נטען כי בית המשפט אינו מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות הצדדים מאחר וחל עליהם הסדר איזון המשאבים ולפיכך אין תוקף משפטי להסכם הפשרה ולהחלטה שנתנה לו תוקף של פסק דין.

להלן פסק דין בנושא פסק דין הצהרתי איזון משאבים:

פסק דין

העובדות וההליכים שקדמו לתובענה שבפני

1. א.     התובע והנתבעת, בני זוג יהודים ישראליים, נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 26.11.96 (להלן שניהם: "בני הזוג").

ב.     מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שני ילדים.

2.     ביום 22.10.98 הגישה הנתבעת כנגד התובע שלוש תובענות על פי הפירוט שלהלן:

א.     תובענה "למזונות מדור ושימוש במכונית" בשמה ובשם ילדיהם המשותפים - תמ"ש 81180/98.

ב.     תובענה למשמורת - תמ"ש 81181/98.
ג.     תובענה "למתן חשבונות וקביעת דרכי השתתפות בניהול זכויות, פירוק שיתוף בזכויות וצווי ביניים" - תמ"ש 81182/98.

3. א.     ביום 22.3.99 הוגשה לביהמ"ש בקשה, חתומה בידי בא כוח הנתבעת דאז, לאישור הסכם דיוני אליו הגיעו הצדדים ולביטול עיקולים שונים, הכל בכפוף להסכם עליו חתמו בני הזוג אשר צורף לבקשה. הבקשה הוגשה במסגרת תביעת המזונות.

ב.     בהחלטתי מיום 22.3.99 קבעתי את הבקשה לדיון היות וביקשתי לדעת כיצד משליך ההסכם על ההליכים בתובענות האחרות שהוגשו. משלא הופיעו הצדדים לישיבה שנקבעה ביקשתי הבהרה מב"כ הנתבעת לענין זה. בהודעה מיום 11.4.99 הבהיר ב"כ הנתבעת, כי התובענות נשארות תלויות ועומדות בשלב זה וכי הבקשה מתייחסת אך ורק לעיקולים ולצווי המניעה שניתנו בתביעת המזונות והמתייחסים לנכסים ולזכויות המפורטים בבקשה ובהסכם בלבד.

ג.     על בסיס הבהרה זו נתתי להסכם תוקף של החלטה והוריתי על ביטול העיקולים וצווי המניעה כמבוקש, החלטה מיום 11.4.99.

4.     ביום 28.4.99 הוגשה ע"י ב"כ הנתבעת ובחתימתו בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם, כהסכם פשרה במסגרת ההליכים בתובענות התלויות ועומדות. ביום 28.4.99 נעניתי לבקשה ונתתי להסכם הפשרה תוקף של פסק דין כמבוקש. (להלן: "הסכם הפשרה").

5.     א.     לא חלפו ימים רבים והנתבעת חזרה ופתחה בהליכים כנגד התובע:

-     תובענה למשמורת - תמ"ש 81184/98 - מיום 3.1.00.
-     תובענה למזונות - תמ"ש 81185/98 - מיום 7.1.00.
-     תובענה רכושית מיום 20.3.00 בתמ"ש 81186/98, בה עתרה לפירוק שיתוף בזכויות הצדדים בדירה, במטלטלין, ברכב ובזכויות כספיות - הכל כמפורט בכה"ת.

ב.     בתגובה לתובענה הרכושית, שהגישה הנתבעת, הגיש התובע ביום 30.8.00 תובענה בה עתר בס' 14 לכה"ת:
     "א. להצהיר על בטלותו של ההסכם א' ופסק הדין שניתן על פיו.
     ב. לחלופין להצהיר כי ההסכם א' בר ביצוע ובר הפעלה רק כאשר בני הזוג חיים בשלום בית ואין היא רשאית לעשות בו שימוש במסגרת הליכים משפטיים נגדו".
     ההסכם א' - הכוונה להסכם הפשרה. באיסור השימוש כוונתו לתובענה של הנתבעת בתמ"ש 81186/98.

6. א.     בישיבת יום 18.1.01 מחק ב"כ התובע את העתירה בס' 14א' לכה"ת והתובענה נקבעה להוכחות יחד עם התובענה הרכושית שהגישה הנתבעת בתמ"ש 81186/98, לא לפני שבתובענה זו נעתרתי לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה המשותפת - החלטה מיום 26.10.00.

ב.     לאחר שנסתיים הליך ההוכחות והוגשו הסיכומים הגיש התובע בקשה לתיקון כה"ת בה עתר להוסיף לכה"ת את ס' 12א' המפורט בבקשה - בש"א 13526/01. הבקשה נענתה ע"י כב' הרשמת בכפוף להגשת טיעונים משלימים מטעם הנתבעת בהתייחס לטענה נשוא התיקון.

ד י ו ן

7. א.     דומה שאין מחלוקת - ההכרעה בתובענה בתמ"ש 81187/98 (זו של התובע) יש בה כדי להשליך על ההכרעה בתובענה בתמ"ש 81186/98 (זו של הנתבעת). אם תתקבל תביעת התובע בתמ"ש 81187/98 ישמט הבסיס מתחת לתביעה בתמ"ש 81186/98 בכל הנוגע לעתירות הכלולות בה והמתייחסות לכספים ולזכויות של התובע. הטעם לכך - את תביעתה הרכושית בתמ"ש 81186/98 מבססת הנתבעת, בכל הנוגע לכספים ולזכויות ,על הסכם הפשרה (פרק ב' לכה"ת), בעוד שלפירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת היא עותרת על בסיס זכותה הקניינית במחציתה. כך גם לגבי המטלטלין.

ב.     יחד עם זאת, קבלת התביעה של התובע בתמ"ש 81187/98 לא תמנע את קבלת תביעתה של הנתבעת בתמ"ש 81186/98 גם בנוגע למטלטלין ולרכב שכן עתירות לפירוק שיתוף בהן ניתן , לעניות דעתי, להגיש גם לגבי זוגות שנישאו לאחר 1.1.74 מהטעם שמדובר במטלטלין (כולל הרכב) שחזקה עליהם שהם שייכים לבני הזוג בחלקים שווים. לגבי מטלטלין אין רישום ולגבי הרכב הרישום אינו קונסטיטוטיבי כמו מקרקעין ולכן אין בו כדי לקבוע שהרכב שייך רק למי שרשום על שמו. משכך אין צורך בפסק הצהרתי על בעלות משותפת וניתן להורות על פירוק השיתוף באופן מיידי.

ג.     העולה מהמקובץ - ההכרעה בתובענה בתמ"ש 81187/98 תגזור את דינה של התובענה בתמ"ש 81186/98 לשבט ולחסד בכל הנוגע לעתירות הנתבעת המפורטות בס' 1 לפרק ב' לכה"ת ובהתייחס לנכסים המפורטים בסעיפים 2(ב) עד 2(ז) לכה"ת בלבד.

8. א.     בס' 14 לכה"ת עותר התובע למתן פסק דין המצהיר על בטלותו של הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן על פיו ולחלופין, להצהיר כי הסכם הפשרה בר ביצוע ובר הפעלה רק במסגרת שלום בית ואין התובעת רשאית לעשות בו שימוש במסגרת הליכים משפטיים כנגדו.

ב.     בישיבת יום 18.1.01 הצהיר ב"כ התובע ובלשונו שלו: "התביעה שהוגשה אינה לשם ביטול אותה הצהרה שמגיע לאשה חצי . אנחנו לא מתנגדים לכך. חברי הגיש תביעה לפירוק שיתוף במטלטלין במובן זה שכיום לפני שבני הזוג יתגרשו הוא רוצה לקבל מחצית מהזכויות. אני מתכוון לזכויות הכספיות/ סוציאליות התביעה שהגשתי באה לומר שהביצוע של אותו הסכם במובן של פירוק אינו חל כאן כי כל המטרה היתה לחזור לשלום בית, שלאשה מגיע כמובן ההצהרתי מחצית מהנכסים האלה".
     משכך הודיע ב"כ התובע, כי הוא מוחק את העתירה בס' 14(א) לכה"ת ומסתפק בעתירה של ס' 14(ב) בלבד.
9. א.     בבקשה לתיקון כה"ת, אשר הוגשה כאמור לאחר סיום שלב ההוכחות והגשת הסיכומים - בקשה שנענתה - טען התובע טענה נוספת בנוגע להסכם הפשרה כהאי לישנא:
     "12.א.     התובע טוען כי בית המשפט הנכבד לא היה מוסמך ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שבין הצדדים מאחר ועל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג- 1974 (צ.ל. התשל"ג- 1973 ש.ש.) ועל פי הפסיקה בית המשפט אינו מוסמך ליתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות הצדדים מאחר וחל עליהם הסדר איזון המשאבים ולפיכך אין תוקף משפטי להסכם הפשרה ולהחלטה שנתנה לו תוקף של פסק דין".

ב.     טענה זו אין בה ממש הן מטעמים פורמליים והן מטעמים מהותיים.

     -     מן הבחינה הפורמלית:
     אין די בטענה המפורטת בס' 12א' לכה"ת המתוקן בלא עתירה הנובעת כפועל יוצא ממנה. משנמחקה עתירתו של התובע לבטלותו של הסכם הפשרה בס' 14(א) לכה"ת מה טעם בטענה אשר הוספה לכה"ת בס' 12(א) ? באין עתירה לבטלות ההסכם אין כל טעם בהעלאת הטענה עצמה.

     -     מן הבחינה המהותית:
     בטענתו זו מכוון ב"כ התובע לאי תחולתה הסימולטנית של הילכת השיתוף על בני זוג אשר נישאו לאחר תחילתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). מסכים אני עם ב"כ התובע, ככל שעולה כך מפרשת יעקובי -קנובלר (ע"א 1915/91 מ"ט(3) 529), אלא שאין להחילה במקרה שלפנינו. הטעם לכך הוא שהתובע עצמו הסכים לסימולטניות האמורה אשר באה לידי ביטוי בהסכם הפשרה עצמו. ואבהיר את דברי. הסכם הפשרה הוגש במסגרת תמ"ש 81182/98. בכה"ת נשוא תמ"ש זה עתרה התובעת במפורש, בס' 22(ב), למתן פסק דין המצהיר ".... כי מכוח הילכת השיתוף ו/או מכוח הסכמתם של הצדדים ומצגיו של הנתבע, דיני חוזים, הנאמנות והשליחות, התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בנכסים המפורטים ..... ולהורות על חלוקתם בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם". בהסכם הפשרה, אשר נחתם בין הצדדים במסגרת תביעה זו, בה נתבקשה העתירה המפורטת למתן פסק דין הצהרתי, הסכים התובע למתן פסק דין הצהרתי כאמור. כך אף הוצהר בס' 4 להסכם הפשרה . משנתן הנתבע הסכמתו כאמור מה לו כי ילין על כך? זאת ועוד, בישיבת יום 18.1.01 מצהיר ב"כ התובע בעצמו, כי תביעה זו שבפני איננה לשם ביטול אותה הצהרה שמגיעה לנתבעת חצי וכי הוא ומרשו אינם מתנגדים לכך.
עם כל הכבוד לב"כ התובע ההלכה השוללת את הסימולטניות של הילכת השיתוף על בני זוג הכפופים למשטר איזון המשאבים של חוק יחסי ממון איננה קוגנטיבית ובני הזוג רשאים להסכים אחרת, לאמור להסכים על מתן פסק דין הצהרתי גם טרם פקיעת הנישואין.

     ודוק! אין מדובר בחוסר סמכות עניינית. אינני מבין! וכי טוען ב"כ התובע, כי ביהמ"ש לענייני משפחה חסר היה סמכות עניינית להיזקק לתביעה במסגרתה אושר הסכם הפשרה ולאישור הסכם הפשרה עצמו? על בסיס מה מבסס ב"כ התובע טענתו זו? עם כל הכבוד, ביהמ"ש לענייני משפחה הוא ביהמ"ש המוסמך להידרש לענייני הממון של בני זוג והוא המוסמך ליתן פסק דין בעניינים אלה ואף לאשר הסכמי פשרה. אם טעה ביהמ"ש במהלכיו טענתו תתוקן בערעור. חוסר סמכות עניינית אין כאן.

ג.     שאלה אחרת היא אם אכן טעה ביהמ"ש, טעיתי אני, עת נתתי להסכם הפשרה תוקף של פסק דין לא במישור המהותי של הסמכות אלא במישור הטכני-משפטי. התשובה לשאלה זו טמונה במהותו של הסכם הפשרה מכאן ובהוראות החוק והתקנות הנוגעות לאישורו. אם תאמר שהסכם הפשרה הסכם ממון הוא, טעון הוא אישור של ביהמ"ש בהתאם להוראות החוק ומשלא אושר כאמור אין לו כל תוקף מחייב. ר' לענין זה ע"א 490/77, נציה נ' נציה לב(2), 621.

הסכם ממון הינו הסכם המסדיר את יחסי בני הזוג לקראת גירושין. אומרת כב' המשנה לנשיא השופטת בן פורת בע"א 169/83 אנה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי ל"ט(4) 776:

"לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם".

ובמקום אחר:
"סיכומה של השקפתי היא שהמבחן אם הסכם פלוני בין בני זוג הוא הסכם ממון אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו הסכם ממון יהיו מימדיו רחבים או צרים. לעומת זאת אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני אדם - לאו דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קנין, ללא קשר לעיין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות - בפנינו הסכם רגיל שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו".

להשקפה זו חברו יחדיו יתר חברי ההרכב כב' השופט ש. לוין וכב' השופטת ש. נתניהו.     

     את הטעמים להשקפתה זו מפרטת כב' הש' בן פורת באריכות וסומכת את דבריה גם על פרשת נציה (שם). המסקנה היא כי אין לראות, כלשונה
"... בהסכם ממון את חזות הכל מבחינת יחסי הממון בין בני זוג".

ובהמשך:
"יש להבדיל הבדל היטב בין הסכם ממון -או בהעדרו, המלא או החלקי - בין הפרק השני של החוק המהווה אז את הסכם הממון לבין הסכם רגיל, או הענקת מתנה, או עיסקא אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי".

     ההסכם שנחתם בין בני הזוג ואשר קיבל תוקף של פסק דין, על פי המבחנים לעיל, איננו הסכם ממון. הוא מסדיר אמנם באופן כולל את יחסי הממון בין בני הזוג אך אין בו שום רמז לכך שהוא צופה פני גירושין או מוות. הוא לא הוכתר כהסכם גירושין, מימושו אינו מותנה בפקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות ואפילו אחד הצדדים לו, התובע (הבעל), טוען שהוא נועד להסדיר את יחסי בני הזוג להמשך חיי הנישואין שלהם במסגרת שלום בית.

     בפרשת נציה (שם), ההסכם שנחתם בין בני הזוג הוכתר כהסכם גירושין וחלק ניכר מהוראותיו ,קיומן הותנה במתן הגט. במקרה שלפנינו מדובר בהסכם פשרה שנחתם בין בני זוג במסגרת תובענה רכושית לפיו הסכים התובע להעביר על שם הנתבעת ולרשום על שמה מחצית מהנכסים שנרכשו ו/או נצברו מיום נישואיהם. כך גם הסכימה הנתבעת. לעניות דעתי אין לפרש את פרשת נציה אלא לנסיבותיה - הסכם שהוכתר כהסכם גירושין אשר התייחס לגורל הרכוש של בני הזוג לעת גירושין וכפף חלק ניכר מהוראותיו לאקט הגירושין עצמו. אין מקום לקבוע, כי כל הסכם פשרה שנחתם בין בני זוג במהלך תביעה רכושית ביניהם בגדר הסכם ממון הוא. היעלה על הדעת שהחלטה בהסכמה על פירוק שיתוף של דירת מגורים או כל נכס אחר במהלך תביעה שהוגשה על ידי אחד מבני הזוג כנגד רעהו תהא בטלה אם לא אושרה כהסכם ממון? היעלה על הדעת שפסק דין בהסכמה המאשר זכותו של בן זוג במחצית הזכויות בנכסים של בני הזוג יהא בטל אם לא אושר כהסכם ממון? ס' 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות שבמהלך הנישואין רשאי כל אחד מבני הזוג לעשות בקנייניו ככל שיבקש ואין בכריתת הנישואין להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני. הפרדה רכושית ממש. האם במסגרת זו לא רשאי בן זוג להקנות לרעהו זכויות בנכסיו שלו? אם ללא הליך משפטי רשאי בן זוג להעביר מחצית מזכויותיו בפועל על שם בן זוגו מדוע אינו יכול לעשות זאת במסגרת פשרה תוך כדי הליך משפטי שננקט כנגדו? ביהמ"ש העליון בפרשת נציה קובע מפורשות, כי אין ספק שבמשך שנות הנישואין בני זוג עושים בינם לבין עצמם עיסקאות ,הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך ליחס לכל דבר כזה מימד של הסכם ממון.

     בפרשת נציה היה הסכם נוסף, זמני, שנחתם בין בני הזוג ואשר התייחס להריסת קיר משותף שנבנה בדירת המגורים. הסכם זה לא היה חלק מהסכם הגירושין ובכל זאת ראה אותו שופט ביהמ"ש המחוזי כהסכם ממון. ביהמ"ש העליון אינו מקבל קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי בניגוד לקביעתו בדבר הסכם הגירושין הכולל. ביהמ"ש העליון רק מציין ששופט ביהמ"ש המחוזי ראה אותו כהסכם ממון אך הוא, ביהמ"ש העליון, אינו מורה על אכיפתו מטעמים אחרים לגמרי. (ר' פיסקא אחרונה של פסק הדין).
     
     מודע אני לכך שטענה זו, בה הארכתי, לא נטענה כלל על ידי התובע. טרחתי בענין זה כדי להסיר ספק שהתעורר בלבי שמא חובה היתה עלי לאשר את הסכם הפשרה כהסכם ממון ומשלא עשיתי כך אין לו כל תוקף ועל התביעה של הנתבעת מכוחו, בתמ"ש 81186/98 , להדחות.

10. א.     משכך, משיש בפנינו הסכם, הגם שקיבל תוקף של פסק דין, כל שעלינו לבחון הוא אם נפל פגם בכריתתו שיש בו כדי להביא לביטולו.

ב.     בנסיון להתחקות אחר עילת התביעה המשפטית עליה סומך התובע את עתירתו בס' 14(ב) לכה"ת נלמד , כי נסמכת היא על טענת הטעות.

ג.     בס' 7 לכה"ת טוען התובע, כי הסכם הפשרה נחתם במסגרת אחת ויחידה והיא החזרה של בני הזוג לשלום בית עם סיום כל הסכסוך ביניהם. בס' 8 חוזר ומדגיש התובע, כי מתוכן ההסכם ומנסיבות עריכתו ,וכן מהפעולות שבוצעו על פיו, מתבקשת מסקנה אחת ויחידה כי הצדדים חתמו עליו על מנת לסיים את הסכסוך ביניהם ולחזור לשלום בית. אם לא די בכך הוא טוען בס' 9 לכה"ת, לחלופין אמנם ,כי הוא חתם על ההסכם רק לאחר שהבין והתרשם כי הוא חוזר לשלום בית עם הנתבעת ורק בכפוף לכך היה נכון לחתום על ההסכם וליתן לנתבעת את מחצית זכויותיו בנכסים השונים שנרכשו ו/או נצברו מיום הנישואין.
     על טענותיו אלה חוזר התובע בתצהיר עדותו הראשית מיום 8.3.01 .ללמדך, התובע טעה לחשוב ,כך לטענתו, שחתימת הסכם הפשרה, על כל הוראותיו, נועדה לשלום בית וחתימתו באה עליו אך ורק משום טעותו זו.

     ודוק! התובע אינו טוען בכתב תביעתו, כי הוא הוטעה לחשוב כך ע"י הנתבעת. טענת הטעיה הינה טענה הצריכה להטען במפורש תוך מתן פרטים אודותיה. זוהי טענה של מצג שווא או למצער טענה המזקיקה פרטים כאמור בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984. משלא נטענה טענה זו בכתב התביעה אין מקום להתייחס אליה, ככל שמכוון אליה ב"כ התובע בסיכומיו, ור' לענין זה גם תקנה 89 לתקנות סדר הדין.

ד.     טעות אמרנו. ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973. לתובע היתה מחשבה או אמונה שאינה תואמת את המציאות, אך איזו מן טעות היא זו?

     אקדים ואומר שטעותו של התובע איננה טעות בכדאיות העיסקא. טעות בכדאיות העיסקא הינה טעות המתייחסת לערך העיסקא, לשוויה המסחרי או הכלכלי . ר' לענין זה גבריאלה שליו, דיני חוזים מהדורה שניה, 203. בוודאי אין לומר שטעותו של התובע הינה טעות שאינה "אלא בכדאיות העיסקא".

     טעותו של התובע הינה טעות כמניע. התובע חתם על הסכם הפשרה מתוך מניע, מתוך נימוק שהוא הולך לשלום בית. זהו מניע, מוטעה, שאיננו נוגע לכדאיות העיסקא. במשפטנו טעות במניע יכולה להיות אף היא עילה לביטול חוזה כפוף להתקיימות תנאי ס' 14 לחוק החוזים. פרופ' גבריאלה שליו בספרה "דיני חוזים" מבהירה, כי הטעות בדין הישראלי לא מונעת היווצרות החוזה (כמו בדין האנגלי) אלא רק פוגעת בתוקפו ולכן אין כל סיבה שלא להכיר גם במניע מוטעה כטעות.

ה.     טעותו של התובע הינה אם כן טעות במניע. על כך שטעותו של התובע הינה טעות במניע ניתן ללמוד גם מעדותו בח"נ שלא נסתרה: מעיד התובע בעמ' 4 לישיבת יום 3.4.01:
     "מראש היה ברור לי שההסכם הוא לצורך שלום בית ולא לשום דבר אחר".
ובעמ' 5 למעלה: "היה ברור לי מעל לכל ספק שאין פה ענין של גירושין, לא הוזכר גירושין, כל התביעות בוטלו וסיכמנו שאנחנו הולכים ליעוץ וכך עשינו כדי ליישב את ההדורים בינינו ולהתחיל משהו חדש. חיים חדשים". התובע מבהיר גם בהמשך תשובותיו ,הן לב"כ הנתבעת והן לביהמ"ש, שההסכם נעשה למטרה המסוימת הזו של שלום בית, מבחינתו, וברגע שהמטרה שונתה ע"י הנתבעת להסכם אין כל תוקף. לדבריו ההסכם נעשה בצורה הצהרתית להראות לה שיש לה זכויות גם בזכויותיו שלו. אי לכך ,הוא מבהיר, ההסכם איננו בר מימוש. הוא הצהרתי בלבד. אם לא די בכך מבהיר התובע מפורשות בעמ' 7 לפרוט' למעלה:
     "... אני מעולם לא הייתי חותם על הסכם שמטרתו לחלק את הרכוש ולגרום לפרידה. הסכמתי לכל מה שהועלה בהסכם מתוך כוונה אחת שאנחנו נשארים ביחד ומשקמים את הכל".

ו.     על כך שהתובע התרשם, כי מטרת ההסכם היא לשלום בית ניתן ללמוד גם מעדותה של הנתבעת עצמה ואף מהמהלכים שקדמו להסכם הפשרה ומהשלכותיו על התביעות שהוגשו ע"י הנתבעת טרם חתימתו ושבוטלו למעשה בעקבותיו.

     בני הזוג החלו ללכת ליעוץ לאחר הגשת התביעות. כך עולה מההואיל האחרון להסכם הפשרה. כך גם עולה מדברי הנתבעת עצמה, למרות שניסתה להתחמק מתשובה ישירה לשאלה זו. היא הודתה בכך רק לאחר שהופנתה להסכם הפשרה עצמו ,להואיל האחרון שבו, ולתביעתה לפירוק שיתוף (תמ"ש 81186/98) פרק ב' סעיף 4 שם היא מאשרת, כי הלכו ליעוץ עם תחילת ההליכים הקודמים - התביעות שהוגשו על ידה טרם חתימת הסכם הפשרה. עמ' 9 לפרוט' באמצע. זאת ועוד, מס' 4, 5 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת מיום 7.3.01 ניתן להבין לתחושתו של התובע, כי ההסכם נחתם במטרה להרגיע את הנתבעת, ליתן לה בטחון כלכלי והכל כדי להכשיר את הדרך לחזור לחיי שלום בית ולשמור על שלמות המשפחה. גם מתשובתה לשאלת ב"כ התובע בדבר מטרתו של ההסכם "המטרה היתה שאנו הולכים ליעוץ נישואין ומה שיתקבל בהחלטת היועץ אנחנו נבצע. זה לא חייב היה להיות שלום בית" (עמ' 9 לפרוט') - לאמור זה יכול להיות גם שלום בית - ניתן להבין כי לא מן הנמנע שהתובע הבין שמטרת ההסכם והיעוץ שבני הזוג ילכו אליו הינו דווקא שלום בית - כך מבחינתו שלו לפחות.
     גם העובדה שהנתבעת חזרה בה, בעקבות הסכם הפשרה, מתביעתה למזונות לה ולילדיה ,וללא הסדר מזונות, כמו גם מתביעתה לפירוק השיתוף בדירת המגורים מלמדת שלא לפירוק הנישואין היתה כוונת ההסכם אלא דווקא לשלום בית - בוודאי ולפחות מבחינתו של הנתבע.

ז.     מאמין אני אם כן לתובע שכך סבר הוא והאמין . מאמין אני לתובע, כי הוא סבר והאמין שהוא הולך לשלום בית ומאמין אני לו, כי אילו היה יודע שמימושו של הסכם זה יכול ויעשה ע"י הנתבעת בכל עת הוא לא היה חותם על ההסכם. מאמין אני לתובע, כי הוא לא היה חותם על ההסכם שמטרתו לחלק את הרכוש ולגרום לפרידה. רוצה לומר מאמין אני לתובע, כי הוא התקשר בהסכם הפשרה עקב טעות במניע ומוכן אני להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בהסכם זה.

ח.     משכך, יש להמשיך וליתן דעתנו לשאלה אם התקיימו יתר תנאי סעיף 14 לחוק החוזים - האם הנתבעת ידעה על טעותו של התובע או לא?! וכל כך למה! שאם ידעה זכאי התובע לביטול הסכם הפשרה. זכותו זו לא תהא תלויה בשיקול דעת בית המשפט והוא יהא זכאי לבטל את ההסכם בעצמו (ס' 14(א) לחוק החוזים). אם לא ידעה הנתבעת על הסכם הפשרה תלוי ביטול ההסכם בהפעלת שיקול דעתו של בית המשפט (ס' 14(ב) לחוק החוזים). ידיעת הצד השני הנדרשת בס' 14(א) לחוק החוזים היא ידיעה בפועל (ידע) או ידיעה בכוח (היה עליו לדעת). ומה צריך לדעת הצד שכנגד? ס' 14(א) לחוק החוזים נוקט בלשון "... והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך..." על כך? בספרה "דיני חוזים" מבהירה גבריאלה שליו, כי הידיעה בפועל או הידיעה בכוח צריכה להתייחס הן לעצם הטעות והן ליסודיותה דהיינו לכך שלולא הטעות לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה. בפסיקה הובעה דעה שונה ולפיה לשם החלת ס' 14(א) לחוק החוזים די בידיעת הצד השני על יסודיותה של טעות המתקשר. ר' ע"א 440/75 זנדבק נ' דנציגר ל(2) 260, 272. ובג"צ 221/86 ,כנפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה מא(ו), 469 , 479- 480. מסכים אני, עם כל הכבוד, לגישתה של גבריאלה שליו שהרי אם ידע הצד השני על יסודיות הטעות ממילא ידע הוא על הטעות עצמה. יחד עם זאת, כך או כך חייבת להיות, גם על פי הגישה השונה בפסיקה, ידיעה של הצד השני, בפועל או בכוח, על יסודיות הטעות.

ט.     עם כל הכבוד לתובע ועם כל האמונה שנותן אני בגירסתו אינני יכול להרחיק לכת עד כדי כך ולומר, כי עמד הוא בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח כי הנתבעת ידעה או היה עליה לדעת על יסודיות הטעות. גם אם מוכן אני להניח שהנתבעת ידעה כי התובע חושב ומאמין כי הוא 'הולך לשלום בית' כלשונו לא עמד התובע בנטל להוכיח לי כי הנתבעת ידעה גם, או היה עליה לדעת, שלולא טעותו זו לא היה מתקשר בהסכם.
     יתרה מזו, וצר לי לומר זאת, טענה זו אפילו לא נטענה לא בכה"ת, לא בתצהיר עדות ראשית של התובע (וגם ס' 5 לתצהיר זה אינו טוען זאת) ואף לא בסיכומים. זאת ועוד, אפילו שאלה אחת לא נשאלה הנתבעת בנושא זה. לא נעשה שום נסיון לכוון את החקירה לסוגיה זו כך שידיעתה של הנתבעת בכוח או בפועל לענין זה נותרה עלומה ובלתי מוכחת. גם את עו"ד קטן אשר ערך את ההסכם עבור בני הזוג לא טרח התובע לזמן לעדות על מנת ללמוד וללמד ממנו על נסיבות חתימת ההסכם ומה שהסתתר מאחוריו.

י.     ומה באשר לס' 14(ב) לחוק החוזים. ביטול הסכם הפשרה, בתנאי ס' 14(ב) תלוי בשיקול דעת בית המשפט. האם מן הצדק לעשות זאת! שקלתי בדעתי בענין זה וסבור אני שאין זה מן הצדק לבטל את הסכם הפשרה. הטעם לכך הוא אחד ויחיד - אילו הסכם הפשרה היה מעניק לנתבעת יתרונות כלכליים כלשהם מעבר למה שמגיע לה על פי הסדר איזון המשאבים הייתי מבטל את ההסכם. ולא היא! ההסכם מעניק לנתבעת את זכויותיה בלבד ומבטיח אותם. כך מצהיר ב"כ התובע בישיבת יום 21.6.00 ובישיבת יום 18.1.01 וכך מצהיר גם התובע עצמו בכל כתבי טענותיו ובחקירתו שלו. משכך מה טעם יש לבטל את ההסכם?
     מודע אני לכך שבעצם חתימת הסכם הפשרה הקדימה הנתבעת את מועד איזון המשאבים הקבוע בס' 5 לחוק יחסי ממון. מודעים לכך גם התובע ובא כוחו. התובע הוא שהשיב בחקירתו הנגדית לשאלה מתי הנתבעת תוכל לממש את ההסכם?! "אם אנחנו נתגרש ואנחנו נסכם אז אנחנו נתחלק" ולשאלה "בזמן הגירושין החלוקה לא תהיה לפי ההסכם?" הוא השיב "לא יודע. תלוי אם נסכם. ההסכם הזה לא נעשה לצורך גירושין". רוצה לומר - התובע יודע היום שאין כל סיכוי לשלום בית. הפירוד בין בני הזוג הינו עובדה מוגמרת. גם מבחינתו. דירת המגורים המשותפת נמכרה. ביטול ההסכם יפתח מבחינתו מו"מ מחודש בענייני הרכוש המשותף. מתשובתו של התובע ברור לי שאין הוא מתכוון לחלק את הרכוש על פי ההסכם. כך עולה מתשובתו ,שאחרת אם לפי ההסכם תעשה החלוקה לשם מה לבטלו? מגמה זו עולה גם מדברי בא כוחו בישיבת יום 21.6.01 "אשר לתביעה הרכושית מסכים אני שגם ללא חתימת ההסכם התוצאה היא שמגיע לאשה מחצית הנכסים. אבל יש לנו מחלוקות מסוימות , יש סכומים מסוימים שאנחנו מתווכחים עליהם".

     יתרה מזו, בישיבת יום 21.6.00 עוד ביקש ב"כ התובע לקדם את התביעה הרכושית של הנתבעת בתמ"ש 81186/98 ודרש לבדוק גם את זכויותיה שלה שכן גם למרשו מגיע מחצית והוא היה זה שדרש שיינתן תצהיר בענין זה עם אסמכתאות.
     משכך אינני סבור שבנסיבות המקרה שלפנינו יש מקום להשתמש בשיקול דעתי ולבטל את הסכם הפשרה רק כדי לאפשר לתובע 'לפתוח את הכל מחדש' ולהשתמש בגט ככלי להישגים רכושיים.

סוף דבר

התובענה נדחית.

בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון