חזקת השיתוף בין בני זוג היא יציר פסיקתו של בית המשפט העליון. חזקה זו, באה לבטא את הסכמתם מכללא של צדדים אשר נשאו לפני 1.1.74 (משאז נכנס לתוקפו חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973) לשיתוף בנכסיהם וזכויותיהם, כמו גם בחובות אשר נוצרו במהלך החיים המשותפים. חזקת השיתוף בין בני זוג עיקרה - חזקה החלה לגבי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין,ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים, ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקהנשענת על קונסטרוקציה חוזית, שענינה הסכם המשתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות. להלן פסק דין בנושא השיתוף בין בני זוג: פסק דין מבוא "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד... "(בראשית, כ"ד). העובדות 1. הצדדים נשאו זל"ז ביום 18.3.71, ונפרדו, במועד הקרע אשר מוסכם עליהם (מועד פינוי ביתם) ביום 30.10.97, למען הנוחיות יחשב מועד זה ליום 1.11.97. 2. לצדדים נולדו שלושה ילדים בגירים. 3. במרבית שנות נישואיהם (עד לשנת 1994) עשתה התובעת (להלן: "האשה") לביתה, ולא עבדה מחוץ למשק ביתה. הנתבע (להלן: "הבעל") עבד במהלך שנות הנישואים, ועוד קודם לנישואים בתעשייה האווירית. באפריל 1994 פרש ממקום עבודתו, כאשר קודם לנישואים עבד ואף צבר זכויות במקום עבודתו זה, במהלך 11 שנים. בסה"כ, עבד הבעל במסגרת התעשייה האווירית, ועד למועד הפרישה, במהלך כ-34 שנים. 4. זכויותיו אלה, לרבות קופות גמל, פיצויים, קרן השתלמות וכו', התקבלו אצל הבעל בסמוך לפרישתו, ועל פי המפורט בנספח א' אשר צורף לכתב תביעתה של האשה. הסכום אשר התקבל בגין זכויות אלה לידיו ביום 21.4.94 עמד על 182,202 ₪. הבעל ומאותו מועד, מקבל פנסיה חודשית, אשר עומדת על הסך החודשי של כ-6,000 ₪. 5. אין מחלוקת כי הצדדים נהלו חיי משפחה תקינים, במהלך כמעט שלושה עשורים, עם עליות יותר מאשר מורדות, וזאת עד לפרישתו של הבעל מעבודתו. באותה עת, החלה האשה לעבוד כזבנית, במשרה אשר הניבה הכנסה של כ-2,500 ₪ לחודש. 6. כעולה ממסכת הראיות אשר הובאה בפני וכבר בתחילת הנישואין, היו אצל כל אחד מהצדדים רכוש וזכויות קודם לנישואין. לאשה דירה אשר הייתה בבעלותה ביחד עם אמה, לאחר שזו נרכשה עם בואן מיוון בשנת 1969. אבי האשה נותר ביוון, שם ניהל את עסקיו (בעיקר נכסי מקרקעין), בעוד האישה עם אמה עלו לישראל. לבעל היו זכויות במקרקעין, אשר הוקנו לו מירושה, וזכויות כספיות אשר נצברו לזכותו בתעשייה האווירית במהלך 11 שנים, בטרם נשא את האישה, ובשנת 1971. 7. עוד כעולה ממסכת הראיות, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי יחד ובד בבד עם נישואיהם, הקימו קופה משותפת, נהלו חשבון משותף, הולידו 3 ילדים, האשה דאגה לענייני הפנים, ותוך הבית, וכאמור, לא עבדה מחוץ למשק ביתה, במהלך כ-23 שנות נישואיה, וסמכה על ענייני החוץ אשר טופלו והיו באחריותו של בעלה. 8. מעת לעת במהלך השנים נסעה האישה בגפה ליוון, בכדי לקבל לידיה את פירות נכסי המקרקעין אשר הותיר לה אביה ביוון, לאחר פטירתו באמצע שנות ה-70. אין גם מחלוקת כי הכספים אשר שלח אבי האישה מעת לעת מיוון, לבתו, וגם הכספים אשר הובאו על ידה במהלך כל השנים, שמשו את רווחת המשפחה, והוכנסו לקופה המשותפת. 9. בנוסף, הועברו כספי ירושתה של האשה ומימושם מנכסים אחרים, לחשבונות על שמה, בבנקים בבלגיה, שם הייתה ועודה, שותפה עם אחיותיה, וכספים אלה, כעולה ממסכת הראיות והמסמכים, הוחזקו על ידי האישה בנפרד, ולא הוכנסו לקופה המשותפת. האשה העבירה בשנת 1988 כספים לצורך רכישת חנות בכפר-סבא (להלן: "החנות"). וכפי שיפורט בהמשך, אולם יצויין, וגם לעניין זה אין מחלוקת, כי ממועד רכישת החנות (1988) ועד לשנת 1997, הוכנסו דמי השכירות מהשכרת החנות, לשימוש השוטף ולצרכי המשפחה, ולקופה המשותפת. 10. נראה כי בקיעי הסכסוך החלו, לאחר פרישתו של הבעל מעבודתו בתעשייה האווירית. בחודש מרץ 1996 הוגשה תביעתו הראשונה לגירושין, לבית הדין הרבני האזורי, ומשזו נמחקה עקב אי התייצבותו, הגיש את תביעתו השניה בחודש אוגוסט 1997. תביעה זו נדחתה בסופו של דבר, וערעורו של הבעל לבית הדין הרבני הגדול, גם היא נדחתה, לא לפני שבפרק זמן של חודשים רבים ממועד הגשת תביעתה של האשה לבית המשפט הזה, וביום 25.1.98, טען הבעל, לחוסר סמכותו של בימ"ש זה לדון בתביעת האשה, טיעון אשר לא הגיע לידי הכרעה, משבסופו של דבר, נדחה ערעורו כאמור, בבית הדין הרבני הגדול. יש לציין, כי העלאת טענות כאלה ואחרות על ידי הבעל (אשר חלקן אף אינן תואמות את התפתחות הפסיקה), הצביעו על מגמת הבעל, ומה שארע בפועל: עיכוב משמעותי בהעברת זכויות המגיעות לאשה מכוח הפסיקה, לידיה, וכפי שיפורט בהמשך. 11. מתוך מימוש נכסי המקרקעין במסגרת ירושת אביה של האשה, ובין השאר, קיבלה היא על פי גרסתה בשנת 1982 סך של 80,000 דולר ארה"ב (סעיף 19 לכתב התביעה), וממכירת נכס מקרקעין נוסף ובשנת 1986, סך של 70,000 דולר ארה"ב (ראה גם נספחים ה', ו', אשר צורפו לכ. התביעה). כספים אלה הופקדו על ידי האשה בחשבון הבנק בבלגיה, ולא הוכנסו לקופה המשותפת. יחד עם זאת, לגרסתה, במהלך שנת 1988, החליטה להעביר חלק מכספי ירושתה המופקדים בחשבון על שמה בבלגיה, לצורך רכישת נכס מקרקעין, בישראל, אשר ישמש לה כבטחון כלכלי, מניב פירות. 12. הצדדים עם ילדיהם התגוררו בין השנים 1978 ועד 1987 בבית מגורים (צמוד קרקע) ברח' משה דיין בכפר-סבא. לגרסתם של שני הצדדים, ולאור שינויים שחלו באזור מגוריהם, צלחה דרכם, והם מכרו את ביתם בתנאים טובים (לרבות מחיר ואפשרות שכירות של שנה עד לפינוי). מלוא התמורה בגין מכירה זו (למעט סך של 10,000 דולר ארה"ב, אשר שולם בפינוי), ובסך של 155,000 דולר ארה"ב התקבלה באותה עת לידיהם, במזומן. 13. לגרסתה של האשה, בטרם נמצא בית חלופי למשפחה, הוצע לאשה לרכוש את החנות, ובהסכמה, ובהחלטה משותפת עם בעלה, ועד אשר יועבר הסך אשר נדרש לרכישתה (133,000 דולר ארה"ב) מחשבונה בבלגיה, שימש הסך אשר התקבל ממכירת בית המגורים (155,000 דולר ארה"ב) לרכישת החנות. החנות נרשמה על שמה של האשה. לגרסתה, מטרת הרכישה הוסכמה קודם לכן, כי תשמש לה כבטחון כלכלי, ומכספי ירושת אביה. לגרסתו של הבעל, נרשמה החנות על שמה של האשה, משיקולי מס גרידא. 14. כשלושה חודשים לאחר מכן ובחודש אוקטובר 1988, רכשו הצדדים את הבית החלופי, ברח' יהודה 9 בכפר-סבא, בסך של 205,000 דולר ארה"ב. 15. אין מחלוקת בין הצדדים, כי סך של 145,000 דולר ארה"ב, הועבר על ידי האשה מחשבונה בבלגיה (סכום רכישת החנות והנלוות) בסמוך למועד רכישת בית המגורים, וכחלק ממימונו. 16. בטרם הגישה האשה את תביעתה נשוא פסק דין זה (אשר הוגשה ביום 25.1.98) החלו הצדדים בפועל, בפירוק התא המשפחתי, ובכך שמכרו בהסכמה את בית המגורים (אשר ברח' יהודה 9 בכפר-סבא) בחודש אוקטובר 1997, בסך של 450,000 דולר ארה"ב. התמורה (לאחר הפחתת הוצאות המכירה) חולקה ביניהם בחלקים שווים, שני הצדדים רכשו דירות למגוריהם, הנפרדים. העתירה 17. הבעל ומשנת 1994 הפקיד את כספי זכויותיו מהתעשייה האווירית עת פרש, והתקבלו אלה לידיו, בחשבונות בנק נפרדים, ולא בחשבון המשותף לשם כאמור הופקדו הכנסותיו במהלך למעלה מעשרים שנה, לשם גם הופקדו כספי האשה אשר הועברו לידיה מעת לעת, מפירות ירושת אביה ז"ל, לרבות דמי השכירות מהחנות, עד אשר נפרדו דרכי הצדדים, במועד הקובע, והחל מ-1.11.97. 18. החשבון המשותף אשר היה לצדדים, גם הוא נסגר במהלך חודש נובמבר 1997, ובטרם הגישה האשה את עתירתה, נשוא פסק-דין זה. 19. ביום 25.1.98 עתרה האשה לבית משפט זה, בתביעה אשר מהותה: תביעה רכושית - פסק דין הצהרתי, צו עשה. לאחר הנחת התשתית העובדתית על ידה בכתב התביעה, ניתן למצוא את הסעדים המבוקשים בסעיף 18 לכתב התביעה: "התובעת זכאית כי ינתן פסק דין המצהיר וקובע זכויותיה בפנסיה המשתלמת לנתבע מעבודתו בתעשייה האווירית במהלך כל שנת הנישואין, וזאת החל מחודש .11/97 התובעת זכאית כי יינתן פסק דין הצהרתי, המצהיר וקובע זכויותיה במחצית הכספים, החסכונות, וקופות הגמל המתנהלים על שם הנתבע במוסדות הבנקאים המפורטים בסעיף 12 לתובענה זו (בסעיף 12 הנ"ל מציינת האשה בין השאר כי שיעור חלקה בפנסיה החודשית עומד על 33% מסכום הפנסיה המחושב, כפועל יוצא מיחס שנות הנישואין לשנות עבודתו של הנתבע בתעשייה האווירית. ט.ס.). התובעת זכאית כי ינתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי היא בעלת הזכויות במקרקעין, הרשומים פורמלית על שם הנתבע, וכן כי הינה בעלת מחצית הזכויות ברכב המוחזק ורשום בבעלותו הפורמלית של הנתבע. התובעת זכאית כי 34% מהפנסיה המתקבלת בידי הנתבע החל מחודש 11/97 תועבר לידיה מדי חודש בחודשו. כן זכאית התובעת לקבל לידיה, והיא עותרת לבית המשפט, למתן פסק דין המורה לנתבע, להעביר לחזקתה את הזכויות והנכסים כמפורט בתביעה זו, את מחצית הזכויות הכספיות המפורטות בתביעה זו, וכן את מחצית שוויו של הרכב". 20. לסיכום ובתמצית, עותרת האשה כדלקמן: א. לחייב את הבעל ב-33% מהזכויות הכספיות אשר התקבלו לידיו בחודש אפריל 1994, מהתעשייה האווירית (או מחצית, על פני השנים מ-1971, מועד הנישואין, ועד מועד הפרישה, בחודש אפריל 1994). ב. להורות על קבלת 33% מהפנסיה החודשית המועברת לבעל, וזאת, מחודש נובמבר 1997 (המועד בו נסגר החשבון המשותף, ואשר ממועד זה ואילך מועברים כספי הפנסיה החודשית לחשבונו של הבעל), ועד לאחרית ימיה. (כפי שציינה בסכומיה). ג. ליתן פסק-דין הצהרתי על פיו יוצהר כי מחצית הזכויות באדמה החקלאית אשר נרכשה בשנת 1973, ונרשמה על שמו של בעלה באפק, ירשמו על שמה. ד. להורות על כי מחצית משווי המכונית המשפחתית, אשר נרכשה על ידי בעלה בסמוך למועד פרוץ הסכסוך, שייכות לה, וכי תתקבל תמורה זו לידיה (צו עשה). 21. טענותיה של האשה שזורות במסכת העובדות אשר פורטה, ובסעדים להם היא עותרת. ועל כן, אפרט את טענותיו של הבעל, כפי שהן עולות מכתב ההגנה, תצהיריו, חקירתו, וסכומי בא כוחו: באם ניתן לתמצת ולמקד את כעסו של הבעל אשר מונע מהאשה במהלך שנים מספר, לקבל את זכויותיה, ניתן לומר, לעניות דעתי, כי נפגע כבודו: הוא אשר אמצעיו הכספיים במהלך קרוב לשלושה עשורים של חיים משותפים עם אשתו שמשו את רווחת המשפחה. הוא היה בעל נכסים, כספים וזכויות מצומצמים יותר מאלה אשר נפלו לידיה של אשתו (לאור ירושת אביה) הוא שעשה לילות כימים לרווחת משפחתו, אל מול נישואיו אשר התפרקו, כל אלה לגרסתו, ונראה, כי כפיצוי מנסה הוא לאחוז בכספים ובזכויות אשר נצברו במהלך חיי השיתוף עם אשתו, ולא לתיתם לה. וטענותיו: א. בתחילת ההליכים, ובמהלך חודשים רבים, טען לחוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעת האשה אשר עתרה כמפורט, כי יועברו לידיה זכויותיה המגיעות לה, לאחר למעלה מעשרים שנות נישואין, אשר במהלכם גידלה את שלושת ילדי הצדדים, ועשתה לביתה, כפי שעשה גם בעלה לביתו. היא בתוך ביתה, והוא מחוץ לבית. כל אחד מהם, ושניהם, לקופה המשותפת. ב. לאחר שנדחתה תביעת הגירושין השניה אותה הגיש הבעל באוגוסט 1997 (ויוער: הבעל היה זה אשר הגיש שתי תביעות גירושין מטעמו, קודם לפנייתה של האשה בתביעתה זו, לבית משפט זה) טען הבעל למעשה שתי טענות מהותיות מבחינתו: האחת "טענת קיזוז", דהיינו: משהאשה אינה מפקידה את דמי השכירות אשר התקבלו לידיה, מהשכרת החנות, לקופה המשותפת, יש לדחות את עתירתה לקבלת 33% מהכנסת בעלה מהפנסיה החודשית המשתלמת לו (?!). וכן, כי זכאי הוא למחצית זכויותיה בחנות (אשר כידוע באו לה מכספי ירושת אביה ז"ל, ועל כך בהמשך). ג. בנוסף, ולגרסתו של הבעל, כספי הפיצויים הוצאו בחלקם הגדול, הן על רכישת רכב אשר נמצא בשימושו, הן על מתנות והענקות לילדי הצדדים הבגירים (למשל עבור 5 זוגות אופניים...) ועל כן, היתרה, נכון למועד הקרע, ועל פי החלק היחסי המגיע לאשה, יוענק לה. ד. גם לעניין המכונית אשר נרכשה בסמוך למועד הקובע ומתוך כספי הפיצויים (לגרסתו של הבעל), אין הוא סבור כי יש ליתן את מחצית התמורה לידי האשה, מאחר ונרכשה לגרסתו, לאחר מועד הקרע. יודגש, הבעל לא הגיש כל תביעה מטעמו לזכויות ולכספים המגיעים לו לדידו מאלה המוחזקים אצל אשתו, ויש לכלול אותם בקופה המשותפת. המתווה המשפטי 22. על הצדדים חלה חזקת השיתוף בין בני זוג, יציר פסיקתו של בית המשפט העליון. חזקה זו, באה לבטא את הסכמתם מכללא של צדדים אשר נשאו זל"ז לפני 1.1.74 (משאז נכנס לתוקפו חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג 1973) לשיתוף בנכסיהם וזכויותיהם, כמו גם בחובות אשר נוצרו במהלך החיים המשותפים. ניתן להביא ולענייננו את ההגדרה אשר קבלה ביטוי בע"א 1915/91 יעקובי נ. יעקובי, קנובלר נ. קנובלר, פדי מט(3), 529: "עיקרה - חזקה החלה לגבי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין, ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים, ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית, שענינה הסכם המשתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות" (שם עמ' 562). ... ובקצרה, ובהתאמה לעניננו מהתפתחות הפסיקה המאוחרת: כך למשל בע"א 1937/92 קוטלר נ. קוטלר, פדי מש(2) עמ' 233 נפסק: "מאמץ משותף זה של שני בני הזוג, בצירוף העובדות שפורטו לעיל, דהיינו נשואים ראשונים במשך שנים רבות, ללא משברים. מובילים למסקנה כי הכספים שבחשבונות הבעל, היוו חלק מהקופה המשותפת". כך למשל ברע"א 964/92 אורון נ. אורון פדי מז(3) עמ' 758, לעניין השחרור של הבעל משרות הקבע, והפנסיה המהוונת של הבעל ביחס לשרות הקבע שלו שבמהלך חיי הנשואים צויין: "בשני פסקי דין אלה של חברי נקבע, כי זכויות סוציאליות הנובעות מעבודת הבעל במשך חיי הנשואין, יהיו אלה פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, או הפרשות לקופות גמל, הן חלק מן הרכוש המשותף". וכן בעניין ע"א 841/87 רון נ. רון פדי מח(3) עמ' 793 אושרה פסיקתו של בית המשפט כי בני הזוג תרמו במשותף לניהול הבית ולגידול הילדים, וכי האשה זכאית למחצית זכויות הפנסיה של הבעל, ולפיצויי פיטורין, וזאת לפי היחס שבין שנות נישואיהם (21 שנה) מתוך סה"כ תקופת עבודתו (33 שנה) ודומה לענייננו, ברכיב זה. ויתרה מכך, בפרשת רון אשר ישימה מאד לענייננו, נפסק בעמ' 797: "משמע שבנסיבות המקרה בו אנו דנים, כאשר הוכחו חזקת השיתוף, וכוונת השיתוף, לא תתבקש המשיבה להוכיח שהיתה קיימת כוונה מיוחדת לשיתוף בכספי הפרישה, לפיצויי הפיטורין" ... וכך גם לעניין העתודה הכלכלית הנצברת בחסכון משותף על ידי הצדדים, גם אם הם נצברים על ידי הצד האחר, ובעבורו של בן הזוג. (ראה: ע"א 809/90 לידאי נ. לידאי פדי מו(1) 602. 23. בעניננו, אין טענה מצד הבעל, כי אין להחיל את חזקת השיתוף לגבי הזכויות אשר נצברו במשותף, תוך כוונה משותפת, על ידי הצדדים במהלך נישואיהם, ועד למועד הקרע. הבעל פשוט אוחז בזכויותיה של האשה, ומסרב להעבירם לה, וכן טוען הוא לשיתוף בין השאר גם לגבי "נכס חיצוני" וזאת כטענת הגנה. הכוונה לחנות אשר נרכשה ונרשמה על שמה של האשה, ממקורות כספיים שבאו לה מכספי ירושה, אשר הותיר לה אביה ז"ל, ואין מחלוקת כי כספים אלה נשמרו במהלך השנים ומאז הועברו לאשה, בחשבונות בנק נפרדים בבלגיה ולא בקופה המשותפת. לעניין "נכס חיצוני" כאמור, כזה שהובא לנישואין על ידי מי מהצדדים, בטרם הנישואין, או כזה שהוסף לנישואין מירושה, מתנה, ואשר לא היתה כל כוונה כי יהיה חלק מהרכוש המשותף, כמו בענייננו לעניין החנות, נפסק לאחרונה בע"א 4151/99 וע"א 4181/99 בריל נ. בריל, דינים עליון כרך נט, 877: "דומה כי שורש המחלוקת בשאלה, אם ככלל יש תחולה להלכת השיתוף על נכסים חיצוניים של בני זוג, נעוץ ביסוד התפיסה הרעיונית עליה מבוססת הלכת השיתוף. הסוברים כי הבסיס להחלתה של הלכת השיתוף הוא קיום "הסכם מכללא" בין בני הזוג, ייטו מטבע הדברים לפקפק בצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים. ברוח זו ציין השופט גולדברג בע"א 806/93 הדרי נ. הדרי פדי מח(3) 685 כי "אורח חים תקין כלשעצמו, אפילו הוא מתמשך על פני תקופה ארוכה, אינו יכול לשמש לחזקת שיתוף בנכס שרכש אחד מבני הזוג לפני הנשואין", וכי "נכס שהיה שייך לאחד מבני הזוג טרם הנישואין, אינו יכול לההפך נכס משותף במהלך חיי הנשואין, רק מכוח הסכם משתמע בין הצדדים. להכרעה שונה ניתן, לכאורה, להגיע מנקודת מבט הרואה בהלכת השיתוף ביטוי ל"חקיקה שיפוטית" המבקשת להגשים תפיסה ערכית הנגזרת מעקרונות על של צדק ושוויון. (ראו דברי השופט חשין בע"א 45/90 עבאדה נ. עבאדה, פדי מח(2) 77, בעמ' 84, ודברי השופטת דורנר בפרשת דרהם, בעמד 876, 877, והאסמכתאות המובאות על ידה). אלא שבאימוץ איזו מן התפיסות הרעיוניות הללו, אין כדי להוביל להכרעה חד משמעית, שתהא גם טובה וראויה, בשאלת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים. לא רק מפני שהלכת השיתוף מבוססת, אל נכון, על שיתופן של שתי התפיסות הרעיוניות הללו, ולא רק על אחת מהן, אלא גם מפני שצדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים אינה יכולה שלא להיות מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג במקרה העומד לבירור, משך הנשואין, טיב הנכס נשוא המחלוקת וכן עיתוי ונסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג, וכפי שנפסק בהמשך, כי תשובה לשאלה האם יטמע נכס כלשהו ברכוש המשותף, נגזרת מנסיבות כל מקרה ומקרה". 24. ובענייננו: הוכח כי האשה בטחה בבעלה, אולם ככל שהתבגרה, ומאחר ולא עבדה במרבית שנות נשואיה מחוץ לביתה, בקשה כי לבטחונה הכלכלי ייוחד נכס, אשר תוכל להנות מפירותיו, ומתוך כספי ירושת אביה ז"ל, אשר לא הוטמעו בקופה המשותפת, מלכתחילה מתוך כוונה ברורה. הוכח כי מעת לעת הובאו כספי ירושה על ידי האשה, והופקדו לחשבון המשותף, אולם היה זה על פי בחירתה. כמו כן, הוכח כי הסכום הכספי לצורך רכישת החנות הובא על ידי האשה מבלגיה מהחשבונות הרשומים על שמה, (לאחר הרכישה, וכמפורט בפסק הדין). כך, שלמרות שאין עתירה לגבי החנות, משהוכחה תשתית עובדתית על ידי האשה, ומשנטענה טענה זו, על ידי הבעל כטענת הגנה, הרי נקבע ונפסק בזאת, כי החנות הרשומה על שמה של האשה, ואשר נרכשה מכספי ירושה, תשאר כ"נכס חיצוני" ואשר אין להחיל לגביה את חזקת השיתוף, ותשאר בבעלות האשה, לרבות פירותיה. 25. אין דומה החנות, לכספי הפרישה שהתקבלו על ידי הבעל מהתעשייה האווירית, בסמוך לפרישתו, לרבות הפנסיה החודשית המשתלמת לבעל, יש רק לבחון לעניין זה לאור הראיות, ממתי (מאיזו שנה) ובגין איזו תקופה, יש להעתר לעתירתה זו של האשה, וליתן את הסעד. 26. הבעל פרש בחודש אפריל 1994, וממועד זה בו התקבלו לידיו כספי הפיצויים, הפסיק את עבודתו בתעשייה האווירית, שם עבד כ-34 שנים. מאותו מועד, גם משתלמת לידיו פנסיה חודשית, ובסךשל כ-6000 ₪. אין מחלוקת כי 11 שנים קודם לנשואי הצדדים (בשנת 1971) נצברו אצל המעביד (תעשייה אווירית) זכויות כספיות לבעל, לרבות עבור הפנסיה המשתלמת, ואשר לאשה אין זכויות בגין תקופה זו. 27. זכויות הפנסיה ופרישה מהוות חלק מתנאי העבודה של העובד ומהתמורה שיפריש המעביד בעבור זכויות העובד, נועדו לשמש כמקור פרנסה לעובד ולמשפחתו, כאשר ההכנסה השוטפת תופסק, וכפי שנמצא בספרו של פרופ' רוזן-צבי ז"ל, בספרו "דיני משפחה בישראל - בין קודש לחול" בעמ' 487: "כל אימת שהעבודה ופירות ההשתכרות הם רכוש בר חלוקה ובדרך כלל חלק מהשיתוף - אין טעם ואין הצדקה להוציא מן הכלל חלק מתנאי העבודה או ההשתכרות יהא אשר יהא המיון המשפטי שלהם לצרכים משפטיים אחרים". 28. המגמה היא, וכפי שהתפתחה בפסיקה, לראות בנכסי הפנסיה כנכסים ברי שיתוף, או ברי איזון (בהתאמה), וזאת בין השאר מאחר והזכות הנקנית באופן ישיר או עקיף עקב עבודה הנה חלק מן השיתוף, באותה מידה שהעבודה ותוצאותיה נחשבות כברי המאמץ המשותף של בני הזוג. גישה זו מתיישבת גם עם רעיון המאמץ המשותף המשמש כבסיס להלכת השיתוף. 29. בהלכות אשר הורחבו, בשנים האחרונות, קבע בית המשפט העליון, שנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה הינם ברי חלוקה. ברע"א 964/92 אורון נ. אורון פדי מז(3) 758, נפסק כי פיצויי פיטורין ופנסיה מהוונת, הינם חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג. ברע"א 6557/95 אבנרי נ. אבנרי, תקדין עליון 35(1) 96, נפסק כי פיצויי הפרישה, וזכויות הפנסיה, הן הזכויות המשתלמות באופן שוטף, והן אותו חלק מן הפנסיה שהוון (שם) נכללות בחזקת השיתוף. בע"א 7033/93 נפשי נ. נפשי (לא פורסם) נפסק, כי האשה זכאית למחצית הזכויות שקיבל, ושיקבל הבעל עם פרישתו (כגון מענק פרישה, פדיון חופשה ופנסיה), והוסיף בית המשפט העליון כי האישה תצטרך לבחור בין קבלת מחצית הפנסיה של הבעל, לבין קבלת מזונות עד לגירושין. (בענייננו במאובחן, עתרה האשה למחצית הפנסיה המשתלמת, בעבור התקופה הרלוונטית, ולא עתרה למזונות). בע"א 3640/94 חסל נ. חסל, פדי נ(4) 250: "ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת ב"עץ" בתקופה שלפני שקמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס לה את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות". 30. לאור הפסיקה, וכעולה ממנה, אין תשובות לשאלה אם נכס העתודה הכלכלית משולם בתשלום חד פעמי (הפיצויים והזכויות אשר שולמו לבעל עם פרישתו בשנת 1994, מהתעשייה האווירית) או בתשלום עייתי (כפי שמשתלם לידי הבעל מדי חודש בחודשו) לעניין תחולת חזקת השיתוף ולעניין הקביעה שנכס זה בר-חלוקה. 31. הזכות הנ"ל, וכפי שפורט בסעיף 30 לעיל, היא זכות אובליגטורית, והיא פועלת במישור שבין בני הזוג, ולפיכך, ובענייננו, האשה זכאית למחצית השווי הכספי של הזכויות אשר כבר גמלו (בשנת 1994, לגבי התקופה הרלוונטית) וגם מזכות הפנסיה המשתלמת לידי הבעל מדי חודש בחודשו, והחל מהמועד אשר היא משתלמת לידו, ובאותו מועד. 32. לעניין הזכויות אשר התקבלו אצל הבעל עם פרישתו מהתעשייה האווירית באפריל 1994, טוענת האשה כי יש להעביר לידיה את חלקה היחסי (1/3) מאותו מועד, כאשר סכום זה צמוד, ונושא ריבית כחוק, ועד התשלום בפועל. הבעל אינו מכחיש את זכאותה (מודה) אולם טוען כי יש להעביר לידי האשה את הסכום לאחר הפחתת הסכומים אשר הוציא גם הוא "לרווחת המשפחה", כספים אשר נתן לילדיו, כספים לרכישת אופניים (חמישה זוגות) ולגרסתו, הסכום הקובע לעניין זה, הוא היתרה, ובסך של כ-60,000 ₪. 33. הבעל פרש כאמור באפריל 1994 והתקבלו לידיו כספי הפרישה (כ-182,000 ₪). בסמוך למועד הפרישה, כעולה ממסכת הראיות, נרכש מתוך סכום זה גם הרכב, אשר מחצית שוויו נדרש בין עתירותיה של האשה. הצדדים המשיכו לחיות תחת קורת גג אחת, עד למועד הקובע, אותו קבעתי ליום 1.11.97. גם בהנחה שעדותו של הבעל מהימנה ואמינה עלי, והוצאו על ידו ההוצאות אשר פורטו על ידו במהלך שלוש וחצי שנים, ויתרת כספי הפרישה הצטמקה (מ-182,000 ₪ לכ-60,000 ₪), ובשים לב, שסכום נכבד יועד לרכישת המכונית אשר מחצית משוויה שייכת לאשה, הרי נכון וצודק בנסיבות העניין לקבוע, כי המועד הקובע לצורך חישוב הסכום ממנו יעשה החישוב לתשלום חלקה של האשה, בגין רכיב זה יהיה ב-1.11.97 ושהוא קודם ב-3 חודשים למועד הגשת תביעתה. ניתן בזאת צוו על-פיו יועבר הסכום לידי האשה, על פי זכויותיה (33%) כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 1.11.97, ועד התשלום בפועל. 34. על פי כל שפורט זכאית האשה למחצית הפנסיה המשתלמת לידי הבעל מדי חודש בחודשו, ישירות ממנהל התשלומים, בחלוקה לשני סכומים, ועל פי הפרטים שיועברו עם פסק-דין זה על ידי באת כוחה למינהל התשלומים בתעשיה האוירית. כאשר לגבי התקופה מהמועד הקובע 1.11.97, מחוייב הבעל בחוב כספי לאשה, (33%) מהסכום אשר שולם לידיו, וזאת עד לתשלום הפנסיה בגין חודש מרץ 2002 כולל, ואילו החל מחודש אפריל 2002 ואילך, יועבר לחשבונה חלקה, מדי חודש בחודשו, כפי שפורט. לגבי הסכום הכספי מחודש נובמבר 1997 ועד חודש מרץ 2002, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.11.97 ועד התשלום הכספי בפועל, לידי האשה. 35. לגבי המכונית: הן אם מגיע לאשה מחצית שוויה מאחר וזו נרכשה מכספי פרישת הבעל, והן אם מכך שנרכשה מכספים אשר נצברו קודם למועד הרכישה, אשר היה בסמוך למועד הקובע, ועל פי מסכת הראיות אשר נפרשה, אני מורה כי מחצית שוויה של המכונית, על פי מחירון של השמאי מר יצחק לוי, במועד הקובע (1.11.97) תשתלם לידי האשה, על ידי הבעל, כאשר הסכום נושא הצמדה וריבית כחוק ממועד זה (1.11.97) ועד התשלום בפועל, לידי האשה. 36. ניתן בזאת פסק-דין הצהרתי כמוסכם על-ידי הבעל, כי מחצית המקרקעין החקלאיים באפק, ירשמו על שם האשה. 37. טרם, ולפני סיום, למרות הפתיח של פסק הדין (בראשית, כ"ד) משנפרדו דרכי האיש והאשה, האיש ואשתו, לאחר למעלה מעשרים וחמש שנות נשואין, אחווה ושיתוף, ולאור ההלכות אשר התפתחו בדבר שיתוף בנכסים, כוונת השיתוף וחזקת השיתוף, ניתן היה להפריד ולסכי לגבי הזכויות אשר נצברו במהלך הנישואין, בהסכם כולל, מה שלא השכילו בני הזוג לעשות, טרם פנייתם לערכאות השיפוטיות. סוף דבר 38. עתירתה של התובעת מתקבלת כמפורט בסעיפים 33, 34, 35, 36 לפסק הדין. ב"כ האשה רשאית להעביר פסיקתא, לחתימת בית המשפט, על-פי המפורט והקבוע בסעיפים אלה, ולצורך ביצועם. 39. הנתבע יישא בתשלום האגרה אשר שולמה על ידי התובעת, כאשר הסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל, ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. הסכום יהא צמוד ויישא ריבית כחוק מהיום, ועד התשלום בפועל. הלכת השיתוףבני זוג