אמנת האג נועדה להדגיש את החזרתם המיידית של ילדים שנחטפו ובכך להבטיח את זכויות המשמורת והביקור שנקבעו בעבר. הסעד הניתן במסגרתה הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. הוא נועד להיות סעד מהיר, דחוף ומיידי הוא מעין "עזרה ראשונה" לשלילת תוצאות החטיפה. להלן פסק דין בנושא החזרת ילדים חטופים: פסק דין ההליך: 1. זוהי תביעה בהתאם לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א - 1991, (להלן: החוק) להשבת 5 ילדים אשר הוגשה ע"י אביהם המתגורר בצרפת (להלן: האב, התובע) כנגד אמם (להלן: האם, הנתבעת). העובדות והשתלשלות ההליכים המשפטיים: 2. התובע והנתבעת קרובי משפחה שנישאו בשנת 1989, והינם הורי הילדים אשר נולדו בצרפת. התובע הוא תושב ואזרח צרפת בעת הגשת התביעה, ואילו הנתבעת אזרחית ישראלית ותושבת צרפת. 3. בתאריך 30.3.01 נטלה הנתבעת על דעת עצמה את ילדיה, ונסעה עימם לישראל, בה מתגוררים בני משפחתה, שלא בידיעת התובע ובניגוד לרצונו, כפי שיתואר להלן. 4. האם והילדים מתגוררים כיום בדירה שכורה, המצויה בפתח תקוה והילדים השתלבו במערכת החינוך בישראל. 5. בתאריך 29.3.01 יום לפני עזיבת הנתבעת וילדיה את גבולות צרפת, החליט כב' השופט מישל לפז, מביהמ"ש לעניני משפחה במחוז שמברי שבצרפת (להלן: ביהמ"ש הצרפתי) במסגרת בקשה שאותה הגישה הנתבעת לביהמ"ש בצרפת כי הינו מתיר לאם להתגורר בנפרד מהאב עם ילדיה הקטינים. באותה החלטה זומנו הצדדים לישיבת גישור שאמורה היתה להתקיים ביום ו' 27.4.01. 6. ביום בו אישר ביהמ"ש הצרפתי לנתבעת כי היא יכולה להתגורר בנפרד מהתובע, נטלה התובעת את ילדיה מביה"ס בעזרת אחיה שהגיע לעזרתה מארה"ב ונסעה עמם לבית מלון, באותו לילה רכשה כרטיסי טיסה בעזרת בן משפחה העוסק במכירת כרטיסים אשר פתח את משרדו בלילה והנפיק לנתבעת ולילדיה כרטיסי טיסה ליום המחרת (את רכישת הכרטיסים מימן לטענת הנתבעת רב הקהילה כב' הרב משה אלון). בתאריך 30.3.01 לא היתה טיסה ישירה לישראל, לכן הנתבעת, אחיה וילדיה נסעו עם הרב אלון, במכוניתו לג'נבה, מג'נבה טסו לוינה, ומוינה לקחו טיסה נוספת לישראל. (ראה חקירתה של הנתבעת עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מהתאריך 21.2.02). יש לציין כי הנתבעת נטלה את הילדים מבית הספר בעל כורחו של התובע, אשר הגיע אף הוא לביה"ס לשם לקיחתם הביתה. התובע הינו נכה הרתוק לכסא גלגלים והיה מלווה ע"י עוזרתו. מששני הצדדים החלו לריב ביניהם אודות נטילת הילדים הוזמנו ע"י הנהלת ביה"ס שוטרים, אשר לאחר העיון בצו שהיה בידי הנתבעת, החליטו לאפשר לה קבלת הילדים. 7. בתאריך 27.4.01 התייצב האב יחד עם באת כוחו לדיון שנקבע בביהמ"ש הצרפתי ואילו האם לא התייצבה לדיון, הואיל ובאותו מועד כבר שהתה עם הילדים בישראל. מתצהיריה של ב"כ התובע, עו"ד קתרין אקסיונז שצורפו לתיק ביהמ"ש אנו למדים כי בתאריך הנ"ל היו הצדדים צריכים לדון בתביעה שהגישה הנתבעת לביהמ"ש הצרפתי ביום 29.3.01. עקב העדרה מהדיון הורה השופט בביהמ"ש הצרפתי על דחיית תביעתה והורה על הזמנת הצדדים לישיבת פישור נוספת שנקבעה ליום 27.7.01 בשעה 10.00. 8. בחקירתה של הנתבעת מדוע לא הגיעה לדיון בתאריך 27.4.01 (ראה חקירתה עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מתאריך 21.2.02), טענה הנתבעת כי לא הגיעה לדיון עקב שהותה בישראל. כאשר נשאלה הנתבעת ע"י ב"כ התובע מדוע לא הגיע בא כוחה לביהמ"ש בתאריך הנ"ל השיבה הנתבעת כי התקשרה טלפונית לעוה"ד שלה בצרפת והוא הורה לה שלא להתייחס למסמכים משפטיים המגיעים מטעם בעלה מצרפת, כשם שבעלה לא התייחס קודם לכן לפניותיה אליו להתייצב עמה בביהמ"ש הצרפתי. 9. הצדדים הוזמנו כאמור כדין לדיון שאמור היה להתקיים בביהמ"ש הצרפתי בתאריך 27.7.01, הנתבעת לא התייצבה לדיון ולא נתנה כל צידוק להעדרה. בפס"ד של ביהמ"ש הצרפתי שניתן בהעדר האם, החליט ביהמ"ש החלטות שונות בענין גירושי הצדדים, החזקה בביתם המשותף ובתכולתו, וזכאותו של כל צד לכך שהצד האחר לא יכנס למקום מגוריו, ולא יפריע לו במקום מגוריו. לעניננו, החליט ביהמ"ש הצרפתי כי המשמורת בילדי הצדדים, נמסרת לידי האב, אצלו יגורו הצדדים בקביעות ואילו לאם תשמרנה זכויות ביקור לרבות זכות שהות משותפת עם הילדים לתקופות מוגבלות (אכסון). כמו כן צוינו באותה החלטה הוראות סעיף 1113 של חוק הפרוצדורה האזרחית הצרפתית לפיה: " אם הבעל לא השתמש בהרשאה לתבוע לדין בתוך שלושת החודשים אחרי הוצאת פסק הדין, בן זוגו יוכל תוך תקופה חדשה של שלושה חודשים לתבוע אותו לדין על עצם הענין. אם אחד משני בני הזוג לא הגיש תביעה לביהמ"ש בסיום ששת החודשים הפעולות הזמניות תהינה בטלות ומבוטלות". ב"כ הנתבעת טען בין היתר כי החלטת ביהמ"ש הצרפתי מיום 27.7.01 אשר הקנתה את זכות החזקה בילדים לתובע הינה בטלה לנוכח הוראות הסעיף הנ"ל, באשר איש מהצדדים לא הגיש כביכול כל תביעה לביהמ"ש הצרפתי בתוך פרק הזמן הנקוב בסעיף 1113 האמור. במהלך הדיון הסתבר כי הפעולות הזמניות אינן בטלות, שכן ב"כ התובע הראה והוכיח כי מרשו הגיש לביהמ"ש הצרפתי תביעה תוך פרק הזמן הנקוב וצירף לתיק ביהמ"ש את ההזמנה לדיון בתביעת הגירושין אשר הוצאה בתאריך 3.8.01 אל המשיבה ובהזמנה מצוין מפורשות כי ההליך מתייחס לצו שניתן בתאריך 27.7.01 בביהמ"ש הצרפתי. ומכאן כי התובע עמד עובדתית בדרישות סעיף 1113 לחוק החדש של נוהל האזרחי בצרפת. 10. עקב ההתרחשויות דלעיל, פנתה הרשות המרכזית בצרפת אל הרשות המרכזית בישראל בבקשה לסייע לאב בהשבת ילדיו לצרפת ובתאריך 13.1.02 הוגשה לבית משפט זה התביעה להשבת הילדים לצרפת למשמורת אביהם. הדיון המשפטי: 11. מטרת האמנה - מתן סעד חירום בשורה ארוכה של פסקי דין חזרו בתי המשפט והדגישו כי הסעד האמור להינתן עפ"י האמנה הינו "סעד חרום" האמור להינתן באופן מהיר, דחוף ומיידי, כעזרה ראשונה שמטרתה שלילת תוצאות החטיפה בע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי פ"ד נא (ד), 241, 251, לענין זה נאמרו ע"י כב' נשיא ביהמ"ש העליון השופט ברק הדברים דלהלן: " ההסדרים המוסדיים, הדיוניים והמהותיים שבאמנת האג נועדו - כפי שנקבע בסעיף 1 לאמנת האג - "להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים, אשר לא כדין, הורחקו אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה". וכן "להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות". אכן אמנת האג נועדה להדגיש את החזרתם המיידית של ילדים שנחטפו ובכך להבטיח את זכויות המשמורת והביקור שנקבעו בעבר. הסעד הניתן במסגרתה הוא סעד של חירום במקרי חטיפה. הוא נועד להיות סעד מהיר, דחוף ומיידי (ראה ע"א 473/93 ליבוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד מז (3) 63, 71), הוא מעין "עזרה ראשונה" לשלילת תוצאות החטיפה. התרופה היא זו של החזרת המצב לקדמותו (ראה בש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו (3) 38, 43, ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק פ"ד מט (2) 431, 437). אין קובעים בגדריה את שאלת המשמורת הקבועה של הילד (סעיף 19 לאמנת האג). מטרת האמנה היא להבטיח אמצעים מהירים ויעילים המחזירים על כנם את הסטטוס-קוו אשר שרר עובר למעשה החטיפה. האמנה קובעת "מסלול מהיר להשבת ילד שנחטף למדינה ממנה הוצא שלא כדין, תוך שבמסגרתה שלה ניתן יהיה לברר את השאלות הקשורות במשמורת הקבועה (ראה ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרנוולד (טרם פורסם))". 12. הרחקה, שלא - כדין א. השאלה הראשונה שביהמ"ש אמור להכריע בה, בדיון בתביעה עפ"י האמנה, היא האם בוצע מעשה חטיפה או כלשון האמנה, "הרחקה שלא כדין", "ממקום מגוריו הרגיל" של הילד. סעיף 3 לאמנה קובע כי: " הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר - (א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחר ובין בנפרד, עפ"י דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, וכן (ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל, בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אלמלא ההרחקה או אי ההחזרה. זכויות המשמורת הנזכרות בסעיף קטן (א) יכול שיקבעו במיוחד מכח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי עפ"י דין אותה מדינה". (ההדגשות שלי י.כ.) ב. בעניננו אין מחלוקת, כי "מקום מגוריהם הרגיל" של הילדים מאז לידתם ועד להבאתם לישראל, היה בצרפת, האם בחקירתה העידה כי הילדים נולדו וחונכו בעיר טרסר בצרפת. ג. לשם קיום יסוד החטיפה, אשר אינו מוגדר באמנה, יש צורך בקיומו של יסוד "שאינו כדין". לטענת הנתבעת יסוד זה אינו מתקיים בענינו, שכן הבאת הילדים מצרפת לארץ נעשתה על ידה כדין מכח החלטת ביהמ"ש הצרפתי מיום 29.3.01 לפיה: "הנתבעת רשאית להתגורר בנפרד מהתובע עם ילדיה הקטינים". התובעת טוענת כי בעת שהביאה ארצה את ילדיה, היתה החלטת ביהמ"ש הצרפתי מיום 29.3.01 בתוקף ולכן הרחקתם של הילדים נעשתה כדין. עיון בהחלטת ביהמ"ש הצרפתי מלמד כי מדובר בהחלטה זמנית הניתנת במעמד צד אחד ומבלי לשמוע עדיין את עמדת הצד האחר. ההחלטה היא זמנית בלבד ולכן נקבע בה דיון דחוף במעמד הצדדים לתאריך 27.4.01. אין להעלות על הדעת כי בהחלטה שכזו של ביהמ"ש הצרפתי יש משום הפקעת זכויות המשמורת או הזכות להסדרי ראיה של האב. ד. סעיף 5 לאמנה מגדיר מהן "זכויות משמורת" לענין האמנה ולפיו: "(א) "זכויות משמורת" - לרבות זכויות המתייחסות לגוף הילד, ובפרט הזכות לקבוע את מקום מגוריו של הילד. (ב) "זכויות ביקור" - לרבות הזכות לקחת ילד לתקופה מוגבלת למקום שונה ממקום מגוריו הרגיל". ההחלטה שניתנה בתאריך 29.3.01 היא החלטה זמנית, שלא מפקיעה את זכויות המשמורת והסדרי הראיה, אלו הן זכויות הוריות טבועות ולא ניתן לראות בהחלטה הזמנית שלילה של זכויות אלה. בנסיבות הנ"ל הוצאת הילדים מצרפת ע"י הנתבעת היה בה משום עשיית דין עצמית, והפרה מודעת של זכויות משמורת או ביקור שצפוי היה התובע לקבל. בפסיקה נקבע כי יש לפרש את "זכויות משמורת" בהרחבה כך - בע"א 5271/92 פיקסמן נ' פיקסמן, תקדין עליון 92, כרך 3, 2272 קבע כב' השופט ש. לוין: " מקובל עלינו שלצורך האמנה והחוק יש לפרש את הביטוי "זכויות משמורת" על דרך ההרחבה, כדי שיחול על כל מקרה בו יש צורך בהסכמת אחד ההורים, להוצאת ילדם מהארץ אחת לארץ אחרת וכחטיפה, יחשב כל מקרה של העברת ילדים ממדינה למדינה בניגוד להסכמתו של ההורה שלו הזכות להסכים או שלא להסכים לכך והסכמתו לכך לא ניתנה". ע"י כב' השופטת ש' נתניהו נאמר בבש"א 1648/92 פנינה טורנה נ' דניאל צ'רלס משולם, פ"ד מו (3) 38,כי: " ברור איפוא כי ההוראה כי הילד יגור אצל אמו, הכלולה בפסק הדין, ובצו המתקן, לא הקנתה לה את הרשות להוציא את הילד מצרפת ומהסמכות ההורית המשותפת גם לאב, שיש לו גם זכות ביקורים, ללא הסכמתו של האב". ה. בעניננו, הנתבעת קיבלה ב - 29.3.01 את הזכות לגור בנפרד מבעלה עם ילדיה, אך ההחלטה היתה זמנית ולא נקבע בה כי "זכות המשמורת" נמסרת לידי האם בהחלטה לא מצוי כלל המושג הצרפתי L`autorite parental המופיע בהחלטה המאוחרת יותר בה נמסרה המשמורת, או "הסמכות ההורית" לידי התובע. כאשר הנתבעת עזבה את גבולות צרפת היא שללה את זכות המשמורת מהתובע או לחילופין את זכותו הצפויה של האב לקבלת הסדרי ראיה הולמים. עפ"י הגדרת האמנה כוללת זכות הביקור אף זכות להחזקת הילד בעת שהוא שוהה בחברת ההורה שאינו ההורה המשמורן: " לרבות הזכות לקחת ילד לתקופה מוגבלת למקום שונה ממקום מגוריו הרגיל" . אלמלא ההרחקה היה מתקיים הדיון שנקבע לתאריך 27.4.01 ויש להניח כי האב היה זוכה למשמורת או לפחות לזכויות ביקור, אך בהעברת הילדים לישראל מנעה הנתבעת את זכויות הביקור של התובע ובכך שללה אף את זכותו לקבלת הילדים מעת לעת לחזקתו הזמנית, בעת שהוא נוטלם בהתאם להגדרת זכויות הביקור מבית אמם "למקום שונה ממקום מגוריהם הרגיל". ו. לא ייתכן כי הנתבעת תסכל את קיומו של הדיון המשפטי בעניני המשמורת בילדים, ובהסתמך על סיכולו של הדיון תטען להעדר זכויות של התובע. הנני קובע לפיכך כי הוצאת הילדים מצרפת ע"י הנתבעת היתה בגדר הרחקתם שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל. 13. אי החזרת הילדים לצרפת א. אין חולק כי בתאריך 27.7.01 הוקנתה לתובע ע"י ביהמ"ש הצרפתי המשמורת בילדים, במסגרת דיון שאליו הוזמנה הנתבעת כדין ולדבריה לא התיצבה בו הן משום שהותה בישראל והן משום היעוץ המשפטי שקיבלה. ב. משקבע ביהמ"ש הצרפתי כי המשמורת בילדים (L`autorite parental) נמסרת לידי התובע, היה על הנתבעת להשיבם מיידית לידי אביהם בצרפת. לפיכך אפילו סבורים היינו כי הרחקת הילדים מצרפת נעשתה כדין, כטענת הנתבעת, עדיין נותרת הנתבעת ללא כל מענה לטענה כי "אי החזרת" הקטינים לצרפת אחרי התאריך 27.7.01 הינה שלא כדין. 14. הגנת סעיף 13 ב' (רישא) לאמנה א. טענתה החלופית של הנתבעת הינה כי בענינו מתקיים החריג האמור בסעיף 13 (ב) רישא לאמנה כדלהלן: " על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי: קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל. הרשות השיפוטית או המנהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו...". (ההדגשות שלי י.כ.). ב. בתצהירה מיום 11.2.02 הצהירה הנתבעת כי בעלה התובע הינו אדם אלים, אינו בריא בנפשו, אושפז בעשרות בתי חולים לחולי נפש, כאשר האשפוז האחרון נמשך קרוב ל - 3 שנים. כמו כן הצהירה הנתבעת כי כאשר הבעל היה משתחרר מבתי החולים לחולי נפש, היה מתעלל בה ובילדים, היה נוהג להכותם, לזרוק אותה מחוץ לביתם, לקרוא לה בשמות ובכינויים גסים, משפילים וכן באחד המקרים כאשר השתחרר מביה"ח לחולי נפש בו שהה, הרים הבעל רובה ואיים כי יהרוג אותה ויחסל את עצמו עם הרובה. הילדים סבלו מהבעל לדברי הנתבעת, אשר נהג להכותם באמצעות חגורה ומקלות. הילדים עברו התעללויות פיזיות ונפשיות. ג. בתקנה 295 יא (ב') לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) נקבע כדלהלן: " טען המשיב כי החזרת הילד תחשוף אותו לנזק כאמור בסעיף 13 (ב) בתוספת לחוק או כי החזרת הילד פוגעת בעקרונות המפורטים בסעיף 20 בתוספת לחוק, יביא ראיות ברורות ומשכנעות לביסוס טענתו, ורשאי ביהמ"ש לדרוש ממנו להביא ראיות נוספות לשם כך". ד. הלכה פסוקה היא, שנקבעה במספר רב של פסקי דין, כי את החריגים המנויים בסעיף 13, יש לפרש בצמצום וזאת על מנת להגשים את מטרות האמנה. נטל ההוכחה על ההורה החוטף הינו נטל כבד ביותר, ואפילו אם מתקיימת ההגנה עדיין יש לביהמ"ש שיקול דעת אם להחזיר את הילדים למדינה ממנה הורחקו אם לאו. (ראה לענין זה ע"א 5532/93 גינזבורג נ' גרינלוולד מט (3) 282, 293, 7206/93 גבאי נ' גבאי פ"ד, נ"א (2) 241, ע"א 1372/93 סטגמן נ' סטגמן, תקדין עליון 95 (3) 1158). לתיק ביהמ"ש הוגש תצהיר של הנתבעת בלבד, שלא נתמך במסמכים נוספים כלשהם, ובדרך זו קשה ביותר, אם לא בלתי אפשרי, להרים את נטל הראיה להוכחת קיומו של המצב החריג. ה. בחקירתה של הנתבעת מיום 21.2.02 הסתברו בין היתר עובדות מעוררות תמיהה כדלהלן: (1) בתצהירה מצהירה הנתבעת כי בעלה הינו חולה נפש אשר: "אושפז בעשרות בתי חולים, לחולי נפש". כאשר נשאלה הנתבעת באילו בתי חולים פסיכיאטרים בעלה אושפז, ענתה בין היתר "ביה"ח בזונדר" שהתברר כבית הבראה וכי התובע אושפז בביה"ח לאחר שנפגע משטף דם מוחי: "זה נכון, הסיבה שהיה בביה"ח היתה כי קיבל שטף דם במוח", (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון). (2) בחקירתה הנגדית, (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון) מסתבר כי הנתבעת עצמה היתה מאושפזת מפברואר 2001 ועד 25 למרץ 2001 בביה"ח בבסנס שהוא בי"ח פסיכיאטרי, ובעלה טיפל בילדים בעזרת מטפלות מהעירייה. כאשר נשאלה מדוע ראש העיר, בטרסב חתם על צו לאשפוזה הכפוי בביה"ח הפסיכיאטרי ענתה כי: " אני הייתי בבית שלי, התינוק ישן. עו"ס הקישה בדלת, אני התקלחתי ולא יכולתי לפתוח ומאחר ולא פתחתי את הדלת היא הזמינה משטרה.... ומכבי אש". לדברי הנתבעת, אשפזו אותה כי חשבו שהיא רוצה להתאבד ומדבריה הסתבר כי לא היתה בה נכונות לשיתוף פעולה עם העו"ס בצרפת. כמו כן טענה הנתבעת בחקירתה הנגדית כי המשטרה סירבה לטפל בתלונותיה כנגד הנתבע לרבות תלונתה בענין איום בנשק (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). (3) הנתבעת טענה בתצהירה כי התובע איים עליה עם רובה שהיה ברשותו, ובחקירתה הנגדית הסתבר כי מדובר לטענתה באקדח שהיה מיועד לציד ציפורים. (4) חרף העובדה שהנתבעת טוענת כי השבת הילדים לצרפת תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי עקב אישיותו של התובע, העידה היא כי לאחר שקיבלה את הצו המתיר לה להתגורר בנפרד עם הילדים, פנתה היא אל הנתבע בבקשה לאפשר לה לשוב ולהתגורר עימו בבית, ובבקשה ל"שלום בית", ורק לאחר שסירב לאפשר לה לשוב ולגור עימו, החליטה יחד עם אחיה לקחת את הילדים לישראל. מדברים אלה, (שנכונותם מוטלת בספק) ניתן להסיק כי הנתבעת אינה רואה בתובע אדם מסוכן, אלא אדם שהיא חפצה לשוב ולגור עמו יחד עם הילדים. (5) מחקירת הנתבעת עולה בבירור כי הנתבעת ציפתה לצו השיפוטי הזמני וביום שקיבלה אותו ב - 29.3.01, כבר פעלה נמרצות לברוח מצרפת. הנתבעת לא חיכתה לטיסה ישירה לישראל ועל מנת לטוס ללא כל דיחוי, טסה מידית מז'נבה לוינה. התנהגותה מראה סממנים של קשירת קשר מוקדמת להוצאת הילדים מצרפת בדחיפות עקב החשש שינתן צו שיפוטי סותר שימנע ממנה את הוצאת הילדים לישראל. ו. לאחר ששמעתי את עדות הנתבעת, שוחחתי עם שתי הבנות הגדולות כאמור להלן ועיינתי במסמכים שצורפו לתיק ביהמ"ש לא התרשמתי כי התובע מהווה סיכון קיומי לבריאותם הפיזית ו/או הנפשית של הילדים במובן סעיף 13 (ב) לאמנה. החריג הקבוע בסעיף 13 (ב) הינו חריג, פרטני ומהותי, שענינו אינו בטובת הילד במובנו הרגיל של המושג. החריג עניינו בסכנה שהילד יעמוד בה אם יוחזר למקום ממנו נחטף (ראה ע"א 4391/96 רו נ' רו פ"ד נ (5) 338). הנטל לקיומו של החריג הינו כבד ביותר, והכל מסכימים כי יש לפרשו באורח מצמצם ודווקני. טענותיה של הנתבעת בדבר אלימות כלפיה, וכלפי הילדים, לא נתמכו בראיות ובמסמכים וחזקה על בתי המשפט בצרפת שידונו בכל טענות הנתבעת כנדרש וכמתחייב עפ"י הנסיבות. בבסיס האמנה ההשקפה כי טובת הילד מחייבת כי ההכרעה בזכויותיו תעשה במקום מגוריו הרגיל ולא תהא מושפעת מפעולת החטיפה. ז. חוסר אמינותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית אינו מאפשר להשתית על תצהירה ועל עדותה ממצאים לפיהם השבת הילדים לצרפת תחשוף אותם כביכול לנזק פיזי או פסיכולוגי, ולפיכך לא ניתן להחיל על הענין את הגנת סעיף 13 (ב') רישא לחוק. 15. הגנת סעיף 13 (ב') סיפא לאמנה א. עפ"י ס' 13 (ב) סיפא לאמנה " הרשות השיפוטית או המנהלית רשאית כמו כן לסרב לצוות על החזרת הילד אם התברר לה כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". ב. לאחר הדיון שהתקיים עם ב"כ התובע והנתבעת וב"כ בתאריך 21.2.02, התקיימה פגישה בלשכתי עם הבנות ס. ילידת התאריך 21.9.90 ול. ילידת התאריך 3.3.92. בשיחה עם הילדות הן הרבו להשיב על שאלות שונות ב"לא יודעת". ס. הביעה העדפה להיות עם אמה ולהישאר בישראל, אולם לא גיליתי בדבריה, בהבעותיה, או בתגובותיה התנגדות של ממש לשובה לצרפת. מהשיחה עם הילדות, אודות אביהן, לא התרשמתי כי הילדות מגלות חרדה מפני מפגש עם אביהן. ס. אמרה כי האב מכה לפעמים, לא סיפרה על שום אירוע חריג ולא אמרה כי היא פוחדת מאביה. התרשמתי כי ס. "מדקלמת" בענין זה דברים שהושמו בפיה. מעל לכל, קיבלתי את הרושם כי אף אחת משתי הבנות אינה מצויה ברמת בגרות אשר בה מן הראוי להביא את השקפותיה בחשבון לשם קבלת ההחלטה בדבר המשך השהות בארץ או ההשבה לצרפת. התנהלות הצדדים בדיון המשפטי בישראל 16. א. יש לציין כי האב, התובע לא הגיע לישראל לשמיעת הדיונים, ולא התייצב לשם חקירה על תצהירו. בתקנה 295 ט (ד') לתקנות סדה"ד נקבע כי: " לא התייצב לחקירה מצהיר, לרבות בעל דין שהצהיר , לא ידחה ביהמ"ש את התביעה וידון בה לגופה, ורשאי הוא ליתן לכך משקל בפסק הדין". אין חולקין כי התובע הינו נכה במאה אחוז, רתוק לכסא גלגלים, אשר עבר מספר אירועים של שטפי דם מוחיים. בנוסף, התובע הינו נתמך סעד הזכאי בצרפת לקבלת סיוע משפטי, ומכח פניית הרשות המרכזית בישראל מונה לתובע עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי בישראל. לתובע לא היו למעשה היכולת הפיזית והיכולת הכלכלית להגיע לישראל כדי להיאבק על השבת ילדיו לצרפת, אולם הוא עשה את כל הניתן בפנייתו לרשויות בצרפת, ללא כל שיהוי לשם השבת ילדיו. בנסיבות שכאלה, ניתן היה לפעול כמצוות התקנה, לדון בתביעה לגופה, תוך מתן המשקל הראוי להעדרות בעת מתן פסק הדין. ב. לתובעת ניתנו כל הארכות והאפשרויות לקבלת יומה ולמימוש זכויותיה בביהמ"ש. משהוגשה התובענה בתאריך 13.1.2002 נקבע התיק לדיון דחוף במעמד הצדדים בתאריך 23.1.2002. הנתבעת זומנה כדין ולא התייצבה לדיון, מבלי ליתן לכך כל הצדק או הסבר עד עצם היום הזה. נקבעה ישיבה נוספת לתאריך 28.1.2002, הנתבעת וב"כ התייצבו לדיון, בהתאם לתקנה 295 (ז') לתקנות, היה על הנתבעת להגיש לביהמ"ש לא יאוחר מיומיים לפני הדיון שנקבע, תצהיר לפי תקנה 285 (ח') וכל מסמך אשר נועד לבסס את תשובתה, וכן תצהירים נוספים מכל אדם שהינו עד נדרש לדעתה. הנתבעת לא הגישה תצהיר או כתב תשובה כלשהוא עד למועד הדיון. למרות עובדה זו הותר לב"כ, לפנים משורת הדין, לפרט בהרחבה בעל פה את טענותיה בדיון שנערך ב - 28.1.2002. לקראת ישיבת ההוכחות שנקבעה לתאריך 12.02.02, הוחלט כי על הנתבעת להגיש לביהמ"ש ולב"כ התובע את תשובתה ואת תצהיריה, עד יומיים לפני מועד הדיון. הנתבעת לא עמדה גם בהחלטה זו של ביהמ"ש, לא הגישה את תצהיריה עד ליום הדיון, וכתוצאה מכך נדחה מועד שמיעת ההוכחות בלית ברירה לתאריך 21.2.2002. במועד אחרון זה, הסתמכה הנתבעת להוכחת טענותיה אך ורק על תצהיריה, ובכך לא היה די להרמת נטל הראיה הכבד שהיה מוטל על שכמה. סוף דבר 17. א. על עניננו חלה הוראת סעיף 12 לאמנה, וכמצוותה הנני מורה על החזרת הילדים לצרפת, שם היה, מקום מגוריהם הרגיל. הילדים יוחזרו לצרפת לא יאוחר מהתאריך 18.4.02. ב. דרכוני הילדים ימסרו מיד לאחר מתן פסה"ד לידי בא כוח התובע, אשר יהיה רשאי למנות את מי מטעמו להחזיק בהם וללכת עם הנתבעת או מי מטעמה לרכוש כרטיסי טיסה לנתבעת ולילדיה לצרפת. משטרת ישראל מתבקשת לסייע בידי ב"כ התובע בקבלת הדרכונים אם יהיה קושי בכך, ומשרד הפנים מתבקש לסייע בהוצאת דרכונים חדשים לילדים, אשר יימסרו אך ורק לידי ב"כ התובע, אם יהיה צורך בכך. ג. צו עיכוב היציאה מן הארץ, שניתן כנגד הילדים לבקשת התובע בבש"א 306/02 ישאר בתוקפו כלפי האם או מי מטעמה, אולם יהא בטל אם יועלו הילדים בליווי עו"ס או איש משטרה לטיסה לצרפת, אשר מועדה תואם עם ב"כ התובע. מזכירות ביהמ"ש תמסור לידי ב"כ התובע בלבד צוי ביטול פורמליים של צוי העיכוב כנגד הילדים - מיד לאחר מתן פסה"ד. ד. הדרכונים ימסרו לידי הנתבעת או לידי דיילת שתלווה את הילדים בטיסה ע"י ב"כ התובע, לאחר שיוכח לו כי הנתבעת והילדים טסים לצרפת, וכי איש משטרה מוודא את עלותם של הילדים לטיסה. ה. ב"כ התובע ומשטרת ישראל יתאמו עם השלטונות בצרפת, כי ברגע נחיתתם של האם והילדים, יופקדו דרכוני הילדים במשטרת צרפת. ו. מבוקש בזאת ממשטרת ישראל ומהלשכה לשירותים חברתיים בעיריית פתח תקוה, לעשות את כל הדרוש לסייע לב"כ התובע בביצוע פסק הדין תוך צמצום הפגיעה בילדים למינימום ההכרחי. ז. האם תישא בעלות כרטיסי הטיסה של הילדים לצרפת. ח. לנוכח העובדה כי התובע מיוצג ע"י הסיוע המשפטי בארץ ובצרפת, איני נותן צו להוצאות משפט. היה והנתבעת לא תחזיר את הילדים לצרפת במועד, תשא היא בהוצאות המשפט בסך של 30,000 ₪ לטובת אוצר המדינה כשהם צמודים למדד ונושאים ריבית מירבית כדין מיום מתן פס"ד זה ועד ליום פרעונם בפועל. כמו כן, תשא הנתבעת במקרה של אי השבת הילדים במועד לצרפת בעלות כרטיסי טיסה מצרפת לישראל ובחזרה עבור התובע ומלווה נוסף של התובע, (לנוכח נכותו של התובע יהיו כרטיסי הטיסה במחלקת עסקים). כן תישא הנתבעת בהוצאות שהותם של התובע ושל מלווהו בבית מלון ברמה סבירה בישראל, לכל תקופה שתידרש עד להשבת הילדים בפועל לצרפת, לידי אביהם. ט. בהתאם לסעיף 19 לאמנה: " החלטה על פי אמנה זו בנוגע להחזרת הילד, לא תיחשב כהכרעה לגופה של מחלוקת בענין משמורת". התרשמתי כי הנתבעת (להבדיל מהילדים) מצויה בחרדה קשה מפני שובה לצרפת ומפני המפגש עם התובע. כתוצאה מהתנהגותה של הנתבעת והוצאת הילדים מצרפת בטרם וקוים דיון בבית המשפט הצרפתי, לא זכה עדיין ענין טובתם של הקטינים לדיון לגופו של ענין במעמד שני הצדדים. משיגיעו הילדים לצרפת, חזקה על בית המשפט הצרפתי כי ידון בענין משמורת הילדים, כשעקרון טובת הילד - משמש כעקרון על. בית משפט זה רוחש אמון, כבוד והערכה לבית המשפט הצרפתי, אשר בידיו סמכות השיפוט ככל הנוגע למשמורת הילדים. מובעת בזאת משאלה כי בעת הגיעה של הנתבעת עם הילדים לצרפת, יישארו הילדים במידת האפשר בחברתה ובקרבתה עד להכרעת כב' ביהמ"ש הצרפתי - בענין המשמורת הזמנית בילדים, על מנת שינקטו אמצעים הולמים וימצא ליווי מקצועי הולם להקטנת הקושי הצפוי לקטינים מעצם המעבר ממדינה אחרת למשנה. י. לנתבעת זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 7 ימים מקבלת פסק דין זה, בהתאם לתקנה 295 (יד) לתקנות סדה"ד. קטיניםאמנה בינלאומיתחטיפת ילדים (אמנת האג)