התיישנות מזונות בגיר

להלן פסק דין בנושא התיישנות מזונות בגיר: פסק דין בפני ערעור על החלטתו של יו"ר הוצל"פ ,כבוד הרשם א.אוחיון , מיום 29/08/01 בה נדחתה בקשת המערער לביטול גביית מזונות ילדתו הבגירה - המשיבה- בשל חלוף תקופת התיישנות לגביית המזונות . המשיבה לא הגישה כתב תשובה לערעור . דיון במעמד הצדדים התקיים בפני ביום 19/02/02 בו נקבע כי הצדדים יגישו טיעוניהם בכתב, המערער תוך 15 יום ולאחריו תגובת המשיבה תוך 15 יום. ביום 06/03/02 הוגשו לביהמ"ש טענות המערער . המשיבה לא הגישה טענותיה עד לעצם היום הזה ,למרות שחלף המועד שנקבע . אם המשיבה והמערער התגרשו זה מזו בהתאם להסכם גירושין מיום 24/11/91 שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10/12/91 בבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרתו נקבע כי תקופת המזונות למשיבה תהא עד הגיעה לגיל 21. סכום המזונות שנפסק היה על סך 500 ש"ח לחודש ,בצמוד למדד יוקר המחיה, עד הגיעה לגיל 21. המזונות ניגבו באמצעות המל"ל . בהגיע המשיבה לגיל 18 ,ביום 2/09/95, חדל המערער לשלם לה המזונות . ביום 10/10/00 ,כ- 5 שנים מיום הפסקת תשלום המזונות ,פתחה המשיבה תיק בהוצל"פ לגביית מזונות . המערער הגיש ,כאמור, בקשה לביטול גביית מזונות המשיבה הבגירה . החלטת הרשם הייתה כדלקמן : "הבקשה נדחית . סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) אינו חל על צדדים שיש להם דין אישי שוחט נ' שוחט ואח' , דהיינו אינו חל על יהודים" . השאלה המרכזית העומדת לדיון במסגרת הערעור הנה חלותו של סעיף 11 (ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) (להלן : החוק) במקרה דנן . סעיף 11 לחוק, קובע סייג למזונות בעד העבר : (א) "תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור. " (ב) "מזונות שלא התחילו לפעול לגבייתם תוך שנתיים לאחר התקופה שבעדה הם נפסקו, אין לגבותם אלא ברשות בית המשפט. " 1. טענות הצדדים: א. המערער טוען, כי שגה יו"ר הוצל"פ בקובעו כי חיוב המערער נובע מהוראות הדין האישי החל עליו, שכן המדובר בחיוב במזונות בגירה, הנובע אך ורק מהוראות החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט - 1959 (להלן : החוק) . ב. שגה יו"ר הוצל"פ כששלל את תחולת סעיף 11 (ב) לחוק על חיוב המערער במזונות בתו הבגירה . ג. טעה יו"ר הוצל"פ כשנמנע מנימוק הנסיבות שהביאוהו למסקנותיו וביססו החלטתו . יו"ר הוצל"פ לא נימק החלטתו כראוי וכנדרש . ד. לטענת המשיבה ,בהסכם הגירושין פרק הזמן שנקבע למזונות הנו עד הגיעה של הקטינה לגיל 21 ועל כן סעיף 11 (ב) לחוק לא חל במקרה זה . 2. דיון א. בע"א 779/76 שוחט נ' שוחט ,פ"ד ל"ב (1)580 ,נקבעה ההלכה כי מקום שעל פלוני חל דין אישי הוא חייב במזונות -ילדיו הקטינים/בגירים עפ"י הדין האישי החל עליו ואין הוראותיו של החוק חלות על מזונות אלו שכן אומנם ההתייחסות ל"דין אישי" מופיעה בסעיפים הראשונים של החוק אולם בפסק הדין ,בדעת הרוב , נפסק כי החלת הדין האישי הנה ביחס לכל סעיפי החוק ועל כן במקרה שמדובר בבעלי דין אישי לא חל גם סעיף 11 לחוק . ב. אף כי סבורה אני כי הלכת פסק הדין מרוקנת מתוכן את חלותו של החוק , שכן מרבית האוכלוסיה הנה בעלת דין אישי, פסיקה מאוחרת קובעת כי שרירה וקיימת הלכת הרוב בפסק הדין שוחט לפיה במקרים בהם חל הדין האישי לפי סעיף 3 (א) לחוק, אין יתר הוראותיו של החוק הנ"ל חלות . ע"א 13/78 ספירטה נ' ספירטה ,פ"ד לב(2) 709 . ע"א 6763/93 סורק נ' סורק , תק-על 95 (2)975 . ג. מזונות בגירים המערער סומך טענותיו על ספרו של פרופ' מ.שאוה ,הדין האישי בישראל ,כרך א' ,344,כי לעניין סעיף 5 לחוק הדן במזונות שאר בני משפחה ובכללם ילדים בגירים נקבע כי בהבדל מסעיפים 2 ו- 3 לחוק , הדנים במזונות של בן זוג ושל ילדים קטינים , כשהם מפנים לדין האישי של הנתבע , קובעים סעיפים 4 ו- 5 לחוק נורמות אזרחיות טריטוריאליות , המחייבות כל אדם שמקום מושבו בישראל , תהא אשר תהא השתייכותו הדתית ואין נפקא מינה אם יש לו דין אישי אם לאו. (ע"א 688/77 קופלוביץ נ' איל ,פ"ד לב(2) 12) . ד. במקרה דנן המשיבה הנה בגירה ואף גביית המזונות על ידה נעשתה עבור המזונות המגיעים לה כבגירה והרי כלל ידוע הוא כי אין דין אישי לבגירים אלא הדין האישי בענין מזונות חל עד לגיל 18. , ומזונות בגירים הינם לא מכוח חוק אלא מן הפסיקה בעקבות הלכת פלוני נ' פלונית (ע"א 4480/93 , פ"ד מח(3) 461) שם נפסק כי בגירים - מגיל 18 ועד תום השירות הצבאי זכאים למזונות בשיעור שליש מן המזונות שנפסקו להם עד הגיעם לגיל 18 . במקרה דנן ,מאחר והמשיבה חסרת דין אישי יחול סעיף 11 (ב) לחוק . ה. המערער הוא שהסכים בהסכם הגירושין לשאת במזונות בתו עד הגיעה לגיל 21 ועל כן יש לתת משקל לעובדה זו לנוכח ההלכה כי הסכמים יש לכבד . 3. מאחר ובמקרה דנן מדובר במזונות בגירה, עליהם חל סעיף 5 לחוק , ועליהם לא חל הדין האישי ועל כן טרם פעולה לגביית המזונות היה על המשיבה לפנות לביהמ"ש בהתאם לסעיף 11 (ב) לחוק שכן אין חולק כי חלפה תקופה של שנתיים מן התקופה שבעדה נפסקו המזונות . 4. מאחר והמשיבה לא פנתה לביהמ"ש טרם גביית המזונות ולא קבלה רשות בית המשפט לכך, לא ניתן להמשיך ולגבותם בהוצל"פ. 5. במאמר מוסגר אציין כי קשה דעתי לאשר גביית מזונות בגין העבר שכן הדעת סוברת כי מזונות ובייחוד מזונות בגירים נקבעים לנוכח הצורך הרב בם בעוד שאי נקיטת כל פעולה לצורך גביית המזונות במשך תקופה ארוכה יש בה כדי להעיד על אי נחיצותם של המזונות שכן אילו היו נחוצים סביר להניח שהיו פועלים בהקדם לגבייתם . מכל מקום איני נדרשת לדון בסוגיה זו. 6. לאור האמור לעיל הנני מוצאת כי טעה כבוד יו"ר הוצל"פ בהחלטתו שכן לא חל במקרה הזה הדין האישי על לבגירים ולפיכך, יש להפעיל את סעיף 11 (ב) לחוק. אשר על כן הנני מקבלת את הערעור . 7. בנסיבות העניין אין צו להוצאות .מזונותהתיישנות