סמכות עניינית פירוק שיתוף

השאלה שיש להידרש אליה היא, אפוא, האם פסק הדין של בית הדין הרבני מונע את הפעלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה ליתן החלטה בדבר פירוק השיתוף ?

אין חולק, כי בעת מתן הצו הזמני ופסק הדין של בית הדין הרבני הייתה תביעת הבעל לפירוק השיתוף תלויה ועומדת בפני בית המשפט לענייני משפחה. אין גם חולק, כי תביעה זו הוגשה קודם לתביעת האישה למדור.

קביעתו האמורה של בית הדין הרבני מהווה למעשה ניסיון לסכל את הפעלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה ליתן פסק דין בר ביצוע בתביעה שהוגשה לפניו כדין במסגרת סמכותו

להלן פסק דין בנושא סמכות עניינית פירוק שיתוף:

פסק דין והחלטה

ההליך

1.     בפני ארבע תביעות, אשר הוגשו על ידי בני זוג, פלוני (להלן - "הבעל" ו/או "האב") וגב' פלונית (להלן - "האישה" ו/או "האם" ולהלן ביחד - "בני הזוג" ו/או "ההורים") האחד כנגד משנהו, ועל ידי ילדי בני הזוג, אלמונית (להלן - "הבת") ואלמוני (להלן - "הבן"), כנגד אביהם.

הראשונה - תמ"ש 41000/98 - תביעה, אשר הוגשה על ידי הבעל כנגד אשתו, בה עתר הבעל לפירוק השיתוף בזכויות הצדדים בבית הנמצא ברח' ----, הידוע כחלקה 17 בגוש 6579 (להלן - "הבית" ולהלן - "התביעה לפירוק השיתוף");
השניה - תמ"ש 41001/98 - תביעה למזונות, אשר הוגשה על ידי הילדים, כנגד אביהם (להלן - "התביעה למזונות");
השלישית - תמ"ש 41002/98 - תביעה אשר הוגשה על ידי האשה, למתן סעדים להבטחת זכויותיה הרכושיות ולמימושן (להלן - "התביעה הרכושית");
הרביעית - תמ"ש 41003/98 - תביעה נוספת אשר הוגשה על ידי האישה כנגד הבעל, להשבת סכום של 52,150 ש"ח (להלן - "התביעה להשבה").
2.     מאחר שהעובדות המשמשות בסיס להכרעה בתובענות השונות זהות אסקור בפרק הראשון לפסק הדין את העובדות האמורות ובהמשך אבחן כל תביעה לגופה, תוך דיון בעובדות הרלבנטיות להכרעה בה.

הרקע העובדתי

  1.      בני הזוג נישאו זל"ז ביום 12.4.84. בעת נישואיהם הייתה האישה גרושה ללא ילדים והבעל היה רווק.
  2.      מנישואיהם נולדו לבני הזוג הילדים. הבת, ילידת 8.11.85, והבן, יליד 2.3.88.
  3.      מאז נישואיהם, למעט תקופת מגורי המשפחה בחו"ל, עובדת האישה כמורה בתיכון. הבעל הינו מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו ועבד ועובד בתעשייה האווירית. נכון ליום הגשת התביעה ועד היום משמש הבעל כמנהל המחקר והפיתוח של מפעל …של התעשייה האווירית.
  4.      בעת נישואיהם הייתה בבעלות האישה דירת גג, בת ארבעה וחצי חדרים, אשר לה צמודות זכויות במחסן ושתי חניות ואשר נמצאה ברחוב
  5.      בחודש פברואר 1989 יצאו בני הזוג לשליחות מטעם עבודת הבעל לדרום אפריקה והתגוררו שם עד לסוף חודש אוגוסט 1993.
  6.      במהלך תקופת שהותם בחו"ל הושכרה הדירה.
  7.      ביום 28.11.93 רכשו בני הזוג מגרש, עליו נבנה הבית, כהגדרתו לעיל. חוזה הרכישה נערך על ידי שני בני הזוג ובשמם. באותו יום נערך בין בני הזוג לבין הקבלן, הסכם לבניית בית על המגרש.
  8.      ביום 12.12.93 נרשמה הערת אזהרה לטובת בני הזוג על הבית על פי חוזה הרכישה.
  9.      בחודש דצמבר 1993 נמכרה דירת האישה תמורת סך של 302,000 $.


10.     ביום 15.2.94 נטלו בני הזוג הלוואה מבנק טפחות בסך של 70,000$, אשר לאחר תקופה נוספת הוגדלה בסך של 25,000 $ נוספים. להבטחת החזר ההלוואה נרשמה התחייבות לרישום משכנתא על זכויות בני הזוג בבית (להלן - "המשכנתא").
11.     זמן קצר לאחר שבני הזוג עברו להתגורר בבית החלו יחסיהם להתדרדר. כל אחד מבני הזוג מטיח את האשמה למשבר על שכמי משנהו.
12.     ביום 28.5.98 הגיש הבעל כנגד האישה את התביעה לפירוק השיתוף. כשבועיים לאחר מכן, ביום 17.6.98, הגיש הבעל בבית הדין הרבני תביעה לגירושין כנגד האישה. במקביל להגשת התביעות משך הבעל מחשבון הבנק המשותף של בני הזוג סך של 104,300 ש"ח ונתן הוראה לבנק שלא לכבד כל בקשה ולא לבצע כל פעולה אלא אם תוגש לבנק בקשה חתומה על ידי שני בני הזוג. כמו כן, ביטל הבעל את כרטיסי האשראי של האישה.

13.     ביום 3.7.98 עזב הבעל את הבית לאחר שהורחק ע"י המשטרה ומאז מתגוררים בני הזוג בנפרד.

14.     ביום 8.7.98 הגישו הילדים לבית משפט זה את התביעה למזונות. למחרת, ביום 9.7.98 הגישה האישה לבית הדין הרבני תביעה למדור, בה עתרה, בין השאר, לחייב את הבעל לאפשר לה להמשיך ולהתגורר במדורה הנוכחי הספציפי, בבית.          
15.     באותו יום הגישה האישה לבית הדין הרבני בקשה למתן צו עיקול וצו זמני בדבר מדור ספציפי. בהחלטתו מיום 14.7.98, הטיל בית הדין הרבני עיקול על זכויות הצדדים בבית וכן נתן צו זמני לפיו, עד למתן החלטה אחרת, זכאית האישה לגור בבית כמדורה הספציפי. תוקף הצו הוגבל עד לדיון שנקבע ליום 19.10.98 (להלן - "הצו הזמני").     

16.     ביום 19.10.99 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני האזורי בו מחד, בוטל העיקול על זכויות הבעל בבית ומאידך, הושב צו המדור הספציפי על כנו. ערעור בני הזוג לביה"ד הרבני הגדול נדחה.     
17.     ביום 1.2.99 הגישה האישה בקשה להארכת הצו הזמני למדור ספציפי. בהחלטת בית הדין הרבני מיום 17.2.99 הוארך תוקפו של הצו המקורי עד למתן פסק דין בתובענה או עד למתן החלטה אחרת.

התביעה למזונות

1.     בעת הגשת התביעה הייתה הבת בת כ- 13 שנה והבן בן כ- 10 שנים. כיום, הבת הנה בת 16 שנה והבן בן 13 שנה.

2.     הלכה פסוקה היא, כי אב חייב במזונות ילדיו עד גיל 6 מכוח דין תורה ולאחר גיל 6 ועד לגיל 15 מכוח תקנת חכמים. במסגרת זו על האב לספק לילדיו את כל צורכיהם ההכרחיים.
     מעבר לכך, חייב האב לספק לילדים אמצעים לשם קיום רמת החיים לה הורגלו או שהם ראויים לה, חובה זו היא מדין צדקה. לעניין החיוב מדין צדקה שווים האב והאם, ומחייבים כל אחד (או רק אחד מהם) הכל לפי יכולתו של החייב.

     לגבי ילדים מגיל 15 ועד 18 החיוב הוא מדין צדקה בלבד.

     (ראה ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3)449, 454 ובעמ' 457;ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2), 14, 21-22 (להלן - "פרשת גלבר"); ע"א 393/83 דלי נ' דלי, פ"ד לח(3)613; ע"א 135/80 בכור נ' בכור, פ"ד לו(2)358, 360).

     אשר לחיוב האם במזונות מדין צדקה נקבע, כי חיובה אינו חיוב אבסולוטי כחיוב האב, שכן על פי כללי הקדימה בדיני צדקה על האם לתת זכות קדימה לפרנסתה שלה, לפיכך, נקבע כי : " אין לחייב בם את האם, מבלי לקבוע תחילה שיכולה היא להשתתף בם, ומה שיעור יכולתה זו" (ראה ע"א 239/85 עמיצור נ. עמיצור, פ"ד מ(1) 147, 151; וכן ראה פרשת גלבר ).

3.     בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי במסגרת צורכיהם ההכרחיים של הילדים נכללות הוצאות מזון, ביגוד, מדור, חינוך בסיסי ובריאות (ראה עמ"ש 41/98 בן דוד נ' בן דוד (לא פורסם)). חובת האב במדורם של הילדים כוללת הן חיוב בהבטחת קורת גג לילדים, דהיינו תשלום חלק יחסי של שכר הדירה והן חיוב בחלק יחסי מהוצאות אחזקתה. (ראה ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז(2)470, 474;ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4)201, 205; ע"א 2312/91 קחואר נ' קחואר, פ"ד מה(3) 33, 34-35).
4.     כאמור לעיל, הבעל מהנדס אווירונאוטיקה, העובד בתעשייה האווירית. בעת הגשת התביעה עמד שכרו הממוצע של הבעל על סך ממוצע של 23,751 ₪ ברוטו ועל סך ממוצע של 13,075 ₪ נטו.
5.     כפי שעולה מתלושי השכר, אשר הוגשו לבית המשפט במהלך הדיונים, מחודש אוגוסט 98 ועד לחודש אפריל 2000 הסתכם שכרו של הבעל בסך ממוצע של 29,635 ₪ ברוטו ובסך ממוצע של 15,871 ₪ נטו.
     יודגש, כי בשורה ארוכה של פס"ד, כי בחישוב הכנסת הורה לבחינת חיובו במזונות יש להתחשב בניכויי חובה בלבד ולא בניכויי התחייבות (ראה עמ"ש 14/97 ברהום נ. ברהום (לא פורסם)).
6.     הבעל טען, כי שיעורם הגבוה של הכנסותיו מקורו בעבודה מאומצת, נכונותו לקחת על עצמו משימות נוספות ולעבוד שעות נוספות (כ- 40 שעות בחודש). עוד הוסיף הבעל וטען, כי אין וודאות שגם בעתיד יוכל להגדיל את הכנסותיו כאמור ויתכן, כי מרכיב זה של שכרו יופחת, בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי של המעביד.
7.     כפי שעולה מתלושי שכרו של הבעל, גם לפני עזיבת הבעל את הבית הורכבה הכנסתו משכר עבור שעות נוספות וככל הנראה, נובע הדבר מתוקף תפקידו ולא מהצורך בעשיית מאמץ מיוחד כדי לשלם את דמי המזונות הזמניים שהושתו עליו, כטענתו, או כדבר זמני בלבד. לפיכך, איני סבורה, כי על בית המשפט להתעלם מרכיב זה של ההכנסה ועל בית המשפט לבחון את ממוצע ההכנסות של הבעל, ללא קשר לשאלת קיומן של שעות נוספות.
8.     לטענת הילדים, תלושי השכר אינם ממצים את הכנסת הבעל. הילדים סמכו טענתם על מניפולציות שעושה הבעל בכספים המצויים ב"קרן הדולרית" המיועדת לנסיעות לחו"ל. כך, למשל, הוכח, כי הבעל ניפח חשבונות שונים על מנת למשוך כספים ביתר מהקרן ולממן צרכים אחרים של המשפחה, כמו, למשל, נסיעת הבת ל"סאמר סקול" .
9.     בפני בית המשפט הוכח, כי קרן מחקר דולרית הינה חלק מתנאי עבודתו של הבעל. הקרן נועדה למימון נסיעות לצורכי השתלמות בחו"ל. לפיכך, אם נוסע הבעל לחו"ל להשתלמות, זכאי הוא, כי נסיעתו תמומן על ידי הקרן והתשלום האמור יהיה פטור ממס. אם וככל שאין הבעל נוסע להשתלמות בחו"ל, הריהו זכאי למשוך הכספים ולקבלם לידיו, אולם התשלום חייב במס.
10.     סבורני, כי אין באמור כדי להוכיח, כי לבעל הכנסות מעבר להכנסותיו השוטפות. איני סבורה, שיש מקום לחייב אדם להמשיך ולנהוג בדרך מניפולטיבית כדי להגדיל את הכנסותיו על מנת לממן את צרכי ילדיו, קו"ח שעה שמדובר בצרכים מדין צדקה. יתר על כן, סבורני, כי במקרה בו יש בידי אב לספק את צרכי ילדיו מהכנסותיו השוטפות, אין לחייבו לוותר על הטבות להן הוא זכאי במסגרת עבודתו על מנת לשפר את רמת חייהם של ילדיו.
11.      האישה הינה מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון, בעלת ותק של 20 שנה בהוראה. עד לפרוץ הסכסוך עבדה האישה בהיקף משרה של 21 שעות שבועיות (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00 עמ' 4, ש' 20-12). סמוך לפרוץ הסכסוך הקטינה האישה את היקף משרתה וצמצמה את שעות עבודתה ל- 14 שעות שבועיות בלבד. בנסיבות אלה, הסתכם שכרה במועד הגשת התביעה בסך של 3,546 ש"ח נטו לחודש בלבד. מתברר, כי לאחר פסיקת המזונות הזמניים שבה האישה והגדילה את היקף משרתה. החל מחודש ספטמבר 99 ועד לחודש מרץ 2000 הסתכמו הכנסותיה בסך ממוצע של 6,622 ₪ ברוטו וסך ממוצע של 5,505 ₪ נטו לחודש.                    
     לטענת הבעל, האישה נתנה ונותנת שיעורים פרטיים, בפרט בשנת השבתון, אולם לא צורפה לתיק ביהמ"ש כל ראיה המוכיחה טענה זו. בחקירתה העידה בפני האישה כי בתקופת נישואיה לבעל, לרבות בשנת השבתון, לא נתנה אף שיעור פרטי ועדותה בעניין זה הייתה אמינה ומהימנה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00, עמ' 4, ש' 16-1).

12.     בשים לב להכנסות ההורים יש לחייב את שניהם להשתתף בצרכי הילדים מדין צדקה. עם זאת, בשים לב לרמת חיי המשפחה כפי שהצטיירה במהלך הדיונים, נראה, כי עיקר הכנסתה של האם שימשה ומשמשת לסיפוק צרכיה ודי לעניין זה לעיין ברשימת צרכי האב כפי שפורטה בסעיף 7.4 לסיכומיו. לפיכך, בכוונתי להורות, כי השתתפות האם בצרכי הילדים מדין צדקה תהא בסך של 500 ₪ לחודש בלבד.
     בעניין זה יודגש, כי אמנם עד לחודש ספטמבר 1999 הסתכמו הכנסות האם בסכום ממוצע של כ-3,500 ₪ נטו לחודש בלבד, אולם, כאמור לעיל, הדבר נבע מהקטנת היקף משרתה לאחר תחילת ההליכים המשפטיים. לאחר ששוכנעתי, כי מדובר היה בצעד טאקטי לצורך תביעת המזונות בלבד, סבורני, כי אף שבתקופה זו אין לחייב את האם בצרכי הילדים מדין צדקה, הרי, יש להתחשב בעובדה, כי המאגר המשפחתי של ההכנסות אשר שימש לסיפוק צרכי הילדים מדין צדקה, פחת בשל התנהגות האם ואין להשית על האב לשאת בצרכים אלו מעבר לחיוב כמפורט להלן.
13.     בכתב התביעה פירטו הילדים את צורכיהם. לטענתם, מסתכמים צורכיהם בסך של 6,975 ₪, לא כולל חלקם בהוצאות אחזקת הבית.
     בהחלטתי בדבר המזונות הזמניים חייבתי את הנתבע לשלם לילדים מזונות זמניים בסך של 3,650 ₪ לחודש, סכום זה עומד כיום על סך של כ-4,000 ₪ לחודש.
14.     בפני בית המשפט הוכח, כי המשפחה קיימה רמת חיים מעל לממוצע, אשר התאפשרה, בין השאר, נוכח הכנסות שני ההורים. כך, למשל, הילדים היו מנויים על עיתוני ילדים למיניהם, נהגו לסעוד בבורגר ראנץ', פיצריות וכיו"ב.
15.     טענת האב, לפיה רמת החיים של בעלי הדין הייתה בינונית ומדודה לוקה בחוסר דיוק. די לצורך זה בפנייה לנ/7, אשר נערך על ידי הנתבע בשנת 1988, עובר לנסיעת המשפחה לדרום אפריקה. לטענת האב, בסיכומיו (סעיף 9.7.): "מסמך אותנטי זה שהוגש כראייה ע"י הנתבעת עצמה, מוכיח בבירור כי המשפחה חיה במידה ובמשורה". על פי מסמך זה הוצאות המשפחה בשנת 88 הסתכמו בסך של 2,565 ש"ח. יודגש, כי הדבר היה לפני המעבר לבית החדש, אשר אין ספק שהשליך לפחות על חלק מהוצאות המשפחה והגדילן. סכום זה, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן מסתכם כיום בסך של 9,365 ש"ח ונכון ליום הגשת התביעה, 8.7.98, בסך של 8,484 ש"ח.
16.     לא למותר לציין, שדי במסמך זה כדי להוכיח, כי טענות האב בתצהירו (סעיף 2.5), לפיהן הוצאות המשפחה מסתכמות בסך של 4,400 ש"ח לחודש, כולל את בני הזוג, הילדים וכולל דלק ואחזקה של שני כלי רכב, חסרות כל בסיס.
17.     גם טענת האב, לפיה כל צריכת המשפחה נעשתה בכרטיסי אשראי בלבד, נסתרת מיניה וביה מהנספחים לתצהיר העדות הראשית של האם. כך, למשל, שילמה האם את דמי המנוי למעריב לנוער בשיק משוך על בנק לאומי לישראל ליום 13.10.98; כך גם, דמי החבר בצופים שולמו בשיק שנמשך מחשבון האם; הוא הדין בתשלומים לחוג למחול, לקאנטרי, לבית הספר וכיו"ב.
18.     בתצהיר העדות הראשית עדכנו הילדים את צורכיהם. אבחן כל אחד מהצרכים לגופו:
עבור מזון - לטענת הילדים, הוצאותיהם עבור מזון מסתכמות בסך של כ- 2,000 ש"ח לחודש. האב טען, כי הוצאת המשפחה כולה לצורכי מזון הסתכמה בסך של 1,800 ש"ח לחודש וכי חלקם של הילדים הסתכם בסך של 580 ש"ח לחודש.     
בחקירתה הנגדית טענה האם, כי הוצאות המזון עבור הילדים מסתכמות בסך של 2,500 ש"ח לחודש (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00, עמ' 7). לטענתה, סכום זה חושב לפי סיכום ההוצאות בסופרמרקט, במזומן ובכרטיס האשראי. האם לא פירטה את האמור ועדותה בעניין זה לא הייתה מהימנה. הרושם שהצטייר למשמע דבריה הוא, כי ההוצאה הכוללת, כולל חלקה היא בצריכת המזון, מסתכם בסך 2,500 ש"ח לחודש, בנסיבות אלה, הנני מעריכה את חלקם של הילדים לצורכי מזון בסך של 1,400 ₪ לחודש.
עבור ביגוד והנעלה - לטענת הילדים, הוצאותיהם לביגוד והנעלה מסתכמות בסך של 800 ש"ח לחודש. לטענת האם, הילדים נוהגים לצרוך מוצרי חברות יוקרתיות כטימברלנד וכיו"ב. כך, למשל, לטענתה רכשה לבן נעלים ליציאות בסך של 250 ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00, עמ' 7, ש' 16-17). האב חלק על טענה זו, לטענתו, צרכי כל המשפחה עבור ביגוד והנעלה הסתכמו בסך של 610 ש"ח לחודש. בעדותו טען, כי חלקה של הבת בהוצאות הביגוד וההנעלה מסתכם בסך של 250 ש"ח לחודש וחלקו של הבן בסך של 150-180 ש"ח לחודש. לדבריו, בד"כ השתדל לרכוש לילדים מוצרי הנעלה בדיוטי פרי. בחקירתו הנגדית טען, כי קנה לבן נעלי ספורט בסך של 33$, כלומר כ-150 ש"ח, ועבור הבת נעליים בסך של כ- 40-50$, כלומר כ- 160 - 200 ש"ח וכן מגפיים בסך של 280 ש"ח.
גם בעניין זה לא סיפקה האם בחקירתה (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00, עמ' 7) הסבר משכנע, כדי להוכיח הוצאה של 9,600 ש"ח לשנה עבור ביגוד והנעלה לילדים. יוער, כי לתצהיר עדותה הראשית צירפה האם קבלות המתייחסות לרכישת ביגוד לילדים. הקבלות ריכזו קניות שנעשו ב-3 חודשים נובמבר 98, דצמבר 98 וינואר 99 . סיכום ממוצע של הקבלות מצביע אמנם על הוצאה של כ- 800 ש"ח לחודש, אך מאי צירוף קבלות נוספות לחודשים אחרים וכמות הפריטים הנרכשת למדה אני כי מדובר, בין ברכישה עונתית מרוכזת ובין אם ברכישה שכוונה להצדיק את סכום התביעה ולא שוכנעתי, כי, אכן, יש בכך כדי לשקף את הרגלי הצריכה שנהגו במשפחה עובר למשבר בין בני הזוג. מנגד, עדות האב, כי רכישת מותגים לילדים התאפשרה בשים לב לעלותם הנמוכה יותר, עקב רכישתם בדיוטי פרי, למשל, נשמעה מהימנה. סבורני, כי האב דייק בהערכת הוצאות הילדים בעניין זה. לפיכך, הנני מעריכה את צורכי הבת לביגוד והנעלה בסך של 250 ₪ לחודש ואת צורכי הבן לעניין זה בסך של 180 ₪ לחודש, מתוך הסך האמור מהווה סך של 150 ש"ח לחודש סכום המשקף את צורכיו ההכרחיים של כל אחד מהילדים ואילו לגבי היתרה החיוב הוא בגדר חיוב מדין צדקה.
קוסמטיקה ומספרה - לטענת הילדים, הוצאותיהם לענין זה מסתכמות בסך של 150 ש"ח לחודש. סבורני, כי סכום זה מוגזם ומופרז בייחוד בשים לב לגילאי הילדים בעת הגשת התביעה ותצהיר העדות הראשית. הנני מעריכה את הוצאות הילדים לעניין זה בסך של 30 ₪ לחודש עבור הבן ו-50 ₪ לחודש עבור הבת.
הוצאות חינוך כולל אגרות לבי"ס, דמי שיכלול, וועד, ועד כיתה, ספרי לימוד וציוד לבית הספר - לטענת הילדים, מסתכמות הוצאותיהם בעניין זה בסך של 265 ש"ח לחודש. מתוך עיון ברשימה אשר ערך האב, בה סיכם את הוצאות הילדים ללימוד וחוגים (נ/ 24), נראה, כי הסכום סביר ומשקף אכן את צרכי הילדים.
ספריה עירונית - לטענת הילדים, הוצאתם עבור דמי מנוי בספריה העירונית מסתכמת בסך של 12 ₪ האב לא חלק על הוצאה זו.
חוגים - לטענת הילדים, הוצאותיהם עבור חוגים מסתכמות בסך של 520 ש"ח לחודש. לטענתם, בעת הגשת התביעה למד הבן, גיא בחוג דוברי אנגלית לילדים בעלות בסך של 100 ש"ח, בחוג טניס, בעלות בסך של 90 ₪, ובחוג מיוחד לילדים מחוננים בעלות בסך של 165 ש"ח. בנוסף, למדה ליאת בחוג ג'אז בעלות בסך של 165 ש"ח לחודש. בתצהיר עדותה הראשית עדכנה האם את פירוט ההוצאה עבור החוגים. כך, למשל, עלות חוג הטניס עלתה ל - 105 ש"ח לחודש, עלות חוג המחוננים פחתה ומסתכמת בסך של 1,400 ש"ח לשנה, דהיינו, סך של 116 ש"ח לחודש ועלות חוג דוברי אנגלית מסתכמת בסך של 100 ש"ח לחודש. האם הוסיפה וטענה, כי עקב טעות לא כללה בתביעה את העלויות בגין החברות בתנועת הצופים, המסתכמות בסך של 430 ש"ח לשנה, לא כולל טיולים ומחנות. כך, למשל, עלות טיול אחד בלבד מסתכמת בסך של 385 ש"ח .

האב לא חלק על השתתפות הילדים בחוגים, הן כיום והן בעבר, למעט, לעניין חברותה של הבת בצופים. לדבריו (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00 עמ' 24, ש' 29-30), כיום הבת אינה חברה צופים, אלא הולכת למועדונים, אשר עלותם יקרה יותר מהחברות בצופים. כך, לדבריו, עלות הבילוי במועדון מסתכמת בסך של כ- 80 ש"ח לפעם. כמו כן, טען האב, כי הבת השתתפה בחוג ג'אז, לא ברציפות, אולם, בהמשך עדותו אישר, כי כיום לומדת הבת טניס (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00, עמ' 24, ש' 29-30; עמ' 25, ש' 26- 27).

אין ספק, כי בדרך כלל פוחת שיעור השתתפותם של הילדים בחוגים ככל שהם גדלים. עם זאת, ולאור דברי האב עצמו, הרי ההשתתפות בחוגים מומרת על ידי הילדים בפעילות אחרת, אשר כרוכה אף היא בעלויות כספיות (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00, עמ' 24, ש' 28 - עמ' 25, ש' 2).                              
     בנסיבות אלה ובהתחשב בקבלות אשר צורפו לתצהיר עדותה הראשית של האישה (נספח י"ב) ולתחשיב שערך הבעל, אשר הוגש לתיק בית המשפט וסומן נ/24, הנני מעריכה את הוצאות הילדים לעניין חוגים בסך של 400 ש"ח לחודש.
ספרי קריאה - לטענת הילדים צורכיהם לעניין זה מסתכמים בסך של 75 ש"ח לחודש. האב חלק על האמור. לטענתו, ההורים לא נהגו לרכוש לילדים ספרים, אלא הילדים נהגו לקרוא ספרים שלקחו בהשאלה מהספרייה. האם לא צירפה כל קבלה או אישור להוכחת טענתה האמורה. סבורני, כי, לאור העובדה שהילדים אכן רשומים בספריה האמת נמצאת בין שתי הגרסאות וכי רכישת הספרים עבור הילדים נעשתה מעת לעת. הנני מעריכה את צורכי הילדים בעניין זה בסך ממוצע של 15 ₪ בחודש לכל אחד מהם.
עיתונים - לטענת הילדים, הוצאותיהם החודשיות עבור עיתונים מסתכמות בסך של 250 ש"ח לחודש. האב הכחיש הטענה. לטענתו, עלות העיתונים אינה מגיעה לסך של כ - 100 ש"ח לחודש. אין ספק, כי הסכום הנתבע לא משקף את צרכי הילדים בעניין זה. כפי שעולה מעדות האם, הרי אף לטענתה, עלות עיתוני הנוער מסתכמת בסך של כ- 60 ש"ח לחודש בלבד. לטענת האם, לאור רצון הילד לקרוא עיתון ספורט, היא רוכשת עיתון "ידיעות אחרונות" כשמצבה הכלכלי מאפשר זאת. גם בהתחשב בחלקו של הבן ברכישת עיתון ידיעות אחרונות, איני סבורה כי יש לכלול את מלוא עלות העיתון בצרכי הילדים איני סבורה שיש בסך הנתבע כדי לשקף את צרכי הילדים בעניין זה. יודגש, כי בעת הגשת התביעה היה הבן בן 10, וספק בעיני אם באותה עת היה ה"הסבר" האמור רלבנטי כלל ועיקר. עם זאת, אין חולק, כי באותה עת היו הילדים מנויים לעיתון נוסף "TOP OF THE POP" אשר עלותו הסתכמה בסך של 321 ש"ח לשנה. לפיכך, הנני מעריכה את צרכי הילדים לעניין זה בסך של 60 ש"ח לחודש.
משחקי מחשב - לטענת הילדים, הוצאותיהם עבור משחקי מחשב מסתכמות בסך של 65 ש"ח לחודש. בכתב ההגנה חלק האב על טענה זו. לטענתו, אין לילדים משחקי מחשב, אפילו לא ב- 200 ש"ח. טענת האב נשמעה בלתי מהימנה. הנני סבורה, כי יש ממש בדרישה לעניין זה אולם, הנני מעריכה את צרכי הילדים לעניין זה בסך של 50 ₪ לחודש בלבד.
מתנות לימי הולדת - לטענת הילדים, הוצאותיהם בגין מתנות לימי הולדת מסתכמות בסך של 75 ש"ח לחודש. הנני מעריכה את הוצאות הילדים לעניין זה בסך של 50 ₪ לחודש.
מסעדות בילויים סרטים והצגות - לטענת הילדים, מסתכמות הוצאותיהם בגין רכיבים אלה בסך של 600 ש"ח לחודש. סכום זה כולל אכילה במסעדות כבורגר ראנץ', פיצה, קפולסקי, עלויות סרטים וכיו"ב. האב הכחיש האמור. לטענתו, האמור אינו משקף את המציאות. לטענתו, הילדים קיבלו דמי כיס בסך של 25 ש"ח לשבוע וסכום זה שימש לצורכיהם. בנוסף טען, כי חלקם של הילדים בהוצאות בידור ותרבות הסתכם בסך של 170 ש"ח לחודש. לאחר ששמעתי את עדויות בעלי הדין (ראה למשל, עדות האב, בהתייחסו לבילויי הבת במועדונים , פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00 עמ' 24 ש' 29-30) ועדיות האם, ועיינתי במסמכים שצורפו לתצהירי בעלי הדין סבורני שאכן, כטענת האב, הסך הנתבע אינו משקף את צרכי הילדים לעניין זה. עם זאת, סבורני, כי גם טענת האב, לפיה הסך של 25 ש"ח לשבוע, שקיבלו הילדים, שימש למימון כל ההוצאה לעניין זה, לוקה אף היא בחוסר דיוק. הנני מעריכה את צרכי הילדים לעניין זה (כולל דמי הכיס) בסך ממוצע של 400 ש"ח לחודש.
נסיעות לחו"ל - לטענת הילדים, מסתכמות הוצאותיהם לעניין זה בסך של 900 ש"ח לחודש. בפני בית המשפט הוכח, כטענת האב, כי אין באמור כדי לשקף את צרכי הילדים, הרגלי הצריכה שלהם ויכולת המשפחה. כטענת האב, נסיעות הילדים שולבו, ברובן, ביחד עם נסיעות האב לצורכי עבודתו ובמסגרת האפשרויות שהועמדו לו במסגרתה. אין בנסיעת הבת ל"סאמר סקול" כדי לשקף את רמת החיים לה הורגלו הילדים ואשר ביכולת האב לספקה. עם זאת, האב הודה, כי המשפחה נסעה לטיול בת מצוה לפריז ולונדון ואין להתעלם לחלוטין מנסיעת הבת ל"סמאר סקול". בנסיבות אלה, הנני מעריכה את חלקם של הילדים לענין חופשות ונופש בסך של 200 ש"ח לחודש.
קאנטרי קלאב- האב הודה, כי עובר לעזיבתו את הבית היו בעלי הדין מנויים לקאנטרי קלאב וכי עם עזיבתו הפסיק את המנוי (פרוטוקול הדיון מיום 17.1.01 עמ' 23, ש' 12-13). לטענת הילדים, חלקם במנוי הסתכם בסך של 190 ש"ח לחודש. לטענת האב, חלקם במנוי הסתכם בסך של 150 ש"ח לחודש (ראה נ/24). כפי שעולה מהקבלה שצורפה לתצהיר האישה עלות הקאנטרי קלאב לשנת 99/00 עבור האישה והילדים הסתכמה בסך של 3,668 ₪ לחודש. דהיינו, חלקם של הילדים במנוי הסתכם אכן, כטענת האב בסך של 150 ₪ לחודש.
דיסקים - לטענת הילדים, מסתכמות הוצאותיהם עבור רכישת דיסקים בסך של 75 ש"ח לחודש. בכתב ההגנה (סעיף 18 ב') חלק האב על טענה זו. לטענתו, הילדים אינם רוכשים דיסקים. בניגוד לטענה זו העיד הנתבע בחקירתו הנגדית, כי ההורים נהגו לרכוש דיסקים לילדים (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00 עי' 25, ש' 3-4). בנוסף העיד האב, כי גם כיום הוא רוכש לילדים דיסקים וכי רכש לבן מערכת סטריאו ליום הולדתו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעלות ממוצעת של דיסק, הנני מעריכה את צרכי הילדים לעניין זה בסך של 50 ש"ח לחודש.
הוצאות אחזקת הבית השוטפות - הלכה פסוקה היא, כי חלקם של הילדים בהוצאות אחזקת הבית מסתכם ב- 40%. מעיון בקבלות אשר הוגשו לתיק בית המשפט הנני מעריכה את הוצאות אחזקת הבית השוטפות, דהיינו, מיסי עירייה, מים, חשמל, גז, אגרת רדיו וטלוויזיה, כבלים וטלפון כהודאת האב בסיכומיו בסך של 1,450 ש"ח. לפיכך, חלקם של הילדים בהוצאות אחזקת הבית מסתכם בסך של כ - 580 ש"ח לחודש.
עוד טענה האם בתצהירה המשלים, כי לאחרונה התקלקלו מוצרי חשמל שונים שבשימוש הילדים, כמו, למשל, טלוויזיה, וידאו ומחשב. הנני מעריכה את חלקם של הילדים בתחזוקת מוצרי הבית ותקינותם בסך של 30 ש"ח לחודש.
אשר להשתתפות הילדים בעלות עוזרת הבית - הנתבע לא חלק על העובדה שבביתם של בעלי הדין עבדה עוזרת בית. לטענתו, התשלום הממוצע עבור עוזרת בית היה 650 ש"ח לחודש סכום זה הינו סביר. לפיכך, הנני מעריכה את חלקם של הילדים ברכיב זה בסך של 225 ש"ח לחודש.
ביטוח הבית - חיוב זה נכלל בהוצאות אחזקת הבית השוטפות.
הוצאות רפואיות -בתצהיר עדותה המשלים, מיום 11.5.00 טענה האם, כי לאחרונה החלה הבת להרכיב משקפיים ואף הבן זקוק למשקפיים. האב לא חלק, למעשה, על האמור אך, טען, כי יש לחייב האם לשלם לו מחצית הסכום ששולם על ידו עבור הטיפול האורטודנטי עבור הבת. סבורני, כי הדין עם האב וכי על ההורים לשאת בהוצאות הרפואיות החריגות שאינן מכוסות ע"י הביטוח הרפואי הממלכתי, לרבות יישור השיניים של הבת, בחלקים שווים ביניהם.                
19.     לאור האמור לעיל, צרכי הילדים כפי שהוכחו בפני הם כדלקמן:               
     צרכים הכרחיים:
     מזון                    1,400 ₪
     ביגוד והנעלה               300 ₪
     הוצאות חינוך               265 ₪
     הוצאות אחזקת הבית          580 ₪
     סה"כ                    2,545 ₪
     

צרכים אשר החיוב בהם הוא מדין צדקה:
     ביגוד והנעלה השלמה          130 ₪
     קוסמטיקה ומספרה          75 ₪
     ספריה                    12 ₪
     חוגים                    400 ₪
     ספרי קריאה               30 ₪
     עיתונים               60 ₪
     משחקי מחשב               50 ₪
     מתנות לימי הולדת          50 ₪
     מסעדות ובילויים          400 ₪
     נסיעות לחו"ל               250 ₪
     קאנטרי קלאב               150 ₪
     דיסקים               50 ₪
     עוזרת בית               225 ₪
     תחזוקה               30 ₪
     סה"כ                    1,862 ₪

20.     בסיכומיהם עתרו הילדים לחייב האב בדמי טיפול, למרות גילם, בטענתם הסתמכו הילדים על פסה"ד בע"א 125/86 סימונוב נ. סימונוב, דינים עליון ג 934. איני סבורה שיש לראות פסק דין זה כפסק דין מנחה בסוגיה. אכן, באותו מקרה לא ביטל בית המשפט העליון את החיוב שהושת על הנתבע לשלם דמי טיפול עבור ילדיו הגדולים, אולם בית המשפט נמנע מלנתח את ההלכה בנושא ולברר את שאלת הזכות בפועל וזאת לאור קביעתו, כי ממילא לא יהיה מקום לחייב הילדים להחזיר לאב סכומים ששולמו ביתר, אם וככל ששולמו.
מנגד, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי אין לחייב אב בדמי טיפול לילדים בגיל 13 וכו'. כך, למשל, בע"א 492/85 סופר נ. סופר, דינים עליון, ב 852 קבע כב' השופט שמגר, כי:                                             
”הילדים עתה הם בני 13 ו - 11, לפי העניין, והחישוב של סכום פלוני כמרכיב של דמי טיפול איבד בינתיים מחיוניותו.”                              
     
21.     לטענת האב, בבוא בית המשפט לחייבו במזונות הילדים, עליו להתחשב בעובדה שלידי האם משולמת קצבת הילדים של המל"ל בסך של כ- 370 ש"ח. טענה זו בדין יסודה. כידוע, הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט לחייב את האב במזונות ילדיו עליו להתחשב בקצבת הילדים המשולמת על ידי המל"ל (ראה בעניין זה ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר ואח', פ"ד לד(4) 499;ע"א 142/81 ענתבי נ' ענתבי פ"ד לה(4) 177, 179). לפיכך, יש להפחית את קצבת הילדים המשולמת לידי האם דמי המזונות שיפסקו.                                             
22.     בנסיבות העניין, בשים לב לחובת האם להשתתף בצרכי הילדים מדין צדקה, ולקצבת הילדים המשולמת לידי האם, בכוונתי לחייב האב במזונות הילדים בסך של 3,650 ₪ לחודש.

התביעה להשבה -
1.     בפני בית המשפט הוכח, כי בין ה- 26.5.98 לבין ה - 21.6.98 משך הבעל מחשבונות הבנק המשותפים של בני הזוג סך של 104,300 ש"ח כדלקמן:
ביום 26.5.98 סך של 49,300 ש"ח מחשבון מס' 342866 בבנק דיסקונט, סניף לב דיזינגוף (להלן - "בנק דיסקונט");
ביום 21.6.98 סך של 48,000 ש"ח מהחשבון בבנק דיסקונט;
ביום 21.6.98 סך של 7,000 ש"ח מחשבון מס' 273165 בבנק הפועלים, סניף מגן, רמת השרון.

2.     עוד הוכח, כי ביום 27.6.99, כשנה לאחר משיכת הכספים, ורק לאחר הגשת התובענה לבית המשפט, העביר הבעל לאישה סך של 50,430 ש"ח.
כמו כן, הוכח, כי הבעל הפקיד בחשבון 4 סכומים נוספים: האחד - ביום 23.6.98 סך של 10,000 ש"ח; השני - ביום 31.7.98 סך של 1,610 ש"ח; השלישי - ביום 28.8.98 סך של 1,608 ש"ח והרביעי - ביום 15.11.98 סך של 250 ש"ח.                
3.     לטענת האישה, שניים מתשלומים אלו נועדו לכסות את חלקו של הבעל בהחזרי המשכנתא השוטפים ואף האישה הפקידה סכום זהה. לפיכך, לטענתה על הבעל לשלם לה סך של 1,609 ש"ח וכשהם משוערכים ליום הגשת התביעה סך של 1,930 ש"ח. האישה לא הגישה לבית המשפט כל מסמך להוכחת טענתה האמורה. יתר על כן, טענה זו לא אוזכרה בתצהיר עדותה הראשית של האישה ואף לא במכתבו של בא כוחה (ת/5). לא למותר לציין, ששלב הגשת הסיכומים אינו שלב להעלאת טענות עובדתיות שזכרן לא בא לא בכתבי הטענות, לא בתצהירי העדים ואף לא במהלך חקירתם. מעבר לטענה זו לא טענה האישה כל טענה כנגד התחשיב שעשה הבעל בעת השבת חלקה בכספים שנמשכו על ידו שלא כדין. בנסיבות אלה הנני דוחה את טענת האישה בסיכומיה לפיה נותר הבעל חייב סך של 1,609 ש"ח.

4.     לטענת האישה, יש לחייב הבעל בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין התובענה, קא עסקינן, באשר, אין חולק, כי אלמלא משך הבעל הכספים שלא כדין לא הייתה נאלצת להגיש התביעה, ולא היה עליה לשאת בהוצאות שהיו כרוכות בהגשתה.

5.     הבעל ביקש מבית המשפט להתחשב בעת פסיקת ההוצאות בעובדה שעשה מאמץ אדיר לגיוס הכספים ולהשבתם וכן לעובדה שהאישה לא טרחה להודיע לבית המשפט על השבתם והעובדה נתגלתה רק בחקירתה הנגדית (פרוטוקול הדיון מיום 16.5.00, עמ' 4 ש' 28-34).

6.     אין ספק, כי צודק הבעל בעובדה שניתן היה לחסוך חלק מההליך אם וככל שהאישה הייתה מגלה לבית המשפט על השבת הכספים מיד עם השבתם ומצמצמת המחלוקת בין בעלי הדין לשאלת ההוצאות בלבד. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהבעל עשה דין לעצמו עת משך הכספים המשותפים ללא ידיעת האישה והסכמתה והשיב לאישה את חלקה בכספים רק כשנה לאחר משיכתם ולאחר תחילת ההליכים המשפטיים. בנסיבות אלה, הנני מורה כדלקמן: הבעל ישלם לאישה את אגרת המשפט ששולמה על ידה בעניין תביעה זו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, בשים לב לתעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין הבעל ישלם לאישה סך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק שכ"ט עו"ד, עבור ניהול התביעה קא עסקינן. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

תביעת הבעל לפירוק השיתוף -
1.     בתביעה זו עתר הבעל לפירוק השיתוף בבית, בדרך של מכירתו בשוק חופשי כשהוא פנוי וזכויות הצדדים בו נקיות מכל חוב עיקול או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו, ובמיטלטלין.

2.     הזכות לפירוק השיתוף במקרקעין מעוגנת בסעיף 37 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק המקרקעין"), הקובע:

”כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף”

(ראה, גם, סעיף 10 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן - "חוק המיטלטלין")).

3.     בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי כשישנם שני שותפים בלבד לנכס ואחד מהם דורש פירוק שיתוף אין השותף האחר יכול לדרוש שהשיתוף יקוים למרות רצון שותפו, בענייננו הבעל, לפרק השיתוף. בעובדה שמדובר בבני-זוג אין כדי להשפיע על הזכות לפירוק השיתוף (ראה, למשל, ע"א 2626/90 ראש חודש נ. ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 210 (להלן - "פרשת ראש חודש"); עע"מ 25/97 פלוני נ. פלונית,
תק מח 97(2), עמ' 60; בר"ע 63/98 לפיד נ.לפיד (לא פורסם)). עם זאת, יש וטענות שמקורן בדיני משפחה ישפיעו על זכות זו, כמו, למשל, טענות בדבר זכותה של האישה למדור (ראה פרשת ראש חודש, עמ' 210 - 211; ע"א 4358/01 בר-אל נ. בר-אל (טרם פורסם)).

4.     בכתב ההגנה ובסיכומיה העלתה האישה שורת טענות כנגד מתן הסעד המבוקש המתמקדות למעשה בחמישה ראשים -
א.     פעולה בניגוד לעקרון תום הלב;
ב.     חזרה ממתנה;
ג.     חלוקה לא שווה של התמורה;
ד.     מדור ספציפי;
ה.     מדור הקטינים לפי סעיף 40א.
אבחן כל אחת מהטענות לגופה, אם כי לאו דווקא בסדר הבאתן על ידי האישה.                                                   

5.      חזרה ממתנה
א.     לטענת האישה, הוכח, כי רכישת הבית כולו מומנה מכספי האישה. לפיכך, לטענתה, יש לראות בהענקת הזכויות בבית לבעל מתנה. עוד הוכח, כי בעת הגשת התביעה טרם נרשמו הזכויות בבית בשם בני הזוג וכל שנרשם לטובתם הוא הערת אזהרה (ת/7). לפיכך, לטענתה, בפנינו התחייבות לתת מתנה והאישה זכאית לחזור בה ממנה, אם וככל שהתמלאו תנאי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. האישה סמכה טענותיה לעניין זה על פסק דינה של השופטת ד"ר ד. פלפל בת.א. (ת"א) 59/93 גזית נ. בלונדר, פס"מ תשנ"ה (2) 154 (להלן - "פרשת גזית") ועל פסק דינו של הנשיא מ. שמגר בע"א 67/88,66/88 דקר נ. דקר , פ"ד מג (1) 122 (להלן - "פרשת דקר").

ב.     הבעל חלק על טענת האישה. לטענתו, הבית מעולם לא היה רכושה של האישה ואין ולא היה באפשרותה לתיתו לו במתנה. הוכח, כי הבית נרכש על ידי בני הזוג בחלקים שווים ביניהם. חוזה רכישת הקרקע (נספח ח' לתצהיר הבעל) נערך על ידי שניהם; החוזה לבניית הבית נחתם על ידי שניהם (נספח ט' לתצהיר הבעל); הסכם השיתוף נערך על ידי שניהם (נספח י' לתצהיר הבעל); המפרט הטכני נחתם על ידי שניהם (נספח יא' לתצהיר הבעל); בני הזוג נטלו ביחד משכנתא מבנק טפחות והם נושאים ביחד בהחזרתה עד כה (נספח יט' לתצהיר הבעל) ועוד.
עוד לטענתו, הוכח, כי חלק מהתמורה שולם מכספים שהיו מופקדים בחשבונו של הבעל. גם אם כספים אלו בחלקם היו תקבולים בגין השכרת דירת האישה הרי משאלו נמסרו לבעל, בין לחשבונו ובין לחשבונם המשותף של בני הזוג, דינם כדין מתנה שניתנה לאלתר. כספי מכירת דירת האישה, אף שסייעו לרכישת הבית, לא היוו את מלוא התמורה ומכל מקום מדובר במתנה שנגמרה ולא ניתן לומר, כי יש לראות בהענקתה משום מתן הזכויות בבית במתנה.

ג.     סבורני, כי הדין עם הבעל. כאמור לעיל, חוזה רכישת הזכויות, ההסכם לבניה וכן גם כל יתר מסמכי הרכישה נחתמו על ידי שני בני הזוג, כך, גם, התשלומים על חשבון הרכישה בוצעו על ידי בני הזוג יחד. בנסיבות אלה סבורני, כי אין כל בסיס לטענת האישה לפיה הוענקו הזכויות בבית לבעל במתנה. אם וככל שניתנה מתנה הרי היו אלו מחצית כספי תמורת מכירת הדירה ודמי השכירות ששולמו בתקופת השכרתה. על הענקת הכספים לבעל למדים אנו למשל, מתוך עיון בזיכרון הדברים למכירת זכויות האישה בדירה (נספח כ' לתצהיר הבעל) ובדף חשבונם המשותף של בני הזוג בבנק הפועלים (נספח ה' לתצהיר הבעל), אנו למדים, כי תמורת הדירה הופקדה בחשבונם המשותף של בני הזוג. כך, הופקד ביום 3.12.93 סך של 29,690 ₪ שהוא שווה ערך לסך של 10,000 $ וסך של 421,456 ₪ ביום 15.12.93 שהוא שווה ערך לסך של 142,000 $.
בהתאם להוראות חוק המתנה, התשכ"ח - 1968 בצירוף הוראות חוק המיטלטלין, התשל"א - 1971 עם נתינת הכספים לבעל או למי מטעמו הושלמה המתנה ואין עוד אפשרות לחזור ממנה.
ד.     בפרשת דקר קבע כב' הנשיא מ.שמגר (פסקה 8):

”אשר לחלוקת הזכויות בין המערערת והמשיב לבין עצמם, דעתי היא כי השיתוף בזכויות, כפי שהוא עולה מן החוזה, מהווה ראיה לכאורה לכך, שהמדובר בנכס בבעלות משותפת בחלקים שווים... ניתן להניח כי בני זוג המתקשרים יחדיו עם חברה קבלנית בהסכם לרכישת דירה למגורים, מתכוונים להחיל משטר של שותפות על הנכס שיתקבל על פי ההסכם.
העובדה שהחוזה נערך על שם שני הצדדים כדי לממש את הזכאות להלוואה מסובסדת על פי כללי משרד השיכון, אין בה לכשעצמה כדי לסתור את ההנחה בדבר שיתוף העולה מן החוזה. כדי לסתור את הנחת השיתוף...,
טענת המשיב היא, כי הוא תרם את חלקו הארי של הכספים לרכישת הדירה. גם אם נכונה טענה זו, אין די בכך כדי לשלול את זכויותיה של המערערת. כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על ידי שני בני זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים, תדירים בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על ידי צד אחד בלבד. האם פירושו של הדבר שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד השני הקשורה עם הנישואין והמוצאת ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה."

ה.     בע"א 525/89 גולדשטיין נ. גולדשטיין, דינים עליון, טז 564, היו עובדות המקרה דומות לענייננו. באותו מקרה טען הבעל, כי האישה אינה שותפה בדירה מכיוון שהזכויות בדירה נרכשו ממקורותיו הכספיים של הבעל בלבד. בית המשפט המחוזי דחה טענת הבעל באמצו את הלכת דקר, וזאת על אף שהמדובר היה בזכויות אשר טרם נרשמו, והורה על פירוק השיתוף בה בדרך של מכירתה כפנויה וחלוקת התמורה בחלקים שווים בין בני הזוג. כב' הנשיא מ.שמגר דחה הערעור בקובעו:

”לא מצאנו כל ממש בערעור, ואני מאמצים את פסק דינה של הערכאה הראשונה על ממצאיו ומסקנותיו...".

ו.     לטענת האישה, בפרשת דקר לא בחן בית המשפט את שאלת החזרה ממתנה. אפשרות, אשר כאמור בפרשת גזית, עומדת לאישה, נוכח העובדה, כי בעת הגשת התביעה טרם נרשמו זכויות בני הזוג בלשכת רישום המקרקעין.

ז.     כאמור לעיל, לדעתי, אין רלבנטיות לשאלת רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין באשר המתנה נשוא דיוננו היתה, כהודאת האישה כספים, אשר נתקבלו בין בתמורה למכירת דירתה ובין בתמורה להשכרתה. הענקת מתנה זו הושלמה עם הפקדת הכספים בחשבון הבעל ו/או בחשבון המשותף לבני הזוג ו/או בתשלום ע"ח רכישת הבית ובנייתו.                                                    יתר על כן, דווקא טענת האישה, לפיה רישום הזכויות בוצע באמצעות ייפוי כוח שהיה מופקד (סעיף 4 לתשובה לסיכומים), אשר היה ייפוי כוח בלתי חוזר (ראה סעיף 9 לחוזה הרכישה נספח ח' לתצהיר עדותו הראשית של הבעל) עומדת לרועץ לטענתה, לפיה המדובר בהתחייבות ליתן מתנה, אשר האישה רשאית לחזור בו ממנה. בשורה ארוכה של פסקי דין, בהם נבחנה שאלת הזכות של נותן מתנה במקרקעין לחזור בו ממנה, קבע בית המשפט העליון, כי בהעדר ראיה לסתור, חתימת המתחייב על ייפוי כוח בלתי חוזר מהווה, למעשה, ויתור על זכות המתחייב לחזור בו מהתחייבותו.

את התפתחות ההלכה בנושא זה סיכם כב' השופט ת. אור בפסק דינו בע"א 493/91 מזרחי נ. מזרחי, פ"ד נ(1) 199, 204:

”בפסיקת בית משפט זה נתעוררה בעבר מחלוקת, בשאלה המתעוררת גם בענייננו: האם מהווה ייפוי כוח בלתי הדיר, אשר ניתן על ידי נותן ההתחייבות לשם ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הקניית הבעלות במתנה, משום "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5 (ב) לחוק המתנה? מחלוקת זו התעוררה לראשונה בעניין סעתי, ושבה ועלתה בעניין ע"א 380/88 טוקאן נ. אלנששיבי, פ"ד מה (5) 410 (להלן: "עניין טוקאן") וכך מתאר בתמצית השופט בך, בפסק דינו בעניין טוקאן, את המחלוקת שנתגלעה בעניין סעתי:

"גישת השופטת נתניהו היתה, כי מן הדין להפריד הפרדה ברורה בין שתי העיסקאות. עיסקת השליחות ועיסקת המתנה - ולא להסיק ממתן יפויי הכח הבלתי חוזר שהמתחייבת ויתרה בזה על זכות החזרה מן המתנה במובן הסיפא של סעיף 5(ב) הנ"ל. העמדה של המשנה לנשיא, השופטת בן פורת ושלי, היתה שונה. אנו ראינו במתן יפוי כח בלתי חוזר כדי להבטיח את הענקת המתנה משום ביטוי בכתב לזכויות הנותן לוותר גם על זכותו לחזור בו מהתחייבות להתוות המתנה, בהעדר ראיות לסתור."

גם בעניין טוקאן הלכה דעת הרוב, מפי השופטים בך ומצא, בעקבות דעתם של השופטים בן פורת ובך בעניין סעתי, וגרסה כי יפוי כח בלתי חוזר אכן מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות (לעניין זה ראה גם ג' טדסקי "הרשאה בלתי הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים י"ט (תשמ"ט) 205, 214-218; ד' פרידמן נ' כהן חוזים (כרך א' תשנ"א) 485-487). …

ראוי להוסיף, שבמקרים בהם נעשה הויתור על זכות החזרה ממתנה ביפוי כח בלתי חוזר, יש משנה תוקף לכוונת הויתור. שכן, סיווגה של הפעולה המשפטית שביצע הנותן, בתור התחייבות לתת מתנה ולא בתור מתנה מושלמת, אינו נובע מלשון מסמכי ההתחייבות אלא מהוראותיו של הדין החקוק, אשר דורשות רישום ההעברה כתנאי להשלמתה. אין המדובר כאן ברצונו המפורש של הנותן ליצור דווקא התחייבות לתת מתנה בעתיד ולא להעביר את הזכויות בנכס למקבל המתנה עם חתימת יפוי הכח הבלתי חוזר, ואין כאן כל סממן לרצון ברור שלא ליצור מתנה מוגמרת של ממש על-אתר. לאור העובדה כי סיווגה של העסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על יפוי הכח הבלתי חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על ידי החתימה על יפוי הכח האמור. העולה מן האמור לעיל, הוא שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף 5 (ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על יפוי כח בלתי חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה ממתנה".

צא ולמד, משחתמה האישה על ייפוי כוח בלתי חוזר לרישום הזכויות בבית על שם שני בני הזוג ויתרה, למעשה, על זכותה לחזור בה מהמתנה.

ח.     יתרה מזו, יש לאבחן את פסק הדין בפרשת גזית עליו סמכה האישה טענותיה מהמקרה קא עסקינן. באותו מקרה המדובר היה בנישואין אשר נמשכו תשעה חודשים בלבד, כך לדברי השופטת ד"ר ד. פלפל (עמ' 157):

”כאן אין המדובר בשנים, אלא בחודשים. ניסיון החיים שניתן להפעילו לגבי שנים של חיים בצוותא, אינו בר - יישום לגבי תקופת נישואין של כתשעה חודשים בלבד..."

ובהמשך:

”...כל גבול עלול לפגוע במקרה הפרטי, אבל איך ניתן להשוות נישואין ארוכי ימים, לנשואי "פגע וברח", כשעל אורכם ניתן אולי להתווכח."

ואילו בענייננו המדובר בבני זוג, אשר עד לתחילת הקרע היו נשואים תקופה של כ-15 שנה, אשר במהלכם נולדו להם שני ילדים. אמנם, לטענת האישה, יש למנות את מנין התקופה בענייננו ממועד כניסתם של בני הזוג לבית או ממועד רכישתו. אך, יש לדחות טענה זו. לעניין זה ניתן ללמוד בדרך של היקש ואנלוגיה מפסה"ד בע"א 191/87 גינדין נ. גינדין, דינים עליון, כרך ה' 603. באותו מקרה דחה כב' הנשיא מ. שמגר את טענות האישה, לפיה, למרות רישום הזכויות בדירה ב"עמיד" בשמה ובשם בעלה, יש לקבוע, כי הזכויות בדירה שייכות לה בלבד באשר היא זו אשר שילמה את מלוא מחיר הדירה, בקובעו, בין השאר, כי:

”… ואכן מוכן אני להניח נוכח נסיבותיו של המקרה הנדון, ובכללן היחסים המיוחדים שבין הצדדים, והמתחים ששררו ביניהם, כי בעשותם את החוזה לרכוש את הדירה במשותף, הם נתכוונו לממן את מחירה מתוך מסה כספית משותפת. כשבנסיבות כאלה ספק רב הוא אם התכוונו לרוכשה רק מתוך "מאמץ משותף", כמובנו של מושג זה בפסיקה על חזקת השיתוף בין בני-זוג, דהיינו "שכל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, ואין הכוונה לדרישת תרומה כספית סובסטאנטיבית או למאמצים עסקיים" (ע"א 724/83 פד"י ל"ט (3) 551/555). דא עקא, כי מסה כספית משותפת זו אכן נוצרה. שכן כפי שקבע בית המשפט קמא הכספים שקיבלה המערערת מהמשיב, בעיקר למזונות, "סייעו בידה במידה זו או אחרת ברכישת הדירה". חיזוק לדבר כי בכספים אלה תרם המשיב את חלקו, מצוי גם בהרצאת הפרטים שמסרה המערערת בתביעת מזונות, כשבין הוצאותיה מנתה את תשלום המשכנתא. ומובן מכך כי המזונות נתבעו בין היתר, כדי לאפשר למערערת לעמוד בחוב המשכנתא."

ט.     בעלי הדין הרחיבו טענותיהם ואף ניהלו חקירות ארוכות בשאלה, מה שיעור השקעתו הכספית של הבעל ברכישת הבית. נוכח מסקנתי האמורה אין מקום להידרש לשאלה זו.

6.      פעולה בניגוד לעקרון תום הלב
א.     לטענת האישה, תביעת הבעל נגועה בחוסר תום לב ועל בית המשפט לדחותה. הטעם לכך הוא לדבריה בעובדה שעל אף שהבעל ידע, כי מקור הזכויות בבית (אפילו לגרסתו, רובן המכריע) מנכס שהיה לה לפני נישואיה, עותר הוא לקבלת חצי התמורה. במיוחד מודגש לדעתה חוסר תום הלב בסמיכות בין מועד הכניסה לבית לבין מועד הגשת התביעה. האישה סמכה טענותיה על פסה"ד בת.א. (ת"א) 32453/84 בהט נ. בהט, פסקים מחוזיים תשמ"ו (ב) 236. כטענת הבעל, סבורני, כי אין ממש בטענה.

ב.     אכן, כזכויות אחרות אף בזכות לפירוק השיתוף יש להשתמש בתום לב ובדרך מקובלת (ראה בעניין זה ע"א 1915/91, 2084/91, יעקובי נ. יעקובי וערעור שכנגד ואח', פד"י מ"ט (3) 529 (להלן - "פרשת יעקובי"; וכן ראה בהרחבה רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פד"י נ"ה (1) 201, 277ו' - 278א').
אולם, איני סבורה שיש לראות בעובדה שחלק ניכר מהמשאבים הכספיים לרכישת הבית מקורו בכספי האישה (ויוער, כי בעניין זה שוכנעתי שאכן כך הם פני הדברים) כדי להוליך למסקנה, לפיה תביעת הבעל לפירוק השיתוף בבית נגועה בחוסר תום לב.                                         
ג.     טענת האישה, לפיה סמיכות המועדים בין הכניסה לבית לבין הגשת התביעות היא המצביעה על חוסר תום הלב בהגשתן, אף היא חסרת כל בסיס. יודגש, כי המגרש עליו נבנה הבית נרכש עוד בשנת 1993 מספר שנים לפני פרוץ הסכסוך ותחילת ההליכים המשפטיים. מדובר בבני זוג, אשר, כאמור לעיל, עובר לתחילת ההליכים המשפטיים היו נשואים כ- 15 שנים, במהלכן נולדו לבני הזוג שני ילדים ושני בני הזוג עשו לרווחת הבית ולכלכלתו ככל יכולתם. טענת האישה, לפיה, מדובר במהלך מתוכנן לא הוכחה: נהפוך הוא, שוכנעתי, כי מדובר במהלך אשר נעשה על ידי שני בני הזוג לשיפור רמת חייהם ורמת חיי ילדיהם, מתוך תקווה של שניהם, כי הבית ישמש למגוריהם וחייהם העתידיים.

ד.     סבורני, כי בנסיבות המקרה דנן עקרון תום הלב מחייב דווקא להיעתר לתביעת הבעל ולהורות על פירוק השיתוף בבית כמבוקש. כך, למשל, סברו השופטים בפרשת יעקובי, כי בנסיבות המקרה שם, סירוב הבעל לאזן את מכלול הזכויות שנצברו בחיי הנישואין, מחד, ועמידתו על זכותו לפירוק השיתוף, מאידך, מהווה חוסר תום לב, המצדיק את עיכוב פירוק השיתוף עד להכרעה כוללת במכלול הזכויות ואיזונם.

בענייננו, כאמור לעיל, דווקא האשה היא זו אשר מעכבת את סידור הגט בין בני-הזוג ומבקשת לדחותו על מנת להמשיך וליהנות מזכותה ל"מדור ייחודי" ומטעם זה בלבד זאת כאשר ברור לכל כי חיי הנישואין של בני הזוג באו לקצם ולכל אורך הדיונים ניתן היה לחוש את תחושת המיאוס והטינה שהם רוחשים איש לרעהו. בנסיבות אלה יפים לענייננו דבריו של כב' השופט א. מצא בע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, דינים עליון נ"ב 282:

”בכל הנוגע לחלוקת משאבי הדיור מצויים בני הזוג במצב שהוא נוח להפליא למבקשת ומכביד מאוד על המשיב. דירת מגוריהם המרווחת (קוטג' בן חמישה חדרים) מצויה בחזקתה ומשמשת למגורי המבקשת והבת; בעוד המשיב מסתופף בדירה שכורה בת שני חדרים בה מתגוררים עמו שני הבנים. עיכוב ביצועו של פסק הדין כבקשת המבקשת, עלול להותיר מצב זה בעינו תקופה לא מבוטלת.
בהעדר מחלוקת שהמשיב זכאי לחלקו, בדירה המשותפת, אין למנוע ממנו מימוש פסק הדין שניתן לזכותו."

קל וחומר שיפים דברים אלה בענייננו, שעה שהבעל נושא במחצית מתשלומי ההלוואה, אינו גר בבית ונאלץ גם לשכור דירה למגוריו.

7.     מדור ספציפי
א.     כאמור לעיל, ביום 14.7.98, ניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי הצו הזמני בו הוטל עיקול על זכויות הצדדים בבית, וכן ניתן צו זמני, לפיו זכאית האישה לגור בבית כמדורה הספציפי עד למתן החלטה אחרת.               
ב.     בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי ביום 19.10.99 (נ/3) בדעת הרוב נקבע, בין השאר, כי:

”העיקול שהוטל על דירת הצדדים שנמצאת בגוש 6579 חלקה 17 ברעננה רח' שפינוזה 55 בטל.”

וכי:

”הצו שניתן למדור ספציפי על דירת הצדדים שנמצאת ברעננה רח' שפינוזה 55 מיום כ' תמוז תשנ"ח (14.7.1998) יישאר בתוקפו עד שהצדדים יגיעו לידי הסדר סופי בתביעות שביניהם, זה לאור המצוין בסעיף א' הנ"ל. פס"ד זה ניתן ברוב דעות.”

דעת המיעוט קבעה, כי:

”ועכ"פ אין מקום כלל לפסוק לאישה מדור ייחודי במקרה זה ובפרט שכל ענייני הרכוש ומזונות הילדים נדונים בערכאה אחרת ויש לדחות את תביעתה זו.”

ערעור שהגישו הבעל והאישה על פסק הדין נדחה. פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול (נ/4) קבע בהתייחסו לנושא המדור כדלקמן:

”אשר לערעורה של האישה, גם אותו יש לדחות. עניין העיקול שהוסר אינו גורם לאישה כל נזק, בזמן שיש לה צו על מדור ייחודי”

ג.     לטענת האישה, בהיות בית הדין הרבני הערכאה המוסמכת לדון בנושא מדורה, הרי, משניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין, הקובע את זכותה למדור ייחודי בבית, על בית משפט זה לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני ולעכב את הדיון בתביעה לפירוק השיתוף עד למתן החלטה אחרת על ידי בית הדין הרבני. למעשה, סמכה האישה טענותיה על פסק דינו של כב' הנשיא ד.ארבל (כתוארו אז) בת.א. (ת"א) 43172/93 פרייזר נ. פרייזר (לא פורסם) (להלן - "פרשת פרייזר") ועל פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5969/94 אקנין נ. ביה"ד הרבני, פ"ד נ (1) 370 (להלן - "פרשת אקנין").

ד.     השאלה שיש להידרש אליה היא, אפוא, האם פסק הדין של בית הדין הרבני מונע את הפעלת סמכותו של בית משפט זה ליתן החלטה בדבר פירוק השיתוף בענייננו? סבורני שהתשובה שלילית ואפרש טעמי:
אין חולק, כי בעת מתן הצו הזמני ופסק הדין של בית הדין הרבני הייתה תביעת הבעל לפירוק השיתוף תלויה ועומדת בפני בית משפט זה. אין גם חולק, כי תביעה זו הוגשה קודם לתביעת האישה למדור. קביעתו האמורה של בית הדין הרבני מהווה למעשה ניסיון לסכל את הפעלת סמכותו של בית משפט זה ליתן פסק דין בר ביצוע בתביעה שהוגשה לפניו כדין במסגרת סמכותו. כדברי כב' השופט מ. חשין בפרשת אקנין בעמ' 391:

”בעשותו כן, רוקן בית הדין הרבני מתוכן, הלכה למעשה - ובאורח נורמטיבי - את סמכותו של בית משפט השלום בתביעת החלוקה, וסיכל אפשרות ריאלית לפירוק שיתוף בין בני - זוג. יתר-על-כן: בית הדין הרבני הפקיע, הלכה למעשה, את זכות הקניין של הבעל בדירה, ופגע באחדות המשפט האזרחי כהילכת בבלי (3); שעל פי המשפט האזרחי הכללי לא קנתה האישה זכות "שעבוד" על דירת בני הזוג, והנה בענייננו כמו יצר בית הדין הרבני יש מאין."
     בפסק הדין בתמ"ש 8821/96 פורטנוי נ. פורטנוי (לא פורסם) קבע כב' השופט י. גייפמן, כי משהוקנתה לבית משפט זה בסעיף 40א לחוק המקרקעין סמכות להסדיר את מדורם של האישה והילדים בעת החלטתו בדבר פירוק השיתוף בדירה, נוצרו, למעשה שתי ערכאות האוחזות בסמכות מקבילה ושווה בנושא המדור - בית הדין הרבני, מחד, ובית משפט זה, מאידך. לפיכך, משהוגשה לבית משפט זה תביעה כדין לפירוק השיתוף, נשללת סמכותו של בית הדין הרבני לדון בנושא המדור בדירה נשוא התביעה לפירוק השיתוף.
דברים אלו נשענים למעשה על דברי כב' השופט א. גולדברג בפרשת אקנין לדבריו בעמ' 377:

”הנה כי כן, סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור, אם החליט על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג בדרך של מכירה, אינה עוד סמכות אגבית, אלא זו סמכות ראשה. נמצא, כי במקרה כזה, מחזיקות שתי ערכאות בסמכות שוות מעמד, זו שלה הסמכות לדון בנושא המדור, כנושא לעצמו, וזו בסמכותה לדון בנושא המדור במסגרת פירוק השיתוף.

שינוי זה שבחוק לא היה שעה שנתן בית הדין הרבני את פסק דינו (11.9.94), אולם הוא היה קיים בעת שניתנה החלטתו של בית הדין הרבני הגדול (3.4.95)".

ובהמשך (בעמ' 380):                                    
”בית משפט השלום מוסמך היה ללכת בדרך השנייה שהותוותה בפסק דין ראש חודש (ע"א 2626/90 הנ"ל) ולהחליט על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג ועל ביצוע הפירוק, על אף התביעה למדור שהייתה תלויה ועומדת בבית הדין הרבני. וודאי שבית משפט השלום מוסמך לעשות כן אחרי התיקון בחוק המקרקעין בו הוסף סעיף 40א. אולם משבחר בית משפט השלום לנקוט בדרך הראשונה שעמדה בפניו לפי הלכת ראש חודש, ודחה את הדיון עד לאחר החלטתו של בית הדין הרבני בתביעת המשיבה למדור, הרי שכיבוד הדדי של הערכאות מחייב, כי שעה שיבוא בית המשפט להחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירה (אם יחליט על פירוק השיתוף), לא יתעלם מהחלטתו של בית הדין הרבני, שניתנה ראשונה."

צא ולמד, לא ראשוניות מועד מתן ההחלטה היא זו אשר הכריעה את הכף בפרשת אקנין אלא העובדה שבית המשפט הוא זה שבחר להפנות את ההכרעה בנושא המדור לבית הדין הרבני ודחה הדיון עד לאחר החלטתו.
דברי כב' השופט א. גולדברג שצוטטו לעיל הם הנותנים, כי אם וככל שלא הייתה פניה כאמור והוגשה לבית המשפט תביעה לפירוק השיתוף, הרי אין בפנייה לבית הדין הרבני בתביעה למדור, לאחר מועד זה, לשלול סמכותו של בית המשפט להורות על פירוק השיתוף והסדרת נושא המדור במסגרת סמכותו.
ו.     מבלי להישמע כמתנשאת או כמטיפה בשער, סבורני, כי אין ספק, כי בהעדר פנייה מבית המשפט לבית הדין הרבני דווקא על בית הדין הרבני היה מוטל לעכב את הדיון בתובענת האישה מכוח עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות עד לאחר החלטת בית משפט זה בתביעה לפירוק השיתוף. וכדברי כב' השופט מ. אלון בבד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פד"י ל"ח(1) 365, 398, (אשר אומצו בפסק דינו של כבוד השופט א. גולדברג בפרשת ראש חודש):

”כיבוד הדדי זה, אינו עניין של נימוסים תקינים והגנה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של עניני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית. מכאן כי החלטתו של בית משפט השלום, אשר היה הראשון שנתן בסמכות את החלטתו בעניין המדור, ראויה הייתה שתכובד על ידי בית הדין הרבני, אם אמנם ידע עליה.”

לעניין זה יפים גם דברי כב' הנשיא מ. שמגר (כתוארו אז) בבר"ע 2598/91 וולפסון נ. וולפסון, פ"ד מה (5) 816:

”זאת ועוד, ההליך בבית משפט השלום היה ראשון ואין לטפח את הנטייה של הפרקליטים, הבאה לידי ביטוי בולט בתחום של סכסוכי משפחה, לפתוח בהליכים מקבילים ולקיימם במספר ערכאות משפטיות בעת ובעונה אחת, וכל המרבה בכך רואה עצמו משובח.
שלב הדיוני בו נמצא העניין שבפנינו, היינו כאשר בית משפט השלום החל בדיון וקבע מועד להמשכו, צריך היה לתת להתדיינות המשפטית להתקדם במהלכה הרגיל..."

(ראה, גם ד"ר א. רוזן צבי, ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב - תשנ"ג, עמ' 272).

העובדה שבית הדין הרבני בחר להתעלם מקיומה של תביעת הבעל בפני בית משפט זה ולהחליט את שהחליט, אין בה כדי לחסום את דרכו של בית המשפט להחליט בתובענה על פי הדין או לחייבו לעכב החלטתו בשל עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות.

ז.     עוד יצוין, כי בפרשת אקנין קבע השופט מ. חשין, כי יש לראות את החלטת בית הדין הרבני בדבר מדור ספציפי כהסדר זמני שיהיה תקף עד להחלטת בית המשפט האזרחי על פירוק השיתוף בדירה. אמנם גישה זו לא אומצה באותו מקרה, אולם יש לאבחן המקרה קא עסקינן מנסיבותיה בפרשת אקנין, באשר במקרה קא עסקינן קבע בית הדין הרבני, במפורש, כי החלטתו היא עד לאחר שהצדדים יגיעו להסדר סופי בתביעות שביניהם. לפיכך, סבורני, כי משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בכוחות עצמם, יש לראות פסק דין זה כהסדר סופי (בכפוף כמובן לזכות הערעור) של התביעות שביניהם.

ח.     אשר לפרשת פרייזר, לדעתי, יש לאבחן את פרשת פרייזר מהמקרה קא עסקינן. בפרשת פרייזר ניתן צו מניעה, האוסר על הבעל למכור את זכויותיו בדירה. בענייננו כל שניתן הוא צו המקנה לאישה מדור ייחודי בדירה "עד שהצדדים יגיעו לידי הסדר סופי בתביעות שביניהם".

ט.     בסיכומיו עתר הבעל, כי בית המשפט ייתן צו לרשם המקרקעין בפתח תקווה למחוק את הערת האזהרה אשר נרשמה בהתאם להחלטת בית הדין הרבני לפיה ניתן לרשום הצו בדבר המדור הייחודי בלשכת רישום המקרקעין. איני סבורה, כי בית משפט זה מוסמך ליצן הוראה בדבר מחיקת הערה שנרשמה על פי החלטת בית הדין הרבני, ובעניין זה מחייב גם עקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות, כי החלטה ברוח זו תינתן על ידי בית הדין אשר להבטחת ביצוע צוויו נרשמה ההערה.

8.      סעיף 40א לחוק המקרקעין
א.     לטענת האישה, סעיף 40א לחוק המקרקעין מחייב את הבעל להבטיח לאישה ולילדים מדור זהה למדור בו התגוררו קודם לפירוק השיתוף. לפיכך, אם חלילה יימכר הבית לפני הגיע הבן לגיל 18 יהא על הבעל לשאת במלוא דמי השכירות של שכירת בית מקביל ברעננה וזאת עד אשר ימלאו לבן 18 שנה.

ב.     סעיף 40א לחוק המקרקעין קובע, כי ביצוע מכירת דירת מגורים בהליך של פירוק השיתוף יעוכב:

”כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם לתקופה שיקבע".

יובהר מיד, כי על פי סעיף זה אין לעכב את פירוק השיתוף, אלא ביצוע המכירה יעוכב עד להבטחת הסדר מגורים אחר המתאים לצורכי הילדים. כמו כן, על פי הוראת הסעיף אין חובה להבטיח את מדורם של האישה והילדים, לכל תקופת היות הילדים קטינים ובוודאי שאין חובה על פיו להבטיח את מדורם לאחר שיבגרו.

ג.     סבורני, כי האישה לא דקא פרותא בפירוש ההלכות החלות בנושא. עיון בפסקי הדין מצביע ומלמד, כי, בבוא בית המשפט לבחון שאלת חיוב הבעל במדורם של אישה וילדים, על בית המשפט להתחשב בעובדה, כי תמורת בית המגורים תחולק בין בני הזוג ויש להתחשב בפרות האישה על חלקה בתמורה בעת חיוב הבעל במדור (ראה ע"א 596/89 לוי חקק נ' לוי חקק, פד"י מ"ה (4) 749).

עוד על בית המשפט לזכור, כי בעקבות הפירוד בין בני הזוג ועזיבת הבעל את הבית, אין האישה והילדים זקוקים עוד לבית באותו גודל וניתן להביא בחשבון את העובדה שמספר הנפשות פחת (ראה ע"א 3756/90 קרסו נ. קרסו, דינים עליון, י, 172 וכן ע"א 735/89 נתיב נ. נתיב, פ"ד מה (3) 3; ת"א (ת"א) 1018/91 מלכה נ' מלכה, דינים מחוזי כ"ו (7) 11).

9.     בנסיבות אלה, בכוונתי להורות על פירוק השיתוף בבית בדרך של מכירתו בשוק חופשי ממוכר מרצון לקונה מרצון, כשזכויות בני-הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו, לרבות מזכויות האישה והילדים.

לצורך ביצוע האמור לעיל, בכוונתי למנות את באי כוח בעלי הדין ככונסי נכסים, אולם, היה ויתברר כי כונסי הנכסים אינם משתפים פעולה ימונה כונס נכסים נייטרלי.

כונסי הנכסים יפעלו לקבלת חוות-דעת של שמאי מקרקעין מוסמך (לאחר שיוודאו, כי עלות חווה"ד סבירה ומקובלת) ויפרסמו מודעות בשני עיתונים יומיים; למותר לציין, כי עם קבלת הצעות לרכישת הדירה יקיימו כונסי הנכסים התמחרות, בה יוכלו להשתתף גם בני-הזוג. תנאי להשתתפות מציע בהתמחרות יהיה הפקדת סכום (או ערבות בנקאית על סכום), המהווה לפחות 5% מסכום ההצעה. בני-הזוג יהיו פטורים מהפקדה כאמור. במועד הדיון בבקשה לאישור המכירה יטענו בעלי הדין את טענותיהם בעניין הדרכים להבטחת מדורם של האישה והילדים.

10.     חלוקה לא שווה של התמורה
לטענת האישה בפסיקת בית המשפט המחוזי נקבע, כי בהעדר איזון בהשקעות של בני הזוג ברכישת נכס, יכול וחלוקת כספי התמורה (אם אכן יפורק השיתוף בנכס), יבוצע באופן שונה מהרישומים.
הטענה נטענה בעלמא, מבלי שהאישה הפנתה לאסמכתא כלשהי בעניין זה, ולדעתי לא בכדי נעשה הדבר, אלא משום שאין כל בסיס משפטי לטענה.

11.     לעניין המיטלטלין -
א.     הבעל עתר לבית המשפט להורות על חלוקה בעין של תכולת הבית. בסיכומיה התעלמה האישה מעתירה זו והתייחסה לה בסיכומי התשובה בלבד. לטענת האישה, עתירת הבעל מתעלמת מטענות האישה בכתב ההגנה המתוקן, המתייחסות לנשוא המיטלטלין ואשר על פיהן חלק מהמיטלטלין אינם קיימים כלל ועיקר, חלקם התקבל כמתנה על ידי האישה, בין מהוריה ובין מבעלה הראשון, חלקם נלקח על ידי הבעל וחלקם אינם ברי חלוקה, כמו, למשל חפצי הילדים.
בנוסף, לטענתה, המיטלטלין חולקו פעמיים במהלך ההליכים המשפטיים, הן בהחלטת כב' הרשמת מיום 13.10.98 והן בהחלטתי מיום 27.12.99 (להלן - "ההחלטות").
עוד לטענתה, כלי הבית מהווים חלק ממדורה של האישה שעל הבעל לספק לה.                                                  
ב.     עיון בפרוטוקול הדיונים ילמדנו, כי האישה לא נחקרה אודות האמור בסעיף 32 לכתב ההגנה המתוקן. יתר על כן, בתצהיר עדותו הראשית לא הביא הבעל גרסה משלו אודות טענות האישה באשר למקור הפריטים המפורטים בכתב ההגנה המתוקן והבעלות עליהם.                    
ג.     בנסיבות אלה, בכוונתי להורות, על חלוקת המיטלטלין בין בני הזוג בכפוף לכך שכל הפריטים אשר בכתב ההגנה המתוקן טענה האישה, כי התקבלו על ידה במתנה, בין עובר לנישואין ובין לאחריהם לא יחולקו בין בני הזוג. יתרת המיטלטלין תחולק בחלקים שווים בין בני הזוג.
מובן, כי בחלוקת המיטלטלין יילקח בחשבון שווי המיטלטלין אשר הוצאו על ידי הבעל בהתאם להחלטות.
יתר על כן, במסגרת פירוק השיתוף אין מניעה, כי פריטי הריהוט המצויים בחדרי הילדים והעומדים לשימושם יישארו בחזקת האישה ובבעלותה ובלבד ששווים יאוזן בין בני הזוג. בטענת האישה, כי מדובר בפריטים שאינם יכולים להיות נתונים לחלוקה בין בעלי הדין, אין ממש.               
ד.     טענת האישה, כי אין להורות על פירוק כלי הבית, בהיותם חלק ממדורה של האישה, נטענה בעלמא ולא ברור מכוח מה מצפה האישה, כי בית המשפט יקבע כאמור לאחר שבית הדין הרבני, אשר לו הקנתה האישה את הסמכות לדון בנושא מדורה, לא נדרש ולא התייחס כלל לעניין זה בפסקי הדין אשר ניתנו על ידו.                                    
ה.     בנסיבות אלה ולאור סעיף 10 לחוק המיטלטלין, בכוונתי להורות, כי כונסי הנכסים יפעלו גם לחלוקת תכולת הבית בין בעלי הדין בחלקים שווים ביניהם בהתאם להוראות שפורטו בפסק דין זה לעיל. אם לא יגיעו בני הזוג או כונסי הנכסים להסכמה בעניין זה לצורך זה יפנו כונסי הנכסים לשמאי, אשר יעריך את תכולת הבית, לרבות הפריטים אותם נטל הנתבע בהתאם להחלטות.

התביעה הרכושית
1.     בתביעתה בתמ"ש 41002/98 עתרה האישה לשלושה סעדים עיקריים:
לצוות על הבעל לגלות לה בתצהיר (בצירוף אישורים ומסמכים) את כל הזכויות הקיימות לו ו/או הנמצאות בשליטתו ו/או המוחזקות בעבורו ו/או מטעמו, לרבות זכויות שהיו ברשותו ו/או בשליטתו ואשר יצאו משליטתו בששת החודשים שקדמו להגשת התביעה, תוך שיפורט בצד כל זכות פירוטה, מיקומה, שוויה ושיעורה;
לאסור על הבעל לעשות כל דיס פוזיציה בזכויותיו מכל מין וסוג שהוא לרבות אלה שפורטו בכתב התביעה ולרבות אלו אשר פירוטן יימסר על ידו כאמור לעיל;
להצהיר ולקבוע, כי האישה זכאית למחצית מכל הזכויות המפורטות לעיל בפרשת התביעה ואלה אשר פירוטן יימסר על ידו כאמור לעיל ובמידת הצורך לחייבו להעבירן לידיה בפועל.
2.     בסיכומיו, ציין הבעל, כי נתן הסכמתו לאיזון המשאבים כבר בכתב הגנתו אולם, למען הדיוק יודגש, כי הסכמה זו הייתה הסכמה "בחצי פה" וכי למעשה בכתב הגנתו עתר הבעל לדחיית התביעה בשל כל הטעמים שפורטו בה. עם זאת, אכן, במהלך הדיונים ובסיכומיו הסכים הבעל למעשה לאיזון משאבים בזכויות אשר נצברו על ידו במהלך התקופה שמיום הנישואין ועד למועד אשר יקבע על ידי בית המשפט כמועד הקרע בהתאם לאחת מהחלופות שצוינו על ידו כאשר מימוש הזכויות יהיה ביום בו תגמל כל זכות וזכות.
יתר על כן, הבעל טען ובצדק, כי במסגרת איזון המשאבים בין בעלי הדין יש לקחת בחשבון גם את הזכויות שנצברו על ידי האישה במהלך התקופה קא עסקינן.
3.     בסיכומיה לא התייחסה האישה לשאלה לאיזה מועד יש לעשות את האיזון והותירה למעשה הדבר לשיקול דעתו של בית המשפט. שיקול דעת זה נתון לבית המשפט גם מכוח הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, בתשל"ד-1984 (להלן - "חוק יחסי ממון") הקובע:                                   
     ”ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין גירושין - לעשות אחד או יותר מאלה: …
ׁ     (3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים בשעת פקיעת הנישואין, אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע."

בענייננו לאור התביעות השונות שהוגשו בין בני הזוג ולאור העובדה שהחל ממועד סמוך להגשת התביעות בני הזוג אינם מתגוררים עוד יחדיו ואין בניהם כל קשר, למעט ההליכים המשפטיים, סבורני שיש לקבוע כי מועד הקרע לעניין איזון המשאבים יהא יום הגשת התביעה לפירוק השיתוף לבית משפט זה, דהיינו, 28.5.98.

4.     אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי במהלך התקופה, קא עסקינן, צבר הבעל את הזכויות דלקמן:

א.     זכויות סוציאליות בתעשייה האווירית בע"מ.

ב.     זכות פנסיה ב"מבטחים" בע"מ.

ג.     זכויות בקופת גמל של עובדי התעשייה האווירית בע"מ.

ד.     זכויות בקרן השתלמות למהנדסים.

ה.     זכויות בקרן מחקר דולרית.

ו.     זכויות בקופות גמל שונות שליד בנק הפועלים בע"מ לרבות קופת הגמל "גדיש", יתר ג' ויתר ד'.

ז.     מכונית מסוג דייהטסו מ.ר. 71-072 -07 (להלן - "הדייהטסו").

ח.     מחצית הזכויות במכונית מסוג מזדה לנטיס מס' רישוי 69013-29 (להלן - "המזדה").
במקביל צברה האישה את הזכויות דלקמן:
א.     זכות לפנסיה ב"מבטחים" בע"מ.
ב.     זכויות בקרן השתלמות למורים.
     
ג.     מחצית הזכויות במכונית המזדה.                              
5.     בטרם אדרש למחלוקות שבין בעלי הדין אקדים ואציין, כי לעניין המכוניות, הרי, למעשה, הסכימו בעלי הדין, כי שתי המכוניות מהוות חלק מהרכוש המשותף (סעיף 23 לסיכומי הבעל) וכי המצב הקיים לפיו מכונית הדייהטסו תישאר בחזקת האישה ובשימושה ומכונית המזדה בחזקתו ושימושו של הבעל. לפיכך, במסגרת איזון המשאבים, יש מקום לשום את שווי המכוניות ולאזן את שווים בין בעלי הדין תוך הסדרת רישום הבעלות כך שמכונית הדייהטסו תהא בבעלות האישה ומכונית המזדה בבעלות הבעל והצדדים ישלמו זה לזו תשלומי איזון אם וככל שיידרש.

6.     לטענת הבעל (סעיף 29 לסיכומיו), זכות האישה למחצית הזכויות אשר נצברו על ידו מוגבלת לזכויות שנצברו במהלך התקופה שמיום נשואי בני הזוג ועד ליום הקרע בלבד. האישה לא טענה כל טענה מפורשת לפיה יש לסטות מהכלל האמור, אולם ניתן ללמוד על טענתה זאת מעתירתה לחלוקת כל הכספים שהצטברו עד למועד הקרע ללא התייחסות למועד תחילת צבירתם. (לעניין סמכות בימ"ש לסטות מהעיקרון לפיו אין לפסוק סעד שלא נתבע ראה ע"א 3780/94 פלוני נ. לינדבאום אורה, דינים עליון נז 129 פסקה 6 לפסק הדין).

7.     אכן, חוק יחסי ממון מגדיר את התקופה לצורך איזון המשאבים כתקופה שתחילתה ביום נשואי בני הזוג. יתר על כן, סעיף 8 לחוק שכותרתו סמכויות מיוחדות אינו כולל אפשרות להכללת נכסים שנצברו לפני מועד הנישואין כברי איזון. אולם, לדעתי, בענייננו, על אף האמור לעיל, רשאי בית המשפט להורות, כי האיזון יעשה בכל הזכויות שנצברו על ידי הבעל לרבות אלו שנצברו עובר לנשואי בני הזוג ואבאר דברי.
סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מקנה לבית המשפט שיקול דעת לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע. המחוקק לא הגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. (ראה פרופ' א. רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, (פירסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב) 353-352).
בבוא בית המשפט לבחון את אופן איזון הנכסים על בית המשפט להחיל בין השאר גם את עקרון תום הלב. כפי שנפסק בשורה ארוכה של פסקי דין עקרון זה משתרע גם על פעולות משפטיות וכדברי כב' הנשיא א. ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון, פד"י נ"ה (1) 199, 275:                                        
”תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), (להלן: חוק החוזים) הוא עיקרון "מלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (53), בעמ' 708… כך, למשל, הוא חל בכל תחומי הקודיפיקציה האזרחית החדשה... ככלל שתיקתו של חוק פלוני בדבר תום הלב, והסדר חלקי של חוק אלמוני בסוגיית תום הלב, אין בהם כדי לשלול את תחולתו הכללית של עקרון תום הלב."                              
לעניין משמעות העיקרון מוסיף כב' הנשיא א. ברק וקובע, עמ' 279 מול האותיות ד' - ה':
”...עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך; אדם לאדם - אדם (ראה פרשת שירותי תחבורה (26), בעמ' 834). מידת ההגינות מושפעת ממכלול נרחב של שיקולים. בין אלה מצויים, ראשית, שיקולים הקשורים לאופי האינטרס העצמי ("אופי המשאב" במי נוחו של דגן, במאמרו הנ"ל (87), בעמ' 58). סוג שני של שיקולים סובב סביב מהות היחס עם זולת וסביב מידת ציפיותיו והסתמכותו ("ההכשר החברתי" במינוחו של דגן, במאמרו הנ"ל (87), בעמ' 60). בעניין זה יש להתחשב בשאלה אם מתן פיצוי עשוי להוות תרופה מספיקה בגין הפגיעה בקניין. סוג שלישי של שיקולים נוגע למידת הפגיעה באינטרס העצמי היקפה של ההגינות הנדרשת הוא פרי איזון בין שיקולים אלה ואחרים. על השופט לעמת השיקולים השונים אלה עם אלה. עליו לקבוע ידו של מי על העליונה".
בענייננו, אף כי בפסק הדין נמנעתי מלערוך התחשבנות מדוקדקת של חלקו של אחד מבני הזוג במימון רכישת הבית שוכנעתי מעבר לכל ספק, כי חלק ניכר ממימון רכישת הבית מקורו ברכושה של האישה מלפני הנישואין, הן תמורת הדירה והן פירותיה. בנסיבות אלה סבורני, כי טענת הבעל לאי הכללת הזכויות שנצברו על ידו עובר לנשואי בני הזוג ויודגש, כי מדובר בזכויות כספיות מצומצמות בלבד, נגועה בחוסר תום לב.
     לפיכך, בהתחשב בשיקול הדעת שהוקנה לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון יש לקבוע, כי הזכויות תאוזנה ללא קשר למועד תחילת צבירתן.

8.     בנוסף, הוסיף הבעל וטען, כי אין להתייחס לזכויות אשר נמשכו על ידו לפני פרוץ הסכסוך ואשר פורטו בסעיף 127 לסיכומי האישה. נראה, כי טענה זו בדין יסודה. בסיכומיה פירטה האישה את שווי הזכויות האמורות ליום משיכתם אולם, לא ברור מה רבותא ראתה בפירוט זה. לא הוכח ולא נטען, כי הסכומים נמשכו לצרכיו האישיים של הבעל או כי הוברחו ואיני רואה כל מקום להכללתם במסגרת איזון המשאבים.

9.     עוד הוסיף וטען הבעל, כי לצורך איזון המשאבים יש לשום את שווי זכויות האישה בתקופה הרלבנטית ולחייבו לשלם רק את מחצית ההפרש בין שווי הזכויות. אף טענה זו בדין יסודה ולמעשה הביעה האישה את הסכמתה העקרונית לכך.          
10.     המחלוקת בין בני הזוג התמקדה בעיקרה בארבעה נושאים בלבד:

א.     האם יש לאזן את זכויות האישה ב"קרן ההשתלמות";
ב.     האם יש לאזן את זכויות הבעל בקרן מחקר דולרית;
ג.     האם יש לחייב הנתבע לשלם לאישה מחצית הסך של 56,816 ש"ח אשר נמשכו על ידו מבנק הפועלים, יהוד;
ד.     האם יש לחייב את הבעל להבהיר מה עלה בגורל הסך של 42,000 $ אשר נותרו לטענת התובעת מהכספים שעמדו לרשות הצדדים למימון עליות בניית הבית (סעיף 132 לסיכומי התובעת);

אבחן המחלוקות כסדרן

10.     אשר לכספי קרן המחקר הדולרית וקרן ההשתלמות -
לטענת הבעל, אין לכלול במסגרת איזון המשאבים את הכספים אשר נצברו בשמו ב"קרן מחקר דולרית". לטענתו, המדובר בזכות שאיננה קיימת בחשבון בנק כלשהו על שמו אלא נצברת לזכותו בספרי המעסיק בלבד. מטרת הכספים היא לממן השתלמויות בחו"ל בהיקף של 6,000 $ לשנה. אמנם, לעיתים ובאישור המעסיק ניתן לפדות הכספים אולם, מימוש הזכות בדרך זו כרוך בהפסד ניכר באשר הכספים מחויבים ב- 50% מס. אין המדובר בזכות סוציאלית במסגרת תנאי העבודה או לחילופין הטבת שכר. (ראה, עדות הבעל, פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00, עמ' 21 -22).
מנגד, טענה האישה, שאין לכלול את הכספים שנצברו לזכותה בקרן ההשתלמות באשר אלו ניתנים למימוש לצורך שנת שבתון בלבד (ראה, עדות האישה, פרוטוקול הדיון מיום 6.6.99 עמ' 12- 13).
לדעתי, יש לדחות טענות שני בעלי הדין.
בשורה של פסקי דין, אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון, הוכרו נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כנכסים ברי- שיתוף וברי- איזון (ראה, למשל, ע"א 841/87 רון נ. רון, פ"ד מה (3) 793; ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי, פ"ד מו(1) 602; ע"א 694/92, אורון נ. אורון, פ"ד מז(3) 758). בין נכסים אלו נכללת גם הזכות לקרן השתלמות. אכן, קיימות מגוון של קרנות השתלמות חלקן קרנות חיצוניות למעביד, חלקן מהוות חלק מהמעביד, חלקן מגבילות את הצרכים להם יכול העובד למשוך הכספים וחלקן אינן מגבילות האמור.
השאלה, האם יש מקום להבחין בין הסוגים השונים של קרנות השתלמות, נידונה על ידי בית המשפט העליון בהרחבה בפסקי הדין אשר ניתנו בע"א 775/81 נציב מס הכנסה נ. ד"ר מ. בר זאב, פ"ד לט (1) 579 וד"נ 9/85 נציב מס הכנסה נ. ד"ר מ. בר זאב, פ"ד מ (4) 351. אמנם הדיון בפסקי דין אלו נסב סביב שאלת החיוב במס של הכספים להם זכאי הנישום מהקרן אולם, אין ספק, שמניתוח מהות קרן ההשתלמות והיחס המשפטי לקרן ניתן ללמוד גם לענייננו. וכך קובע כב' הנשיא (כתוארו אז) מ. שמגר, בד"נ 9/85 הנ"ל (פסקה 8 לפסק דינו):
"אוסיף כי קרן ההשתלמות היא חלק ממכלול היחסים שבין עובד ומעביד, ואף שיעור הסכום המופרש אליה נקבע במשא והמתן על השכר. לצורך ההשתלמות, שהיא הוצאה ליצור הכנסה, אין חשיבות רבה לקיומה של הקרן; עיקר חשיבותה לעובד מתמצית בנכונות לדחות קבלת חלק מהשכר ביחד עם הפטור על הסכום הנדחה. זהו מעין חיסכון של העובד, אם אצל המעביד ואם אצל גוף הנפרד ממנו. המחוקק לא ראה להפריד בין סוגים שונים של קרנות השתלמות; איני סבור שיש לעשות זאת גם בדרך של פרשנות שיפוטית."
(ההדגשה שלי - ח.ר.ר.).
לשלמות התמונה יצוין, כי בפסק הדין בפרשת ד"ר מ. בר זאב נידונו מהות הזכויות ב"קרן המחקר הדולרית" נשוא פסק דין זה. כל השופטים הסכימו, כי זיכוי חשבונו של הנישום בספרי הקרן די בו כדי שהדבר יחשב כתשלום לעובד ויראו בעובד כבעל הסכום שהצטבר לזכותו ברישומי הקרן (ראה, למשל, דברי כב' השופט ש. לוין בע"א 775/81, פסקה 3 לפסק דינו).
משהורינו, כי זקיפת ו/או הפרשת סכומים לקרן השתלמות מהווה חלק מהכנסות העובד מעבודתו אשר קבלתן נדחית, הרי מדובר למעשה ב"חסכון" המהווה חלק מהנכסים המשפחתיים שיש לאזנם העובדה שדרך המימוש של הכספים הוגבלה יש בה כדי להשפיע על שווי הזכות לאיזון. כך, למשל, ברור הוא שאם משיכת הכספים במזומן גורמת לחיוב כלשהו במס הרי הזכות שתעמוד לחלוקה תהא בניכוי המס שיש לשלם במקרה של מימוש כאמור, אולם, אין בה כדי לגרוע מהיות הנכס בר איזון.
     לפיכך, בכוונתי לקבוע, כי הבעל זכאי לקבל את מחצית הזכויות שנצברו לזכויות האשה בקרן ההשתלמות וכי האשה זכאית לקבל את מחצית הזכויות שנצברו לזכויות הבעל בקרן מחקר דולרית במועד בו ניתן לממשן ובהתאם לתנאי המימוש.
11.     אשר למחצית הסך של 56,816 ש"ח -
לטענת האישה (סעיף 129 לסיכומיה), הבעל פירט, כי עם סגירת החשבון בבנק הפועלים, סניף יהוד, אשר התנהל בשמו הוא, משך מהחשבון סך של 56,816 ש"ח ויש לחייבו להחזיר לאישה מחצית הסך האמור כשהוא משוערך מיום משיכתו 12.4.98. בהתייחסו לטענות האישה לעניין זה בסיכומיו, טען הבעל, בין השאר, (סעיף 27), כי "כל הפדיונות הופקדו לבסוף בחשבונות הבנק בדיסקונט ת"א ובהפועלים ביהוד, וכי לא נעלם או נסתר דבר (ראה סעיף 3.22 לעיל)."
והנה דווקא בסעיף 3.22 שב הבעל ומודה במשיכת יתרת החשבון ונטילתה לעצמו ודברים אלו שבים ועולים מהאמור בסעיף 3.24 לסיכומיו. כך, לדבריו (סעיף 3.22):
"בהמשך העביר התובע לבנק הפועלים ביהוד גם את קופות הגמל האישיות שלו, "גדיש" ו"קרן אור" אשר נפדו שם ב- 8.5.97, ונמשכו ע"י התובע עת סגר את חשבונו שם."
ובסעיף 3.24:
"בחודש אפריל 1998 גמלה החלטה בלב התובע להתגרש מהנתבעת.
התובע סגר את חשבון הבנק ביהוד ומשך את יתר המזומנים שהיו בחשבון, בסך 56,816.50 ש"ח ב-12.4.98 ...."
צא ולמד, דווקא בסעיפים אלו מודה הבעל במשיכת הכספים הנטענת. הבעל לא טען, כי מחצית הכספים הועברה לאישה ואין ספק, כי מיטיב היה לעשות אילו הודה בזכות האישה למחצית הסך האמור וחוסך התייחסות לאמור בפסק הדין.
לפיכך, בכוונתי להורות לבעל לשלם לידי האישה את מחצית הסך האמור בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום משיכתם, 12.4.98.

12.     אשר לעתירה לברר מה עלה בגורל הכספים מן השיק העצמי שהבעל טען כי שולמו למוכר הקרקע (סעיף 132 לסיכומי האישה) -
יש לדחות דרישה זו. בעדותו העיד הבעל, כי מסר את הכספים לידי בעלי הקרקע במשרד עו"ד גד חלד (פרוטוקול הדיון מיום 17.10.00, עמ' 4). עדות הבעל בעניין זה הייתה אמינה ומהימנה. מנגד עדות האישה בשאלת עלות המגרש ותשלום הסך האמור לידי בעלי הקרקע (ראה למשל, פרוטוקול הדיון מיום 6.6.99) הייתה מיתממת ובלתי מהימנה.
אשר לטענה, לפיה יש לחייב את הבעל להסביר את הפער בין עלויות מימון רכישת המגרש ובניית הבית לבין הכספים שעמדו לרשות הצדדים לצורך מימונם. אכן, כטענת האישה דווקא החישובים אשר ערך הבעל בדקדקנות יתרה אודות הכספים שעמדו לזכות בני הזוג למימון רכישת המגרש ומימון הבניה, מחד ועליות פעולות אלו מאידך (סעיף 8.12 לסיכומיו), מורים, כי לבני הזוג הייתה אמורה להישאר יתרת זכות בסך של כ-42,000 $ בתום בניית הבית. אולם, נראה כי נעלמו מעיני האישה טענות הבעל לפיהן במהלך התקופה שבין השנים 1993 לבין השנים 1998 רכשו בני הזוג מוצרים שונים לצורך קיום משק הבית ורמת חיי המשפחה בסך של 194,967 ש"ח (ראה סעיף 9 לתצהיר הבעל).
הנני סבורה, כי במסגרת חיי משפחה לא ניתן לדרוש מבן זוג לנהל מערכת של הנהלת חשבונות בכל שלב ושלב של חיי הנישואין על מנת שבבוא היום יוכל ליתן דין וחשבון בכל רכישה והוצאה שהוצאה על ידו קו"ח שעה שמדובר בבניית בית או שיפוצו. אוסיף ואציין, כי בעדותו שב הנתבע שב וציין, כי אין בידיו קבלות המעידות על ההוצאות השונות בהם עמדו בני הזוג לצורך בניית הבית והדגיש כי תיק הקבלות נמצא בידי האישה אשר בחרה להציג קבלות סלקטיביות וחלקיות. עדות הנתבע בעניין זה הייתה אמינה ומהימנה (עמ' 8).

מנגד יודגש, כי עדות האישה לפיה כספי המשכנתא נלקחו לכיסו הפרטי של הבעל נשמעה בלתי מהימנה ובלתי סבירה.

לפיכך, בכוונתי לדחות העתירה בעניין זה.

אשר על כן
1.     באשר לתביעה למזונות הנני מורה כדלקמן:

א.     החל מיום הגשת התביעה 8.7.98 ישא האב וישלם לידי האם עבור מזונות הילדים סך של 3,650 ₪ לחודש.

ב.      דמי המזונות ישולמו החל מיום 8.7.98 ב-8 תשלומים לכל חודש מראש.

ג.     דמי המזונות ישולמו עד הגיע כל אחד מהילדים לגיל 18 או סיימו בי"ס תיכון המאוחר מביניהם.

ד.     דמי המזונות יהיו צמודים לשיעור עליית מדד המחירים לצרכן. עדכון דמי המזונות ייעשה אחת ל-3 חודשים, ללא תשלום הפרשים למפרע.
המדד הבסיסי לעדכון דמי המזונות הוא מדד חודש מאי 98 אשר פורסם ביום 15.6.98.

ה.     פיגור תשלום דמי המזונות יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ו.     קצבת הילדים של המוסד לביטוח לאומי תשולם לידי האם ותיווסף על דמי המזונות החודשיים.

ז.     בנוסף, ישא האב במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות שאינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי הממלכתי ואשר יהא אישור רפואי בכתב בדבר נחיצותן לרבות, יישור שיניים. חלקו של האב ישולם תוך 15 יום מיום שתוצג בפניו חשבונית מס או אישור בדבר ההוצאה וכן אישור בדבר נחיצות הטיפול. למען הסר ספק, האב יהיה רשאי לקזז מחיוביו בעניין טיפול השיניים לבן את מחצית הסכום ששולם על ידו בגין הטיפול האורטודנטי לבת.

2.     באשר לתביעה לפירוק שיתוף הנני מורה כדלקמן:

א.     ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בזכויות בני הזוג בבית בדרך של מכירתו בשוק החופשי כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וזכויות בני הזוג בה נקיות מכל זכויות של צד שלישי כלשהו.

ב.     הנני ממנה את באי כוח בעלי הדין, עו"ד נ. שלם ועו"ד י. בר שלטון (להלן - "כונסי הנכסים") ככונסי נכסים למכירתו של הבית וכן לחלוקת המטלטל טין כמפורט בפסק הדין.

ג.     כונסי הנכסים יפעלו לקבל חוות דעת של שמאי מקרקעין מוסמך (לאחר שיוודאו, כי עלות חווה"ד סבירה ומקובלת) ויפורסמו מודעות בשני עיתונים יומיים. עם קבלת הצעות לרכישת הבית יקיימו כונסי הנכסים התמחרות, בה יוכלו להשתתף גם בני הזוג, הכל כאמור בפסק דין זה לעיל.

ד.     בשכר טרחת השמאי יישאו בני הזוג חלקים שווים ביניהם.

ה.     במועד שיקבע לאישור הסכם המכר תידון שאלת הבטחת מדורם של הילדים.

3.     באשר לתביעה הרכושית הנני מורה כדלקמן:

א.     ניתן בזה פס"ד המצהיר, כי הזכויות במכונית הדייהטסו משותפת לשני בני הזוג. כונסי הנכסים יפנו לשמאי לצורך קבלת שומה בדבר שווין של מכונית הדייהטסו ומכונית המזדה. וכן ובכפוף לאמור להלן יפעלו לרישום הבעלות במכונית כך שמכונית הדייהטסו תרשם בשם האשה ומכונית המזדה בשם הבעל. האישה תשלם לבעל את מחצית ההפרש בשווי בין שתי המכוניות בהתאם לחות דעת השמאי.

ב.     כ"א מבני הזוג זכאי למחצית הזכויות אשר נצברו על ידי משנהו אצל הגורמים שפורטו בסעיף 4 לפרק בפסק הדין הדן בתביעה הרכושית מתחילת צבירתם ועד ליום הקרע, לרבות ומבלי למעט זכויות הבעל בקרן מחקר דולרית.

ג.     כונסי הנכסים ידווחו לביהמ"ש תוך 90 יום מיום קבלת פסה"ד על התקדמות הליכי הכינוס.

4. א.      האישה תשלם לבעל שכ"ט עו"ד בגין התביעה לפירוק השיתוף סך של 16,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ב.     הבעל ישלם לידי האישה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כדלקמן:

  1.      בתביעה למזונות סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.               
  2.      בתביעה להשבה סך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.                                   
  3.      בתביעה הרכושית סך של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


ג.     שכה"ט ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ד.     בנוסף לשכה"ט כל צד ישלם למשנהו את האגרה ששולמה על ידו לבית המשפט בתביעות כפי שפורטו לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלומה ועד ליום התשלום בפועל.

5.     תיקי תמש 41000/98, 41001/98, 41002/98 ו-41003/98 ייסגרו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מבחן הסעד

  2. סמכות עניינית ארנונה

  3. סמכות עניינית צו הריסה

  4. סמכות עניינית תוקף גיור

  5. סמכות עניינית הקדש דתי

  6. סמכות עניינית קנסות חניה

  7. סמכות עניינית בערר מס שבח

  8. סמכות עניינית פירוק שיתוף

  9. סמכות עניינית תביעות קטנות

  10. סמכות עניינית התיישנות קנס

  11. סמכות עניינית ביטול פטנט

  12. סמכות עניינית בתביעה רכושית

  13. סמכות עניינית ביטול חוזה מכר

  14. סמכות עניינית בענייני ארנונה

  15. סמכות עניינית בעוולת גניבת עין

  16. דוגמאות העדר סמכות עניינית

  17. הגנת בית מגורים - סמכות עניינית

  18. תשלום דמי ניהול - סמכות עניינית

  19. סמכות עניינית לביטול חוב ארנונה

  20. סמכות עניינית - הסכמים קיבוציים

  21. מבחן הסעד בבית משפט לענייני משפחה

  22. סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני

  23. תביעה לחלוקת רכוש - סמכות עניינית

  24. סכסוך בקשר לירושה - סמכות עניינית

  25. בקשה ליישוב סכסוך - סמכות עניינית

  26. חשיפת פרטי גולשים - סמכות עניינית

  27. החזר יציאות והוצאות סמכות עניינית

  28. סמכות עניינית בתביעת גזל סוד מסחרי

  29. סמכות עניינית חזקה ושימוש במקרקעין

  30. סמכות עניינית בתביעת נזיקין של שוטר

  31. הפקעת קרקעות - סמכות עניינית ייחודית

  32. סמכות עניינית אכיפת הסכם מכר מקרקעין

  33. סמכות עניינית בתביעה נגד רשות מקומית

  34. סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה

  35. סמכות עניינית לבית משפט מחוזי - משפחה

  36. סמכות עניינית בתביעת אינטרנט לא מובהקת

  37. מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית

  38. סמכות עניינית בסכסוך משפחתי בעניין כספי

  39. סדרי הקשר בין האב לקטין - סמכות עניינית

  40. קצבה מגרמניה - סמכות עניינית של בית משפט

  41. ההבדל בין תושבות לאזרחות - סמכות עניינית

  42. סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל - סמכות עניינית

  43. סמכות עניינית בעניין מתן הוראות לכונס נכסים

  44. סמכות עניינית בית הדין לעבודה בתביעת לשון הרע

  45. סמכות עניינית בתביעת אישה נגד בעל בפשיטת רגל

  46. סמכות עניינית של בית הדין לעבודה בדיני חברות

  47. סמכות עניינית בית הדין לעבודה – סודות מסחריים

  48. צו מניעה זמני לפני הכרעה בשאלת הסמכות העניינית

  49. מחיקת תביעה מחוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום

  50. סמכות עניינית בהחלטה בגין ביטול העיקולים על ידי רשם

  51. ניתן להעלות טענת העדר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון

  52. סמכות עניינית: מחיקת השעבוד הרשום על הנכס לטובת הבנק

  53. סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מקומיים ביהודה ושומרון

  54. סמכות עניינית לבית הדין לעבודה לשנות פסק הדין המאשר הסכם הפשרה

  55. למי הסמכות העניינית בסכסוך בין חברת ניהול לבין דייר בבית משותף ?

  56. האם הכתרת עילת התביעה כ"עוולת נזיקית" מקנה סמכות עניינית לבית משפט השלום ?

  57. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון