תביעה לביטול צו קיום צוואה

להלן פסק דין בנושא תביעה לביטול צו קיום צוואה:

פסק דין

מהות התובענה

1.     תובענה לביטול צו קיום צוואה אשר ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 24.2.00 בנוגע לעז ונה של המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה").
     תובענה ולא בקשה ור' לענין זה תקנה 27(ד) לתקנות הירושה תשנ"ח- 1998 (להלן: "התקנות").

העובדות הצריכות לענין

2.     המנוחה, אשר הלכה לעולמה ביום 14.2.99, הותירה אחריה צוואה בעדים מיום 3.12.91. בצוואה, זיכתה המנוחה את הנתבעים, שלושת בניה, בעזבונה והדירה את התובעות, שלושת בנותיה.
3.     הצוואה הוגשה לקיום ביום 22.11.99 וההודעה על הגשתה לקיום פורסמה ביום 1.12.99. משלא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (ס' 67 לחוק + תקנות 17 ו- 19 לתקנות) ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה, ביום 24.2.00, צו קיום לצוואה (ס' 66(א) לחוק+ תקנה 23 לתקנות).

4.     ביום 23.10.00 עתרו התובעות, לרשם לענייני ירושה, בבקשה לבטל את צו הקיום שניתן. תגובת הנתבעות הוגשה ביום 11.12.00 ותשובת התובעות לתגובה הוגשה ביום 6.1.01.

5.     בהחלטה מיום 9.5.01 הורה הרשם לענייני ירושה להעביר את "התיק והבקשות לביטול צו קיום צוואה והתנגדות לקיומה להכרעת ביהמ"ש לענייני משפחה" מכוח תקנה 27(ג) לתקנות.

6.     משהונח התיק על בקשותיו בפני הוריתי לנתבעים, בהחלטה מיום 11.6.01, להגיב שוב ובאופן מפורט יותר לבקשה (תובענה) ואף ביקשתי וקיבלתי את תשובת התובעות בשנית.

7.     בישיבת יום 16.10.01 ויתרו ב"כ הצדדים על חקירת הניצים ונקבעו בהסכמה המוסכמות שעל פיהן יוגשו סיכומים . ואלה המוסכמות:

א.     אין מחלוקת בנוגע למועדים הנוגעים להגשת הבקשה לקיום, מתן צו הקיום והגשת הבקשה לביטולו.
ב.     טרם פתיחת ההליך בפני הרשם לענייני ירושה פנו הנתבעים בבקשה למתן צו קיום לצוואה בביה"ד הרבני. התובעות ידעו על ההליך, התנגדו לסמכותו של ביה"ד (ס' 155(א) לחוק) וההליך נמחק (תקנה 50(א) לתקנות).

ג.     התובעות ידעו על קיומה של הצוואה, ידעו על קיומו של הצו וידעו גם על העובדות בדבר הפגמים בצוואה ככל שישנם פגמים כאלה.

ד.     בתקופה בה נערכה הצוואה עשתה המנוחה עיסקאות במקרקעין לטובת הנתבעים.

8.     משהונחו בפני סיכומי הצדדים, האחרון שבהם ביום 6.1.02 ,הריני נכון ליתן את פסק דיני.

ד י ו ן

9.     בטרם אדרש לתובענה גופה רואה אני לנכון להבהיר את תחומי סמכותו של הרשם לענייני ירושה לדון בבקשות ביטול של צווי ירושה וצווי קיום שהונחו בפניו.

10. א.     הצהרה על זכויות היורשים: בירושה על פי דין על ידי צו ירושה ובירושה על פי צוואה על ידי צו קיום צוואה, הינה בסמכותו של הרשם לענייני ירושה. כך מורה לנו הוראת ס' 66(א) לחוק . ביהמ"ש ידרש למתן צו ירושה/ צו קיום צוואה אך ורק בהתקיים אחד מן המנויים בס' 67א' לחוק.

ב.     מכאן נגזרת גם הסמכות לתיקון וביטול של צו ירושה וצו קיום. סעיף 72 לחוק מלמד אותנו, כי הרשם לענייני ירושה או בית המשפט רשאים, לפי בקשת מעונין בדבר, כל אחד לגבי צווים שנתן, לתקן את הצווים או לבטלם. על סמך מה? על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניהם ,עת נתן כל אחד מהם את הצווים שנתן.

ג.     ואולם, סייג לסמכותו זו של הרשם מוצאים אנו בסיפת ההוראה: "ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק (הדגשה שלי ש.ש.) לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לביהמ"ש".

ד.     צא ולמד - מהותו של הסייג המצמצם את סמכותו של הרשם לענייני ירושה להידרש לבקשות ביטול של צווי ירושה וצווי קיום שניתנו על ידו עניינו בטעמי שיהוי:

-     האם יכול היה מבקש הביטול להעלות את העובדה או הטענה מכוחה מבקש הוא את ביטול צו הירושה או צו הקיום לפני הינתנו.

-     האם לא השתהה מבקש הביטול יתר על המידה בהעלאת העובדה או הטענה מכוחה מבקש הוא את ביטול צו הירושה או צו הקיום - לאחר הינתן הצווים.

     השיהוי אגב נמדד, בשני המקרים, מהמועד בו נתגלתה אותה עובדה או אותה טענה המצדיקה את ביטול צו הירושה או צו הקיום ולא ממועד פטירת המנוח (ר' ע"א 2590/93 ,עאסי נ' עאסי תק-על 95(2) 1005 וכן ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, מ"ט(5), 373).

ה.     יחד עם זאת אין לומר כי כל אימת שמועלית טענת שיהוי, על שני פניה, ע"י המתנגד לביטול צו הירושה או צו קיום הצוואה, 'יעביר' הרשם לענייני ירושה 'את הבקשה לבית המשפט'. לרשם לענייני ירושה ניתן שיקול דעת אם להיזקק לעובדה או לטענה חרף השיהוי. רשם הירושה יכול להחליט להיזקק לה ולהורות על ביטול הצו שניתן על ידו ויכול הוא שלא להיזקק לה. רק אם החליט שלא להיזקק לה חייב הוא להעביר את הבקשה לבית המשפט. רוצה לומר, הרשם לענייני ירושה רשאי לבטל צו ירושה או צו קיום שניתן חרף טענת שיהוי , אך הוא לא רשאי לדחות את בקשת הביטול מחמת טענת שיהוי. במקרה כזה חייב הרשם לענייני ירושה להעביר את הבקשה להכרעתו של ביהמ"ש לענייני משפחה וביהמ"ש הוא המוסמך לדחותה. פרשנות זו מחויבת היא, לעניות דעתי, מנוסח הוראת החוק שהרי אם ביקש המחוקק למנוע מהרשם לענייני ירושה להידרש לבקשות ביטול של צווי ירושה/ קיום כל אימת שמועלית טענה או עובדה שניתן היה להביאה לפניו לפני מתן הצו או שנתגלתה לאחר מכן והיה שיהוי בהבאתה , היה מורה בלשונו אחרת וקובע שהרשם לענייני ירושה לא יהא מוסמך לדון בבקשות ביטול בכלל מקום והטענות ו/או העובדות שבבסיס בקשות הביטול נגועות בשיהוי.

ו.     החליט הרשם לענייני ירושה לבטל את צו הירושה או את צו הקיום שניתן על ידו על אף שהעובדות ו/או הטענות שהועלו בבסיס הבקשה נגועות היו בשיהוי, תקיפתה של החלטה זו תהא בערעור לביהמ"ש לענייני משפחה (תקנה 46 לתקנות).

ז.     וכיצד יעשה השימוש בשיקול הדעת? כיצד יחליט הרשם לענייני ירושה אם להיזקק לבקשה לביטול חרף טענת השיהוי אם לאו? על הרשם להעמיד את טענת השיהוי למבחן עובדתי ומשפטי. על הרשם לקיים דיון בבקשה ולאפשר חקירת המצהירים על תצהיריהם, תצהירים שהם מחוייבים בהגשתם מכוח תקנה 27 לתקנות. אם לא תאמר כן ימצא הרשם כמי שלא מפעיל את שיקול דעתו 'להיזקק' אם לאו ומעביר את הבקשה לביהמ"ש כל אימת שנטענה טענת שיהוי. והרי לא זו לשון הוראת ס' 72(א) לחוק.

ח.     על סמכותו של הרשם לענייני ירושה לחקור מצהירים על תצהיריהם ניתן ללמוד מהוראת ס' 73ג' לחוק הקובע, כי לרשם לענייני ירושה יהיו הסמכויות הנתונות לועדת חקירה לפי ס' 9 עד 11 לחוק ועדות חקירה התשכ"ט - 1969 ככל שהדבר דרוש למילוי תפקידו לפי חוק זה. סעיפים אלה מקנים סמכות בכל הנוגע לעדים לרבות כפיית התייצבותם לדיון. זאת ועוד, תקנה 53 לתקנות קובעת, כי בבדיקת בקשה לצו ירושה או לצו קיום רשאי גם הרשם לענייני ירושה לברר את העובדות המצוינות בתצהירים ורשאי הוא להזמין את המצהירים ולחקרם. לא מן הנמנע שהסמכה זו ראוי ונכון להשתמש בה גם בבקשות ביטול.

ט.     במקרה שלפנינו, הרשם לענייני ירושה, בהחלטתו מיום 9.5.01 ,התייחס לטענת התובעות, כי הן לא ידעו על ההליך המתנהל בפניו כהצדקה לשיהוי שבהגשת הבקשה לביטול וכפי הנראה בחר שלא להיזקק לעובדות ולטענות שהועלו על ידן עד כדי ביטולו של הצו. משכך, ומטעם זה, נכון היה להעביר הבקשה לדיון בפני בית המשפט מכוח ס' 72(א) סיפא לחוק גם ללא צורך בחקירת המצהירים על תצהיריהם.

י.     ראיתי לנכון להרחיב בנושא זה גם מן הטעם שבפועל הורה הרשם לענייני ירושה להעביר את הבקשה עם התיק כולו מכוח תקנה 27(ג) לתקנות, ולא מן הטעם הנדון בסעיף 72(א) לחוק אלא דווקא מכוח העובדה שהוגשה התנגדות לבקשה (סעיף 67א(א)(ו) לחוק) כשבפועל לא הוגשה כל התנגדות לבקשה אלא רק בקשה לביטול במסגרתה נטענו גם טענות לפסלותה של הצוואה.

11.     ולעינינו אנו -

א.     משמונחת בפני בית המשפט בקשה לביטול צו ירושה או צו קיום שניתנו על ידי הרשם לענייני ירושה, משום העברתה על ידו כאמור בס' 72(א) לחוק, קובעת תקנה 27(ב), כי:
     "בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה". להביאה בפניו? הכיצד? והרי הבקשה הוגשה לרשם לענייני ירושה! הכוונה היא להעלאת הטענה ו/או העובדה במסגרת התנגדות לבקשה, שאז תונח ההתנגדות אכן בפני ביהמ"ש מכוח ס' 67א(א)(ו) לחוק.

ב.     התכלית החקיקתית המונחת ביסוד ס' 72(א) לחוק הינה, כלשונו של השופט שמגר בע"א 601/88, רודה נ' שרייבר מ"ז(2) 441: "... תחימת מסגרת זמן מגובשת ומוגדרת ככל האפשר, בה ניתן יהיה להביא לשינויים של צו ירושה או צו קיום צוואה, אם נפלו בהם טעות או פגם". בכך פותח ס' 72(א) לחוק פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון ואולם פתח זה אינו ".... כפתחו של אולם, ועדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת שלא להיזקק לבקשה" כלשון השופט גולדברג בע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר מ"ז2), 436.

ג.     בבוא ביהמ"ש להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו בס' 72(א) לחוק עליו ליתן את דעתו לשלושה:

1)     מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדות ו/או הטענות בפני בית המשפט.

2)     הסברו של מבקש הביטול לאיחור ומידת הסבירות של הסבר זה.
3)     האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את העובדות של המקרה לאשורן, ובמיוחד אם ההשהייה מקשה על הצד שכנגד בהבאת חומר הראיות.

ר' לענין זה הש' בך בע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי לישינסקי ל"ו(4) 337 וכן פרשת רודה שם.

12. א.     במקרה שבפנינו לא היתה מחלוקת בנוגע למועדים הנוגעים להגשת הבקשה לקיום, מתן צו הקיום והגשת הבקשה לביטול. אין גם מחלוקת שהתובעות ידעו על קיומה של הצוואה (לפחות לאחר מות המנוחה) והן אף ידעו כי פניהם של הנתבעים לקיומה של הצוואה. טרם פתיחת ההליך בפני הרשם לענייני ירושה פנו הנתבעים לביה"ד הרבני בבקשה לקיום הצוואה. התובעות אשר ידעו על הליך זה התנגדו לסמכותו של ביה"ד הרבני וההליך נמחק. מכאן ידעו הן היטב על כך שהנתבעים ינקטו בהליך אחר, לקיומה של הצוואה. התובעות היו מיוצגות על ידי עורך דין או לפחות היו בקשר עם עו"ד וקיבלו יעוץ משפטי. בבקשתן מציינות התובעות, כי הבנתן בענייני צוואות וירושות הינה מוגבלת ביותר ומסיבה זו לא ידעו הן כי באפשרותן להתנגד להליך של קיום הצוואה וזאת הסיבה לשיהוי בהגשת בקשתן (ס' 10 לבקשה) . הן שכחו לציין בבקשתן, כי הן היו מיוצגות ו/או קיבלו יעוץ משפטי מעו"ד אהרון יעקב. עו"ד אהרון יעקב הוא אשר פנה אל הנתבעים וביקש לקבל העתק הצוואה, ואם לא היה לתובעות יעוץ משפטי הכיצד זה ידעו הן להתנגד להליך בביה"ד הרבני, הליך שנמחק כאמור עקב התנגדותן? אין גם מחלוקת שהבקשה לקיום הצוואה אשר הוגשה לרשם לענייני ירושה פורסמה כדין. אין גם מחלוקת שהתובעות ידעו אודות הבקשה שהוגשה לרשם לענייני ירושה לקיום הצוואה. בבקשתן לא טוענות התובעות אחרת. לטענתן, בס' 20 לבקשה, הן לא ידעו שהן יכולות להתנגד לקיום הצוואה. עובדה זו היתה גם חלק מהמוסכמות בישיבת יום 16.10.01. רק לאחר שקיבלו התובעות את תגובת הנתבעים לבקשה הן אישרו, בס' 4 לתשובתן, כי אכן עם היוודע להן על קיום הצוואה הן פנו לעו"ד אשר ביקש לקבל בשמן העתק מהצוואה. הן נמנעות מלציין, כי הן קיבלו את הצוואה בעקבות דרישה זו אך ברור בעליל כי כך היה שאחרת לשם מה פנו לעו"ד ומכוח מה התנגדו לסמכותו של ביה"ד הרבני לשם הוגשה הצוואה, כך יש להניח, במצורף לבקשה שהוגשה לקיומה? אינני מאמין לתובעות כי עו"ד אהרון יעקב לא נתן להן מעולם יעוץ משפטי כלשהו לגבי הצוואה שבמחלוקת. וכי מניין ידעו אותן תובעות שאינן מבינות בענייני צוואות (ס' 10 לבקשתן), כי יכולות הן להתנגד להליך בביה"ד הרבני? ואם את זאת ידעו הן, האין גירסתן כי לא ידעו שהן יכולות להתנגד להליך שבפני רשם הירושות מופרכת? אינני מקבל את האמור בס' 6 לתשובת התובעות כי הן לא ראו את הפרסום בעתון אודות הבקשה לקיום שהוגשה לרשם לענייני ירושה . אם נכון הדבר היה עליהן לציין זאת כעובדה מהותית בבקשתן לביטול ולא בתשובתן לתגובת הנתבעים. זאת ועוד, התובעות ידעו על כוונתם של הנתבעים לפעול לקיום הצוואה מעצם ההליך שנפתח בביה"ד הרבני הליך לו התנגדו התובעות בפועל. מכאן הן ידעו, או אמורות היו לדעת, שהנתבעים יפעלו לקיומה בהליך אחר בדרך המותרת להם על פי החוק. אין לי ספק גם שהן ידעו על ההליך שהרי כל צעדיהן לוו ביעוץ משפטי לרבות התנגדותן להליך בביה"ד הרבני. היעלה על הדעת שעוה"ד שיעץ להן זאת לא הבהיר להן על 'הדרך האחרת' ועל כך שהן צריכות להגיש התנגדות. זוהי היתממות לשמה. ואגב - תשובת התובעות לתגובת הנתבעים בה הן מעלות לראשונה את הטענה, כי לא ידעו על ההליך המתקיים בפני רשם הירושות אינה מאומתת בתצהיר כלל.
     העולה מהמקובץ - ההסבר של התובעות לאיחור אינו נראה בעיני ולוקה בחוסר סבירות. לענין זה העובדה שמדובר באיחור של שמונה חודשים ולא של שנים אין בה כדי לשנות.

ב.     ניתוח פסקי הדין אליהם מכוון ב"כ התובעות מלמד אותנו, כי הדגש איננו על מידת השיהוי אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת האיחור מכשול, גם אם מדובר בשיהוי של שנים. כך למשל בפרשת אלוני נ' באומן (שם) בוטל צו הקיום שנים לאחר הינתנו משום 'הנסיבות המיוחדות, הקשות ויוצאות הדופן' של מבקשת הביטול. מנגד בע"א 671/89 , בנדה נ' שצרנסקי מ"ה(1), 288 נמנע בית המשפט מביטול צו הקיום משום שמבקש הביטול ידע על קיומן של צוואות המנוח ועל דבר היותו נהנה על פיהן ואילו היה מעונין באותה עת לרדת לעומקם של הפרטים לא היתה מבחינתו כל מניעה לעשות זאת. ביהמ"ש מוסיף ואומר שהסברו של מבקש הביטול כי דודו (המשיב הראשון בערעור) הסביר לו כי מדובר בצוואה בעל פה וב'מזכרות' שהותיר אחריו הסב המנוח לא סיברה את אוזנו של בית המשפט. בע"א 46/89 רוזן נ' בהט מ"ד (2) 765 בוטל צו הקיום בעיקר משום שהטעם לביטול היה הכפפת הצוואה להוראה חוקית - ס' 42(ב) לחוק הירושה ומשום שמבקש הביטול לא ידע על תוכן צוואתו של האב המנוח והוראת 'יורש אחר יורש' שנכללה בה.
     צא ולמד, שההסבר לשיהוי הוא החשוב ולא מידתו של השיהוי. יכול והשיהוי יהא של שנים והוא ירפא בהסבר סביר והגיוני. לעומת זאת הסבר בלתי סביר ובלתי הגיוני לא ירפא גם שיהוי קצר.

ג.     במקרה שלפנינו מדובר אמנם בשיהוי של 8 חודשים ואולם, ההסבר אינו נראה בעיני - ואין לי אלא לחזור ולהפנות לדברי בס' 12(א) לפסק דיני בענין זה.

ד.     בפי התובעות טענה נוספת בתמיכה לבקשתן לביטול צו הקיום שניתן. המנוחה לא ידעה על מה היא חותמת. היא חשבה שהיא חותמת על מסמכי הסכמה לבניה בעוד שבפועל חתמה על צוואה. וטענה נוספת - הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של הנתבעים.

בהתייחס לפרמטרים שנקבעו בפרשת לשינסקי העובדות ו/או הטענות הללו היו בידיעת התובעות לכל אורך הדרך, מאז שידעו על קיומה של הצוואה. הן היו יכולות להביא עובדות וטענות אלה בפני הרשם לענייני ירושה והשיהוי הנטען כלפי בקשתן מתייחס למעשה גם לעובדות ולטענות הללו. זאת ועוד, הגם שאין בפרמטרים שנקבעו בפרשת לשינסקי התייחסות לסיכויי ההתנגדות כטעם לביטול צו קיום צוואה (פרמטר מקביל שכזה נדרש כידוע בבקשה לביטול פסק דין בהעדר כתב הגנה) ,דומה שאין בטעמי ההתנגדות ולא כלום. כל כולה מבוססת על השערות והנחות ולא על ידיעה אישית. זאת ועוד אין מחלוקת (וגם זו מוסכמה מישיבת יום 16.10.01) שהמנוחה עשתה עיסקאות מקרקעין בשנת 1991, שנת עשיית הצוואה, על פיהן העבירה לנתבעים נכסי מקרקעין שונים - עסקאות שהתובעות לא חלקו על תקפותן ומודות בקיומן. כל המתנות הללו נעשו בידיעת התובעות, בגלוי ולא בהסתר. גם עובדות אלה לא מגלות התובעות בבקשתן והן מודות בעובדות אלה רק בתשובתן לתגובת הנתבעים. הטענה כי לא הגיוני וסביר שהתובעות תודרנה מחלקן בעזבון האם לאו טענה היא. חופש הצווי הינה עיקר העיקרים ואדם רשאי לצוות רכושו ככל העולה על רוחו וללא מתן הסבר כלשהו .
רוצה לומר גם טעמי ההתנגדות מהווים שיקול בהחלטת ביהמ"ש אם להעתר לבקשה לביטול. ככל שטעמי ההתנגדות 'כבדים' יותר כך מידת השיהוי וההסבר לשיהוי מאבדים ממשקלם. במקרה שלפנינו אין בטעמי ההתנגדות, לאור המוסכמות על מצבה של המנוחה כדי להיות טעם שכזה שיצדיק את ביטול צו הקיום.

13.     סוף דבר

התובענה נדחית.

התובעות תשלמנה לנתבעים הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך 10,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון