דמי היתר תחנת דלק

להלן פסק דין בנושא דמי היתר תחנת דלק:

פסק דין

     ההליך

1.     התובעת ביקשה בכתב התביעה לקבוע כי יעוד המקרקעין שבהם רכשה זכויות על פי הסכם חכירה בקרית יהודית בבאר-שבע, איפשר הקמת תחנת תדלוק, בלי לחייבה בדמי היתר, וכי על הנתבע להשיב לתובעת את דמי ההיוון ששולמו על ידה בקשר לכך.
לחלופין, לקבוע כי על התובע לחשב את דמי ההיתר לתחנת תידלוק, על-פי חוות הדעת שהגישה התובעת.
בתצהירה ובסיכומיה ביקשה התובעת, כי החישוב האמור יהא בניכוי התשלומים ששילמה על החשבון עבור שימוש לתקופה של חמש שנים.

עיקרי העובדות וטיעוני הצדדים

2.     בתאריך 6.5.90, אישר הנתבע לתובעת הקצאת קרקע במקרקעין האמורים, למטרה של "תעשיה ומלאכה", בפטור ממכרז על פי המלצת משרד התעשיה והמסחר.
ערך הקרקע נקבע לסך של 199,605.15 ₪ בתוספת מע"מ של 16,470 ₪, ונאמר בהודעה לאישור ההקצאה, כי דמי החכירה יתבססו על כך (נספח א' לתצהיר הנתבע).
ערך הקרקע נקבע לפי טבלת מחירי קרקע לתעשיה ומלאכה באיזורי פיתוח לחודש 10/89 (סעיף 5 לתצהיר התובע - נספח א' לכתב ההגנה).
באותה טבלה נאמר בין השאר שאתרים שאינם מיוחדים לתעשיה ומלאכה, כגון תחנות דלק, יוקצו לפי שומה.
בתאריך 4.6.90 נחתם בין התובעת והנתבע חוזה פיתוח, בו נקבעה מטרת ההקצאה כ"תעשיה ומלאכה", וייעודו של השטח על פי התכנית המפורטת 17/167/03, דהיינו: "איזור תעשיה", לתקופה של שלוש שנים שבסופה אמור להיחתם חוזה חכירה (נספח א' לתצהיר התובעת - המבוא להסכם).
בתאריך 11.12.96, אישרה הממשלה את תכנית המיתאר הארצית לתחנות תדלוק-תמ"א 18, בה נאמר כי בתכנית בה יועדו מקרקעין לתעשיה, יכלול הייעוד גם תחנות תדלוק, כשאין כוונה אחרת משתמעת מהתוכנית.
בתאריך 15.4.97, לאחר אישור תמ"א 18 האמורה, נחתם בין הצדדים הסכם חכירה ביחס לאותו מגרש, בו נאמר שמטרת החכירה הינה לתעשיה ומסחר, כאשר תקופת החכירה הינה ל-49 שנה, מיום אישור העסקה, והערך היסודי של המגרש עמד על 173,996.62 ₪, עבור שטח מגרש של 14,357 מ"ר.
משביקשה התובעת להקים במגרש תחנת תדלוק, דרש ממנה הנתבע, בהודעה מיום 27.9.98, לשלם סכום של 980,000 ₪, בגין שימוש במקרקעין לתחנת תדלוק עבור שטח של 1,294 מ"ר, על בסיס הפרשי השווי בין השימוש של תחנת התדלוק והייעוד של תעשיה.
הנתבע הסתמך בהודעתו האמורה על חוות דעת של השמאי מטעמו, בן ציון גולדשטיין, מיום 2.9.98 שקבע ששווי הזכויות בתחנת התדלוק הינו 420,000 $, בעוד שהשווי לייעוד של תעשיה באותו יום היה 150,000 $. (נספחים ה' - ו' לתצהיר התובעת).
בתגובה לכך הודיעה התובעת לנתבע, במכתב מיום 9.11.98, כי, לטענתה, אין מקום לחייבה בסכום האמור, בנימוק כי השימוש של תחנת תדלוק תואם את הייעוד של "תעשיה ומלאכה" שנקבע בהסכם החכירה, הואיל וייעוד זה כולל גם תחנות תדלוק על פי תכנית המיתאר הארצית - תמ"א 18.
בין לבין, בתאריך 3.12.97, לאחר אישור תמ"א 18, התקשרה התובעת בהסכם שכירות לתקופה של 119 חודשים עם חברת "סונור 1996 בע"מ" (להלן: "סונור"), לפיו שכרה "סונור" מהתובעת שטח של כ- 1,000 מ"ר מהמגרש האמור, על מנת להקים עליו תחנת תדלוק יבילה ומכונת רחצה לרכבים, בה ימכרו מוצרי נפט ושמן של סונול (נספח ח' לתצהיר התובעת).
בחודש 11/98 הגישה התובעת לנתבע השגה על שומה האמורה, תוך הסתמכות על חוות דעת השמאית נחמה בוגין מיום 4.11.98, למקרה שלא תתקבל טענתה שאינה חייבת בכל דמי שימוש.
במצב זה התגבש הרעיון שבשלב זה יינתן היתר שימוש לתחנת דלק לתקופה של חמש שנים בלבד, ולאור זאת, הודיע הנתבע לחברת סונור, במכתב מיום 1.2.99, כי תהא אפשרות להעמיד את דמי השימוש עבור תחנת התדלוק לתקופה של חמש שנים על סכום של 257,895 ₪, כאשר ניתנת להם האפשרות לערער על כך, בכפוף לתשלום 75% מהתשלום והמצאת ערבות בנקאית ביחס ליתרה של 25% מהסכום האמור (נספח ט' לתצהיר התובעת).
בעקבות הודעה זאת, הציעה סונור לתובעת, במכתב מיום 7.2.99, לשלם את הסכום האמור, לאחר מכן ייעשה מאמץ להקטין את הסכום, ויוחלט על מי יחול התשלום.
במצב זה שולם על ידי התובעת התשלום האמור ביום 7.2.99, ונמסרה לנתבע ערבות בנקאית על פי בקשת חברת סונור (נספחים י"ב, י"ג לתצהיר התובעת).
לטענת התובעת, ביצוע התשלום האמור נעשה מתוך כפיה, על מנת לא לעמוד במצב של הפרת הסכם השכירות עם סונור, והדבר נעשה כהסדר ביניים, על מנת לאפשר את הקמת תחנת הדלק, ולהעניק להם ארכה לפתרון המחלוקת ביניהם, במועד מאוחר יותר.
לטענת הנתבע, במצב שנוצר, הודיעה לו התובעת, כי אינה מעוניינת בזכויות מהוונות של תחנת דלק 49 שנים, ולכן ביקשה כי המינהל יערוך חישוב דמי שימוש לתחנת תדלוק לתקופה של חמש שנים.
     במצב זה חתם המנהל על תכנית הבניה.
במצב שנוצר, נמנע המינהל מלדון בהשגה של התובעת על השומה שנקבעה להיוון השימוש בתחנת תדלוק ל- 49 שנה, הואיל ולטענתו, נאמר לו על ידי נציגי התובעת שאינה מעוניינת בכך נכון לאותו שלב, ובמקום זאת התייחס המינהל לחוות הדעת שצורפה לאותה השגה, כאל השגה על דמי השימוש שנקבעו לתנת התדלוק לתקופה של חמש שנים, מתוך הנחה שהבסיס ממנו נגזרים דמי החכירה המהוונים ל- 49 שנה ודמי השימוש ל- 5 שנים זהה.
לאור זאת, נדחתה ההשגה ביחס לדמי השימוש לתקופה של חמש שנים, אף שלא הוגשה השגה פורמלית נפרדת בקשר לכך, ביום 29.2.00 (נספח י"ד לתצהיר התובעת, סעיף 22 לתצהיר הנתבע).
בתגובה לדחיית ההשגה, הודיעה התובעת למינהל, במכתב מיום 7.5.00 כי אינה חייבת בכל תשלום להקמת התחנה, כפי שטענה קודם לכן, ולכן על המינהל לבטל את דרישתו לתשלום נוסף עבור הסכמתו להקמת התחנה, ולחלופין יש להעמיד את דמי ההיתר בגין השימוש בתחנה לתקופה של חמש שנים על סך 29,696 ₪ בהתאם לחוות הדעת של השמאית נחמה ביגון, מיום 14.11.98. כמו כן נאמר במכתב זה כי הוגש ערעור נוסף על קביעת השמאי מטעם הנתבע והיא ממתינה להחלטה בענין.
בתאריך 7.1.02, הודיע הנתבע לתובעת שעליו להשלים את התשלום שנקבע עבור חמש שנות שימוש לתחנת תדלוק, וכן כי פניותיה להפחתת הסכום נבדקו פעם נוספת ונידחו.
במצב זה הוגשה התביעה שבדיון זה ביום 9.12.02, בה טענה התובעת כי אינה חייבת בכל תשלום עבור ההיתר לשימוש של תחנת תדלוק, ולחלופין, כי יש להפחית את דמי השימוש לתחנת תדלוק לתקופה של 49 שנה, שאותם יש להעמיד על סך 235,000 ₪ בתוספת מע"מ.
בעקבות משא ומתן שהתקיים במהלך הדיון, ביקש הנתבע חוות דעת שמאית נוספת, על פיה נקבע שווי הקרקע, ללא מע"מ, בניצול של תעשיה ללא תחנת תדלוק על סך 2,745,000 ₪, ובתוספת הזכות לתחנת תדלוק בסך 3,920,000 ₪, כאשר מועד השומה הינו נכון ליום 15.9.03 (נפסחים י"ט - כ"א לתצהיר התובעת).
לאור זאת, הודיעה ב"כ הנתבע לב"כ התובעת, במכתב מיום 2.12.03, כי דמי ההיתר בשיעור של 16% מההפרש בין השווי עם תחנת תדלוק וללא תחנת תדלוק, הם 187,999.79 ₪ בתוספת מע"מ, ויש לה חוב קודם בגין דמי שימוש בסך 107,379 ₪.
במצב זה ביקשה התובעת, לחלופין, כי הסכום האמור יחושב בניכוי התשלומים ששילמה התובעת על החשבון.
מנגד טען הנתבע כי בבקשה האחרונה שלא נכללה בכתב התביעה, יש משום שינוי חזית, ומכל מקום אין קשר בין התשלום ששולם עבור עסקה נפרדת של שימוש של תחנת תדלוק לתקופה של חמש שנים, ובין התשלום עבור ההיתר לתחנת תידלוק לחכירה לתקופה של 49 שנים, ועל כן אין לנכות את הסכומים ששולמו.

3.     הראיות:
מטעם התובעת הוגש, תצהיר של מנהלה, ישעיה אופיר וחוות דעת של השמאי ארז אבירן מיום 17.10.02, עליהם נחקרו בחקירה נגדית.
מטעם הנתבע הוגש תצהיר של שולמית אליהו המשמשת כמנהלת מחלקת עסקאות עירוניות במינהל, עליו נחקרה בחקירה נגדית.
כמו כן, הוגשו חוות דעת נוספות ומסמכים מטעם שני הצדדים.

4.     דיון:
     האם היה מקום לחיוב דמי היתר לתחנת תדלוק
ביחס לשאלה אם היה מקום לחייב את התובעת בדמי היתר, בכלל, עבור השימוש במגרש כתחנת תידלוק, נראה לי שהתשובה לכך הינה חיובית.
ב"כ התובעת הסתמך בסיכומיו בעניין זה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בענין "עורקים" (ה.פ (ת"א) 11821/99, עורקים נדל"ן והשקעות נ' מינהל מקרקעי ישראל) בעוד שב"כ הנתבע הסתמכה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין "מצלאוי" (ה.פ (ת"א) 507/03, מצלאוי חברה לבנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל). מקרה זה נראה לי מתאים לפסק הדין
"מצלאוי", ומכל מקום כי במקרה זה, היה מקום לחייב את הנתבע בדמי היתר עבור השימוש בתחנת תדלוק.
הנימוקים לכך הם כי במקרה זה, אישור העסקה והסכם הפיתוח על פיו נקבע הערך הבסיסי של הקרקע נקבע עוד בשנת 1990, זמן רב לפני אישור תמ"א 18, כאשר היה ברור שהשימוש שלשמו יועדו המקרקעין היה שימוש של "תעשיה", שלא כלל שימוש של תחנות תדלוק.
בקשר לכך נאמר בטבלת מחירי הקרקע שעל פיה נקבע ערך הקרקע (נספח א' לכתב ההגנה) כי לגבי אתרים שאינם מיועדים לתעשיה ומלאכה, כגון תחנת דלק (הדגשה ב.א), יוקצו לפי שומה לתעשיה ומלאכה, אף שלא הייתה התייחסות בטבלת המחירים לערך הקרקע בקרית יהודית בבאר- שבע, ניתן לקבוע על פי אותה טבלה כי הבסיס לקביעת השומה היה על פי אותו הבסיס של שימוש לתעשיה ללא תחנת תדלוק, כפי שמופיע במפורש בטבלה האמורה. אף שהסכם החכירה נחתם לאחר אישור תמ"א 18, שהתירה שימוש של תחנות תדלוק באתרים בהם נקבע יעוד בתוכניות של "תעשיה", לא היה בכך כדי להצביע על השימוש שהותר בהסכם החכירה,ככולל שימוש של תחנות תדלוק. הסכם החכירה נחתם מתוך זיקה להסכם הפיתוח ולאישור ההקצאה, על פי אותו ערך קרקע שהתייחס לשימוש של תעשיה ללא תחנת תדלוק, ואין לראות את השימוש שהותר בו ככולל תחנות תדלוק.
לאור זאת אני דוחה את הבקשה לביטול דמי ההיתר עבור שימוש בתחנות תדלוק.

5.     גובה דמי ההיתר לחכירה לתקופה של 49 שנה:
ביחס לגובה דמי ההיתר לתקופת חכירה של 49 שנה, נראה לי שיש להעדיף את עמדת הנתבע המעודכנת כפי שמצאה ביטוי בהודעת ב"כ הנתבע לב"כ התובעת מיום 2.12.05, היינו סכום של 221,839.75 ₪. (נספח כא' לתצהיר מנהל התובעת).
עמדה זאת הסתמכה על חוות דעת מעודכנות של שמאי המקרקעין המחוזי במשרד המשפטים, זוהר שיפמן, מיום 15.9.03 ומיום 25.11.03 (נספחים יט' וכ'ותצהיר מנהל התובעת).
חוות דעת זאת מביאה בחשבון את כל הנתונים שהצטברו עד למועד זה, כולל התייעצות עם מנהלת מחלקת רישוי בעירית באר שבע ביחס לשימושים המותרים, דמי שכירות ששולמו עבור שכירת הקרקע בתחנת דלק, עסקאות שנעשו בסביבה, דמי שכירות המשולמים עבור נכסים תעשייתים בסביבה והיטלי הפיתוח הנגבים על ידי עיריית באר שבע.
חוות דעת זאת נראית לי עדיפה לצורך העניין, הואיל ומדובר בשומה שנעשתה על ידי שמאי ממשלתי ניטרלי. לשמאי זוהר שיפמן לא היתה כל בעיה לסטות באופן משמעותי מההערכה הקודמת שנערכה על ידי השמאי גולדשטיין עבור הנתבע בימים2.9.98 ו- 4.11.98.
מצד התובעת הוגשה חוות דעת של השמאית נחמה בוגין, מיום 4.11.98, שהעריכה את שווי הקרקע הכולל של תחנת תדלוק בסכום של 600,000 ₪ ואת דמי ההיתר שיש להטיל אם יוחלט להטיל היתר, בסכום של 29,698 ₪, והוגשה על ידי התובעת חוות דעת נוספת של השמאי ארז אבירן מיום 17.10.02, שצורפה לכתב התביעה שכנגד, לפיה הוערך שווי הקרקע לתחנת תדלוק, נכון ליום 2.9.95, בסכום גבוה בהרבה של 250,000 $, ודמי ההיתר העורכו בסכום של 235,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור היוון 91%, ובסכום של 164,000 ₪ בהיוון של 51%.
במצב זה עדיפות בעיני שתי חוות הדעת המאוחרות הן של התובעת (של ארז אבירן) והן של הנתבע (זוהר שיפמן).
בנסיבות העניין לא היה בחוות הדעת של ארז אבירן, כדי להצביע על פגם כלשהו בהערכה של השמאי הממשלתי. למעשה לא היה פער משמעותי בין המסקנות שלהם, ויתכן אף שההערכה של ארז אבירן היתה גבוהה יותר מבחינת דמי ההיתר לאחר עדכונם למועד בו נערכה חוות הדעת של זהר שיפמן.
במצב זה נראה לי כי יש לאמץ את חוות הדעת של זוהר שיפמן לעניין דמי ההיתר, נכון ליום 15.9.03.

6.     ניכוי דמי השימוש לחמש שנים מדמי ההיתר ל- 49 שנה.
     שינוי חזית
ביחס לשאלה אם יש לנכות את דמי השימוש שנקבעים לתקופה של חמש שנים מדמי ההיתר שנקבעו לתקופת חכירה של 49 שנה, יש לדון תחילה בטענת הנתבע לשינוי חזית מצד התובעת בקשר לכך.
בקשת התובעת, בקשר לכך, נזכרה לראשונה במפורש בתצהיר מנהל התובעת מיום 30.11.04, בעוד שבכתב התביעה הייתה התייחסות מפורשת רק לבקשה ולביטול דמי ההיתר בהתאם לחוות הדעת, ולחלופין - לחישוב התשלום בגין דמי ההיתר בהתאם לחוות הדעת, ולא לניכוי דמי השימוש ששולמו.
בסיכומיו חזר ב"כ התובעת על בקשתו האמורה.
בדיון בבקשת הנתבע לביטול הסעיף האמור מתצהיר מנהל התובעת במהלך הדיון, הוחלט ביום 1.3.05 ששאלה זאת תידון בשלב של מתן פסק דין.
לאור זאת, עומדת לדיון השאלה האם ניתן וראוי לראות את הבקשה בסעיף 21 לכתב התביעה למתן "צו הצהרתי על פיו יחויב המינהל לחשב התשלום בגין דמי ההיתר בהתאם לחוות הדעת", כמתחייסת גם לניכוי דמי השימוש שנקבעו לתקופה של חמש שנים מדמי ההיתר האמורים.
בעניין זה טענה התובעת, כי דמי השימוש לתקופה של חמש שנים שולמו על ידיהם, כהסדר ביניים מתוך אילוץ, מתוך כוונה שלאחר שיסתיים הבירור ביחס לשאלה אם התובעת חייבת בדמי היתר או אם יש מקום להפחית את דמי ההיתר לתקופה של 49 שנים, תהא אפשרות להשיב את דמי השימוש ששולמו לתקופה של חמש שנים, או להפחיתם, ו/או לנכות אותם מדמי ההיתר שייקבעו לתקופה של 49 שנה.
על פי גרסת התובעת בעניין זה, קיימת זיקה בין דמי השימוש לתקופה של חמש שנים כהסדר ביניים ותשלום מאולץ על החשבון, ובין דמי ההיתר לתקופת חכירה של 49 שנה, שלגביה נותרה בקשת התובעת תלויה ועומדת.
לאחר ששקלתי את העניין, נראה לי שיש להעדיף בעניין זה את גרסת התובעת ועמדתה, כמפורט להלן.
התובעת הגישה בקשה להתיר לה שימוש של תחנת תדלוק לתקופה של 49 שנה, ואף הגישה השגה של עצם חיובה בדמי היתר ועל גובה דמי ההיתר.
העדה היחידה שהעידה בעניין זה מטעם הנתבע היתה שולמית אליהו שלא הכירה את העניין מתחילתו, אלא רק ממועד שלא זכור לה, בעת שהתובעת לא היתה מוכנה לשלם דמי היתר. אין עדות מספקת לכך שהתובעת חזרה בה מבקשתה לקבלת היתר לתחנת תדלוק לתקופת חכירה של 49 שנים.
עדותו של מנהל התובעת שההסדר לקבלת היתר לשימוש לתחנת דלק לתקופה של חמש שנים כנגד תשלום הסכום שנתבקש על ידי המנהל נעשה מתוך אילוץ וכהסדר ביניים מבחינתו, נראתה לי סבירה ומהימנה.
לתובעת היה עניין להתחיל בבניית תחנת התדלוק, הן מבחינת האינטרסים הכלכליים שלה והן על מנת שלא תעמוד במצב של הפרת הסכם כלפי חברת סונור, איתה חתמה על הסכם להשכרת תחנת התדלוק.
במצב זה כאשר עמדה לפניה הברירה לשלם את מלוא התשלום שנדרש עבור דמי היתר לשימוש התקופה של 49 שנה, כתנאי לקבלת ההיתר, או להסתפק בתשלום לתקופת שימוש של חמש שנים, נאלצה להסכים לרע במיעוטו מבחינתה.
סביר להניח בנסיבות הענין כי תחנת התדלוק לא הוקמה לתקופה מוגבלת של חמש שנים בלבד, וכי התובעת ציפתה שלאחר גמר הברור בשאלת החבות בדמי היתר ובגובה דמי ההיתר לתקופה של 49 שנה , תהא אפשרות לדון בעניין מתוך עמדה שתחנת הדלק כבר קיימת כעובדה מוגמרת בשטח, ובה במידה שיוחלט שאינה חייבת בדמי היתר או ששיעור דמי ההיתר נמוך יותר, הן ביחס לתקופת השימוש של 49 שנה והן ביחס לתקופת השימוש לתקופה של חמש שנים, תהא אפשרות להתחשבן בקשר לכך.
בסופו של דבר, הוברר שדמי ההיתר לתקופה של 49 שנה עמדו נכון ליום 15.9.03 על סכום של 221,839 ₪, שהוא נמוך מהסכום שנקבע לתקופת שימוש של חמש שנים, שעמד על 257,895 ₪ נכון ליום 1.3.99.
במצב זה ניתן וראוי היה כי משהוחלט לבדוק מחדש את גובה דמי ההיתר לתקופה של 49 שנה, היה מקום לבדוק מחדש גם את גובה דמי השימוש לתקופה של חמש שנים.
לאור זאת החלטת הנתבע לדחות את ההשגה ביחס לתקופת השימוש של חמש שנים שלא נומקה, על ידי הנתבע אינה יכולה לעמוד על כנה.
במצב זה נראה לי כי גם על פי הבקשה בכתב התביעה, ניתן וראוי להיעתר לבקשתה החלופית של התובעת ליתן "צו הצהרתי" על פיו יחוייב המינהל לחשב את התשלום בגין דמי ההיתר, בהתאם לחוות הדעת, בהתחשב גם בדמי השימוש שנקבעו לתקופה של חמש שנים, ולבצע את ההתאמה בקשר לכך.
משהתקבלה חוות דעת השמאי הממשלתי ביחס לדמי ההיתר, ניתן וראוי כי הנתבע ישקול אם לבצע את התאמת החישוב בדרך של ניכוי כפי שמבקשת התובעת על ידיו, תוך עדכון דמי ההיתר ותקופת ההיתר לתקופה כוללת של 49 שנה מיום תחילת השימוש בתחנה, או לחשב מחדש את דמי השימוש לתקופה של חמש שנים, בהתחשב בחוות דעת השמאי זהר שיפמן על בסיס דמי ההיתר לתקופה של 49 שנה, והותרת החישוב של דמי ההיתר לתקופה של 49 שנים מיום 1.3.99 על כנו.
מן ההיבט האובייקטיבי, היתה לתובעת אפשרות לסיים את השימוש בתחנת התדלוק בתום חמש שנות שימוש ולהפסיק את השימוש במקום לתחנת תדלוק, ולאור זאת נראה לי שיש להותיר את הבחירה בין שתי האפשרויות האמורות בידי הנתבע, בכפוף לכך שהשגת התובעת על דמי השימוש לתקופה של חמש שנים תיבדק מחדש ותעודכן מחדש, בהתחשב בחוות דעתו של השמאי זהר שיפמן.
בנסיבות העניין, ניתן וראוי לפרש את בקשת התובעת האמורה בסעיף 21 לכתב התביעה, על פי תכליתה, כמתייחסת לחישוב דמי ההיתר, תוך התחשבות גם בדמי השימוש ששולמו לתקופה של חמש שנים בדרך בה ניתן וראוי לעשות כן, כאמור לעיל.
לאור זאת אני נותן צו הצהרתי הקובע את המצב המשפטי כאמור לעיל, ומותיר את שאלת הבחירה בין שתי האפשרויות האמורות וחישוב הסכומים בהתאם לכך בידי הנתבע.
ככל שיתעוררו חילוקי דעות לגבי אופן החישוב, תוכל התובעת להשיג על כך בפני הנתבע, ולאחר בדיקה ומתן החלטה של הנתבע בהשגתה, תוכל לנקוט בהליך משפטי נפרד בקשר לכך.

7.      לאור המסקנות האמורות לעיל אין צו להוצאות.










לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי היתר תחנת דלק

  2. ארנונה על תחנת דלק

  3. הגבלת מיקום תחנת דלק

  4. אישור להקמת תחנת דלק

  5. החלקה בתחנת דלק

  6. חוק הבלו על הדלק

  7. בקשה להרוס תחנת דלק

  8. אספקת החשמל ודלק לעזה

  9. משאבות אויר בתחנות דלק

  10. הסכם להקמת והפעלת תחנת דלק

  11. פגיעה ברכב בזמן מילוי דלק

  12. תקנות הבלו על דלק, תש''ך-1960

  13. תביעה בגין אספקת דלקים ושמנים

  14. היתר בניה להקמת תחנת דלק מדרגה ב'

  15. תאונת דרכים בתחנת דלק ליד משאבת דלק

  16. תביעה לתשלום הוצאות דלק במהלך חופשה

  17. הודעה על החלטה 745 בדבר תחנות תדלוק

  18. הגבלות על תחנות דלק הפועלות שלא כדין

  19. נזק לרכב בעקבות בדיקת שמן מים בתחנת דלק

  20. התנגדות תחנת דלק לבניית תחנת דלק מתחרה לידה

  21. צו הבלו על דלק (פטור והישבון), התשס"ה-2005

  22. התנגדות לבניית תחנת דלק נוספת ליד תחנת דלק

  23. חוזים בין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות הדלק

  24. בקשת היתר לבניית תחנת דלק במגרש הנמצא באזור מגורים

  25. פגיעה בהכנסות כתוצאה מחסימת הכניסה הראשית לתחנת דלק

  26. צו הבלו על דלק (פטור מחובת קבלת רשיון ואישור), תש"ך-1960

  27. היתר לבניית תחנת דלק מדרגה א' שאינה מוכרת גפ"מ (גז טבעי לרכב)

  28. היתר לבניית תחנת דלק זעירה הכוללת שתי משאבות, גגון וארון למתקני חשמל

  29. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - תנאים תברואיים בתחנות דלק), התשס"א-2001

  30. צו סדר הדין הפלילי (ברירת משפט - תנאים תברואיים בתחנות דלק), התשס"א-2001

  31. חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001) (סוגי חברות דלק הפטורות מרישום), התשס"א-2001

  32. תקנות ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001) (החזקת מלאי ומלאי ביטחוני של דלק), התשס''א-2001

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון