תביעת הבעל לפירוק שיתוף

להלן פסק דין בנושא תביעת הבעל לפירוק שיתוף:

החלטה ופסק הדין

התביעה
בפני תביעה, מיום 23.3.99, לפירוק שיתוף בנכסים ובזכויות, אשר הוגשה על ידי בעל, התובע, כנגד אשתו, הנתבעת (הבעל והאשה ביחד, להלן - "בני הזוג"). בכתב התביעה עתר התובע לפרק את השיתוף בנכסים המפורטים להלן:

1.     בית המגורים של בני הזוג, הנמצא בהרצליה, (להלן - "הבית");
     
2.     תכולת הבית, כמפורט ברשימה שצורפה לכתב התביעה וסומנה באות ג' (להלן - "התכולה");
     
3.     שתי דירות נופש בקלאב הוטל בטבריה ובאילת (להלן - "דירות הנופש");

4.     מכונית משפחתית מסוג סיאט איביזיה, הרשומה על שם התובע ובנם של בני הזוג, אוהד (להלן - "המכונית");
     
5.     זכויות של גמלאות לפנסיה של הנתבעת, אשר נצברו בתקופת נישואיהם של בני הזוג; לצורך זה עתר התובע, כי בית המשפט יוסיף ויקבע את גדר התקופה אשר לגביה זכאי הוא לזכויות כאמור (להלן - "זכויות הפנסיה").

6.     בנוסף, עתר התובע, כי, בשים לב למצבו הרפואי, בית המשפט יפעל במסגרת שיקול הדעת המוקנה לו בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד-1974 (להלן - "חוק יחסי ממון" ו/או "החוק"), ויורה, כי פירוק השיתוף לא יהיה מחצה על מחצה (להלן - "התביעה").

7.     טרם שאדון בתביעה, אקדים ואומר, כי בתיק זה נוהלו דיונים רבים, במסגרתם נערכו ניסיונות חוזרים ונשנים והוקדשו שעות רבות של זמן שיפוטי, על מנת להביא את בני הזוג להסדר כולל, אולם, לצערי, לא עלה הדבר בידי ובני הזוג בחרו שלא להתפשר, אלא להמשיך לחיות בכאוס בו הם חיים, תוך צפייה להכרעות שיפוטיות, אשר, כפי שעוד יובהר להלן, ספק אם יהיה בהן כדי לסיים את המחלוקות והסכסוכים ביניהם.

הרקע העובדתי הרלבנטי

1.     בני הזוג נישאו זל"ז ביום 31.7.74. מנישואיהם נולדו לבני הזוג ארבעה (4) ילדים שני (2) בנים ושתי (2) בנות, האחת בגירה ולאחרת, א. ימלאו 18 ביום 4.3.02 (להלן - "הילדים" ו - "הבנות", בהתאמה).

2.     ביום 17.12.75 נפגע התובע בתאונת עבודה. בעקבות הפגיעה איבד התובע את הראיה בעין ימין וכן נפגע בפניו. בתחילה הוכר התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 50%, אולם, בהמשך, עקב החמרה במצבו, הוגדלו שיעורי נכותו והוא מוכר כיום כנכה בשיעור של 91% (לעניין זה ראה נ/1). כמו כן, התובע אובחן, עוד בשנת 1992, כסובל מהפרעת אישיות אימפולסיבית, ככל הנראה, על רקע פוסט טראומטי, בעקבות התאונה (ראה מכתב הפסיכיאטר ומנהל השירות הסוציאלי מאגף הרווחה, שנשלח לבית המשפט, ביום 28.12.98).

3.     בשל מצבו האמור של התובע, סבל וסובל התובע מחוסר יציבות תעסוקתית.

4.     הנתבעת הינה מורה - יועצת ועובדת כ - 30 שנה במקצועה בעירית הרצליה. במהלך תקופת הנישואין סיימה הנתבעת את לימודיה לקראת קבלת תואר דוקטורט וקיבלה תואר זה.

5.     אף מצבה הרפואי של הנתבעת אינו שפיר. הנתבעת עברה ניתוח להסרת גידול ממאיר בעור וכן סובלת היא מתופעות רפואיות נוספות, כמו, למשל, גלוקואמה בעיניה.

6.     מזה שנים רבות קיימים קשיים בחיי הנישואים של בני הזוג. למותר לציין, כי כל אחד מבני הזוג טוען, כי האשמה לעניין זה מוטלת על שכם משנהו.
     
7.     קשיים אלה אף הולידו אירועי אלימות קשים, ככל הנראה, מצד התובע, הן כלפי הנתבעת והן כלפי הילדים. בגין התנהגותו האלימה של התובע נשפט התובע וריצה עבודות שירות וכן הוצאו כנגדו מספר צווי הגנה בבית משפט זה.

ההליכים המשפטיים הרלבנטיים

1.     ביום 24.11.97 הגישו הבנות בבימ"ש זה תביעה למזונות (תמ"ש 98790/97).

2.     ביום 17.8.98 הגישה הנתבעת בבית הדין הרבני הנכבד בתל אביב תביעה שכותרתה: "נושא התביעה שלום בית וצו מזונות מדור ומדור ספציפי".

בתביעה זו עתרה הנתבעת כדלקמן:

”1. לזמן את בעלי ולחייבו להטיב דרכיו ולשוב לשלום בית של אמת ובכנות.
2.לדון במסגרת תביעה זו ולתת צווים זמניים למדור ספציפי שלי בדירתו וכן לתת צו עיקול."

3.     במקביל להגשת התביעה האמורה ובאותו יום, הגישה הנתבעת בבית הדין הרבני הנכבד תביעה נוספת שכותרתה: "נושא התביעה מדור ספציפי".

4.     מפאת חשיבותה של תביעה זו, אביאה כלשונה:

”1. בתיק זה הגשתי תביעה דחופה לשלום בית, מזונות ומדור.
2. בעלי לא מתענין בי, בבית ובילדים ועושה ככל העולה על רוחו.
הוא בא והולך כרצונו ואין לו כל דאגה על כלכלת הבית והכל מוטל על כתפי.
עתה הוברר לי שבעלי הולך לבילוי עם נשים, ומודיע לי שזה רק בילוי חברתי.
הוא אמר לי שאינו צריך טובות ממני וידאג למכור את הדירה.
מכירת הדירה תשלול את זכותי למדור מה גם שיסוכל כל סיכוי לשלום בית כפי שאני מקוה שיכון בביתנו.
על סמך הנ"ל הנני מבקש/ת את כבוד בית הדין לתת צו עיקול וצו מדור ספציפי האוסר על בעלי לבצע כל פעולה למכירת דירתנו ולצוות כי הדירה משמשת לי כמדור ספיצפי למגורי.
הדירה הינה ברח' כיסופים 19ב' הרצליה (גוש 7291 חלקה 64) ומבוקש לרשום הצוים גם בטאבו וגם אצל החברה המשכנת חב' שיכון ופיתוח בע"מ."
(ההדגשה שלי - ח.ר.ר)

כמו כן, עתרה הנתבעת גם למתן צו עיקול ולמתן צו לעיכוב יציאת התובע מן הארץ.

5.     ביום 8.3.99 הגישה הנתבעת לבית הדין הרבני בקשה נוספת, למתן צו דחוף, בה עתרה ליתן צו מניעה, האוסר על התובע לבצע כל פעולה בקשר למכירת ו/או מימוש ו/או שיעבוד הבית.

6.     בית הדין הרבני נעתר לבקשה האמורה ונתן צו מניעה כמבוקש, תוך שהוא קובע, כי תוקף הצו יהיה עד ליום 3.6.99. דיון בבקשה נקבע ליום 25.5.99.

7.     ביום 23.3.99 הוגשה התביעה קא עסקינן.

8.     ביום 11.4.99 הגיש התובע לבית הדין הרבני הנכבד תביעה לגירושין כנגד הנתבעת ועתר בבקשה, כי שתי התביעות תתבררנה ביחד.

בית הדין הרבני הנכבד נעתר לבקשה האמורה וקבע, כי הדיון בתובענות יאוחד.

9.     בדיון, ביום 25.5.99, הורה בית הדין הנכבד לבני הזוג לנהל מו"מ, על מנת להגיע להסכם גירושין, וכן קבע, כי "צו ביה"ד מיום כ' אדר תשנ"ט 8/3/99 מוארך תוקפו עד ליום כו' אלול תשנ"ט 7/9/99".

10.     בתום דיון נוסף, שהתקיים ביום 6.9.99, משלא עלה בידי בני הזוג להגיע להסכם, שב בית הדין הנכבד והורה לבני הזוג להמשיך בניהול המו"מ וכן הורה על הארכת תוקפו של "הצו למדור ספציפי לתקופה נוספת של חצי שנה".

11.     לא למותר לציין, כי לא עלה בידי בני הזוג להגיע להסכם גירושין.

12.     ביום.24.2.00 הגישה הנתבעת לבית הדין הנכבד בקשה לקבוע מועד לדיון בתביעותיה וכן להארכת תוקפם של הצווים הזמניים שניתנו במסגרתן. ביום 27.2.00 שבה הנתבעת והגישה בקשה לקבוע מועד לדיון בתביעותיה. ביום 29.2.00 ניתנה החלטה בבקשה, במסגרתה נקבע מועד לדיון, ליום 27.6.00, וכן הוארך תוקפו של הצו למדור ספציפי עד ליום 6.7.00.

13.     בשל בקשות שונות לשינוי מועדי הדיון, התקיים הדיון בבית הדין הנכבד רק ביום 20.6.00 ובסיומו ניתנה על ידי בית הדין הנכבד החלטה, כדלקמן:

”א. מאחר ותביעת הגירושין הוגשה ע"י הבעל והבעל מבקש לדחות ענין הגירושין עד אשר יוכרע בביהמ"ש ענין הרכוש, ולכן ביה"ד לא קובע מועד להמשך הדיון.
ב. מאריכים את תקפו של הצו למדור ספציפי עד להוראה אחרת.”

14.     כאמור, במהלך התקופה האמורה התקיימו מספר רב של ישיבות בבית משפט זה, אשר אף במהלכן נעשו ניסיונות, חוזרים ונשנים, להביא את בני הזוג להסכם גירושין כולל, אולם, כאמור, ללא הועיל וההסכמה היחידה אליה הגיעו בני הזוג באשר לתביעה נשוא פסק דין זה היתה ביום 24.12.00 והתייחסה למכירת הזכויות ביחידות הנופש ובמכונית.

דיון
א.     התביעה לפירוק השיתוף בבית

1.     בסיכומיה לא חלקה הנתבעת על זכותו של התובע לעתור לפירוק השיתוף בבית, מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק המקרקעין"), ולמעשה אף זנחה את טענתה בכתב ההגנה, לפיה הבית ניתן לחלוקה בעין (לעניין טענה שנזנחה בסיכומים ראה ע"א 675/86 שמייער נ. הודסמן, פ"ד מד (1) 133, פסקה 7 לפסק הדין).

2.     המחלוקת העיקרית לענין פירוק השיתוף בבית הינה, האם יש בתביעת הנתבעת לשלום בית ומדור ובצו המניעה, אשר ניתן על ידי בית הדין הרבני הנכבד, במסגרת תביעתה למזונות ולמדור, כדי למנוע מבית משפט זה לדון בתביעה.

3.     לטענת התובע:

תביעת הנתבעת לשלום בית ולמזונות נגועה בחוסר תום לב וכנות ולפיכך, בית המשפט אינו קשור ומוגבל בהחלטות שניתנו במסגרתה;

הצו למדור ספציפי פקע ביום 2.3.00;

לטענת הנתבעת:

צו המניעה ניתן בגדר סמכותו של בית הדין הרבני, המוסמך לדון הן בתביעה לשלום בית והן בתביעה למדורה של האשה כחלק ממזונותיה;

צו המניעה תקף ליום הגשת הסיכומים;

בשים לב להלכות שנפסקו בבג"צ 5968/94 אקנין נ. ביה"ד הרבני, פ"ד נ(1) 370 (להלן - "פרשת אקנין") ובע"א 2628/90 ראש חודש נ. ראש חודש , פ"ד מו(3) 205 (להלן - "פרשת ראש חודש"), נוכח קיומו של צו המניעה, על בית המשפט להשהות את הפעלת סמכותו ליתן צו לפירוק השיתוף, כדי שלא יינתן צו הסותר את החלטת בית הדין הרבני.

4.     אדון בטענות לגופן.

א.     חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, היקנה לאשה את הזכות לבחור באיזו ערכאה תתברר תביעתה למזונות, בבית המשפט לענייני משפחה (ובעבר בית המשפט המחוזי) או בבית הדין הרבני.

ב.     כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, הזכות למזונות כוללת בחובה גם את זכות המדור (ראה ע"א 328/72 לנגל נ. לנגל, פ"ד כז(2) 470, 474). אף שהדין החל בנושא מזונות בשתי הערכאות זהה, הדין האישי הדתי, קיימים הבדלים לא מבוטלים בין הערכאות בסוגייה זו (ראה לענין זה פרופ' א. רוזן-צבי, דיני משפחה בין קודש לחול, 103-104 (להלן - "פרופ' א. רוזן-צבי בספרו").

כך, למשל, בתי הדין הרבניים קבעו, בשורה של פסקי דין, כי זכות האשה למדור משמעה זכות למדור ייחודי בדירת מגורי המשפחה, ואילו בתי המשפט האזרחיים קבעו, כי הזכות למדור אין משמעה דווקא זכות למדור ייחודי (ראה, למשל, ע"א 735/89, רע"א 504/89 נתיב נ. נתיב, פ"ד מה(3), 3, 5 ו-6).

העובדה, כי קיים הבדל באופן יישום הדין החל בין הערכאות השונות, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לדון בתובענה שבפניו (ראה למשל, בג"צ 1000/92 בבלי נ. בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 237בג"צ 609/92 בעהם נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד מז(3) 288).
לפיכך, משהגישה הנתבעת תביעה למדור לבית הדין הרבני, קנה לו בית הדין סמכות לדון בתביעתה (ראה פרשת אקנין וכן ראה בג"צ 706/80 סופר נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פ"ד לה(3) 13, פסקה 3 לפסק הדין).

ג.     יתר על כן, מבחני הכנות, אשר נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, לקביעת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושאים שנכרכו על ידי בן זוג בתביעתו לגירושין, אינם חלים על תביעת אשה למזונות ומדור. משהוקנתה לשתי ערכאות סמכות מקבילה לדון בתביעה, זכותו של בעל דין לבחור את הערכאה אליה יגיש תביעתו בהתאם לאינטרסים השונים שלו (ראה,פרופ א. רוזן צבי בספרו, שם, 121-120).

ד.     בנסיבות כאמור, אם וככל שיחליט בית הדין הרבני, כי לאשה זכות למדור ספציפי בדירת המגורים, יהיה על בית המשפט לכבד את החלטתו. כדברי כב' השופט א. גולדברג בפרשת ראש חודש:

”... אין החלטה למכור את דירת בני הזוג כשהיא פנויה, יכולה לעלות בקנה אחד עם החלטה כי אחד מבני הזוג ימשיך לגור בה. בכגון דא, מן הראוי הוא כי יופעל עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור כי בסופו של דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור חיובו של הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו”

ה.     משכך, אכן, אם וככל שהיה ניתן צו כדין למדור ייחודי וסופי של הנתבעת בבית, היה על בית משפט זה, כטענת הנתבעת, להימנע מליתן צו לפירוק השיתוף בדרך של מכירת הבית כפנוי.

ו.     אמנם, בענייננו, נתן בית הדין הרבני הנכבד צו למדור ייחודי וצו זה, שלא כטענת התובע, תקף ביום מתן פסק דין זה; אולם, אין ספק, כי הצו קא עסקינן הינו צו זמני בלבד. יתרה מזו, עד מועד מתן פסק-הדין, לא התקיים דיון כלשהו, לגופו של עניין, בשאלת זכותה של הנתבעת לצו כאמור על פי הוראות הדין ולא נשמעו הוכחות בתביעתה.

ז.     זאת ועוד, כפי שפורט לעיל, ביום 8.3.99 עתרה הנתבעת לבית הדין הנכבד ליתן צו עיקול וצו מדור ספציפי, האוסר על בעלה, התובע, לבצע כל פעולה למכירת הבית, וכן לצוות, כי הבית משמש לה כמדור ספיצפי למגוריה.

צו כאמור לא ניתן וכל שניתן ובאותו מועד היה צו מניעה זמני.

והנה, בתום הדיון, שהתקיים ביום 6.9.99, משלא עלה בידי בני הזוג להגיע להסכם, הורה בית הדין הנכבד לבני הזוג להמשיך בניהול המו"מ וכן הורה על הארכת תוקפו של "הצו למדור ספציפי לתקופה נוספת של חצי שנה" (ההדגשה שלי - ח.ר.ר.).

ח.     אין חולק, כי עד ליום 6.9.99 לא ניתן על ידי בית הדין הרבני כל צו למדור ספציפי והצו היחיד שניתן על ידו היה צו המניעה, שנזכר לעיל.

ט.     בנסיבות אלה, הרושם הנוצר הוא, כי בעת מתן החלטתו האמורה טעה בית דין הנכבד וסבר, כי ניתן על ידו צו מדור ספציפי ולא צו מניעה כאמור לעיל.

יחד עם זאת, לא יכול להיות ספק, כי המדובר בטעות שנעשתה בגדר סמכותו של בית הדין הנכבד ולפיכך, מובן, כי בית משפט זה אינו מוסמך לתקן את הטעות או להורות על ביטול ההחלטה המוטעית, אלא על התובע לפנות לבית הדין הנכבד ולעתור לתיקון הטעות או לביטול ההחלטה, כל זאת, כמובן, כפוף לסדרי הדין הנוהגים בבית הדין הנכבד ולחילופין, יכול התובע לעתור לקיום ישיבת הוכחות על מנת לברר האם אכן בנסיבות הענין, זכאית הנתבעת למדור ייחודי.

י.     בנסיבות אלה ומשהנתבעת לא חלקה בסיכומיה על זכותו של התובע לקבל צו לפירוק השיתוף בבית ולאור הפסיקה, לפיה, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס ואחד מהם דורש פירוק שיתוף, אין השותף האחר יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו, בענייננו הנתבע, לפרק שיתוף (ראה, למשל, ע"א 2626/90 ראש חודש נ. ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 (להלן - "פרשת ראש חודש"); עע"מ 25/97 פלוני נ. פלונית (לא פורסם); בר"ע 63/98 לפיד נ. לפיד (לא פורסם)), זכאי התובע, כי יינתן צו בדבר פירוק השיתוף בזכויות בני הזוג בבית, בדרך של מכירתו בשוק חופשי, כשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.

עם זאת, לאור החלטת בית הדין הרבני, יש לעכב את ביצוע החלטה זו לפרק זמן מסויים, על מנת לאפשר לתובע לפנות לבית הדין ולקבל החלטה או פסק-דין כאמור, אשר יאפשרו את ביצועה של החלטה זו.

ב.     פירוק השיתוף במטלטלין - בתכולה
בסיכומיו לא עתר התובע לכל סעד בענין פירוק השיתוף בתכולת הדירה והביע תיקוותו כי יעלה בידי בעלי הדין לחלק התכולה בעזרת באי כוחם. לפיכך, אין בכוונתי להדרש לענין. הנני מקווה שאכן בני הזוג יצליחו להגיע להסדר בענין זה ללא צורך לשוב ולפנות לערכאות.

ג.     התביעה לפירוק השיתוף בזכויות ובנכסים הפיננסיים
1.     בכתב התביעה עתר התובע, כי, בנוסף לפירוק השיתוף בבית, יורה בית המשפט גם על פירוק השיתוף בזכויות הנתבעת בפנסיה וכי, נוכח מצבו הרפואי, יורה, כי חלוקת זכויות אלה לא תהא מחצית על מחצית אלא יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ויקבע, כי התובע זכאי לחלק גדול ממחצית.

2.     בדיון ביום 18.4.99 הוריתי לבני הזוג להגיש תצהירים ובהם פירוט כל הזכויות והנכסים אשר נצברו על ידם במהלך חייהם המשותפים והרשומים על שמם וכן את יתרותיהם נכון ליום 1.1.98. תצהירים כאמור הוגשו ובטיעוניהם הרחיבו הצדדים את חזית המריבה לכלל הנכסים הפיננסיים שנצברו על ידם.

3.     יצוין, כי למרבה הפליאה, בכתב התביעה ובסיכומיו לא עתר התובע לאף סעד אופרטיבי לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון.

בדיון ביום 4.2.02 הסכימו ב"כ הצדדים, כי למרות האמור לעיל ביהמ"ש יקבע בפסק הדין את אופן חלוקת הזכויות במועד פירוק השיתוף וכי המועד להפסקת השיתוף הוא ביום 1.1.98 (להלן - "יום הקרע").

4.     המחלוקת בין בני הזוג מתייחסת הן למועד עריכת האיזון במשאבים, הן לעניין היקף הנכסים, אשר יש לכלול במסגרת האיזון, והן בשאלה, האם, בנסיבות העניין, על בית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולהורות על איזון הנכסים ברי האיזון שלא בדרך של מחצה על מחצה.

5.     אקדים ואתייחס לשאלת מועד עריכת איזון המשאבים.

א.     כאמור, בני הזוג נישאו זל"ז ביום 31.7.74 ולפיכך חל על יחסיהם הרכושיים חוק יחסי ממון. חוק זה בחר במשטר איזון המשאבים, אשר משמעותו הינה שיתוף אובליגטורי דחוי למועד פקיעת הנישואין. על פי החוק זכותו של בן הזוג לאיזון משאבים מתגבשת רק עם סיומם הפורמאלי של הנישואין, בין עקב גירושין ובין עקב פטירה.
השאלה, האם ניתן להקדים את מועד איזון המשאבים נידונה בהרחבה בפרשת יעקבי וקנובלר. אמנם, דעת המיעוט בפרשה זו סברה, כי יש לפרש את המילים "פקיעת הנישואין" באופן שיאפשר הפעלת הסדר איזון המשאבים עובר לפקיעתם הפורמלית של הנישואין, אולם דעת הרוב סברה אחרת, דהיינו, כי לא ניתן לפרש המילים באופן שונה ממשמעותן המילולית ולפיכך, כל עוד לא תוקן חוק יחסי ממון - המועד לאיזון המשאבים על פיו הינו מועד סידור הגט בין בני הזוג (לעניין זה ראה ע"א 1565/94 מנדלברג נ. מנדלברג, פ"ד מט(5) 171; בר"ע 15/96 שלום נ. שלום (לא פורסם); תמ"א (ת"א) 1181/94 לויאן נ' לויאן (לא פורסם); ת"א (ת"א) 1018/91 מלכה נ. מלכה (לא פורסם)).

ב.     מתוך תמונת יחסי בני הזוג, אשר נפרסה בפני בית המשפט, אין ספק, כי חייהם המשותפים של בני הזוג הגיעו אל קיצם ומוטב היה כי יקדימו ויתגרשו זמ"ז. לעניין זה די לעיין במספר הרב של הבקשות אשר הגישה הנתבעת בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א - 1991, בתסקירים שהוגשו לבית המשפט ובדוחו"ת היועץ לענייני נישואין, אליו הופנו ופנו בני הזוג.

ג.     לדאבוני, בשל המחלוקות הרכושיות ובשל אי-רצונם של בני הזוג לוותר ויתורים כלכליים, נמנעו ונמנעים בני הזוג מלהתגרש ולהביא לפקיעת הנישואין.

ד.     יתר על כן, מעיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו בפני בית הדין הרבני ובהחלטותיו, מתברר, כי, למעשה, התובע בחר להשעות את ההכרעה בתביעת הגירושין ולא עמד על בירורה. לפיכך, אין בשלב זה, להורות על איזון משאבי בני הזוג בפועל.

ה.     יתרה מזו, לאור ניסוחו של סעיף 8 לחוק יחסי ממון נראה, כי גם עתירת התובע להורות על איזון שונה ממחצה על מחצה בהסתמך על הוראותיו מוקדמת. סעיף 8 קובע כדלקמן:

”ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין ...”
(ההדגשה שלי - ח.ר.ר.).

בנסיבות אלה ומשטרם פקעו נישואיהם של בני הזוג, לכאורה, לא היה מקום להידרש לטענות בני הזוג בעניין זה, אולם, בענייננו הנתבעת לא העלתה טענה כלשהי כנגד ההכרעה באשר לאופן איזון הנכסים, להבדיל מביצוע האיזון בפועל, ולפיכך, למרות הוראת סעיף 8 לחוק ולאור הסכמות בעלי הדין בדיון מיום 4.2.02, יש מקום להידרש לטענות בני הזוג בעניין זה ולבחון אלו מהנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך חיי הנישואין הינם ברי איזון ולקבוע כיצד יבוצע איזונם בעת פקיעת הנישואין.

6.     הנכסים שנצברו על ידי בני הזוג

א.     על פי התצהירים שהוגשו על ידי בני הזוג לביהמ"ש על פי החלטתי מיום 18.4.99 ונספחיהם, התברר, כי הזכויות אשר הצטברו על שם הנתבעת נכון ליום הקרע הן כדלקמן:

  1.      זכות התובעת לגימלאות ממשרד החינוך (כולל הטבות אחרות כמענק פרישה; פדיון ימי מחלה וכו');
  2.      קופת גמל "הגומל" - יתרה ליום 31.12.97:      16,719.03 ש"ח;
  3.      קופת גמל "אלדר" - יתרה ליום 31.12.97:     1,344.23 ש"ח;     
  4.      קופת גמל "דפנה" - יתרה ליום 31.12.97:      738.97      ש"ח;
  5.      תכנית חסכון מטרה צמודה "המשך"-      יתרה ליום 1.12.97:                    613.00     ש"ח;


6.     תכנית חסכון "מטרה צמודה + מנוף 2" -                          יתרה ליום 31.12.97:                     14,700.00ש"ח;     7.     קרן השתלמות למורים תיכוניים -                           יתרה לחודש 12/97:                      4,968.00 ש"ח;     
8.     ביטוח חיים עם מרכיב חסכון ב"הדר חברה לביטוח בע"מ" -
יתרה לפירעון בהגיע הנתבעת לגיל 60:      32,557.00 ש"ח;
ויתרה לפירעון בהגיע הנתבעת לגיל 65:     39,702.00 ש"ח;

הזכויות אשר נצברו על שם התובע נכון ליום הקרע הן כדלקמן:

  1.      קרן פנסיה "מבטחים" - יתרה ליום 31.12.98:      1,316.00 ש"ח;
  2.      קרן השתלמות "כינרת" - יתרה ליום 1.1.98:      12,153.67 ש"ח;
  3.      קופת גמל " גדיש" - יתרה ליום 31.12.97:      0.00 ש"ח;


אדון בזכויות כדלקמן:

ב.     זכויות פנסיה והטבות אחרות להן תהא התובעת זכאית במועד פרישה

הנתבעת אינה חולקת על העובדה, כי, נכון להיום, הפנסיה וזכויות פרישה אחרות כהגדרתה, (להלן ביחד - "הפנסיה"), מהווה נכס בר איזון, אולם, לטענתה, היות הפנסיה נכס בר איזון הינה פרי תיקונו של סעיף 5 (א)(2) לחוק יחסי ממון, בתיקון מיום 27.3.90. עובר לתיקון קבע חוק יחסי ממון, כי פנסיה ונכסי פרישה לא יכללו במסת הנכסים ברי האיזון. לפיכך, לטענתה, אין להחיל את התיקון על צדדים שנישאו עובר לו, ולחילופין, אין להחילו על הזכויות שנרכשו על ידה עובר לתיקון. הנתבעת סומכת טענתה על סעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, ועל פסקי הדין אשר דנו בתחולתו של סעיף 15 לחוק יחסי ממון, כמו למשל, ע"א 2/77 אזוגי נ. אזוגי, פ"ד ל"ג(3) 1, 26.

כטענת התובע, אין ממש בטענת הנתבעת. אמנם, חזקה היא, כי החוק אינו פועל למפרע. אולם, בהעדר נורמה חוקתית השוללת את כוחו של המחוקק חופשי המחוקק לקבוע במפורש כי חלותי בזמן של החוק היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. "אם רוצה הכנסת לחוקק חוק עם תוקף רטרואקטיבי זה ענינה ובית משפט לא יכתיב לה את רצונו שלו" (ב"ש 166/84 ישיבת תומכי תמימים מרכזית נ. מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 273, 278). יתר על כן, הפסיקה הכירה בכוחו של חוק לחול רטרוספקטיבית אף אם הדבר לא נאמר בו במפורש אלא משתמע ממטרת החקיקה. (לענין זה ראה בהרחבה ע"א 1613/91 ארביב נ. מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 765).

הוראת המעבר של חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון), התש"ן - 1990, קובעת לאמור:

”3. (א)     הוראות חוק זה יחולו על בני זוג שנישאו לאחר יום ו' בטבת התשל"ד (31 בדצמבר 1973), למעט בני-זוג שהחלו בהליכים לענין הסדר איזון משאבים ביניהם לפני תחילתו של חוק זה."

צא ולמד, משלא התנהלו בין בני הזוג הליכים משפטיים ביום פרסום החוק, 4.90, חלות הוראותיו על בני הזוג קא עסקינן והפנסיה לה זכאית הנתבעת מהווה נכס בר איזון.

ג.     אשר לקרן ההשתלמות
לטענת הנתבעת, בהיות קרן ההשתלמות זכות אישית, שאינה ניתנת להעברה על פי דין, הרי מעבר לאמור לעיל, לעניין תוקפו של התיקון לחוק יחסי ממון, אין לאזן שווייה, באשר מדובר בכספים שיועדו ושימשו אך ורק לצרכי יציאת הנתבעת להשתלמות ואין אפשרות למשכם כחסכון.
התובע חלק על טענות הנתבעת. לטענתו, דין הכספים כדין חסכון ויש לאזן את שוויים.
יש לדחות טענות הנתבעת.
בשורה של פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון, הוכרו נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כנכסים ברי-שיתוף וברי-איזון (ראה, למשל, ע"א 841/87 רון נ. רון, פ"ד מה(3) 793; ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי, פ"ד מו(1) 602; ע"א 694/92, אורון נ. אורון, פ"ד מז(3) 758).
בין נכסים אלה נכללת גם הזכות לקרן השתלמות. אכן, קיימות מגוון של קרנות השתלמות, חלקן קרנות חיצוניות למעביד, חלקן מהוות "נכס" של המעביד, חלקן מגבילות את השימוש בכספים שנצברו בהן למטרות מסוימות וחלקן אינן מגבילות כאמור.
השאלה, האם יש מקום להבחין בין הסוגים השונים של קרנות השתלמות, נידונה על ידי בית המשפט העליון בהרחבה בפסקי הדין אשר ניתנו בע"א 775/81 נציב מס הכנסה נ. ד"ר מ.בר זאב, פ"ד לט(1) 579 וד"נ 9/85 נציב מס הכנסה נ. ד"ר מ. בר זאב, פ"ד מ(4) 351.
אמנם, הדיון בפסק הדין האחרון לעיל נסב סביב שאלת החיוב במס של כספים להם זכאי הנישום מקרן ההשתלמות שהוזכרה שם, אולם, אין ספק, כי מניתוח מהות קרן ההשתלמות שם והיחס המשפטי לקרן זו ניתן ללמוד גם לענייננו. וכך קבע שם כב' הנשיא (כתוארו אז) מ. שמגר (פסקה 8 לפסק הדין):

”אוסיף כי קרן ההשתלמות היא חלק ממכלול היחסים שבין עובד ומעביד, ואף שיעור הסכום המופרש אליה נקבע במשא והמתן על השכר. לצורך ההשתלמות, שהיא הוצאה ליצור הכנסה, אין חשיבות רבה לקיומה של הקרן; עיקר חשיבותה לעובד מתמצית בנכונות לדחות קבלת חלק מהשכר ביחד עם הפטור על הסכום הנדחה. זהו מעין חיסכון של העובד, אם אצל המעביד ואם אצל גוף הנפרד ממנו. המחוקק לא ראה להפריד בין סוגים שונים של קרנות השתלמות; איני סבור שיש לעשות זאת גם בדרך של פרשנות שיפוטית."
(ההדגשה שלי - ח.ר.ר.).

בנסיבות אלה, משהפרשת סכומים לקרן השתלמות מהווה חלק משכר העובד מעבודתו, אשר קבלתו נדחית, המדובר, למעשה, ב"חסכון", המהווה חלק מהנכסים המשפחתיים שיש לאזנם. העובדה שדרך המימוש של כספים אלה הוגבלה, יש בה כדי להשפיע על שווי הזכות לאיזון. כך, למשל, ברור הוא, כי אם משיכת הכספים במזומן גורמת לחיוב כלשהו במס, הרי הזכות שתעמוד לחלוקה תהא בניכוי המס שיש לשלם במקרה של מימוש כאמור, אולם, אין בה כדי לגרוע מהיות הנכס בר איזון.

ד.     קופת גמל "הגומל"
הכספים בקופת גמל זו הצטברו על שם הנתבעת ונפדו על ידה לאחר תחילת ההליכים המשפטיים, ביום 7.10.99. לטענת הנתבעת, פדיון הכספים נועד לצורך מימון מחיית הבית והוצאות אחזקתו, לאחר שהתובע נמנע מלדאוג לפרנסת הבית.
איני סבורה, כי אפילו נכונה טענתה זו של הנתבעת, יש בה כדי להצדיק את משיכת הכספים שהצטברו בקופת הגמל האמורה עד ליום הקרע ולהוציאם מכלל הנכסים ברי האיזון. לא למותר לציין, כי שאלת כלכלת הבית ופרנסתו במהלך התקופה הנטענת הוסדרה בהחלטות השונות שניתנו במסגרת תביעת הבנות למזונות ובהליכים בבית הדין הרבני.

ה.     קופות הגמל "אלדר" (ת/7) ו"דפנה" (ת/8) ותוכניות החסכון "מטרה צמודה המשך" (ת/9) ו"מטרה צמודה + מנוף 2" (ת/10)
בפני בית המשפט הוכח, כי על שם הנתבעת נצברו כספים בקופות הגמל ובתוכניות החסכון האמורות. אין ולא מצאתי נימוק או טעם כשלהם להוצאת נכסים אלה מהנכסים ברי האיזון ונראה, כי יש לאזן שוויים בין בעלי הדין.

ו.     פוליסת ביטוח חיים ב"הדר חברה לביטוח בע"מ" (ת/12)
גם בעניין זה לא העלתה הנתבעת טענה כלשהי לאי-הכללת הכספים, שנצברו במסגרת פוליסה זו כחסכון, בגדר הנכסים ברי האיזון בין בני הזוג ויש לכלול הכספים האמורים בגדרם.

מובן שאיזון הכספים האמורים, בכפוף לפקיעת הנישואין, יעשה רק במועד בו תגמול זכותה של הנתבעת למשכם.

ז.     קרן השתלמות כנרת
בפני בית המשפט הוכח, כי לתובע כספים בקרן ההשתלמות זו, אשר, נכון ליום 31.12.97, הסתכמו בסך של 12,153.67 ש"ח (ת/9). כאמור לעיל, ביחס לזכויות הנתבעת בקרן ההשתלמות שעל שמה, גם כספים אלה הינם ברי איזון בין בעלי הדין.

ח.     מבטחים
הוכח, כי, נכון ליום 31.12.97, היתה לנתבע יתרת זכות במבטחים, בסך של 1,211 ש"ח. אין חולק, כי גם כספים אלה הינם ברי איזון.

ט.     קופת גמל "גדיש"
בהתאם לאישור, אשר הוגש לבית המשפט (ת/8), משך התובע ביום 8.8.97 את כל הכספים שנצברו בקופת גמל זו, בסך של 12,435.78 ש"ח. סבורני, כי, בנסיבות העניין, יש מקום להפעיל את סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולכלול את הסך האמור במסגרת הנכסים ברי האיזון בין בני הזוג.

י.     גימלת הנכות המשולמת לתובע
סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון קובע, כי הזכות לאיזון משאבים חלה על כלל נכסי בני הזוג, למעט:

”גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על ידי המוסד לביטוח לאומי או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף או מוות”.

כעקרון, גימלת הנכות מוצאת, איפוא, ממסת הנכסים ברי האיזון. אמנם, יתכן, כי יהיה בידי בן הזוג להצביע על ראיה כלשהי בדבר כוונה מיוחדת של בני הזוג להכליל גם גימלה זו במסגרת מסת הנכסים ברי האיזון, אולם, בענייננו לא נטען דבר קיומה של כוונה כאמור וממילא גם לא הוכח קיומה (לעניין האפשרות להוכיח כוונה מיוחדת, העומדת בניגוד להוראות החוק ראה פרשת יעקובי וקנובלר וכן תמ"א (ים) 88/95 חזן נ. חזן, דינים מחוזי כו(6) 411)).

יא.     כספי מבטחים
בסיכומיה לעניין זה ייחדה הנתבעת חלק לסך של 84,000 ש"ח, אשר נמשך על ידי התובע ממבטחים עוד בשנת 1992. לטענתה, התובע השקיע חלק מהסך האמור בבית וברכב (סך של 19,000 ש"ח) ואילו את היתרה הוא נטל לעצמו.

התובע טען, כי היתרה כאמור, אשר נותרה לאחר רכישת הרכב, הושקעה על ידו בניירות ערך ושימשה לצרכים שונים של המשפחה.

הגם שהתובע לא ידע להשיב על שאלות בא-כוח הנתבעת לעניין זה, מצאתי את עדותו לעניין זה אמינה ומהימנה. המדובר בשאלות, אשר התייחסו למצב חשבונות הבנק של התובע כ - 8 שנים לפני מועד הדיון. יצוין, כי, בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומים, בתצהירה מיום 28.2.00 התייחסה הנתבעת לכספים האמורים וטענה כדלקמן (סעיף 27):

”כשהנתבע פוטר מעבודתו בשנת 1992, הוא טען כלפי שהוציא את כל כספי החסכונות והפנסיה מ"מבטחים", למרות שבאותה עת קרנות הפנסיה היו בהפסדים ולכן הסכום היה נמוך, יחסית, גם את הסכום הזה רצה הנתבע להשקיע בבורסה, ורק באמצעות קרוב משפחה הצלחתי לשכנע אותו לא לעשות כן, יחד עם זאת הוא לא נענה להפצרותי לסגור את הכסף בתוכנית חסכון. במקום זאת הוא בזבז את כספו קנה מחשב ואביזרים כדי לעשות, כביכול, "הסבה מקצועית", וכן רכש מכונית. וחלק הוא השקיע בקרנות נאמנות ומשכן ללא התייעצות איתי. נשאר לו "גדיש" קרן השתלמות, וכנרת - של בנק הפועלים ועוד על שמו."

סבורני, כי דברים אלה, אכן, המשקפים את גורל הכספים שנמשכו ממבטחים וכי, אכן, כטענת התובע, הוא השתמש בהם, מעת לעת, לצורכי המשפחה ולצרכיו, שהרי אין חולק, כי התובע לא עבד באופן רצוף ולא היו לו הכנסות שוטפות.

יב.     חיוב הנתבעת להחזיר לתובע מחצית הכספים ששולמו על ידו לכיסוי יתרת החובה בחשבונות הבנק המשותפים של בני הזוג
לטענת התובע הוכח, כי ביום 31.12.97 היתה בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג, בבנק הבינלאומי הראשון, שמספרו 235199, יתרת חובה בסך של 29,572 ש"ח. לטענתו, מתוך הסך האמור שילמה הנתבעת סך של 4,338 ש"ח ואילו יתרת החוב נפרעה על ידו. לפיכך, לטענתו, יש לנכות מתוך יתרת החשבון, לאחר תשלום הנתבעת, סך זהה לסך ששולם על ידה, ולחייב את הנתבעת להשיב לו את מחצית היתרה. סכום זה מסתכם, לטענתו, בסך של 10,448 ש"ח.
טענות הנתבעת בענין זה נטענו בסעיף 36 לסיכומיה, מיום 9.8.01, כדלקמן:

”על פי חומר הראיות וחקירת הצדדים 7.5.01 ועל אף שהתובע טוען "לא ידוע לי" בחשבון המשותף בבנק הבינ"ל הראשון, נלקחה מהנתבעת הלוואה ע"ס כ- 7,000 ש"ח לסגירת החשבון המשותף מבנק "מסד" (מנוף + הלוואה). הצדדים פנו לבנק והח-ן נסגר, אך לא ניתן היה לסגרו סופית עקב הלוואת רכב שטרם הסתיימה, ואף שהחשבון "אופס" נצברה יתרת חובה בסך 7,000 ש"ח ע"י הבעל, וכן משך כספים שנתקבלו בתאונה בה נפגע הרכב."
טענות הנתבעת לא הוכחו. על אף דבריה של הנתבעת בעדותה (פרוטוקול הדיון מיום 7.5.01, עמ' 31 - 32), לפיהם היא תציג מסמכים, המוכיחים את טענותיה בעניין זה, הרי שעד ליום מתן פסק הדין לא התבקשה הגשתם של מסמכים כאמור.
בנסיבות אלה, משמדובר בחשבון בנק משותף של בני הזוג, הנני סבורה, כי התובע זכאי להשבת הסכום הנתבע על ידו, ללא קשר למועד פקיעת הנישואין.

7.     איזון שלא בחלקים שווים

א.     לטענת התובע, בבוא בית המשפט לקבוע את זכותו לחלק מהפנסיה לה תהא זכאית הנתבעת, על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה שהנתבע, אשר סבל מחוסר יציבות תעסוקתית, לא צבר זכויות דומות וכן מימש את זכויותיו לצרכי המשפחה.

ב.     לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי המדובר בפנסיה, אותה היא צברה בעבודה מאומצת ולאורך שנים, בעוד התובע זכאי לקבל גמלת נכות או גמלה אחרת מהמוסד לביטוח לאומי, אשר, כאמור לעיל, התובעת אינה זכאית לקבל חלק ממנה, ובדרך זו ייווצר חוסר איזון בין בני הזוג ואף מצב אבסורדי, שעה שלתובע תעמודנה עתודות כלכליות גבוהות מהעתודות הכלכליות שלה.                                        
ג.     העיקרון המנחה באשר לאופן חלוקת נכסי בני הזוג בעת פקיעת הנישואין נקבע בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, הקובע את זכותו של כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של נכסי בני הזוג. עם זאת, הקנה המחוקק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מעקרון זה, בנסיבות המפורטות בסעיף 8 לחוק, הקובע לאמור:

”ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא נפסק בדבר יחסי ממון בפסק-דין גירושין - לעשות אחד או יותר מאלה:

(1)לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

(2)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי יחס אחר שיקבע;

(3)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

(4)לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג בזמן פקיעת הנישואין אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע."

ד.     כעולה מניסוח הסעיף, המחוקק לא התווה ופירט באלה מקרים יסטה בית המשפט מהעיקרון הכללי שנקבע בסעיף 5 לחוק, אלא הותיר את הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט, כשהתנאי להפעלת הסמכות הוא, כי "נתמלאו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

ה.     על חשיבות הסעיף עמד פרופ' א. רוזן-צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג, מיקרושור, (להלן - "פרופ' א. רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג"), עמ' 352:

”במסגרת דיון קודם כבר היה בידינו להטעים את החשיבות הרבה הנודעת לשילוב קורטוב של גמישות במסגרת הסדר רכושי אחיד. תוצאות בלתי צודקות ובלתי רצויות מטעמים אחרים עשויות להימנע אם יופעל שיקול דעתו של בית המשפט. הסדר רכושי אחיד ללא אמצעי מתקן מסכל את ההיענות לצרכים מיוחדים ולנסיבותיו של כל מקרה. על צורך זה בא לענות סעיף 8 לחוק המקנה שיקול דעת לבית המשפט תחת הכותרת "סמכויות מיוחדות”.

ו.     בין הנסיבות, בהן ניתן להתחשב לצורך הכרעה בשאלה, האם יש או אין להפעיל את הסמכויות שבסעיף 8, מונה פרופ' רוזן-צבי את מידת המאמץ שהשקיע כל אחד מבני הזוג למען המשפחה וניתן להוסיף ולומר למען עתידה הכלכלי. עוד ובנוסף מונה פרופ' רוזן-צבי מקרה, בו, בשל הוצאת חלק מהנכסים מגדר הנכסים ברי האיזון, עלול להיווצר מצב, בו רוב רכושו של אחד מבני הזוג יהיה נפרד ואילו רכושו של האחר יהיה בר איזון. לדעתו, במקרה כאמור יש להפעיל את שיקול הדעת ולהורות על איזון בדרך שונה מהדרך הדווקנית הקבועה בסעיף 5 לחוק.

כדבריו, שם, עמ' 354:

”המחוקק אכן קבע מסגרת כללית של נכסים אשר ייכללו בהסדר האיזון וכאלה שלא ייכללו בו. רשימה זו היא סגורה ואינה ניתנת לשינוי על ידי בית המשפט. ברם אם בשיקול כולל מתברר כי מימוש דווקני של זכות האיזון עלול לגרום עוול לאחד מבני הזוג וליצור חוסר שוויון בולט ביניהם הוכחה הנסיבה המיוחדת שמכוחה רשאי בית המשפט להגיע למסקנה שההסדר האחיד שבחוק אינו הולם את הסיטואציה. משום כך במקרה כזה, ..., רשאי יהיה בית המשפט לראות בנסיבות אלה נסיבות מיוחדות המצדיקות הפעלת הסמכויות המיוחדות”.

ז.     כפי שמציין פרופ' רוזן-צבי בהמשך דבריו ובהיבט נוסף שלהם (שם, עמ' 355) ההסדר שבסעיף 8 בא להעמיד את בני הזוג ביחסי שוויון ולאזן את משאביהם.
     כפי שמצוין גם בדו"ח הועדה הציבורית בעניין נכסים משותפים של בני זוג (ירושלים, 1966), עמ' 8, בבוא בית המשפט ליישם את הסעיף האמור עליו להניח את "עשיית הצדק נר לרגליו".

לענין זה ניתן גם ללמוד מגישתה של המשפטנית קרוליין ברידג' מניו זינלנד כפי שמובאת בתרגום הרצאתו של הנשיא פטריך מהוני בקונגרס הבינלאומי לדיני משפחה (1993) (ראה ספרו של כב' השופט י. גייפמן, דיני המשפחה בישראל בעידן ביהמ"ש לענייני משפחה (דיונון) חלק א' 134-135) בהתייחסה לצורך לסטות מחלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג לדבריה:
”המטרה של כלל החלוקה השווה היא לא רק לתת תגמול על מאמצי העבר, על בסיס ההנחה שהתקיים שוויון במהלך הנישואין. הנישואין הסתיימו. חייבים להסתכל אל פני העתיד. המטרה האמיתית של החלוקה השווה הינה לספק לבני הזוג סיכוי שווה בעתיד; להשיג תוצאה, המקרבת ככל שניתן לתוצאה שוויונית”

ח.     סבורני, כי הדעת אינה סובלת מצב, בו אחד מבני הזוג, אשר השקיע את כל שנות
חייו ומרצו בעבודתו וצבר זכויות סוציאליות, ייצא, בהגיעו לגיל פרישה, לגמלאות, כאשר המשאבים הכלכליים אשר יעמדו לרשותו יהיו נמוכים לעין שיעור ממשאביו של בן זוגו, במיוחד כאשר הדבר נובע מכך שחלק ממשאבי בן הזוג האחר אינם נכללים בגדר הנכסים ברי האיזון.
     
ט.     לפיכך, לדעתי, בבוא העת, יהיה מקום לקבוע את שיעור חלקו המדויק של הנתבע בתשלומי הפנסיה השוטפים לה תהא זכאית התובעת באופן כדלקמן: במועד בו תהא התובעת זכאית לקבל הפנסיה ייעשה חישוב של כל הכספים העומדים לזכות כל אחד מבני הזוג, הן מקצבאות המוסד לביטוח למיניהן (קצבת נכות, קצבת זקנה וכיו"ב ) והן הפנסיה, וחלקו של הנתבע בפנסיה ייקבע באופן שיבטיח לכל אחד מבני הזוג מחצית מכלל המשאבים האמורים.

     למען הסר ספק, מובהר בזה, כי הכוונה היא לחלק יחסי מהפנסיה אשר נצברה בגין עבודת התובעת במשרד החינוך מיום הנישואין ועד ליום הקרע כהגדרתו לעיל. עוד מובהר בזה, כי יתרת הזכויות להן תהא זכאית התובעת עם פרישתה מהעבודה לגמלאות ואשר נצברו בתקופה האמורה תחולקנה בין בעלי הדין, בכפוף לפקיעת הנישואין בחלקים שווים ביניהם.

י.     הנני ערה לטענת התובע, כי בשעתו הוא משך מ"מבטחים" את כספי הפנסיה, לה היה זכאי (סך של 84,000 ש"ח) והשתמש בה לצרכים המשותפים של המשפחה, אולם, איני סבורה, כי יש בכך כדי לגרוע ממסקנתי לעיל ואפרש טעמי.

כאמור לעיל, הכספים, אותם משך התובע מ"מבטחים", שימשו, לטענתו, למימון צרכי המשפחה. התובע הודה, כי באותה תקופה הוא לא עבד (ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.5.01, עמ' 17, ש' 14-16). באותה תקופה היו ילדי בני הזוג, כולם או חלקם, קטינים ועל התובע היה לשאת במזונותיהם ולהשתתף בפרנסתם ובהחזקת הבית, אשר גם הוא התגורר בו. יוצא, כי אין בעובדה שהתובע השתמש במשאביו הכספיים למילוי חובותיו המשפחתיות כדי להוליך למסקנה שונה מהאמור לעיל.

8.     בטרם אסיים אתייחס לעתירת התובע לשנוי החלטתי מיום 24.12.01.

בסיכומיו עתר התובע לשינוי החלטת בית המשפט מיום 24.12.01, שניתנה בהסכמת בעלי הדין, בדבר פירוק השיתוף ביחידות הנופש של בני הזוג. בסיכומיה התעלמה הנתבעת מטענות הנתבע בעניין זה. לכאורה, מן הדין היה לקבל את עתירת התובע, אולם, לא מצאתי כל טעם, בין בדין ובין בטענות לגופן, המצדיק את שינוי ההחלטה, אשר, כאמור, ניתנה בהסכמת הצדדים, מה גם שהדרך לבקש שינוי החלטות אינה במסגרת סיכומיו של צד, אלא במסגרת הגשת בקשה מתאימה על ידו.

אשר על כן הנני מורה כדלקמן:

1.     ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בזכויות בני הזוג בבית בדרך של מכירתו ממוכר מרצון לקונה מרצון כשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוק, עיקול או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.
לצורך ביצוע פירוק השיתוף ולאור התרשמותי כי באי כוח בעלי הדין אינם מסוגלים לשתף פעולה זה עם זה הנני ממנה את עוה"ד רוני עזרא (מרח' בצלאל 28 רמת גן טל. 6127755) ככונס נכסים (להלן - "כונס הנכסים") . המינוי כפוף להסכמת כונס הנכסים.

2.     ביצועו של הצו האמור בסעיף 1 לעיל יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

3.     תוך 6 חודשים מהיום ידווחו בני הזוג לבית המשפט האם ניתנה החלטה או פסק דין בתביעת הנתבעת למדור ייחודי. בהתאם להתקדמות ההליכים בבית הדין הרבני תינתנה הוראות לכונס הנכסים.

4.     ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בתכולת הבית וזאת בדרך של חלוקתו בין בעלי הדין בחלקים שווים ביניהם. כונס הנכסים מתמנה בזה גם ככונס נכסים לצורך חלוקת התכולה.
5.     הנכסים המפורטים בסעיף 6 לפסק הדין הינם ברי איזון ובכפוף לאמור להלן הם יאוזנו בין בני הזוג בחלקים שווים ביניהם במועד פקיעת הנישואין ו/או ביום בו ניתן יהיה לממש הזכויות המאוחר מביניהם.

6.     על אף האמור לעיל בתשלומי הפנסיה החודשיים השוטפים להם תהא זכאית הנתבעת יאוזנו באופן שנקבע בסעיף 7ט' לפסק הדין.

7.     לאור תוצאת פסק הדין הנני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוק שיתוף במגרש

  2. פירוק שיתוף במושע

  3. פירוק שיתוף בין אחים

  4. פירוק שיתוף במקרקעין

  5. הפרת הסכם פירוק שיתוף

  6. פירוק שיתוף חלוקה בעין

  7. פירוק שיתוף בבית משותף

  8. אפשרות פירוק שיתוף בעין

  9. פירוק שיתוף בבית מגורים

  10. תביעת הבעל לפירוק שיתוף

  11. פירוק שיתוף בין בני זוג

  12. פירוק שיתוף דיירות מוגנת

  13. פירוק שיתוף בדירת מגורים

  14. תביעה לפירוק שיתוף בחלקה

  15. תשלומי איזון בפירוק שיתוף

  16. פירוק שיתוף בדירה בארה''ב

  17. תביעת פירוק שיתוף נגד הורה

  18. דוגמת כתב תביעה לפירוק שיתוף

  19. פירוק שתוף - רעיון האפקטיביות

  20. מדור חלופי במסגרת פירוק שיתוף

  21. עיכוב פירוק שיתוף בין בני זוג

  22. תביעת הבעל לפירוק שיתוף בדירה

  23. פירוק שיתוף בדירה עם צו עיקול

  24. פירוק שיתוף או רישום בית משותף

  25. ערעור על פירוק שיתוף ע''י מכירה

  26. פירוק שיתוף בדירת מגורים של אחים

  27. פירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג

  28. מחיקת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין

  29. פירוק שיתוף על ידי עסקת קומבינציה

  30. פיצול חלקה לשתי יחידות רישום נפרדות

  31. החזר השקעה במקרקעין לאחר פירוק שיתוף

  32. פירוק שיתוף בין בני זוג - שיקולי צדק

  33. פירוק שיתוף בין בני זוג - סמכות שיפוט

  34. פירוק שיתוף במקרקעין מכירה בהוצאה לפועל

  35. פירוק שיתוף בין בני זוג ללא ייצוג עורך דין

  36. תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין מכוח סעיף 42 לחוק המקרקעין

  37. עיכוב תביעת פירוק שיתוף במקרקעין והוכחת חתימה על הסכם שיתוף

  38. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון