תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בהסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בהסכם גירושין: פסק דין ההליך 1. בפני תביעה כספית, אשר הוגשה על ידי התובעת כנגד הנתבע, בה עתרה לחייב את הנתבע לשלם לידה את הפיצויים המוסכמים, אשר נקבעו בהסכם הפשרה שנחתם ביניהם ביום 2.11.00 ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין על ידי בית משפט זה. רקע עובדתי 2. התובעת והנתבע נישאו זל"ז ביום 10.8.90 (להלן - "בני הזוג"). 3. במהלך שנת 1998 נתגלע סכסוך בין בני הזוג, אשר מצא את ביטויו, בין היתר, בתביעה ליישוב סכסוך, אותה הגישה התובעת בתמ"ש 22190/90. 4. ביום 22.10.98 נכרת בין בני הזוג הסכם גירושין שנועד, בין היתר, לפתור את המחלוקות בכל הכרוך באופן חלוקת רכושם ביניהם. ביום 2.11.98 אושר הסכם הגירושין על ידי בית משפט זה וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן - "ההסכם" או "פסק הדין"). 5. בהסכם נקבע (סעיף 8), בין היתר, כי התובעת תהא זכאית לקבל את שווין של 20% ממניות הנתבע בחברת אי.גי.רה בע"מ (להלן - "החברה") בניכוי המס החל עליהן על פי תנאי ההסכם; כי סך של 70,000$ ישולם לתובעת מיד לאחר חתימת ההסכם; וכי היתרה תשולם בהתקיים אחד מהארועים דלהלן: מכירת החברה לצד ג' או העברה מכל סוג שהוא של מניות הנתבע בחברה. 6. דא עקא, ההסכם לא פתר, כנראה, את כל המחלוקות בין בני הזוג ומאז ועד היום הם ממשיכים בהליכים משפטיים ביניהם. 7. ביום 1.1.99 נחתם הסכם בין הנתבע לבין חברת ברוקרים אמריקאית AON (להלן - "החברה האמריקאית"), אשר על פיו הועברה פעילות החברה לחברה האמריקאית, מבלי שנמכרו מניות הנתבע או מי משותפיו בחברה לחברה האמריקאית. 8. ביום 5.3.00 הגיש הנתבע כנגד התובעת תביעה לבצוע פסק הדין (תמ"ש 22911/98) ובה עתר לבית המשפט, לקבוע, כי הסכום ששולם לתובעת על פי ההסכם משקף את מלוא זכויותיה על פיו ואף מעבר לכך. 9. ביום 22.3.00 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה (תמ"ש 22912/98), בה עתרה, בין היתר, לקבוע, כי היא זכאית ל-50% מהתמורה שקיבל הנתבע בעסקה עם החברה האמריקאית; לחלופין, כי היא זכאית לקבל 20% מהתמורה שקיבל הנתבע בניכוי המס בו יחוייב והמקדמה ששולמה לה על פי ההסכם; לחיוב הנתבע בריבית והפרשי הצמדה ולפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, שנגרם לה בעטייה של התנהגות הנתבע. 10. ביום 2.11.00, במהלך הדיון בתובענות בתמ"ש 22911/98 ובתמ"ש 22912/98, נחתם בין בני הזוג הסכם הפשרה נשוא דיוננו (להלן - "הסכם הפשרה"). בהסכם הפשרה נקבע, כי לסילוק תביעותיה של התובעת ביחס לחברה, ישלם הנתבע לתובעת סך של 170,000$, בקיזוז הסך של 70,000$ אשר שולם לה על פי ההסכם. עוד נקבע, כי מתוך הסך האמור "יופקד סך של 20,000$ בחשבון חסכון ע"ש הילדה אשר על ניהולו יופקדו שני ההורים יחד. הילדה תקבל את הכספים שבחשבון על פירותיהם בגיל 21 או במועד מוקדם יותר למטרות שונות שיוסכמו ע"י שני ההורים יחד... התשלום לאשה יהא עד ליום 31.12.00 על פי השער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל אך לא פחות מהשער של 30.6.99." במהלך הדיון בבקשת בני הזוג ליתן להסכם תוקף של פסק דין הסכימו בני הזוג, כי (פרוטוקול הדיון עמ' 4): "בכל מקרה בו יפר מי מאתנו את התחייבויותיו עפ"י ההסכם, הרי הוא יחוויב (צ"ל יחוייב - ח.ר.ר) בפיצוי מוסכם בסך של 10,000$ ללא צורך בהוכחת נזק או בהקטנת נזק, הצדדים מצהירים כי שיעור הפיצוי הינו סביר בנסיבות הענין וכי הם מוותרים על כל טענה לענין שיעור הפיצוי ותקפותו." המחלוקת בין בני הזוג 11. בתביעה דנא עותרת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי כספי בסך בש"ח שווה ערך לסך של 10,000$, כפיצוי מוסכם, ללא צורך בהוכחת נזק, נוכח הפרתו את הסכם הפשרה ואת פסק הדין, היות ולטענתה, כמפורט להלן, נמנע הנתבע מלהעביר לידיה חלק מהסכומים אותם היה עליו להעביר לידיה על פי הסכם הפשרה ונמנע מלהעביר לידיה חלק מהם במועד. לעומתה, טוען הנתבע, מחד, ברישת כתב ההגנה מטעמו, כי קיים את חיוביו על פי הסכם הפשרה ופסק הדין, "במלואם ובמדוייק", ומאידך, בהמשך כתב ההגנה, כי, לכל היותר, מדובר ב"הפרה קלה", כך שבנסיבות העניין עסקינן בתביעה קנטרנית, המוגשת אך מתוך מטרה לאפשר לתובעת להטרידו ולנסות להתעשר על חשבונו. יתרה מזו, לטענת הנתבע, דווקא התובעת הינה זו אשר הפרה את הסכם הפשרה. 12. אין מחלוקת בין בני הזוג, כי על פי הסכם הפשרה היה על הנתבע להעביר לתובעת, עד ליום 31.12.00, סך של 100,000$ בש"ח; כי מתוך הסך האמור, סך של 20,000$ בש"ח היה אמור להיות מופקד בחשבון חסכון על שם בתם של בני הזוג (להלן - "חשבון הבת"), אשר על ניהולו יופקדו שני בני הזוג; כי הסכומים כאמור היו אמורים להיות משולמים בש"ח, לפי השער היציג של הדולר הידוע ביום התשלום בפועל, אך לא פחות מהשער של יום 30.6.99, דהיינו שער של 4.076 ₪ או 4.077 ₪ ל-1$; כי בפועל הפקיד הנתבע בחשבון התובעת סך בש"ח שווה ערך לסך של 80,000$ ביום 2.1.02 וכי הסך הופקד בהתאם לשער יציג בסך של 4.055 ₪; כי הפרשי השער (בין השער של 4.055 ₪ לבין השער של 4.076 או 4.077 ₪) הועברו לתובעת רק ביום 5.2.01; וכי סך של 20,000$ בש"ח הופקד ביום 2.4.01 בחשבון בנק אשר נפתח על ידי הנתבע על שם הבת. 13. המחלוקות העיקריות בין בני הזוג הינן בשאלות הבאות: הראשונה האם היה על הנתבע להעביר לידי התובעת את מלוא הסך של 100,000$, כולל הסך המיועד לחשבון הבת (20,000$), באופן שהתובעת היא זו שתפתח את חשבון הבת ותפקיד אליו את הסך האמור, או, שמא, היה על הנתבע להפקיד את הסך האמור לחשבון הבת ובכך יראוהו כמקיים את חיובו לענין זה. השניה האם איחר הנתבע בהעברת הסך של 80,000$ לידי התובעת. השלישית האם העביר הנתבע לתובעת את מלוא הסך של 80,000$ או שמא רק חלקו (בשל הפרשי השער). הרביעית האם הפיצוי המוסכם, אשר נקבע על ידי בני הזוג למקרה של הפרתו של ההסכם, מוגזם. אם כן, האם יש להפחיתו ובכמה. ד י ו ן 14. המחלוקת הראשונה - הפקדת הסך של 20,000$ לחשבון הבת א. לטענת הנתבע, ההסכם אינו קובע למי ישלם את הסך המיועד לחשבון הבת ומבחינתו היה עליו להפקיד את הסך האמור לחשבון שהיה אמור להיפתח על ידי שני בני הזוג ולצורך זה אף פנה אל התובעת ביום 4.1.01 או 5.1.01, על מנת שיפתחו חשבון כאמור במשותף, אלא שהתובעת לא שיתפה עימו פעולה בהקשר זה, בניגוד להתחייבותה המשתמעת לעשות זאת (ובכך דווקא היא זו אשר הפרה את ההסכם), וטענה, כי עליו לשלם גם את הסך האמור לידיה והיא זו שתפקידו לחשבון הבת. משלא נענתה התובעת לפנייתו ובשל יציאתו לחו"ל, לא העביר את הסך האמור לידיה, אולם, ביום 2.4.01, עם שובו מחו"ל (ולאחר הגשת התביעה) פתח חשבון כאמור בעצמו (ע"ש הבת) והפקיד אליו את הסך האמור. עוד הוסיף הנתבע וטען, כי חשש, כי אם יעביר את הסך של 20,000$ לידי התובעת דווקא היא לא תפקידו לחשבון הבת, אלא תתבע אותו לעצמה. ב. בעניין זה עסקינן בשאלת פרשנותן של הוראות הסכם הפשרה בין בני הזוג, המתייחסות לנושא חשבון הבת. ג. פרשנותן המילולית של הוראות ההסכם הרלבנטיות למחלוקת דנא מוליכה למסקנה, כי גירסת התובעת היא הנכונה וכי על הנתבע היה להעביר את הסך של 20,000$ לתובעת, כחלק מהסך של 100,000$, תוך שהסך האמור יופקד על ידה לחשבון שייפתח לטובת הבת. לפרשנות זו ניתן למצוא חיזוק בנוסח ההסכם עצמו; כך, על אף שסעיפים 1 ו-2 להסכם הפשרה נוקטים לשון עמומה ואינם מגדירים במפורש, כי המדובר בתשלום לידי האשה, התובעת, דווקא סעיף 5 להסכם מצביע ומלמד, כי זו כוונתם בקובעו, כי "התשלום לאשה יהא...", מחד, ובכך שאינו עושה כל הבחנה בין שני חלקי התשלום (דהיינו בין הסך של 80,000$ שיועד לתובעת, לבין הסך של 20,000$, שיועד לבת), מאידך. ד. בנסיבות אלה, אין מחלוקת, כי הנתבע נמנע מלהעביר לתובעת את הסך של 20,000$ במועד שנקבע (ולמעשה עד היום), ובכך הפר את הוראות הסכם הפשרה. ה. יתר על כן, אפילו תאומץ גישתו הפרשנית של הנתבע להסכם, יש לראותו כמי שהפר את ההוראות לעניין זה ואפרט טעמי: 1. גם אם ההוראות כאמור אינן ברורות וחד משמעיות, לא יכולה להיות מחלוקת, כי עד ליום 31.12.00 היה על בני הזוג לגרום לכך שייפתח חשבון בנק, בין משותף ובין על שם הילדה, אליו היה אמור להיות מופקד הסך האמור, בין אם ישירות על ידי הנתבע, בין אם על ידי התובעת, לאחר שהסכום כאמור יועבר לידיה, ובין אם במשותף. 2. לא יכולה להיות מחלוקת, כי לו שני בני הזוג היו מעוניינים, באמת ובתמים, בתום לב ובדרך מקובלת, לקיים את הוראות הסכם הגירושין, היה עליהם להידבר, מבעוד מועד, באיזה אופן תבוצענה הוראות ההסכם לעניין זה. לו היה הנתבע פונה אל התובעת, מבעוד מועד ומודיע לה, כי, לפרשנותו, לא חלה עליו החובה להעביר את הסך האמור לידיה, אלא עליו להפקידו לחשבון שייפתח על ידי שניהם לצורך זה, וכי היא מתבקשת לשתף עימו פעולה לצורך זה, ולו היה נענה בסירוב, נראה, כי היה יוצא ידי חובתו לו היה מפקיד את הסך האמור בחשבון אשר היה נפתח על ידו לצורך זה, תוך מתן הוראות לבנק ויידוע התובעת על כך שהיא אמורה להצטרף לחשבון וליתן, ביחד עימו, הוראות באשר לאופן ניהולו (לחילופין, יכול היה הנתבע להפקיד את הסך כאמור בידי נאמן אחר, תוך מתן הוראות דומות). סוף מעשה מעיד על ראשיתו - שהרי כך נהג הנתבע, אולם בדיעבד, כטענתו ומיוזמתו, לאחר שפניותיו לתובעת לעניין זה לא נענו. דא עקא, אין מחלוקת, כי פניות אלה לתובעת נעשו על ידו לאחר המועד המיועד לביצוע התשלום או ההפקדה, בימים 4.1.01 או 5.1.01 ולא ביום 31.12.00 או לפניו; ובכל מקרה, כי הנתבע הפקיד את הסך של כ- 20,000$ לחשבון שפתח לצורך זה, כהודאתו, רק מספר חודשים לאחר מכן (במהלך חודש אפריל 2001) ללא הסבר מניח את הדעת (לעניין זה, ראה, למשל, את הוראות סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). בנסיבות כאמור, אפילו לשיטתו של הנתבע, יש לראותו כמי שהפר את ההסכם. ו. למעלה מהדרוש, ראוי לציין, כי הסכם הפשרה קובע, כי על הנתבע לקיים את חיוביו "עד ליום 31.12.00", להבדיל מ"ביום 31.12.00", וההבדל ברור: דבר לא מנע מהנתבע לקיים חיוביו קודם למועד האמור או "להתארגן" לקראת מועד זה. דחיית ביצוע חיוביו והרצון לקיימם דווקא ב"דקה ה - 90" אינו מעיד על כוונה ורצון טוב לקיים את חיוביו במועד ומותיר לידי הגורל את האפשרות של אי עמידה בחיובים חוזיים; כך הם פני הדברים לענין מחלוקת זו וכך, כמפורט להלן, גם לענין החיובים באשר למחלוקת השניה ואף השלישית. ז. אגב, פנייתו של הנתבע לעורך דינו, ביום 7.1.01, בתלונה על כך שהתובעת אינה משתפת עימו פעולה ("הראייה המשלימה"), אין בה כדי להואיל לנתבע; נהפוך הוא, כאמור, היא מעידה על כך שמדובר ב"חוכמה לאחר מעשה"; היא מעידה על כך שלא היה דבר אשר מנע מהנתבע לעשות כל אלה מראש, לקראת יום 31.12.00, באופן שימנע מחלוקות וריבים מיותרים וכי הנתבע נמנע מעשות כל אלה ללא נימוק סביר. 15. המחלוקת השניה - מועד התשלום א. אין מחלוקת, כי הנתבע איחר גם בביצוע תשלום הסך של 80,000$, אם כי עסקינן באיחור בן יום או יומיים. לכאורה, עסקינן באיחור "פעוט" ו"זניח", אשר, בנסיבות מסוימות, עמידתו של צד לחוזה על כך שאיחור כאמור מהווה הפרה של החוזה, המזכה אותו בפיצוי מוסכם, יכולה היתה להיחשב כעמידה שלא בתום לב על זכות הנובעת מחוזה. דא עקא, אין מחלוקת, כי הנתבע, איש עסקים המודע היטב לאופן פעילותם של מוסדות בנקאיים, יכול וצריך היה להיות ער לכך שמוסדות אלה אינם פתוחים לקהל הרחב ביום האחרון לשנת הכספים וביום הראשון בשנה שלאחריה. ב. טענתו של הנתבע, כי התובעת היתה מודעת היטב לכך שמועד התשלום נדחה בחודשיים ימים, היות וכספיו "סגורים" עד סוף שנת הכספים, פועלת כ"חרב פיפיות" - גם הנתבע היה מודע לכך ודווקא עליו, כאיש עסקים וכמי שעליו חלה חובת התשלום, היה ליתן את הדעת לכך ולמשל לדרוש, מראש ובמעמד חתימת ההסכם, כי מועד התשלום יידחה לפחות ליום השני בשנת הכספים. העובדה שביום 31.12.00 הורה הנתבע לבנק בו היו "סגורים" כספיו להעביר את הסך של 80,000$ לתובעת, אינה מעלה ואינה מורידה, באשר במועד זה כבר היה עליו להעביר בפועל את הסך האמור ולא רק להורות על העברתו. ג. אשר לטענת הנתבע בסיכומיו (סיפת סעיף 11), כי האשם לנזק, שנגרם לתובעת, לטענתה, בשל האיחור בתשלום, מוטל על כתפי התובעת וכי היה על התובעת ליידע אותו באשר לתנאי הבנק שלה, טוב היה לנתבע אם היה נמנע מלהעלותה. 16. המחלוקת השלישית - השער היציג של הדולר א. אין מחלוקת והנתבע מודה, כי הסך של 80,000$ הועבר לפי שער יציג שגוי, 4.055 ₪ ולא 4.076 או 4.077 ₪, אולם גם בענין זה מבקש הנתבע להטיל את האשם למחדלו על כתפי צד שלישי - הפעם על רואה החשבון שלו. ב. הנתבע חוזר וטוען, לאורך כתבי טענותיו ובסיכומיו, כי התובעת עושה כל אשר לאל ידה, על מנת למצוא עילות תביעה כנגדו. אפילו נקבל טענה זו כמוכחת, חזקה על הנתבע, כי ידע זאת עובר ליום 31.12.00. בנסיבות אלה, לו היה הנתבע מעוניין למנוע הטרדתו לשווא על ידי התובעת, לא היה עליו להסתפק באמירה של רואה החשבון כאמור, אלא לעשות בדיקה זו בעצמו או להיזקק לבדיקת גורם נוסף (ובכל מקרה, המדובר בבדיקה שאינה מצריכה יותר משיחת טלפון, כמו, למשל, לבנק או לבנק ישראל). ג. יתר על כן, גם משהופנתה תשומת ליבו של הנתבע "לטעות" (מכתבו של ב"כ התובעת לב"כ הנתבע מיום 8.1.02) לא תוקנה הטעות, אלא הנתבע המשיך לדבוק בגרסתו ורק ביום 5.2.01 תוקנה הטעות והפרשי השער, אשר הסתכמו בסך של 1,680 ₪ בלבד, הועברו לתובעת. ד. בנסיבות כאמור, אין לי אלא לקבוע, כי גם בענין זה הפר הנתבע את ההסכם. ה. אגב, למותר לציין, כי ככל שחלה חובה על רואה החשבון של הנתבע לדווח לו על שער יציג נכון ורואה החשבון חדל מחדל ולא דווח על השער הנכון, פתוחה בפניו של הנתבע לתבוע בשל רשלנותו ולהיפרע ממנו את מלוא נזקיו. 17. המחלוקת הרביעית - שיעור הפיצוי המוסכם א. תאמר האמת, טענת הנתבע לענין זה מהווה שינוי חזית אסור, באשר זכרה כלל לא בא בכתב ההגנה. יחד עם זאת, משהתייחסה התובעת לנושא זה בסיכומיה, ומשלא מחתה על כך ולא ביקשה להגיש סיכומי תשובה, יש להידרש לטענה. ב. כאמור לעיל, בסיכומיו טען הנתבע, כי התניה לעניין הפיצוי המוסכם הינה "תניה גורפת", אשר נקבעה ללא כל יחס להפרה ואין להחילה על המקרה דנן, או, לחילופין, על בית המשפט להפחית את שעור הפיצוי שנקבע. ג. סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - "חוק התרופות"), מורה כי אם קבעו בעלי חוזה שיעור פיצויים מוסכם, זכאי הצד הנפגע לאותו שיעור פיצויים בלא שיחוייב להוכיח נזק שהתרחש בפועל ואפילו לא התרחש נזק כלשהו. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת וכלשון סעיף 15(א) סיפא בית המשפט רשאי להפחית את שיעור הפיצוי, "אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". אם וככל שמסתבר לבית המשפט, כי, אכן, הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לחזותו מראש, יבחן בית המשפט את שיעור ההפחתה. ד. כפי שנפסק בשורה של פסקי דין, נטיית בתי המשפט היא לכבד את רצון הצדדים ולפרש את סמכות בית המשפט להורות על ההפחתה בצמצום. לפיכך, שמו בתי המשפט את הדגש על המילים "כל יחס סביר". ה. המבחן לקביעת סבירותה של ההפרה הוא, אם הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה אשר בגינה נתבע הפיצוי המוסכם. לצורך יישום המבחן האמור: "בית המשפט קובע את טיבה של ההפרה, ולאחר קביעה זו מסיע הוא עצמו לאחור, אל עבר יום כריתת ההסכם. משמגיע הוא אל יום כריתת הההסכם (צ"ל ההסכם - ח.ר.ר), מעמיד בית המשפט את תניית הפיצויים ואת ההפרה הקונקרטית (אשר תיוולד רק לימים) זו אל מול זו, ואו אז שואל הוא את עצמו אם הפיצויים שבתניית הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה הקונקרטית". (ראה ע"א 4481/90 אהרון ישראל נ. ג. פרץ מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, פ"ד מז(3) 427, 436 (להלן - "פרשת אהרון ישראל"). ו. יודגש, כי שיעור הנזק, אם וככל שנגרם לתובעת, אינו טעון הוכחה ואפילו "רופא" על ידי הנתבע, בדיעבד, נוכח ההסכמות ביניהם, אין בכך כדי להעלות ולהוריד לעניין עצם החיוב בפיצוי המוסכם. ז. מכל מקום, אפילו מגיע בית המשפט למסקנה, כי שיעור הפיצוי נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, עדיין אין רואים את התנייה כבטלה, אלא לבית המשפט שיקול דעת אם להפחית את שיעור הפיצוי אם לאו ומהו שיעור ההפחתה. (ראה, שם). ח. לענין שיעור ההפחתה נקבע, כי: "ההפחתה נעשית על דרך הצמצום ולא ביד נדיבה, ויש להביא בחשבון לצורך קביעתה כל חשש אפשרי, ולו גם דחוק, שעשוי היה לקונן בליבו של מתקשר סביר בעת כריתת החוזה". (ראה ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ. בניני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 686; פרשת אהרון ישראל, 439)). ט. כאמור לעיל, בענייננו, הסכמת בני הזוג לפיצוי המסוכם ניתנה במהלך הדיון בבקשתם ליתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין וכתוספת לו (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-10). י. סכום הפיצוי של 10,000$ מהווה 10% מהסכום אותו התחייב הנתבע באותו מועד לשלם לתובעת. אין צורך בהוכחה, כי פיצוי מוסכם, קבוע ומוערך מראש, בשיעור של 10% עד 15% משווי עסקה, מהווה סכום אותו צדדים לחוזה נוהגים לקבוע כפיצוי כאמור. יא. לפיכך, אם אכן, המדובר היה בהפרה כוללת של התחייבויות הנתבע, על פי ההסכם, אין ספק, שלא היה כל מקום לטענות הנתבע. עם זאת, לאור העובדה שבענייננו מדובר בהפרה חלקית של הוראות ההסכם הרי, אם "אסיע" את עצמי "אחורה" למועד כריתת הסכם הפשרה, כמצוות פסק הדין בפרשת אהרון ישראל הנ"ל, אין לי כל ספק, כי פיצוי בסך של 10,000$ בגין הפרה חלקית של הסכם הפשרה כמתואר לעיל, שתוקנה ברובה, אינו עומד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת הסכם הפשרה במקרה של הפרה כאמור. לפיכך, סבורני, כי יש מקום להורות על הפחתת הפיצוי המוסכם. יב. יחד עם זאת, בבואי לקבוע את שעור ההפחתה, עלי להתחשב בכך, כי אי הפקדת הסך לחשבון הבת, האיחור בתשלום והתשלום בחסר, כולם כאחד, נגרמו בשל מחדליו של הנתבע (וכאמור אני דוחה את נסיונותיו להטיל את האשם על צדדים שלישיים, לרבות התובעת). התנהגותו של הנתבע בכל הקשור למחדלים דלעיל אינה עולה כדי התנהגות בתום לב ובדרך מקובלת, בוודאי שלא נוכח הצטברות של שלוש הפרות, אותן היה ניתן למנוע במאמץ קל שבקלים ובמעט רצון טוב. בעניין זה יפים דברי כב' השופט מ. חשין בפרשת אהרון ישראל, לדבריו (עמ' 437): "ראשית לכול אומר, שראוי להתייחס בחשד לטעמים שמעלה צד לחוזה באשר לסיבות - סיבות סבירות, לטענתו - שגרמו לו להפר חוזה שנתחייב בו. הסכם, כל הסכם, אמור ליצור איזון כלשהו בחלוקת סיכונים וסיכויים בין הצדדים לו, וצד שנטל סיכון על עצמו (ובצידו של הסיכון זכה גם בסיכוי), לא יישמע בטענה כי להוותו נתגשם הסיכון, וכי מטעם זה אין הוא יכול לקיים את החוזה כהלכתו (השווה: ע"א 345/89 נאות דברת נ. מעליות ישראליפט י.מ.ש. אילן ניהול והשקעות בע"מ, וערעור שכנגד פ"ד מו(3) 350, 356-355). יג. יתרה מזאת, אין המדובר בהתקשרות "עסקית" בין מוכר לבין קונה או בין ספק לבין מזמין סחורה. מדובר בהסכם בין בני זוג, אשר נועד להביא לידי סיום את כל המחלוקות ביניהם. ברור, כך עולה מכתבי הטענות והפרוטוקולים, כי שני הצדדים היו מעוניינים, כי הסכם הפשרה יסיים את ההליכים ביניהם וכי בעקבותיו ועם קיומו, המלא והמדויק, הם לא יידרשו לשוב אל מסדרונות בית המשפט ולא יאלצו לשוב ולשכור שירותיהם של עורכי דין ולא יידרשו עוד לכל הרגשות, המתחים, אי הנעימות ועוגמת הנפש הכרוכים בניהול הליך נוסף. במובן זה יש לראות את הפיצוי שנקבע גם כפיצוי שנועד לפצות את הצד הנפגע, ובענייננו את התובעת, גם על נזק לא ממוני, שאינו ניתן לאומדן בכלל ובמדויק בפרט. יד. בנסיבות אלה, בכוונתי להפחית, אם כי רק במקצת, את סכום הפיצוי המוסכם ולהעמידו על סך של 7,500$ ארה"ב. אשר על כן הנני קובעת כדלהלן: 1. הנתבע ישלם לתובעת סך של 7,500$, כשסכום זה מתורגם לש"ח לפי השער היציג של הדולר של ארה"ב, אשר היה ידוע ביום 31.12.00, כשהוא נושא, מאותו יום ועד התשלום בפועל ריבית צמודה והפרשי הצמדה כחוק. 2. בהתחשב בכך שהתובעת הוצרכה למצות את ההליך עד תום ולשכור לצורך זה שירותי עו"ד מטעמה, הגם שמלכתחילה נוכח הודאת הנתבע, בכתב ההגנה ובמהלך הדיון, בעצם ההפרה ונכונות התובעת להתפשר על גובה סכום הפיצוי, ניתן היה לסיים ההליך ולא למצותו עד תום, הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות המשפט (האגרה), מיום הגשת התביעה, וכן בנוסף שכ"ט עו"ד מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל, בסך של 10,000 ₪ + מע"מ כחוק, כשסכומים אלה נושאים ריבית צמודה והפרשי הצמדה כחוק. 3. תיק תמש 22913/98 ייסגר.חוזהפיצויים מוסכמיםפיצוייםגירושיןהסכם גירושין