הלכה פסוקה היא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה. השאלה האם עניין מסוים, נשוא תובענה אזרחית, הינו בתחום סמכותו של בית משפט לענייני משפחה או שמא בתחום סמכותו של בית משפט השלום תיבחן על-פי כתבי הטענות. היינו, התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית המשפט מתגבשת על-פי כתבי הטענות. המבחן שנקבע בחוק בית המשפט לענייני משפחה הוא מבחן משולב של זהות הצדדים וסיבת הסכסוך. נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד - הוא בית המשפט לענייני משפחה - את כל המערכת המורכבת של זכויות וחובות בין בני משפחה וחליפיהם על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה. להלן החלטה בנושא סמכות עניינית לבית משפט לענייני משפחה: החלטה התובעת הינה הבעלים והמתפעלת של בית החולים "הרצפלד" בגדרה (להלן: "בית החולים"). טוענת התובעת כי הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הינה בתו של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") אשר אושפז בבית החולים בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הנתבע 2 נפטר ביום 21.04.04. בגין האשפוז טוענת התובעת כי נוצר חוב בסך של 9,205 ₪ ועל הנתבעת לשאת בו שכן התחייבה מכללא לשלם לתובעת בעבור אשפוזו של הנתבע. את חיובה של הנתבעת בהוצאות האישפוז ביססה התובעת על סמך חוק ביטוח בריאות ממלכתי ומכח סעיפים 5-4 ו- 16 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט 1959 (להלן: "חוק המזונות"), ומכח סעיפים 9-6 לחוק שירותי הסעד התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הסעד"). בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי אינה חייבת לתובעת דבר ובכל מקרה מצבה הכלכלי ירוד. הנתבעת טענה כי אין לחייבה במזונות הנתבע לאור סעיף 5 לחוק המזונות, תשי"ט-1959. כמחוייב עפ"י הדין, בפתח הדיון מיום 29/1/06 העלתי את סוגיית הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה זו. ב"כ התובעת המלומד טען כי הסמכות העניינית מסורה לבית משפט זה בעיקר מכח חוק הסעד וסעיפים 9-6 שבו וכן הצהיר כי ימציא פסיקה רלוונטית. ב"כ התובעת הוסיף כי על הנתבעת היתה מוטלת החובה להעביר את קצבת הזקנה של הנתבע לתובעת בתקופה שבה היה מאושפז בתובעת. בהחלטתי בסוף הדיון הורתי לב"כ התובעת להמציא תוך 7 ימים אסמכתאות משפטיות התומכות בעמדתו כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה דנן. בהמשך ההחלטה הורתי לנתבעת להמציא אף היא תוך 7 ימים את פרטי ודפי חשבון הבנק ברחובות בו התקבלה בזמנו קצבת הביטוח הלאומי של הנתבע. ביום 02/02/06 התקבלו בלשכתי מסמכי הנתבעת בדבר מצבה הכלכלי וכן אישור על זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה ודפי חשבון בנק. ביום 12/02/06 התקבלה בלשכתי הודעת ב"כ התובעת ללא צירוף פסיקה כלשהי ובה טען כי על הנתבעת החובה להעביר את כספי הביטוח הלאומי של הנתבע לתובעת וזאת מעצם העובדה שהפכה אפוטרופסית של כספי המנוח ומשום דיני עשיית עושר ולא במשפט. דיון: הלכה פסוקה מקדמת דנא כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד המבוקש על-ידי התובע ביום הגשת התביעה. שאלת סמכותו של בית המשפט אינה מוכרעת על-פי בדיקת מהותו של הסכסוך אלא על-פי הסעד שאותו מבקש התובע בכתב התביעה (ראו ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבאריה ו-2 אח', תק-על 2003(2), 1478, 1480; ע"א 510/82 רינה חסן ואח' נ' יפה פלדמן, פ"ד לז (3)1, 12; ע"א 27/77 יהודה טובי ואח' נ' שמעון רפאלי ו-2 אח', פ"ד לא(3), 561, 568) ע"א 415/88 החברה הכלכלית לאילת (חכ"א) בע"מ נ' ברטון תכנון וייצור בע"מ, פ"ד מג(4) 672, 676). השאלה האם עניין מסוים, נשוא תובענה אזרחית, הינו בתחום סמכותו של בית משפט לענייני משפחה או שמא בתחום סמכותו של בית משפט השלום תיבחן על-פי כתבי הטענות. היינו, התשתית העובדתית בגדרה נקבעת סמכותו העניינית של בית המשפט מתגבשת על-פי כתבי הטענות (ראו רע"א 6558/99 חבס ואח' נ' חבס, פ"ד נד(4), 337 בעמוד 345 (להלן: "הלכת חבס"). המבחן שנקבע בחוק בית המשפט לענייני משפחה הוא מבחן משולב של זהות הצדדים וסיבת הסכסוך. (תמ"ש (תל-אביב) 62620/97 שרה נתניהו נ' דורון נויבורגר (תק-מש 97(3), 63). נמצא, כי מחד גיסא לא די בקשר רחוק וזניח. מאידך גיסא לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרותה של עילת התביעה הוא הסכסוך המשפחתי. גישה זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה. סמכות זו נועדה לרכז בבית משפט אחד - הוא בית המשפט לענייני משפחה - את כל המערכת המורכבת של זכויות וחובות בין בני משפחה וחליפיהם על כל היבטיו, תוך ניסיון לפתור אותו בכלים המיוחדים שהוענקו לבית המשפט לענייני משפחה. (ראה עניין חבס, בע"מ 337). לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ומששמעתי את הצדדים אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת בדבר העובדה כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה דנן וזאת כפי שיפורט להלן: ראשית ב"כ התובעת הסתמך בתביעה זו על חוק המזונות ועל חוק הסעד. סעיף 18 לחוק המזונות קובע כי "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לענייני משפחה בכפוף להוראות סעיף 19" (הדנות בסמכויות בתי הדין הדתיים). בסעיף 1 לחוק שירותי הסעד נקבע בפירוש כי "בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט לענייני משפחה לרבות בית דין המוסמך לדון בענייני מזונות". ב"כ התובעת טענה כי הנתבעת התעשרה שלא כדין שעה שהתובעת נשאה בעלות ובדמי אחזקתו של הנתבע, והוסיף כי עילת התביעה היא עילת עשיית עושר ולא במשפט בצירוף ס' 4 ו- 16ב לחוק המזונות וסעיף 6 לחוק שירותי הסעד. משסמכה התובעת וביססה את כתב התביעה על חוקים הקובעים מפורשות כי הסמכות לדון בתביעות הינה לבית המשפט לענייני משפחה אין לה להלין אלא עצמה. במאמר מוסגר אציין שטוב הייתה עושה התובעת אם הייתה תובעת את כלל ילדיו של הנתבע בהתאם לאמור בסעיף 7 לחוק המזונות, ולא נטפלת דווקא לנתבעת זו. הנתבעת התנדבה מבין יתר האחים לסעוד את אביה בסוף ימיו וכ"שכר" לכך מקבלת - רק היא - תביעה זו. יתירה בזו, הן לפי הסיעוד והן לפי חוק המזונות, ברור הוא שהתובעת באה ב"נעלי" אביה של הנתבעת "בדרישתו" כלפי הנתבעת לתשלום מזונות. עילה זו דורשת בדיקת יכולתה הכלכלית של הנתבעת ושל יתר אחיה ולבית משפט לענייני משפחה הכלים (והטפסים שמצורפים לכתבי הטענות), והידע והניסיון לדון בעניינים מעין אלו. לאור כל האמור לעיל התוצאה איפוא, היא, שאינני מקבל את טענות ב"כ התובעת ומורה על העברת התובענה, לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, לו נתונה הסמכות לדון בתובענה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.מבחן הסעד המבוקשסמכות ענייניתבית המשפט לענייני משפחה