בתביעת החברות האחרות, אך מבקש לכוף עליה סיווג עתידי של הטובין מכוח הסכם הפשרה שבבסיס אותו פסק דין. המשיב הבין היטב כי יש להחיל על המערערת את פסק הדין בפשרה, כשם שהוחל על החברות האחרות, אך לא היה זה לטעמו לקיים את חלקו בהסכם ולוותר על דרישת הגרעון. על המשיב, כרשות ציבורית, חלה חובת תום לב מוגברת ועליו לקיים את ההבטחה המנהלית שהבטיח למערערת. המשיב הפר חובתו זו כשבחר לנהל מו"מ עם החברות האחרות, מבלי לשתף בו את המערערת, על אף שבינו ובינה עמדה אותה מחלוקת, והמשיך וחטא בהתנערותו מן ההסכם שכרת עימה, ובניסיונו להטעותה בקשר לתוכנו של הסכם הפשרה. בית המשפט שגה כאשר לא נתן דעתו לכך.

(ד)     המערערת מדגישה כי עקרון השוויון מחייב להעניק לה יחס שווה לזה שהעניק המשיב לחברות האחרות - מתחרותיה באותו שוק מוצרים ולקוחות. אין נפקות לעניינו בכך שהסכם הפשרה עם החברות האחרות עסק גם במדפסות מסוגים אחרים שכן החברות האחרות קיבלו פטור מלא, גורף ומוחלט בגין המדפסות שהמערערת נדרשה בגינן לשלם את הגרעון. קביעתו של בית המשפט כי מדובר בהסכם פשרה, שאליו הגיעו הצדדים "ממכלול שיקולים שעמדו לנגד עיניהם", חסרה תשתית עובדתית.

(ה)     עוד המערערת טוענת כי בית המשפט שגה בהסתמכו על ההלכה שבעניני מיסים לא חל הכלל של מעשה בית דין. המערערת לא דרשה החלה רטרואקטיבית של פסק הדין בתביעת החברות האחרות, אלא דרשה שהמשיב יקיים את ההסכם הספציפי שכרת עימה. יתר על כן, פסק הדין שעליו הסתמך בית המשפט ניתן בשנות ה-60, וההלכה הנלמדת ממנו אינה תואמת את ה"מהפכה החוקתית" אשר התחוללה במדינת ישראל בשנים האחרונות, הרואה בעקרון השוויון עקרון יסודי שהרשות מחויבת לכבדו.


4.      טענות המשיב

(א)      המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר קבע כי בנסיבות שהוכחו, הסכם הפשרה שבין המשיב לחברות האחרות לא אמור היה לחול על המערערת. לטענתו, המערערת קוראת את פסק הדין באופן שגוי - היא סבורה כי מכתבה למשיב מיום 15.3.99 מהווה "הסכם שנכרת בין הצדדים", ולא כך קבע בית המשפט בפסק דינו. מכתב זו היה הצעה בלבד, שכן המערערת ביקשה שהמשיב יאשר בכתב כי הוא מסכים להצעתה, ואין חולק שהמשיב מעולם לא ענה למכתב ולא נתן הסכמתו.

(ב)     המשיב מוסיף כי המערערת אינה זכאית לפטור ממס בגין אפלייה. הסכם הפשרה שנכרת עם החברות האחרות גילם ויתורים הדדיים של הצדדים, ויש לראות את הסכמת הצדדים שם בקשר למדפסות שאותן ייבאה המערערת כחלק מאותו מכלול שלם שאינו ניתן להפרדה. ועוד, הסכם הפשרה אינו מעניק פטור ממס בגין המדפסות לחברות האחרות, שהיו צד לו, שכן הן ויתרו על מכס ששולם בסך של למעלה מ-700,000 ₪, סכום שכלל יותר מ- 80,000 ₪ בגין המדפסות שבמחלוקת.

(ג)     המשיב מדגיש כי לא היה חוסר תום לב ביחסיו עם המערערת, שכן כפי שקבע בית משפט קמא, הוא דבק בעמדתו כי רק פסק דין לגופו של עניין יחייב אותו כלפי המערערת.

(ד)     עוד המשיב טוען שאין ממש בטענת המערערת שההלכה עליה הסתמך בית משפט קמא היא הלכה ישנה הראויה לעיון מחדש. כל עוד לא שונתה ההלכה, הרי שהיא מחייבת את הערכאות הנמוכות.

5.     דיון והכרעה

הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. אלה נימוקינו:

(א)      המערערת סומכת את טענותיה על מכתבה למשיב מיום 15.3.99, וטוענת כי האמור בו מהווה הסכם שכל פסק דין שיינתן בתביעת החברות האחרות, יראו אותו כהכרעה שיפוטית גם בעניינה. מפאת חשיבותם נביא כלשונם את ההוראות העיקריות ממכתב זה:

"4. למיטב ידיעתי הוגשה ע"י חברת C.M.S תביעה בעניין החיוב אשר תתברר בבית המשפט.
5. אם תגיש גם מרשתי תביעה תהיה התביעה זהה לחלוטין וההכרעה בתביעה תזקק לנתונים זהים לחלוטין בשני המקרים.
6. לעניות דעתי- להידרש פעמיים באותה שאלה בבית המשפט, ואולי אפילו לקבל בכל משפט תוצאה אחרת, איננה רצויה ומועילה ולפיכך הצעתנו הינה:
6.1     כל מה שייפסק בתביעת C.M.S- ייחשב כהכרעה משפטית שתוחל גם על תיק הגרעון של מרשתי בהתאמה.
6.2     מרשתי מוכנה להאריך את תוקף הערבות שהפקידה בידכם עד לגמר הדיון המשפטי בתיק C.M.S, כאמור לעיל.
6.3     אם אתם מסכימים להצעת מרשתי, אנא אשרו לנו קבלת ההצעה בכתב, ואם אינכם מסכימים, אבקש הודעתם בכתב ומתן ארכה של חודש ימים מהודעתכם על מנת שמרשתי תוכל להגיש תביעה בעניין זה" (ההדגשות במקור).


(ב)      אין חולק כי המשיב לא ענה בכתב על הצעת המערערת, לא דחה אותה ולא הסכים לה אם כי לא הפעיל הליכי גבייה כל עוד תביעת החברות האחרות הייתה תלויה ועומדת. בכך יש לראות, כפי שקבע בית משפט קמא, משום קיבול על דרך ההתנהגות של הצעת המערערת.

(ג)     עם זאת אנו סבורים, כפי שסבר אף בית משפט קמא, שאין לפרש את ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים כפי שמפרשת אותה המערערת. ממכתבה של המערערת מיום 15.3.99 עולה כי הסיבה בגינה הציעה המערערת את הצעתה הייתה "שלא להידרש לאותה שאלה פעמיים בבית המשפט", וכדי למנוע הכרעות סותרות. המערערת לא תלתה את הצעתה ב"עיקרון השוויון" אלא ביעילות השיפוטית.

(ד)     על רקע דברים אלו, יש לפרש גם את הסכמתו של המשיב: המשיב הסכים כי אם תוכרע השאלה בבית משפט, תחול הכרעה זו גם על המערערת, אך אין ללמוד מהסכמתו זו, שכל הסכמה שאליה יגיע עם החברות האחרות תחייבו גם כלפי המערערת. מסקנה שכזו אינה עולה מהצעתה של המערערת במכתב, והמערערת לא הביאה כל ראיה שתתמוך בפרשנותה. ניסיונה להיתלות בנוסח סעיף 6.1 למכתב אינו יכול להועיל לה, שכן מלשונו של סעיף זה אי אפשר ללמוד את שלומדת הימנו המערערת, וכאמור, יש לפרש סעיף זה על יסוד תוכנו של המכתב כולו, ולנוכח הטעמים לפניית המערערת, המפורטים במכתב.

(ה)     נוסיף, כי לא מצאנו במכתבו של המשיב מיום 25.6.02 תמיכה לטענתה של המערערת, שאומד דעתו של המשיב היה שיש להחיל עליה את פסק הדין בתביעת החברות האחרות. במכתב זה הודיע המשיב למערערת שההליך הסתיים בפשרה, ודרש כי תשלם את גירעונותיה. משהביא המשיב דברים אלו לידיעת המערערת, הייתה פתוחה בפניה הדרך לפעול על פי סעיף 154 לפקודת המכס, דהיינו, לשלם את המכס תחת מחאה ולהגיש בתוך 30 יום תובענה כדי שתוכרע השאלה כיצד יש לסווג את המדפסות לצורכי מכס.

(ו)     שאלה זו, הועמדה במחלוקת בתביעת החברות האחרות, אך לא הוכרעה בה, שכן זו הסתיימה בפשרה. הפשרה כללה מחד גיסא, ויתור מצד המשיב על הודעות הגירעון, ומאידך גיסא ויתור מצד החברות האחרות על דרישתן להחזר מסים ששילמו תחת מחאה. כמו כן כללה הפשרה הסכמה כי מעתה ואילך תשלמנה החברות האחרות מכס על פי הסיווג שהמשיב טען לו. כאשר אלה פני הדברים, קשה לקבל את טענת המערערת שיש למחול גם לה על הודעת הגרעון. המדובר בהסכם פשרה, אשר מלבד התייחסותו לטובין נוספים, זולת המדפסות שבמחלוקת, כלל ויתורים הדדיים באשר למדפסות אלו. לו היה המשיב, במסגרת הסכם הפשרה, מקבל את טענות החברות האחרות באשר לסיווג, ייתכן שהיה מקום לטעון כי עקרון השוויון מחייב החלת סיווג זה גם על המערערת. ואולם, כאמור, לא אלה פני הדברים.

(ז)     המשיב לא ויתר במסגרת הסכם הפשרה עם החברות האחרות על טענתו בעניין סיווג הטובין, ועל כן, משהגיע המשיב לפשרה ביחס לחוב הספציפי שלהן, אין עקרון השוויון מחייבו להחיל את אותו הסדר פשרה גם על המערערת. כמו כן לא מצאנו כי המשיב חטא לעקרון השוויון שלא צירף את המערערת להסדר הפשרה, שכן המשיב חזר והבהיר למערערת כי יהיה מוכן לדון גם עימה בהצעת פשרה ליישוב המחלוקות (ר' נספח יא' ונספח יג' למוצגים שצורפו להודעת הערעור).

6.     סוף דבר

אשר על כן, אנו דוחים את הערעור.
בהתחשב בהימנעות המשיב להעביר את הסדר הפשרה עם החברות האחרות (בשלב הראשון) לידיעת המערערת, איננו עושים צו להוצאות בערכאתנו.

הפקדון יוחזר.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עקרון השוויון בהסדר פשרה

  2. חוזה לקביעת שומת מס בפשרה

  3. הסדר פשרה בתיק תביעות קטנות

  4. מכירת מגרש לקבלן אחרי הפשרה

  5. פסק דין בפשרה תביעת לשון הרע

  6. פשרה בקדם משפט - חיוב באגרה ?

  7. פשרה בתביעה ייצוגית נגד חברות הגז

  8. פסק דין על דרך הפשרה בליקויי בניה

  9. פסק דין על דרך הפשרה בתביעת מזונות

  10. אישור פשרה בין בעלי תפקיד בבנק למסחר

  11. פשרה לאחר דיון הוכחות - החזר אגרה ?

  12. בקשה לאישור הסדר פשרה בתביעה ייצוגית

  13. הסדר פשרה בבקשה לאישור תביעה ייצוגית

  14. הפעלת ''לחץ'' על בעל דין להגיע לפשרה

  15. החזר אגרה במקרה של פשרה בבית המשפט העליון

  16. הודעה לצד שלישי נגד נתבע שנמחק במסגרת פשרה

  17. זכות המל''ל לתביעת שיבוב בהליך שהסתיים בפשרה

  18. תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס''ב-2002

  19. בקשה לאישור הסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים בתובענה הייצוגית

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון