התנגדות להעברת זכויות במשק

השאלה המרכזית הינה האם יש לנתבע זכות משפטית קנויה להתנגד להשלמת העברת הזכויות במשק על שם התובעת כמפורט בכתב התביעה ? להלן פסק דין בנושא התנגדות להעברת זכויות במשק: פסק דין תחילתה של התובענה שבפני בהודעה על בקשה בדרך של המרצת פתיחה שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי ביום 31.03.97, והמשכה בכתב תביעה מתוקן שהוגש לבית משפט זה ביום 22.02.98. התביעה התובעת הינה בתו של הנתבע מס' 2 ואחותם של הנתבעים 1 ו-3. הנתבע מס' 6 הינו המושב בו נמצא הנכס נשוא התובענה , והנתבעת מס' 4 הינה קרן קיימת לישראל. לטענת התובעת, הוריה התיישבו בכפר ידידיה לפני שנים רבות, עוד קודם להקמת המדינה. בשלב מסוים, פנו הוריה ואחיה אליה ואל בעלה בבקשה שמשפחתה תעבור למשק החקלאי של הוריה (להלן: "הנכס") תתגורר בו ותנהלו, והנכס יעבור אליה כבת ממשיכה לכל דבר. התובעת ובעלה כיסו את החלק הארי של חובות המשק, הביאו ציוד חקלאי רב, ואף בנו בשנת 1975 לערך בית חדש למגורי הורי התובעת ואחיה ירון על שטח נוסף שהוקצה להם - מגרש 15א'. עוד בשנת 1976 ניתנה ע"י כפר ידידיה הסכמה להעברת המשק אל התובעת ובעלה. מוסיפה התובעת וטוענת כי בשנת 1977 נחתם הסכם בינה לבין הוריה, להעברת הזכויות במשק, לרבות האדמות הצמודות אליו. הנתבע 1 ,שהיה באותה עת עו"ד, הוא אשר ערך והכין את ההסכם, ולמעשה הוא אשר ייצג את כל הצדדים לו, ניסח אותו, ולקח על עצמו לטפל בכל הענינים הקשורים בו, לרבות פניה לכל הרשויות כמתחייב. ואכן באמצעות הנתבע 1 דווח ההסכם למס שבח ולמינהל מקרקעי ישראל. ביום 4.2.1982 נפטרה אם התובעת. בשנת 6-1985 הועבר הטיפול בענין העברת הזכויות לעו"ד אחר, עו"ד נתן בינדר. מאחר ובהסכם בין התובעת והוריה נקבע כי "העברת זכות החכירה במשק לא תתבצע בטרם יסופח בית המגורים הנוסף הנ"ל לנחלה", וענין זה לא הוסדר ע"י הנתבע, פנתה התובעת אל המינהל ואל מוסדות המושב. לאחר טיפול כל הנוגעים בדבר, נדרש ע"י המינהל חתימת אחי התובעת והאב כיורשי אמם על בקשה מחודשת להעברת זכות החכירה. התובעת פנתה בין היתר לנתבע מס' 1 בבקשה שיחתום כנדרש, אך הוא השיב לה כי אין כל צורך בבקשה המחודשת, וכי הדבר היחיד שמנע את רישום העברה היה חוסר הצירוף של בית המגורים הנוסף לנחלה, וכי עם השלמת הצירוף המבוקש הוא יחתום על שטרי ההעברת הזכויות כיורשה של אמו. במקביל פנה הנתבע אל המינהל ביום 1.5.87 והודיע כי "עם קבלת האישור של ביצוע (של הצירוף), אחתום על הסכמתי להעברת הזכויות בהתאם לתנאי החוזה שבין הצדדים". בתאריך 7.2.88 הומצאו למינהל המסמכים המבוקשים בהודעה מיום 12.3.87: 1. אישור על תשלום מס רכישה. 2. בקשות מחודשות להעברת זכויות. 3. צו ירושה. 4. שטר ביטול חכירה לגבי חלקה 45 בגוש 8306. התובעת מדגישה כי הנתבע חתם על הבקשה המחודשת להעברת זכויות אשר הוגשה למינהל כיורש של אמו. המינהל מצידו לא הסתפק בכך ובפניה מיום 23.2.88 דרש כי הפניה תהא בדרך של תצהיר מאת כל יורשי המנוחה לפיו אינם מתנגדים להשלים את העברת הזכויות האמורה, וכי יש לאשר את התצהיר בפני עו"ד. חלפו כשנתיים נוספות, בהם שהתה התובעת בחו"ל, עם שובה פנתה להשלים את העברת הזכויות במשק על שמה. בשלב זה נדרשה התובעת להמציא שטרי ביטול חכירה אשר רשומה ע"ש המנוחה וע"ש אביה, או אז הודיע לה הנתבע כי הוא מסרב לחתום על שטרי ביטול החכירה שפג תוקפה. התובעת פנתה מס' פעמים לנתבע בבקשה כי יחתום על המסמכים הנדרשים, ואולם לטענתה הוא סרב ואף החל להציג דרישות מטעמו, ואף שלח לה טיוטת חוזה שעליה לחתום עמו. התובעת טוענת, כי היא מילאה אחר כל התנאים בחוזה שבינה לבין הוריה, ואחיה ירון ואביה מאשרים זאת. לא זאת אף זאת, הנתבע עצמו הסכים בעבר, בכתב, להעברת הזכויות על שמה. בנוסף, היא החזיקה במשק במשך כל השנים, ונשאה בחובותיו, פיתחה אותו, ובפועל המשק מוחזק ומנוהל על ידה וע"י בעלה כבעליו לכל דבר ועניין. התובעת טוענת, כי היא זכאית לקבל פסק דין הצהרתי המצהיר כי היא הינה בעלת הזכויות במשק מס' 15 בכפר ידידיה, לרבות בקשר לכל החלקות מהן הוא מורכב ולרבות הבית הנוסף, והיא זכאית לרישום מלוא הזכויות במשק, לרבות בחלקות הנ"ל ובבית הנוסף, במינהל מקרקעי ישראל, לישכת רישום המקרקעין וכפר ידידיה (רשם המקרקעין הינו הנתבע מס' 5 שנמחק מכתב התביעה). התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע פעל שלא בתום לב וברשלנות בעת שייצג אותם כעו"ד, וכי הוא מנוע מלהתנגד למתן איזה מהסעדים להם עותרת התובעת וזאת לאור המצגים שיצר בעבר בדבר הסכמתו המפורשת או המשתמעת להעברת הזכויות. הזכויות במשק מס' 15 אינם מהוות חלק מעזבונה של המנוחה הזכויות של המנוחה הועברו לתובעת עוד בטרם פטירתה של המנוחה. התובעת עותרת למתן צו לפיצול סעדים על מנת שתוכל לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה. הטענות הינן חלופיות ומשלימות על פי הענין. לסיכום, התובעת עותרת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הינה בעלת מלוא הזכויות במשק מס' 15 בכפר ידידיה כהגדרתו בתובענה, אשר כולל את הבית הנוסף כהגדרתו בתובענה, וכי היא זכאית לכך שכל הזכויות במשק יירשמו על שמה אצל הנתבעים 4 ו-6 ואצל רשם המקרקעין, וכי למי מהנתבעים 1,2 ו-3 אין כל זכות במשק. למנות את בא כוחה כונס נכסים על הזכויות במשק לצורך סיום ההעברה. לגבי החלק שהוגדר כמשולש ינתן צו המופנה כנגד הנתבעים 1,2,3 בלבד כי התובעת הינה בעלת הזכויות בו ,ואילו לנתבעים אלו אין זכויות במשולש. עוד מבוקש, כי יינתן צו לפיצול סעדים. כתב ההגנה מטעם הנתבע מס' 1 לטענת הנתבע, לאחר שהתובעת ובעלה נקלעו לקשיים במקום מגוריהם הקודם, הוא הציע שיבנו בית נוסף על חלקת ההורים למגוריהם, והם יתקיימו מהפעלת משק ההורים. הנתבע טוען כי לקח חלק פעיל בבנית הבית הנוסף. חלק ממימון בניית הבית נתקבל מכספי ההורים שהתובעת התחייבה להחזיר אך לא עשתה כן עד היום. ההסכם בין ההורים לתובעת היה, לטענת הנתבע, תוצאה של הסכמה משפחתית לסייע לתובעת במצוקתה. הנתבע טוען כי עשה כל שנדרש לצורך רישום הנכס על שם התובעת מכיוון שהאמין כי התובעת תקיים את כל התחיבויותיה על פי ההסכם שבין ההורים לבינה. הנתבע ממשיך וטוען, כי האם המנוחה, אשר חששה כי תשאר ללא משק וללא בית למגוריה, הורתה לו להימנע מהמשך הליכי העברת המשק על שם התובעת, עד אשר יוסדר חובם של התובעת ובעלה. בהתאם לכך הופסקו הליכי הרישום. לטענת הנתבע, הוא סירב לחתום על המסמכים הנדרשים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, משום שבסמוך לחודש 12/87 הגיע חובם של התובעת ובעלה לסכומים מעל 400,000 ₪, והיה חשש כי המשק כולו ימכר לצורך כיסוי חוב זה. אם לא די בכך, מוסיף הנתבע וטוען, מכרו התובעת ובעלה את כל הציוד והאינוונטר החי, על מנת לפרוע את חובם, ועברו להתגורר באוסטרליה. הנתבע טוען, כי לאחר חזרתם של בני הזוג לארץ הילווה להם סך 40,000 ₪ לצורך רכישת פרות, ואולם השיק שנתנו לו לא ניפרע. כתוצאה מכך שועבדו לטובתו 14 פרות. אלמלא פעולות אלו היתה אובדת מכסת החלב של המשק. למרות כל זאת, התובעת אינה משתפת את הנתבע ברווחיה ממכסת החלב. הנתבע טוען כי כל פעולותיו נועדו להבטיח את חלקו בעיזבון אימו, ולכן, כאשר המינהל סרב לבצע את הצירוף של המגרש לנחלה לפני העברת הזכויות לתובעת, הוא עמד על כך שירשם שיעבוד על המשק, אולם התובעת סירבה לכך. לטענת הנתבע, הסירוב לשעבד את המשק הינו בניגוד לאמור בסעיף 12 להסכם, והוא מהווה הפרה בוטה של ההסכם, אשר לכשעצמו מזכה את הנתבע בביטול ההסכם. לפיכך, טוען הנתבע כי הוא ביטל את ההסכם שהופר בצורה כה בוטה על ידי התובעת. הנתבע הוסיף והגיש תביעה נגדית כנגד התובעת, כפי שיפורט בהמשך. התביעה שכנגד בתביעה שכנגד חוזר הנתבע על טענתו, לפיה התובעת הפרה את החוזה שנחתם בשנת 1977 עם הוריהם. לטענתו, ההפרה מתבטאת בנושאים הבאים: 1. לא השיבה להורים את הסך של 25,000 ל"י נשוא סע' 16 להסכם. 2. לא שילמה להורים את מלוא הסכומים על פי סע' 3 להסכם. 3. מכרה את האינוונטר החי והציוד, למרות שאלו לא היו קניינה. 4. מכרה חלק מהמקרקעין. 5. סרבה לשעבד את המשק למילוי התחייבויותיה על פי ההסכם. 6. נמנעה מלנקוט בצעדים הנדרשים לצירוף הבית הנוסף, על פי סעיף 15 להסכם. 7. לא שילמה את חובותיה לאגודה על פי סעיף 11 להסכם. בנוסף טוען הנתבע, כי הוא סייע לתובעת ואיפשר לה להחלץ מחובותיה, ובין היתר מימן בעבורה רכישת 14 פרות על מנת להחזיר למשק את מיכסת החלב שלו, שהיתה עלולה להילקח. הנתבע טוען, בכתב התביעה שכנגד, כי לפני פטירת האם היא אסרה להמשיך בהליכי העברת המשק על שם התובעת, עד למילוי התחייבויותיה של התובעת על פי ההסכם. מוסיף וטוען, כי כל פניותיו לתובעת בדרישה שתמלא את התחיבויותיה נענו בשלילה, ועל כן בנסיבות אלה הוא הודיע לה כי הוא מבטל את ההסכם איתה, "ככל שהדבר מתייחס אליו כיורש של טובה נמרוד ז"ל" (סעיף 12 לכתב התביעה שכנגד). עוד טוען הנתבע בתביעתו הנגדית, כי ערך המקרקעין ביום שקיבלה אותו התובעת, לרבות ערך הבקר והציוד, בערכם המשוערך להיום עולה על 1.5 מליון דולר, לפיכך חלקו בזכויות אמו במשק מגיע לסכומים העולים כדי עשרות אלפי דולרים. עתירותיו של הנתבע הינם כדלקמן: 1. לחלק את עזבונה של טובה נמרוד ז"ל, ולהעביר אליו את חלקו בעיזבון. 2. לצורך החלוקה להצהיר כי בית המגורים הנוסף והמגרש שעליו הוא בנוי, יעבור לחכירה הבלעדית של הנתבע (התובע שכנגד). 3. למכור את הבקר ומכסת החלב של המשק, ולהעביר לתובע את פדיונם. כתב ההגנה לתביעה שכנגד התובעת - הנתבעת שכנגד מכחישה את כל הטענות המתייחסות אליה. התובעת טוענת כי חכירת ההורים הסתיימה, וכיום הזכויות במשק שייכות לה בלבד, ולחלופין, היא זו הזכאית להרשם כבעלת הזכויות. עוד טוענת הנתבעת שכנגד כי התובע שכנגד מנוע מלהעלות כל טענה בדבר הפרה, המוכחשת מכל וכל, בין היתר הואיל ועבר פרק הזמן הסביר להעלות טענות לגביהן, על פי דיני החוזים, הואיל ובשתיקתו, במעשיו ובמחדליו, יצר כלפי עצמו מניעות מלהעלות כל טענה. באשר למכירת הפרות, טוענת הנתבעת שכנגד כי הפרות נמכרו בהסכמת האב והתובע שכנגד. באשר לטענה בדבר אי שיעבוד המשק, הרי שהתובע שכנגד סותר את עצמו, שכן לא ניתן לשעבד את הנכס כל עוד אין הוא רשום על שם הנתבעת שכנגד, מה גם שהתובע שכנגד לא דרש עד לאחרונה כל רישום של שיעבוד. באשר לזכות התובע שכנגד לפדיון ערך האינוונטר החי, זכות זו תקום רק לאחר מות שני ההורים. הנתבעת שכנגד מפנה למכתבו של התובע שכנגד ללשכת עורכי הדין מיום 18.2.85 שם הוא אומר במפורש כי ככל שהדבר נוגע למינהל מקרקעי ישראל, הועברו הזכויות במשק בשלמות לנתבעת שכנגד, והעברתן נסתיימה, ובדברים אלה יש משום הודאת בעל דין. באשר לחובות- אלה נפרעו במלואם, או שהיה הסדר לגביהם וכיום קיים חוב שוטף לאגודה שאינו עולה על כ-16,500 ₪. הנתבעת שכנגד מכחישה את הטענה כאילו רכש התובע שכנגד פרות עבור המשק. לטענתה, הפרות הגיעו לידיו בתוקף מינויו כונס נכסים, והוא פנה בהצעה לנתבעת שכנגד שתרכוש את הפרות, וכך היה. התמורה בעבורן שולמה במלואה, הנתבעת שכנגד שילמה בהמחאה ואף קיבלה חשבונית, הפרות שמושכנו שייכות למשק אחר, כפי שעולה משטר המישכון. הנתבעת שכנגד טוענת, כי למעט הזכות לחלקו באינווטר החי לאחר אריכות חייו של האב, אין לתובע שכנגד כל זכות במשק, ויש לדחות את תביעתו. עובדות נוספות הנתבע מס' 3, האב, נפטר ביום 5.12.01, לאחר שמיעת הראיות, בשלב הגשת הסיכומים. אינני סבורה, כי יש בפטירתו של האב כדי לשנות איזה מן הטענות שהועלו, ופסק הדין ניתן בזאת מבלי להתייחס להשלכות המשפטיות של פטירתו. כאלו, אם קיימות , יש להעלות בתביעה נפרדת. כאמור לעיל, אם התובעת נפטרה בשנת 1982. יורשיה על פי דין הינם: בעלה, הנתבע מס' 2 - 1/2 בתה, התובעת - 1/6 בנה, הנתבע מס' 1 - 1/6 בנה, הנתבע מס' 3 - 1/6 לאב, הנתבע מס' 2 היו בעת החתימה על החוזה עם התובעת 50% מהזכויות בנכס, וכך גם למנוחה. מכאן, שאם לנתבע מס' 1 יש זכויות בנכס מכח היותו יורש של אימו, הרי שהם מתייחסים ל-1/12 מהזכויות בנכס. (אגב, לא נטען בשום שלב, כי הנכס עבר בשלמותו לנתבע מס' 2 לאחר פטירת האם, כפי שהדבר נהוג במרבית המושבים - עפ"י "החוזה המשולש"). עמדת הנתבע מס' 6 (כפר ידידיה) הנתבע מס' 6 נותן את הסכמתו לבקשה ולסעדים המפורטים בה. הנתבע מס' 6 מאשר כי: 1. המשק, לרבות הבית הנוסף, מוחזק ומנוהל שנים רבות ע"י התובעת ובעלה. 2. כפר ידידיה אישר זה מכבר את קבלת התובעת ובעלה כחברים באגודה, והם חברים בה שנים רבות. 3. כפר ידידיה מסכים להשלמת רישום הזכויות במשק ע"ש התובעת. כפר ידידיה מצידו אף פנה בעבר אל הוועדה לבניה חריגה במושבים בבקשה לצירוף המגרש עליו מצוי הבית הנוסף בשטח 500 מ"ר אל משק 15. 4. משק 15 כולל את החלקות המפורטות באישור כפר ידידיה אשר צורף כנספח ל' לתצהיר המבקשת. עמדת הנתבע מס' 4 המינהל הודיע ביום 5.6.97 (לביהמש המחוזי) כי אין הוא מתערב בסכסוך בין הצדדים, ואין לו התנגדות למתן הסעד המבוקש, כפוף להבהרה במכתב ב"כ התובעת, שם נאמר כי הסעד המתבקש ביחס לרישום אצל רשם המקרקעין מתייחס לשתי החלקות הרשומות בלבד דהיינו חלקות 21 בגוש 8303 ו-61 בגוש 8300. ביום 23.4.98 הודיע המינהל לבית משפט זה כי הוא חוזר על הודעתו הקודמת בתוספת הבאה: "בתנאי שההחלטה תחייב רק את הצדדים האחרים לתביעה ולא את המינהל." עמדת הנתבע מס' 2 (אבי התובעת) הנתבע מס' 2 מאשר כי האמור בכתב התביעה המתוקן הינו נכון, וכי התובעת זכאית למלוא הזכויות בקשר למשק נשוא כתב התביעה, לרבות בקשר לבית הנוסף כהגדרתו בכתב התביעה. הזכויות האמורות הועברו אליה זה מכבר. הנתבע מס' 2 נותן הסכמתו לכל הסעדים שהתבקשו. בתצהיר שצורף להודעתו של האב הוא מוסיף ואומר כי התובעת עמדה בכל תנאי החוזה עליו חתמו הוא, אשתו המנוחה והתובעת ביום 1.6.77, וכי המטרה היתה להעביר את המשק כולו, לרבות הבית הנוסף, לתובעת. האב מודיע, כי הוא מתנגד נחרצות לכל תנאי שמעמיד הנתבע מס' 1, שכן התובעת זכאית להעברת רישום המשק על שמה, ללא תנאי. האב מוסיף ביחס לאמור בכתבי הטענות של הנתבע מס' 1 כי הנתבע לא שוחח עמו ולא התעניין בקורה עמו זה למעלה מ-12 שנה, והוא לא יכול לטעון טענות בשמו, או בדבר מניעיו. כך גם טענות הנתבע מס' 1 באשר להסתה כביכול של התובעת את האב מוכחשת מכל וכל. האב מציין, כי התובעת מטפלת בו במסירות רבה מזה שנים רבות ודואגת לכל מחסורו. לטענתו, גם רעייתו המנוחה לא טענה מעולם כי התובעת לא עמדה בהתחייבויות כלשהן על פי ההסכם. כל התשלומים להם התחייבה התובעת שולמו. האב מכחיש גם את טענת הנתבע כאילו המנוחה התכוונה להדיר את התובעת מעזבונה. לדבריו, התובעת החזירה לו ולרעייתו המנוחה את מלוא התשלומים נשוא סעיף 16 לחוזה ושילמה את מלוא התשלומים לפי סע' 3 לו. לטענתו, לא היתה מכירת אינוונטר חי שהוותה הפרת הסכם. נמכרו מס' פרות בלבד בהסכמתו ובברכתו של האב, ואף זאת בהסכמת הנתבע. התובעת לא מכרה חלק מהמקרקעין אלא המדובר בהסכם להחלפת מקרקעין אשר מקובל ורווח במשקים, בהסכמת האב וללא התנגדות מצד הנתבע. האב טוען, כי לנתבע אין כל זכות בקשר למשק. זכותו היחידה על פי החוזה הינה לפדיון חלקו בעיזבון בקשר לאינווטר החי. האב חוזר ומדגיש כי הנתבע מעולם לא העלה טענה כלשהי בדבר הפרת החוזה על ידי התובעת. גם רעייתו המנוחה מעולם לא העלתה טענה כזאת ואף לא היתה כל עילה לביטול החוזה שעודו תקף לכל דבר ועניין. עמדת הנתבע מס'3 (האח ירון) גם הנתבע מס' 3 הודיע על הסכמתו למתן פסק הדין המבוקש, תוך שהוא מציין כי למיטב ידיעתו התובעת זכאית למלוא הזכויות בקשר למשק מס' 15, כפי שהוא מוגדר בכתב התביעה, זכויות שהועברו אליה זה מכבר. לפיכך, הוא מסכים לכל הסעדים המבוקשים. פסק הדין שניתן כנגד הנתבעים 2,3 ביום 03.01.00 הגיש בא כח התובעת בקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעים 2 ו-3 בתובענה על פי הסכמתם. ואכן, ביום 26.12.00 ניתן פס"ד כנגד הנתבעים 2 ו-3 (ראה במקור). בקשת הנתבע מס' 2 לבטל את פסק הדין, אשר הוגשה בבש"א 3799/00 נדחתה ביום 04.04.00 (ראה את הנימוקים במקור). ההסכם כאמור, ההסכם נחתם בין הורי התובעת לבין התובעת בלבד ביום 1.6.77, בעת ששני ההורים היו בחיים. אין מחלוקת כי עד לפטירתה של האם לא היה לנתבע כל מעמד לעניין העברת הזכויות במשק מההורים לתובעת, ההעברה אשר אין חולק כי נעשתה מתוך רצון חופשי של שני הצדדים. אחת השאלות העיקריות בתיק זה הינה, האם לאחר פטירת האם יש לנתבע זכויות כלשהן בנכס,או האם יש לו מעמד משפטי המקנה לו זכויות כלשהן בנכס, לרבות הזכות לבטל את ההסכם. לצורך הנוחות יובאו להלן עיקרי התנאים האמורים בהסכם. בפרק המבוא להסכם, נאמר כי ההורים מעונינים להעביר לבת את זכויותיהם במשק בכפוף לתנאי ההסכם, והבת מעונינת לקבל את הזכויות. כאמור בסע' 3 להסכם, ההורים הותירו בידיהם את הזכות לפירות המשק וההכנסות ממנו כדלקמן: 1. ההורים יקבלו הכנסה חודשית בסכום שנקבע. 2. ההורים יקבלו סכום נוסף שנקבע, למימון לימודיו של האח ירון. 3. ההורים יקבלו מימון חודשי לכיסוי ההוצאות שפורטו. על פי סע' 4 להסכם התחייבה הבת לשאת בכל מחסורם של ההורים. בסע' 5 להסכם נקבע כי ההעברה איננה כוללת את מה שאיננו מחובר לקרקע, כגון האינווטר החי והציוד החקלאי. הצדדים שמו את ערך המטלטלין שנותרו שייכים להם בסך 200,000 ל"י. על פי האמור בסע' 6 להסכם הועמדו לרשות הבת גם המטלטלין לשימושה הייחודי בכל ימי חייהם, והבת תהיה זכאית למלוא ההכנסה והשימוש בהם על פי האמור בהסכם. בסעיף 7 להסכם נאמר כי לאחר פטירת ההורים מתחייבת הבת לפדות את ערך האינווטר החי והציוד החקלאי מיורשי ההורים על פי האמור בצוואתם, או בירושה על פי דין. בסעיף 9 להסכם ניתנה זכות מגורים להורים ולבן ירון להתגורר בבית המגורים הנוסף לכל ימי חייהם. בסעיף 15 להסכם נקבע כי העברת זכות החכירה במשק לא תתבצע בטרם יסופח בית המגורים הנוסף לנחלה. דיון כפי שכבר נרמז לעיל , השאלה המרכזית הינה האם אכן יש לנתבע זכות משפטית קנויה להתנגד להשלמת ההעברת הזכויות במשק על שם התובעת כמפורט בכתב התביעה, וכפי שנקבע בפסק הדין שניתן בהסכמנ כנגד הנתבעים 2 ו-3, האב והאח. האם עם פטירת האם, ומכח היותו של הנתבע יורש של 1/6 מעזבונה של האם רשאי הוא לטעון כי ההסכם הופר ו/או כי יש לבטלו, ו/או האם יש להעתר לתביעתו הנגדית. כפי שנראה להלן התשובה לכל השאלות הנ"ל הינה שלילית, וזאת משלושה טעמים חלופיים, העומדים כל אחד בפני עצמו: 1. הנכס איננו כלול בעזבונה של המנוחה. 2. הנתבע אינו רשאי לבטל את ההסכם בשם אמו, ו/או להגיש תביעה בתוקף מעמדו כיורש. 3. הנתבע מנוע מלהתנגד להעברת הזכויות על שם התובעת, לנוכח הסכמתו בעבר, וויתור בדרך של התנהגות על כל הטענות להם הוא טוען היום. הנכס אינו כלול בעיזבון כאמור לעיל המנוחה העבירה את זכויותיה בנכס, ביחד עם בעלה, לתובעת, ובין השלושה נחתם חוזה שהנתבע אינו צד לו. מכח ההסכמה החוזית הועבר הנכס להחזקת התובעת ולשימושה, ויצא מחזקתה של המנוחה, ובעקבות כך הוא נגרע גם מעזבונה. אין בעובדה כי הנכס טרם נרשם על שם התובעת כדי לשנות מסקנה משפטית זו, שכן אי ההעברה נבע מדרישות הגופים השונים אשר אין להם כל מעמד בהענקותיה של המנוחה, ככל שהדבר נוגע ליחסים שבין היורשים. התוצאה יכלה להיות שונה, אם לדוגמא היה מוכח כי אכן המנוחה חזרה בה מההסכם וחפצה, לפני מותה, לשנותו או לבטלו. אז, יכל עזבונה (ולא הנתבע לבדו - כפי שנראה בהמשך), לטעון את טענותיה בשמה. ואולם בענין שבפני לא הוכח כי היתה למנוחה טענה כלשהי כנגד התובעת. ראה לעניין זה ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח פד"י מח(3) 372, הדן בסוגיית הויתור - ובאשר לויתור המנוח על זכות התביעה כמשליכה על יורשיו ראה בסעיף 19 לפסה"ד, עמוד 382 ואילך: - ”הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן זוג זה, שהרי הלכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן. בהיותו בעל-הזכות כאמור, רשאי הוא גם לבחור שלא לממשה ולוותר עליה. לאור דברים אלה, ובשל כל הטעמים שאפרטם בהמשך, אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו. 20. ודוק: הויתור המיוחס לבן הזוג אין משמעו אלא זאת, שנראה אותו כמוותר על זכותו להוכיח כי חזקת השיתוף מתקיימת לגביו וכי יש לו זכויות שוות בנכסים. במקרה כזה איננו יודעים, למעשה, מהו המצב לאשורו - אפשר שבין בני הזוג התקיים שיתוף מלא בנכסים, על אף שהבעלות הפורמלית היתה בידי אחד מהם בלבד, אלא שבן הזוג האחר החליט, מטעם כלשהו השמור עימו, לוותר על זכויותיו ברכוש. לויתור זה הוא נתן ביטוי בכך שעל אף שהיתה בידיו ההזדמנות לעשות כן, לא תבע להחיל את הלכת השיתוף בנכסים, על כל המשתמע מכך. לאפשרות כגון דא התייחס כבוד השופט שינבוים במקרה אחר שבו התעוררה סוגיית השיתוף בנכסים, בציינו כדלהלן: ”מתקבל על הדעת, כי היא (הידועה בציבור באותה פרשה - ד.ל.) ויתרה על כל זכות של שיתוף - אם היתה לה פעם - מתוך אותה מחשבה, שאם היא תישאר לבד, יש לה ילדים, אשר יוכלו לסייע לה לעת זיקנה. אך אם המשיב (בן זוגה לחיים - ד.ל.) יישאר לבדו - לא יוכל להסתייע בילדים, ואין לו לסמוך אלא על רכושו. (ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(443 (1, בעמ' 457)””. ובהמשך, סעיף 21: - ”מתי יש לייחס לו, לבן הזוג, ויתור כאמור ? ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת ומימוש הזכות לבין ויתור עליה. אשר על כן, לענייננו, נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר היתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן, היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו. מובן כי, כפועל יוצא מכך, לא יוכלו גם יורשיו לטעון לתחולתה של חזקת השיתוף, שהרי מכוח ויתורו מנועים הם מלעשות כן. איני נדרש בענייננו לקבוע מסמרות בשאלה מהי "הזדמנות סבירה", אשר בהתקיימה נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו. די אם אציין כי במקרה מעין זה שהבאתי לעיל, שבו הלכה האישה לעולמה בעוד בעלה בחיים, שעה שבחייה לא היתה לה עילה כלשהי להעלות טענות ממין זה (שהרי כל יסודה של הלכת השיתוף בנכסים בהנחה שסוגיות ממין זה אינן מתלבנות במהלך חיי נישואין תקינים ואין מדקדקין בהן), כי אז לא ניטה לייחס לה ויתור על הזכות לטעון לשיתוף בנכסים. יצויין כי זה היה המצב בע"א 52/80 ובע"א 92/89 הנ"ל, שבהם, כאמור, איפשרנו ליורשים לטעון לשיתוף בנכסים”. (ההדגשות שלי - ו.פ.) אף שהפסיקה מתייחסת לבני זוג, הרי שלעניין סוגיית הויתור המבחנים להוכחת כוונת הויתור הינם זהים, גם אם קרבת המשפחה שונה. ראה גם ע"א 92/89 ראובן עובדיה נ' שולמית סיבהי פד"י מה(5) 113, בעמ' 119: ”בית-המשפט קמא קבע גם כי חוזי המכר בטלים, וזאת מכיוון שהמערער הפר אותם הפרה יסודית בכך שלא העביר את התמורה הנקובה בהם, וכן מכיוון שראה בתנאי החוזים משום עושק של המנוח. בטלות החוזים משמעה שגם העברת זכויות המנוח בחלקות לידי המערער מבוטלת היא. מבלי לבחון את השאלה האם אכן המדובר בעושק ומה טיבה של ההפרה, אין קביעתו של בית-המשפט קמא בנקודה זו מקובלת עלינו. הפרה יסודית, ועושק, מקנים שניהם לצד שנפגע זכות לבטל את החוזה, אך אינם הופכים את החוזה לבטל מאליו. במקרה זה לא נטען כי המנוח ניצל בחייו את זכותו להורות על ביטול חוזי המכר או כי עזבון המנוח, כולו ניצל את הזכות. זכות כזאת, במידה והיתה קיימת, היתה צריכה להיות ממומשת תוך פרק זמן סביר, וברור שכיום, בחלוף כמעט 20 שנה מאז ההתרחשויות, כבר אינה קיימת עוד. לפיכך אנו מוצאים כי חוזי המכר אינם בטלים, וכי זכויות המנוח בחלקות אכן עברו לידי המערער. בכך אנו מכריעים אך ורק באשר לזכויות בחלקות, ואין אנו מחווים כל דעה על קיומן או העדרן של זכויות אחרות שיתכן ויש למי מהצדדים מכוח חוזי המכר”. לסוגיית הויתור ראה גם ,על דרך ההיקש, ע"א 295/81 עיזבון המנוחה גבריאל נ' גבריאל פד"י לו (4) עמ' 533-4: ”הגישה המקובלת היא, כי זכותם של תלויים מותנית בכך, כי במותו של הניזוק ("אותה שעה") זכאי הוא עצמו לפיצויים בגין העוולה שבוצעה בו. על כן אם הניזוק מימש את זכותו שלו בחייו, אם בדרך של פסק דין ואם בדרך של ויתור ואם בדרך אחרת, שוב אינה עומדת לו בשעת מותו כל זכות לפיצויים, וממילא אינה משתכללת זכותם של התלויים”. מכל מקום מהעדויות שהובאו בפני, ובמיוחד מתצהיר האב (סעיף ה-ו לתצהיר האב מיום 9.6.98) עולה כי עד ליומה האחרון לא היתה לאם כל טענה כנגד התובעת. ובכלל, נשאלת השאלה, באם אכן הורתה האם המנוחה לנתבע להפסיק את הטיפול ברישום העברה לתובעת, מדוע לא עשה כן מיד לאחר הפטירה?! האב נחקר בחקירה נגדית, אך לא נחקר חזיתית בעניין זה. מכל מקום, בעניין זה אני מעדיפה את עדות האב - כמפורט בתצהירו - על פני עדות הנתבע, וקובעת עובדתית, כי האם לא טענה מעולם כי התובעת הפרה את ההסכם, לא טענה כי תשלום כלשהו לא שולם, ולא ביקשה או תכננה לתבוע את ביטול ההסכם. מעמדו של הנתבע כיורש ביחס לזכותו לטעון טענות בשם העיזבון. כפי שהראנו לעיל חלקו של הנתבע בעזבון אמו עומד על סך 1/6 מהעיזבון, ו-1/12 בזכויות בכלל הנכס (בהנחה שהנכס נכלל בעיזבון). דעתו של הנתבע שונה מדעתם של היורשים האחרים. האם רשאי הנתבע לייצג את העיזבון או את חלקו? את התשובה לכך ניתן למצוא בסע' 122 (א) לחוק הירושה הקובע: ”בניהול העיזבון חייבים היורשים לפעול תוך הסכמה”. סע' 122 (ב) לחוק הירושה קובע: ”פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור בית המשפט, מראש או למפרע. בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שהאישור יינתן על ידי בית המשפט הדן בתובענה”. בע"א 778/80 שרייבר נ' שטרן פד"י לח (2) 143 נקבע ביחס לסע' 143: ”כי יורש אחד אינו יכול לתבוע בשם העיזבון אלא בהסכמת כל יתר היורשים או באישור בית המשפט. ...נוסח זה אינו מותיר מקום לספק כי אין יורש אחד יכול עוד לעמוד לדין לבדו לזכותו של המת או לחובתו. הוא זקוק להסכמת כל יתר היורשים או לאישור בית המשפט מראש או למפרע. ...לאור הוראות סעיף 122(ב) של חוק הירושה, צריך התובע להראות שיש בידו הסכמתם של כל היורשים או שנתן לו בית המשפט אישור מראש. לפחות צריך הוא לבקש אישור למפרע”. בעיניינינו, הנתבע לא פנה ולא קיבל אישור לטעון טענה כלשהי בשם העיזבון. יושם לב, כי סע' 122 לחוק הירושה אינו מתייחס רק לזכות להגשת תביעה בשם העיזבון על ידי אחד היורשים כי אם דן ב"פעולה" או "תובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים" דהיינו לנתבע אין מעמד משפטי לא בטענות ההגנה (כיורש), ולא בטענותיו בכתב התביעה שכנגד (גם כן כיורש), ובכלל זה אין הוא יכול לטעון לבטלות החוזה, כל זאת כאשר הוא לא ביקש, ולא קיבל, את אישור בית המשפט לכך. ויתור הנתבע עצמו על כל טענה. מהראיות שבפני עולה באופן חד משמעי כי לאורך כל הדרך, עד סמוך להגשת התביעה, לא רק שהנתבע לא הביע כל התנגדות להעברת הזכויות על שם התובעת, אלא אף הסכים לכך במפורש ובכתב. עוד הוכח, כי לא היה כל אירוע בגינו שינה הנתבע את דעתו. אם לא די בכך, נסתרו טענות הנתבע בעניין הפרת ההסכם כביכול על ידי התובעת. נתחיל מכך שבסמוך לחתימת ההסכם לקח על עצמו הנתבע, שהיה באותה עת עו"ד, לטפל בהשלמת רישום המשק על שם התובעת, הגיש בפועל את כל המסמכים לרשויות כנדרש, ואף חתם בעצמו על כל המסמכים הנדרשים, ר' עדות הנתבע מיום 14.01.01 פרוטוקול עמ' 148 שורה 5. המדובר בחתימת הנתבע על הבקשות למינהל מקרקעי ישראל בשנת 1987, דהיינו 5 שנים לאחר פטירת האם הנתבע חותם על בקשות להעברת זכויות במינהל, ובמסגרתן הוא מציין את הבית הנוסף כחלק מהמשק המועבר. עוד קודם לכן, ב-1.8.85 כותב הנתבע מכתב לממ"י בו הוא מציין כי אין כל מניעה להעברת הזכויות ורישומן על שם התובעת.ראה נספח ז'1 לתצהיר התובעת ואישור הנתבע כי המכתב נושא את חתימתו, פרוטוקול מיום 14.01.01 עמ' 145 שורה 17. כאשר התמהמה הנתבע בטיפולו בהעברה, הגיש האב כנגדו תלונה ללישכת עורכי הדין. בתשובתו מיום 18.2.85 עונה הנתבע כי ההעברת הזכויות למעשה הסתיימה, ולא טוען דבר כנגד הזכות , או כי ההסכם הופר. בעדותו מיום 14.01.01, עמ' 165 לפרוטוקול מאשר הנתבע את אמיתות האמור על ידו בתשובותיו ללשכת עורכי הדין. הנתבע פנה אל המינהל ביום 11.05.87, והודיע כי יחתום על הסכמתו להעברת הזכויות, עם קבלת האישור על הצירוף של בית המגורים החדש. (נספח טז לתצהיר התובעת), גם בשלב זה אין לנתבע כל טענה בדבר הפרת ההסכם כביכול. הנתבע אף חתם על טופס "בקשה להעברת זכות שכירות (חכירה)" ביום 31.07.87- נספח יח לתצהיר התובעת. רק לאחר שובם של התובעת ובעלה מחו"ל בשנת 1992 מתברר להם, כי הנתבע הפסיק לשתף פעולה, וכי הוא מסרב לחתום על שטרי ביטול החכירה שפג תוקפה, ר' נספח כו לתצהיר התובעת. סירוב זה, ובעיקבותיו הדרישות והתנאים שהעמיד הנתבע כתנאי להסכמתו, ומאוחר יותר התביעה שכנגד שהגיש, תחילתם 10 שנים לאחר פטירת האם. זהו בהחלט איננו זמן סביר להעלאת הטענות, מה גם שבמשך שנים הביע הנתבע במפורש או מכללא את הסכמתו להעברת הנכס ללא כל תנאי על שם התובעת. באשר לטענות שהעלה הנתבע בשם אמו באשר לעמדתה ערב פטירתה, לא הובאה לכך כל אסמכתא, למעט אמירותיו של הנתבע. כאמור לעיל, בעניין זה אני מעדיפה כמה מונים את האמור בתצהיר האב, שהיה שותף עם רעייתו בנכס, ואחר כך בהסכם. אין כל ראיה לכך שהיו חילוקי דעות בין ההורים, בינם לבין עצמם, ואין הנתבע יכול להמציא יש מאין, מה גם שהנתבע לא טען טענות אלה בהזדמנות הראשונה שהיתה לו לאחר פטירת האם, והוא המשיך בשתיקתו עוד שנים רבות לאחר פטירתה. סיכום כל אחד מהנימוקים שהובאו לעיל לדחיית טענותיו של הנתבע הן בכתב הגנתו והן בכתב התביעה שכנגד עומד בפני עצמו. משזוהי המסקנה איני רואה מקום לדון בכל אחת משלל הטענות שהעלו הנתבע כביכול בשם אמו, או בשמו הוא ביחס לרכוש שאיננו כלול בעזבונה של האם, ואשר לנתבע אין עוד כל זיקה אליו. כך בעניין הפרות שהנתבע טוען כי הוא רכש למען התובעת. מעבר לכך שטענתו זו נסתרה לאחר שהתובעת הציגה חשבונית להוכחה כי היא שילמה תמורה מלאה בעד הפרות, הרי הנתבע לא הגיש תביעה כספית להשבת כספים, אלא הוא מבקש להוכיח בדרך זו כי יש להורות על העברת הזכויות במשק או בחלקו על שמו, וכאמור, בעניין זה אין לו מעמד לדרוש זאת, לא מכח עצמו, ולא כאחד היורשים של אמו המנוחה. כך גם בעניין המשולש שצורף לנחלה, זהו עניין שבין בעלי המשק לבין שכניהם ולבין הרשויות. מאחר וכאמור לעיל נקבע כי אין לנתבע כל זיקה לנכס איני מוצאת מקום לדון בעניין זה. צר לי שהנתבע לא השכיל להבין כי אלה תהיינה תוצאות המשפט לפחות לאחר עדותו הברורה והצלולה של אביו. תמהני מדוע סבר הנתבע כי ביהמ"ש יעדיף את עדותו שלו ביחס לכוונותיה, כביכול, של המנוחה, ולא יקבל את עדות האב שהלך יד ביד עם רעייתו בהסכמה מלאה לאורך עשרות שנים?! המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הנתבע ביקש להכביד על התובעת בכל דרך אפשרית, כמו גם בניהול המשפט שהוארך ללא כל צורך לנוכח טענותיו הרבות מספור של הנתבע, חלקן כלל לא רלוונטיות, הכל כדי למשוך את ההליכים עד אין קץ. פסיקתא א. מוצהר בזאת כי התובעת הינה בעלת מלוא הזכויות במשק 15 בכפר ידידיה כהגדרתו בתובענה אשר הגישה התובעת, אשר כולל את "הבית הנוסף" כהגדרתו בתובענה, וכי היא זכאית לכך שכל הזכויות במשק ובאדמותיו יירשמו על שמה אצל הנתבעים מס' 4 ו-6, וכי למי מהנתבעים 1, 2, 3 אין כל חלק או זכות במשק. ב. ניתן בזה צו עשה המופנה אל הנתבעים 6,4,1 והמורה להעביר וגם/או לרשום את הזכויות במשק על שם התובעת ולעשות כל פעולה שתידרש על מנת לרשום את המשק על שמה. ג. אני ממנה את עו"ד יואל עדן כונס נכסים על הזכויות במשק, לצורך סיום ההעברה והרישום של הזכויות במשק על שם התובעת. אני מסמיכה את כונס הנכסים לעשות כל פעולה ולחתום על כל מסמך אשר ידרשו לצורך העברת ורישום הזכויות הנתבעים 1, 2, 3 במשק על שם התובעת, אצל הנתבעים 4 ו-6, וככל שידרש אצל כל רשות ו/או גוף בו נדרש רישום העברה כאמור. ד. האמור בסעיפים א' ב' ו-ג' לעיל, לא יחול ביחס למשולש כהגדרתו בתובענה, ולגביו ניתן בזה פסק דין כלפי הנתבעים 1, 2, ו-3 המצהיר כי כלפי הנתבעים 1,2,ו-3, ולגביהם בלבד, התובעת היא בעלת הזכויות במשולש כהגדרתו לעיל, וכי למי מהם אין במשולש כל זכות. ה. ככל שהדבר נדרש, אני מתירה לתובעת לפצל את סעדיה כנגד כל מי שתמצא לנכון לקבלת כל סעד ביחס למשולש. ו. האמור בסע' א'-ה' לעיל, הינו חופף לפסק הדין שניתן ביום 26.1.2000 בהסכמה, כנגד הנתבעים 2 ו-3. ז. הנתבע מס' 1 ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 75,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל, וזאת בהתחשב בשווי הנכס נשוא הליך זה, ומשך הזמן הארוך בו התנהל המשפט, אשר נבע מטענות הנתבע ומאופן ניהול המשפט על ידי הנתבע. העברת זכויותמושבים נחלות ומשקים