המאמץ המשותף בחזקת השיתוף

ככל שנבסס את הילכת השיתוף על יסוד 'המאמץ המשותף', כמבחן שיש בו כדי להעניק לבן זוג זכויות בנכס המצוי בידי בן הזוג השני, תתבקש המסקנה כי אין לכלול תחת כנפיה של הלכה זו נכסים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואין או שהגיעו לידיו במהלך הנישואין בירושה או במתנה.

על פי הגיונה של חזקת שיתוף הנכסים, אין חזקה זו פועלת לענין רכוש, שהביא עמו אחד מבני הזוג בעת הנישואין, במיוחד כאשר מדובר ברכוש ניכר ורב, שהרי יצירתו של רכוש זה אינה תוצאה של המאמץ המשותף שהוא כאמור מרכיב יסודי בחזקת שיתוף הנכסים. בכגון דא, הטוען לשותפות ברכוש עליו הראיה, שאכן לכך נתכוון בן הזוג השני שבא לנישואין ורכושו עמו.

גישה זו מעמידה בקדמת הבמה את היסוד של 'המאמץ המשותף' שמקומו כאמור ברמת הטכניקה המשפטית שהיא בעיקרה כלי ומכשיר האמור ליתן ביטוי ליסודות המהותיים של הילכת השיתוף. גישה זו מעדיפה את היסוד של 'המאמץ המשותף' על יסוד הכוונה אותו אנו מוצאים גם ברמת המהות וגם ברמת הטכניקה המשפטית. יחד עם זאת, אין בה כדי לשלול לחלוטין את תחולתה של הילכת השיתוף על הנכסים נשוא דיוננו שכן אין היא מתעלמת לחלוטין מקיומו של יסוד הכוונה. יסוד הכוונה נוטל אף הוא חלק בגישה זו אלא שהנטל להוכחתו, להוכחת כוונת השיתוף, מוטל על מי שטוען לשותפות ברכוש האמור.

להלן פסק דין בנושא המאמץ המשותף בחזקת השיתוף:

פסק דין

1.     עניינה של תובענה זו שבפני - זכויותיה של התובעת בדירה אשר שימשה לה ולבעלה הנתבע, למגורים, מאז נישואיהם מזה למעלה מארבעים שנה.

2.     עניינה של דירה זו, ברח' חיבת ציון 4 רמת גן (להלן: "הדירה"), נגרע מתביעה קודמת של התובעת ,אותה הגישה כנגד הנתבע, שפסה"ד בעניינה ניתן על ידי ביום 19.1.00.

3.     לאחר מתן פסק הדין עתרה התובעת בבקשה לתיקון כתב תביעתה, בש"א 6927/00. בבקשתה עתרה התובעת לתקן את ס' 12(א) לכה"ת באופן שהמלים "למעט דירת המגורים שברח' חיבת ציון 4 ר"ג" תמחקנה. בכך ביקשה התובעת לכלול במסגרת תביעתה, מלכתחילה, גם את הדירה ולקבוע את זכותה במחציתה.

4.     בישיבת יום 30.5.00, שהתקיימה בפני כב' הרשמת, נתן הנתבע את הסכמתו לתיקון המבוקש.

5.     א.     משניתנה הסכמת הנתבע לתיקון המבוקש שוב אין הוא יכול לחזור בו ממנה.

ב.     נסיונותיו של ב"כ הנתבע בסיכומיו לטעון, כי הסכמתו ניתנה בהתבסס על כך שכל התביעה כולה תעמוד לבירור מחדש (עמ' 2 שורה 10 לפרוט' ישיבת יום 30.5.00 בפני הרשמת) אינה עומדת במבחן המציאות. ראשית, לא כך נקבע בהחלטת הרשמת. שנית, ביום 6.9.00 ניתנה ע"י סגן הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ח. פורת (בדימוס), בהסכמת הצדדים, החלטה בערעור אשר הוגש ע"י התובעת על פסק דיני מיום 19.1.00. בהסכמת הצדדים הערעור נמחק והשאלה לגבי הזכויות בדירה תתברר בביהמ"ש לענייני משפחה לאחר שיתוקן כה"ת. זאת ועוד, בד בבד ניתן פסק דין בהסכמה, בערעור אשר הוגש ע"י הנתבע על פסק דיני האמור לפיו, נותר פסק הדין על כנו כפוף לתיקון מסוים וכפוף לדיון שיתקיים לגבי הדירה בביהמ"ש לענייני משפחה. בנסיבות אלה כללי סופיות הדיון מחייבים אותנו שלא לאפשר את פתיחת הדיון בתובענה המקורית (זו שתוקנה) מלכתחילה כאילו לא נערך דיון, לא נתקיימו הוכחות, לא ניתן פסק דין ולא הוגש ערעור שנדחה - והכל בהסכמה.

ג.     ברוח זו דחיתי את דרישתו של ב"כ הנתבע בישיבת יום 18.2.01 'לפתוח את הכל מחדש' והצעתי לו אחת משתיים - הכל כמפורט בפרוט'. ב"כ הנתבע בחר בגישת ביניים לפיה יוגשו ע"י ב"כ הצדדים מוסכמות ופלוגתאות ולאחר שאלה יאושרו ע"י בית המשפט יוגשו טיעונים בכתב עם מסמכים ללא צורך בניהול הוכחות. בהחלטתי מאותו יום נעניתי לדרך הדיונית בה בחר ב"כ הנתבע לילך וקבעתי מועדים להגשת רשימת המוסכמות והפלוגתאות. רשימה זו הוגשה רק ביום 11.10.01 במהלך ישיבת קד"מ שקיימתי לבקשת הצדדים, משלא הצליחו להגיע להסכמות בענין. הרשימה סומנה במ/1.

ד.     על פי במ/1 השאלה שהועמדה להכרעה הינה -
     האם זכאית התובעת למחצית הזכויות בדירה, דירה אשר נרכשה על ידי הנתבע מכספו שלו עוד בטרם הכירו הצדדים, דירה בה התגוררו הם אחרי הנישואין ומתגוררים בה עד היום. הכרעתי זו אמורה להינתן על בסיס "נסיבות החיים המשותפים של הצדדים כפי שעלו ע"י הצדדים בשלב העדתם בבית המשפט ובתצהיריהם" - בהליך הקודם שעל בסיסו ניתן פסק דיני מיום 19.1.00.

ה.     משכך אין מנוס ,אם כן, אלא מלדחות את טענות ב"כ הנתבע כמפורט בפתח סיכומיו (ס' 3-1, 7) ואת טענתו כמפורט בס' 6 , 8, 14 לסיכומיו שהרלבנטיות שלה הינה לשלב הבקשה לתיקון כה"ת ולא לתביעה עצמה לאחר שתוקנה.

6.     ולגופו של ענין -

7.     ד י ו ן

א.     התובעת והנתבע נישאו בשנת 1961. התביעה נסמכת על הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג כפי שנתפתחה בפסיקתו רבת השנים של ביהמ"ש העליון.

ב.     בפסק הדין שניתן על ידי ביום 19.1.00 קבעתי כהאי לישנא: "דומה שלא יכולה להיות מחלוקת רצינית בשאלת תחולתה של הילכת השיתוף בבני הזוג שבפנינו". בסעיפים 8-9 לפסק דיני נימקתי את מסקנתי זו ואין לי אלא להפנות לדברי שם. מסקנתי זו עמדה גם בהליך הערעור שהוגש על פסק דיני כך שאין מקום יותר להרהר אחריה (ר' למשל ס' 9-10 לסיכומי הנתבע).

ג.     שאלה אחרת היא אם יש להחיל הלכה זו, מבחינת היקפה, על דירת מגורי הצדדים בהיות הדירה נכס שנרכש ע"י הנתבע לפני הנישואין, נרשם בשלמותו על שמו לפני הנישואין ושכל תמורתו שולמה טרם הנישואין ע"י הנתבע ומכספו הוא. שאלה זו הינה חלק מסוגיה רחבה יותר הנוגעת לתחולתה של הילכת השיתוף על נכסים שלא נצברו תוך 'מאמץ משותף' בין שהובאו לחיים המשותפים ע"י מי מבני הזוג לפני הנישואין ובין אם נתקבלו ע"י מי מבני הזוג במהלך החיים המשותפים בירושה או במתנה.

ד.     בפרשת הדרי (ע"א 806/93 ,מ"ח(3) 685) מבחין השופט חשין בין יסודותיה המהותיים של הילכת השיתוף, אותם יסודות הנותנים לה חיים ומזינים אותה, לבין המסגרות המשפטיות-הפורמליות המשמשות אותנו בקביעתה. ביסודות המהות נמצא אנו, לדבריו, את עקרון השוויון המבוסס על הצורך לנהוג בהגינות, בהוגנות ובצדק בבת הזוג שהיא ברגיל העשויה לצאת מקופחת בהעדר הילכת שיתוף, ומתווסף לו יסוד הכוונה המכוון לכוונת בני הזוג לרבות אמנת חיים על בסיס "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד) . המסגרת המשפטית-הפורמלית - זו נעה, לדברי השופט חשין, בין דיני החוזים לבין דיני הקניין ומבוססת היא על שני אדנים. יסוד הכוונה (אותו מוצאים אנו גם ביסודות המהותיים) של שני בני הזוג ובעיקר זו של בעל הנכס הנובע מדיני החוזים מכאן ויסוד "המאמץ המשותף" הנובע מדיני הקניין מכאן. בין שני אלה יסוד הכוונה הוא בריח התיכון של מסגרת זו.

ה.     ככל שנבסס את הילכת השיתוף על יסוד 'המאמץ המשותף', כמבחן שיש בו כדי להעניק לבן זוג זכויות בנכס המצוי בידי בן הזוג השני, תתבקש המסקנה כי אין לכלול תחת כנפיה של הלכה זו נכסים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואין או שהגיעו לידיו במהלך הנישואין בירושה או במתנה. ר' לענין זה ע"א 595/69, אפטה נ' אפטה, כה(1), 561; ע"א 13/74 רווה נ' מסעוד ,כ"ט(2), 831; ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר ,כ(1), 589. הטיב לבטא גישה זו השופט אלון בפרשת ליברמן, ע"א 630/79, לה(4) 359:

     "על פי הגיונה של חזקת שיתוף הנכסים, אין חזקה זו פועלת לענין רכוש, שהביא עמו אחד מבני הזוג בעת הנישואין, במיוחד כאשר מדובר ברכוש ניכר ורב, שהרי יצירתו של רכוש זה אינה תוצאה של המאמץ המשותף שהוא כאמור מרכיב יסודי בחזקת שיתוף הנכסים. בכגון דא, הטוען לשותפות ברכוש עליו הראיה, שאכן לכך נתכוון בן הזוג השני שבא לנישואין ורכושו עמו".

     גישה זו מעמידה בקדמת הבמה את היסוד של 'המאמץ המשותף' שמקומו כאמור ברמת הטכניקה המשפטית שהיא בעיקרה כלי ומכשיר האמור ליתן ביטוי ליסודות המהותיים של הילכת השיתוף. גישה זו מעדיפה את היסוד של 'המאמץ המשותף' על יסוד הכוונה אותו אנו מוצאים גם ברמת המהות וגם ברמת הטכניקה המשפטית. יחד עם זאת, אין בה כדי לשלול לחלוטין את תחולתה של הילכת השיתוף על הנכסים נשוא דיוננו שכן אין היא מתעלמת לחלוטין מקיומו של יסוד הכוונה. יסוד הכוונה נוטל אף הוא חלק בגישה זו אלא שהנטל להוכחתו, להוכחת כוונת השיתוף, מוטל על מי שטוען לשותפות ברכוש האמור.

ו.     בפרשת אבולוף (ע"א 2280/91 מ"ז(5) 596) דוחה השופט בך, בהסכמת חבריו להרכב, את הגישה האמורה ומעדיף על פניה את גישתו של שופט המיעוט בפרשת אפטה (שם) כב' השופט ברנזון, והוא מצטט:

     "הכלל היסודי הוא, שבענין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין. חזקה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר - כמו במקרה זה - בנכסים המשמשים את המשפחה בחיי היומיום כלומר דירת מגורים וחפצי בית".

     השופט בך מקבל את דבריו אלה של הש' ברנזון ועורך בחינה מחודשת להבחנה הנוקשה בין נכסים שנרכשו על ידי בני הזוג לפני הנישואין ובין אלה שהושגו על ידי השניים ב'מאמץ משותף' במהלך חיי הנישואין. את ההלכה מבחינתו הוא מסכם:
     "נראה לי, כי באותם המקרים, בהם משתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם ,ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין. הרוב המכריע של זכויות נישואים אינם עורכים לדעתי חשבונות כאלה, ואינם מנהלים 'פנקסנות' בדבר הנכסים שכל אחד מהם רכש לפני החתימה".

     על פי גישה זו נדחק היסוד של 'המאמץ המשותף' לשולי הבמה ויסוד הכוונה מתקדם ומתייצב בקדמתה. לאמור, אין מניעה להחיל, גם על פי גישה זו, את הילכת השיתוף על הנכסים נשוא דיוננו כשהפעם מי שצריך לסתור את 'כוונת השיתוף' הוא מי שטוען לאי הכללתו של הרכוש בגדר השותפות. קובע את הדברים מפורשות השופט בך בפרשת אבולוף (שם):

     "אין איפוא הבדל עקרוני בין סוגי הרכוש, ההבדל הוא רק בקלות ובקושי היחסיים בהרמת נטל ההוכחה, אם בן זוג מנסה לסתור את החזקה. כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, הרי קיימת לדעתי הנחה, שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינו בבעלותם המשותפת, ונטל הראיה חייב לרבוץ על הצד המנסה להכחיש זאת. אלא שנטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין. אך בסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים".

ז.     הינה כי כן יש מקום לתחולתה של הילכת השיתוף גם על נכסים שנרכשו על ידי מי מבני הזוג טרם הנישואין ו/או הגיעו לידיו במהלך החיים המשותפים שלא 'ממאמץ משותף' כמו מירושה או במתנה. הלכה זו אינה נתונה יותר במחלוקת ור' לענין זה פרשת עבאדה (ע"א 45/90 מ"ח 2, 77); פרשת הדרי (ע"א 806/93 מח(3) 685) ופרשת יעקובי קנובלר (ע"א 1915/91 ,מט(3) 529) שם קובעת השופטת שטרסברג כהן בצורה פסקנית וחד משמעית:

     "חזקת השיתוף גורסת שיתוף מלאה בין בני הזוג בכל הרכוש בין המשפחתי, הפרטי ובין העסקי, בין זה שבא לאחד מבני הזוג מלפני הנישואין או במתנה או בירושה במהלכם".

     המחלוקת היא בשאלת נטל השכנוע - האם מוטל הוא על מי שמבקש לכלול את הנכס, שלא נרכש 'במאמץ משותף', בגדר השיתוף או על מי שמבקש להוציא את הנכס האמור מגדר השיתוף.

ח.     על המחלוקת האמורה עומדת השופטת דורנר בפרשת גיטלר (ע"א 3563/92 גיטלר נ' גיטלר מ"ח(5)489):

"התשובה לשאלה אם מקור הנכס כשלעצמו מוציא אותו מגידרה של חזקת השיתוף שנויה במחלוקת. על פי גישה אחת, בהעדר ראיות סותרות ,חיים הרמוניים של בני זוג במשך שנים רבות מלמד על מיזוג מלא של משאביהם יהיה מקורם אשר יהיה... לפי גישה אחרת, באין הוכחה סותרת אין חזקת השיתוף חלה על רכוש שלא נוצר במאמץ משותף". (ההדגשות שלי ש.ש.).

ט.     לדידי, בכל הנוגע לשאלת נטל השכנוע בדבר הקמתה ו/או סתירתה של הילכת השיתוף על נכס שמקורו אינו במאמץ משותף דרכי עם אלה הסוברים שיש להטילו גם במקרה זה על שכמו של בן הזוג השולל את השיתוף. דעתי זו נגזרת מההתפתחות בפסיקה בכל הנוגע להילכת השיתוף והמחייבת לשם יישומה את הטלת נטל השכנוע לסתירת החזקה גם על נכסים כאלה על שכמו של המבקש לשלול את תחולתה.

     לענין זה מסכים אני, במלוא הענווה, לדברי השופט אלון בע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, לה(4) 750:

     "אם יוכח כי בני הזוג חיו יחדיו לאורך זמן באורח חיים הרמוני , כשבת הזוג משתתפת במאמץ המשותף בביתם פנימה, בעוד שהבעל דואג לצרכי הבית בעסקי היום יום יאמר עליהם כי חזקה שהתכוונו לכך כי רכושם, יהיה מקורו אשר יהיה, יעמוד לקניינם המשותף. אין זה כלל בל יעבור, ואפשר בראיה טובה ואמינה לנסות ולסתור חזקה זו אך כל עוד לא נעשה הדבר ע"י הטוען כנגד החזקה, תעמוד זו במלואה ובתוקפה".

י.     באימוץ גישה זו דווקא יש משום ביטולה הגורף של האבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, או שנתקבלו על ידו במתנה או בירושה במהלך הנישואין לבין נכסים שנרכשו או נצברו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין, בכל הנוגע לתחולתה של חזקת השיתוף והטלת הנטל לסתירתה, גם על נכסים שלא מ'מאמץ משותף', על שכמו של הטוען כנגדה. אינני חושש ממהלך זה. לעניות דעתי הגיעה העת, לאור מעמדה דהיום של הילכת השיתוף ביודיקטורה המשפטית שלנו (ור' לענין זה פסק דיני מיום 19.1.00 בפרשה זו), להסיר את הספק שקינן בלבו של הנשיא שמגר בפרשת הדרי (שם) ולבטל את ההבחנה האמורה, אם לא לכל סוגי הנכסים אזי לפחות לגבי דירת המגורים, משום מהותו וטיבו של נכס זה.

     כזכור הילכת השיתוף, בתחילתה, לא כללה כדבר מובן מאליו נכסים עסקיים והפסיקה דרשה 'דבר מה' נוסף להוכחת השיתוף, כשהנטל היה מוטל על שכמו של העותר לשיתוף. אבחנה זו בוטלה במהלך השנים וכיום חלה הילכת השיתוף גם על נכסים עסקיים שנצברו ו/או נרכשו במהלך הנישואין , כדבר מובן מאליו, והנטל לסתירתה הוטל על שכמו של הטוען לשלילתה של ההלכה.

     גם בענייננו אני סבור שבכל הנוגע לנכסים שאין מקורם ב'מאמץ משותף' מן הראוי שהאבחנה תבוטל ,בתחילה לגבי דירת מגורים, ולהותיר אותה, בשלב זה, על כנה בכל הנוגע לנכסים עסקיים.

יא.     באשר לדירת המגורים - עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת אותה קורת גג משותפת ואורח החיים המתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים, בוודאי אלה שנרכשו ו/או נצברו לאחר הנישואין, ילמדו על קיומה של חזקת שיתוף גם אם זו נרכשה טרם הנישואין מכספו של אחד מבני הזוג.

     באשר לדירת המגורים - אין לעניות דעתי צורך להוכיח קיומה של זיקה כלכלית בפועל מצד בן הזוג שלא השתתף ברכישתה, כגון תשלומי משכנתא, השתתפות בשיפוצים וכיוצ"ב. את הדרישה לזיקה כלכלית ראוי להותיר באשר לנכסים אחרים, עסקיים למשל (על הדרישה לזיקה כלכלית ר' פסק דינו המפורט של סגן הנשיא כב' השופט פורת בע"א 11/96 המלי נ' המלי דינים מחוזי כ"ו(6), 944). אין הצדקה לעניות דעתי לשלול מבן זוג, אשר הובא/ הובל לאחר הנישואין לדירה שנרכשה על ידי בן הזוג האחר לפני הנישואין ונשאר להתגורר בה עשרות שנים תוך שהוא דואג לטיפוחה ולנקיונה, מגדל את הילדים המשותפים וכיוצ"ב, את זכותו במחציתה, רק משום שלא בוצעה הרחבה בדירה או שלא בוצעו החזרי משכנתא למימונה מהקופה המשותפת. דירת המגורים הינה נכס מיוחד, 'גולת הכותרת' של הילכת השיתוף ולעניות דעתי יש לקבוע דין אחד לגביה בין אם היא נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לפני הנישואין ובין אם נרכשה היא לאחר הנישואין. מבחינה זו אין זה משנה אם דירת המגורים המדוברת היא הנכס היחידי או העיקרי של בני הזוג או אם מלבדו נרכשו ונצברו נכסים נוספים.

     רוצה לומר, ראוי ונכון לראות כיום בדירת מגורים שנרכשה על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואין ואשר שימשה למגורים משותפים במשך שנים לשני בני הזוג נכס משותף שחזקת השיתוף חלה עליה. הנטל לשלילת החזקה, באופן אשר יוציא את אותה דירה מגדר השיתוף, צריך להיות מוטל על הטוען טענה זו.

ומן הכלל אל הפרט

8. א.     בני הזוג נישאו זל"ז ביום 21.3.61. מאז נישואיהם ועד היום, פרק זמן של 41 שנים מתגוררים הם תחת קורת גג אחת, כשקורת הגג הינה אותה דירה קטנה שנרכשה על ידי הנתבע לפני נישואיו עם התובעת.

ב.     לבני הזוג היו אלה נישואיהם הראשונים.

ג.     במהלך כל שנות הנישואין הארוכות הללו, למעלה מארבעה עשורים, לא התעוררו בין בני הזוג מחלוקות אשר ירדו לשורש היחסים ביניהם.

ד.     על תחולתה של הילכת השיתוף ביחסים ביניהם לא ארחיב את הדיבור ואין לי אלא להפנות לפסק דיני בעניינם מיום 19.1.00.

ה.     אורך חיי הנישואין ואורח החיים של בני הזוג מחד וטיב הנכס בו מדובר - דירת מגורים - מאידך, מביאים אותי למסקנה - בהמשך לניתוח המשפטי לעיל - לקבוע, כי במקרה שלפנינו חלה חזקת השיתוף גם על הדירה הנידונה. משכך מוטל נטל השכנוע לשלילת החזקה ולגריעת הדירה מגדר הנכסים המשותפים על שכמו של הנתבע.

ו.     הנתבע לא עמד בנטל זה. הנתבע לא הביא שום ראיה שהיה בה כדי ללמד על שלילתה של החזקה בכל הנוגע לדירת המגורים שבמחלוקת.

     בישיבת יום 18.2.01 הציע ביהמ"ש לב"כ הנתבע אחד משניים:

     "להגיש סיכומים בסוגיה המשפטית האם יש לכלול את הדירה בגדר נכס שחזקת השיתוף בין בני זוג חלה עליו או לנהל הוכחות בנוגע לדירה בלבד, ככל שיש צורך בכך במטרה להוסיף עובדות בנוגע לדירה שלא היו בפני בית המשפט עת נתן את פסק דינו ביחס לשאר רכיבי הרכוש על מנת לשכנע שהדירה איננה נכס שחזקת השיתוף חלה לגביו" (ההדגשה שלי ש.ש.).

     ב"כ הנתבע בחר בגישת ביניים וויתר על ניהול ההוכחות. משכך ולאור במ/1 - רשימת פלוגתאות ומוסכמות שהגישו ב"כ הצדדים, בה הוסכם כי 'נסיבות החיים המשותפים של הצדדים עלו ע"י הצדדים בשלב העדתם בבית המשפט ובתצהיריהם', אין מנוס מקבלת התביעה.

ס ו ף ד ב ר

1.     התובענה מתקבלת.

2.     הנני קובע שהדירה ברח' חיבת ציון 4 רמת גן הרשומה על שם הנתבע הינה נכס משותף לו ולתובעת וכי התובעת זכאית להירשם כבעלים של מחצית הזכויות בה.

3.     בנסיבות הענין ולאור ההליך הכפול שנאלץ הנתבע לנהל אינני עושה צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון