השאלה האם זכויותיו של בר רשות ניתנות להורשה נדונה בפסיקה בעבר, וההלכה היא כי לזכות שהיא רשות החזקה/שימוש בנכס, על אף היותה אישית במהותה, יש ערך קנייני וערך כלכלי, וזכות כזו ניתנת עקרונית להעברה בירושה והכל כפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרשיון. גם אדם המחזיק במושכר כבר רשות בלבד, נתונה בידו זכות אישית שיש לה ערך קנייני. על כן, אם תנאי ההתקשרות בחוזה שבין בעל המושכר למחזיק בו מאפשרים זאת (ובמקרים רבים זה המצב), הרי זכות זו ניתנת להעברה. אמור מעתה שבעקרון זכות ההחזקה במשק יכול שתהיה ניתנת להורשה, אלא אם כן זכות זו נשללת מראש בהסכם ההתקשרות. להלן פסק דין בנושא הורשת זכויות בר רשות: פסק דין 1. מונחת בפני תביעת מנהלת עיזבון המנוחה ז"ל, ותשעה מילדיה היורשים (להלן התובעים) לפינוי הנתבע ממשק מספר 17 שבמושב לרבות בית ההורים (להלן הבית) והמחסן שבו, על מנת שתתאפשר מכירתו וחלוקת כספי התמורה; וכן תביעתם לדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה הנתבע בבית ההורים. 2. התובעים 1-9 והנתבע הינם אחים ואחיות וילדיהם של עמוס כ' ז"ל (להלן האב) ור. כ' ז"ל (להלן האם). התובעת מס' 10 היא מנהלת עיזבון האם המנוחה. 3. ההורים היו "ברי רשות" במשק חקלאי הכולל את בית ההורים ומבנה נוסף ששימש תחילה כרפת ולאחר מכן כמחסן אותו שיפץ הנתבע ובו התגורר, קודם לבד כרווק ולאחר מכן יחד עם אשתו וילדיו. האב נפטר ב - 11.12.96. יורשיו ע"פ דין היו הנתבע והאם, כאשר שאר ילדיה הסתלקו מחלקם בעזבון לטובת האם. האם נפטרה ב - 2.2.98, ויורשיה ע"פ דין הינם התובעים 1-9 והנתבע. שני ילדים נוספים הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת תובעים מס' 3 ו - 4. הנתבע התגורר במשק במשך כ - 13 שנים במבנה ששיפץ ששימש בעבר כמחסן. בינואר 1999, לאחר מות ההורים, עבר הנתבע להתגורר בבית ההורים עם משפחתו. בפברואר אותה שנה הגישו התובעים תלונה למשטרה בגין "הפלישה" לבית, ובמרץ אותה השנה נשלחה לנתבע הודעת פינוי ע"י התובעת 10 היא מנהלת העיזבון. ביום 19.3.99 שלחה התובעת 10 מכתב לתובעים ולנתבע בו הם מתבקשים להשיב מי מהם מוכן לקיים את המשק ולפצות את היורשים האחרים, וזאת בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, לפיו משק חקלאי עובר לבן/בת הזוג ובמותו ליורש המסוגל לקיימו, אשר יהיה חייב לפצות את היורשים האחרים. המועד הנקוב לתגובה היה - 15.4.99, ומנהלת העיזבון הודיעה כי באין תגובה של מי מהיורשים עד למועד זה יימכר המשק ותחולק התמורה. איש מהתובעים, כולל הנתבע, לא השיב למכתב הנ"ל. 4. לאור מהלך עניינים זה טוענים התובעים כי זכותם לדרוש מהנתבע לפנות את בית ההורים ואת המשק בכללותו, כיון שאינם מסכימים להמשך שהותו במשק. כמו כן יש לדעתם לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים עבור הזמן שישב הנתבע בבית ההורים. 5. לעומתם טוען הנתבע כי בהיות ההורים "ברי-רשות" במשק, זכותם בו הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה בירושה ועל כן המשק אינו חלק מעזבונם. לחלופין הוא טוען כי התובעים ויתרו על תביעתם בהתנהגותם בכך שידעו כי הוא מתגורר מזה שנים במשק ושתקו. לחלופין הוא מוסיף וטוען כי נכרת הסכם לפיו הוריו נתנו לו רשות בלתי הדירה להחזיק במשק ועל יסוד הסכם זה טיפל בהם הנתבע עד אחרית ימיהם, ונשא בכל ההוצאות הכרוכות במשק. לחילופי חלופין טוען הנתבע כי אם תתקבל תביעת הפינוי, יהיה על התובעים לפצותו על כל השקעותיו. דיון 6. שאלה ראשונה המתעוררת במקרה שלפנינו היא שאלת הזכויות במשק, שמא בזכויות "גברא" מדובר או בזכויות "חפצא"? ובהתאם לכך מתעוררת שאלת עבירותן. התובעים טוענים כי מדובר במשק חקלאי כמשמעותו בסעיף 114 לחוק הירושה התשכ"ה - 1965 (להלן חוק הירושה), וככזה הוא עובר בירושה לבן הזוג ובמותו ליורש המסוגל לקיימו, אשר יחוייב לפצות את היורשים האחרים. לעומתם טוען הנתבע כי המשק אינו חלק מהעיזבון, כיון שמדובר בזכויות אישיות של "ברי רשות", שאינן מועברות בירושה, ולא בזכויות "חפצא" כטענת התובעים. השאלה האם זכויותיו של בר רשות ניתנות להורשה נדונה בפסיקה בעבר, וההלכה היא כי לזכות שהיא רשות החזקה/שימוש בנכס, על אף היותה אישית במהותה, יש ערך קנייני וערך כלכלי, וזכות כזו ניתנת עקרונית להעברה בירושה והכל כפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרשיון (ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1) 397, 407). לעניין זה ראה גם דבריו של כב' השופט ד.לוין: "גם אדם המחזיק במושכר כבר רשות בלבד, נתונה בידו זכות אישית שיש לה ערך קנייני. על כן, אם תנאי ההתקשרות בחוזה שבין בעל המושכר למחזיק בו מאפשרים זאת (ובמקרים רבים זה המצב), הרי זכות זו ניתנת להעברה. אמור מעתה שבעקרון זכות ההחזקה במשק יכול שתהיה ניתנת להורשה, אלא אם כן זכות זו נשללת מראש בהסכם ההתקשרות". (ע"א 566/89 שטיין נ' סופר, פ"ד מז(4) 167, 169). במקרה דנן, מדובר במושב שהזכויות במקרקעין עליהן הוקם מוסדרות בחוזה שכירות שבין מינהל מקרקעי ישראל (המשכיר), הסוכנות היהודית (המיישבת) ואגודת המושב ("החוזה המשולש"), ובחוזה שבתוקף בעת פטירת האם כלולות ההוראות הבאות (סעיף 20 (ה) לחוזה): "במקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב ביישוב תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השימוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו. למען הסר ספק מוצהר ןמוסכם בזה כי אין באמור בסעיף זה לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר רשות לבד שאינן חלק מעזבונו ואין באמור בסעיף זה כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על-פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין: (1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב ביישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר ע"י המישבת. באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965. (2) על אף האמור לעיל, אם ניתנו עד לתאריך חתימתו של חוזה זה אישורים או התחייבויות בכתב של המישבת כלפי חבר אגודה או מתישב בישוב, בדבר מסירת זכויות השמוש בנחלה שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש - תימסרנה הזכויות הנ"ל בנחלה, לאחר פטירתו של אותו חבר אגודה או אותו מתישב בישוב, בהתאם להתחייבות המתיישבת כלפיו." סעיף הנ"ל מגדיר באופן מפורט את אופין של זכויות השימוש בנחלה כזכויות אשר אינן כלולות בעיזבון, ועבירותן של זכויות אלו במקרה של פטירה הינה כל כולה פרי יצירתו של החוזה המשולש, אשר קובע ארבע חלופות בנדון: א. הזכויות בנחלה עוברות לבן/בת הזוג הנשאר בחיים. הוראה זו היא אשר גרמה לכך שבעת פטירת האב, הרשום בספרי המינהל כבר הרשות של המשק, עברו זכויות הנ"ל לבת זוגו. ב. באין בן/בת זוג בחיים בעת פטירת החבר - עוברות זכויות השימוש "לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המישבת". לית מאן דפליג כי הוראה זו לא חלה לאחר פטירת רות כ' ז"ל, כיון ששהורים מעולם לא קבעו בן ממשיך לנחלה, לא הנתבע ולא אף אחד אחר. ג. באין בן ממשיך, "יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה - 1965." כיון שבסעיף 20(ה) רישא נקבע שזכויות השימוש בנחלה אינן חלק מעזבונו של חבר האגודה המחזיק בזכויות הנ"ל, אין אלא להסיק שכוונת החוזה בהפנייה לסעיף 114 לחוק הירושה היא להחיל את "עקרונות" הסעיף הנ"ל מכוח החוזה ולא מכוח חוק הירושה; היינו, שהחוזה המשולש מאמץ לתוכו את אותם עקרונות שנקבעו בסעיף 114 לחוק הירושה, למקרה שאין בן זוג או בן ממשיך (חלופות שבסעיף 114 עצמו אינן קיימות), אבל היורשים שיקבלו זכויות בהתאם להוראות הנ"ל יקבלו אותן מכוח החוזה ולא מכוח חוק הירושה. על כן, אין סתירה (כנטען על ידי ב"כ הנתבע) בין העובדה שהמשק אינו עובר ליורשים כחלק מהעיזבון לבין טענת ב"כ התובעים שיש להחיל את סעיף 114 לחוק, כיון שהסעיף חל מכוח סעיף 20(ה) לחוזה. על בסיס הוראות הנ"ל שבחוזה, טוענים התובעים שהזכויות במשק עוברות ליורשי המנוחה רות כ' ז"ל המנויים בצו הירושה מיום 22.10.98. אמנם, בסעיף 114 הנ"ל כלולה פרוצדורה להשארת המשק בידי יורש אחד, וזאת על מנת לשמור על המשק במידת האפשר כיחידה אחת בלתי נפרדת, ובתנאי שהיורש שיביע את רצונו לקבל את המשק לידיו יפצה את יתר היורשים על חלקם; להלן נוסח הוראות הרלוונטיות של סעיף 114: "א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העיזבון". ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית המשפט לפי הנסיבות ... ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור." במקרה דנן, שלחה מנהלת העיזבון הודעות לכל היורשים על זכותם הנ"ל לקבל את מלוא המשק לידיהם בתנאים האמורים, אבל אף יורש - כולל הנתבע - לא הצביע על רצונו לנצל זכות זו. בנסיבות אלו, אין קביעה מפורשת בסעיף 114 שהמשק יעבור לכל היורשים שווה בשווה; ברם, החוק מסמיך את בית המשפט להחליט לפי הנסיבות, וחלוקה שווה בין היורשים היא התוצאה ההוגנת פרט למקרה שתוכחנה נסיבות מיוחדות המצדיקות תוצאה אחרת, וגם אז רק אם יינתן פיצוי הולם ליורשים שלא יקבלו חלק במשק מכל סיבה שהיא. ד. בסעיף 20(ה)(2) הנ"ל נקבע שאם לפני תאריך החוזה נתנו "אישורים או התחייבויות בכתב של המישבת כלפי חבר אגודה או מתישב בישוב, בדבר מסירת זכויות השמוש בנחלה שלו לאחד מילדיו ששמו ננקב במפורש", כי אז תימסרנה זכויות השימוש במשק בהתאם להתחייבויות הנ"ל. לא נטען במקרה שלפנינו ש"המישבת" - קרי, הסוכנות היהודית - התחייבה כלפי מי מבין ילדי ההורים כאמור. 7. התובעים טוענים על בסיס הנ"ל שהמנגנון היחיד הרלוונטי במקרה דנן לקביעת העברת הזכויות במשק הוא זה הנקבע "על פי העקרונות של סעיף 114 לחוק הירושה", ואשר על פיו מגיעות הזכויות הנ"ל ליורשי המנוחה כולם, ועל כן זכותם לדרוש את פינויו של הנתבע (שאמנם יורש גם הוא אחד חלקי שנים-עשר בעיזבון המנוחה). 8. לחלופין טוען הנתבע כי התובעים ויתרו על זכותם בהתנהגותם, שהרי ידעו כי הוא משפץ את המחסן וגר בו עם משפחתו מזה 13 שנים אך לא פצו פה לאורך כל השנים הללו. לכן ויתרו בהתנהגות זו על חלקם במשק ואין הם יכולים לדורשו כעת. טענה זו דינה להידחות. ראשית אין הטענה יכולה לכלול את בית ההורים, שכן מיד עם כניסתו לבית בינואר 1999 הגישו התובעים תלונה למשטרה ודרשו את פינויו (התלונה הוגשה באמצע חודש פברואר כשבועיים שלושה לאחר "הפלישה"), וחודש לאחר מכן שלחה לו גם מנהלת העיזבון הודעת פינוי. ברור אם כן כי התובעים הביעו את דעתם ועמדו על זכויותיהם בכל הנוגע לבית ההורים מיד עם היוודע דבר "פלישתו" של הנתבע והעמדת זכויותיהם בסכנה. שנית, אשר למשק ולמחסן המשופץ אשר שימש כביתו של הנתבע. התובעים אכן ידעו על כי הנתבע מתגורר עם אישתו וילדיו במחסן ששיפץ. מחד טוען הנתבע כי התובעים לא התרו בו שיעזוב ולא דיברו איתו דבר וחצי דבר באשר לחלוקת הזכויות לאחר מות ההורים, והנתבע חי במקום בידיעתם כ - 13 שנה. מאידך, מדברי הנתבע בדיון מיום 11.7.00 עולה כי התובעים הפעילו לחץ על ההורים להוציאו מן המשק, כך שלא הפגינו אדישות למגוריו שם. ואולם אף אם התובעים לא התרו בנתבע, מצב זה קדם לפטירת ההורים, ובאותו שלב טרם "התעוררו" זכויותיהם האמורות. משהתבררו זכויותיהם בירושה (צו הירושה ניתן ב - 22.10.98), החלו התובעים בפעולות לפינוי הנתבע מהמשק. במרץ 1999, כארבעה חודשים לאחר הוצאת צו הירושה, שלחה מנהלת העיזבון מכתב לנתבע (כמו גם לשאר היורשים), בו נשאל האם הוא מוכן להיות היורש הבלעדי לפי ס' 114 לחוק הירושה (ראה לעיל), ועד למועד שנקבע בהודעה לתגובה, 15.4.99, לא ידעו התובעים אם יש מישהו מבין היורשים המוכן לקחת על עצמו את הטיפול במשק ולפצות את האחרים. מיד לאחר חלוף המועד לתשובה, במאי 1999, הגישה מנהלת העיזבון בקשה למתן הוראות, בה היא מבקשת להורות לה להגיש תביעת פינוי כנגד הנתבע, ובנובמבר 1999 הגישו התובעים את התביעה דנן. בכרונולוגיה זו אין לומר שהתובעים ויתרו על זכותם, ונראה כי עשו ככל שביכולתם לממש את זכויותיהם. 9. לחלופין טוען הנתבע לקיומו של הסכם בין ההורים ובינו, שמהותו מתן זכות שימוש בלתי הדירה במשק כאשר בתמורה מתחייב הנתבע לטפל בהוריו ולשאת בהוצאות המשק. הנתבע לא הציג בפני בית המשפט מסמך כלשהו המעיד על קיומו של ההסכם כאמור, ולטענתו מדובר בהסכמה בעל פה לפיה הבטיחו לו הוריו שהמשק יהיה שלו והוא יטפל בהורים ובהוצאות המשק. לטענתו אימו אף עשתה העברה של הארנונה על שמו על מנת שלא יוציאו אותו מהמשק. ראה פרוטוקול מיום 11.7.00 ע' 3 שורות 2-4: "ש. תסביר לבית המשפט למה הכל מופיע על שמך (הכוונה למסמך ארנונה של כל המשק - ב.צ.ג.) ת. לפני שאימי נפטרה היא אמרה לי אני עשיתי משהו במועצה שאף אחד לא יוכל להוציא אותך". העברת חשבון הארנונה כשלעצמה אינה מהווה הוכחה לכריתת הסכם כלשהוא, ובוודאי שלא לכריתת הסכם בלתי הדירה כטענת הנתבע. והרצון "שאף אחד לא יוכל להוציא" את הנתבע אינו עולה בכל מקרה לכדי הסכם שכל המשק יועבר לידיו לאחר פטירת האם כפי שטוען הנתבע בכתב הגנתו (ואין בכתב ההגנה טענה כלשהי באשר להסכם מצומצם יותר לגבי חלק מן המשק - קרי, המחסו/בית שבו מתגורר הנתבע). אמנם, התובע 2 אישר שלאם היתה כוונה לאפשר לנתבע להמשך ולהתגורר במשק (ראה פרוטוקול מיום 9.7.00 ע' 4 שורות 8-10): "היה הסכם ביני לבין אימי לפני שהיא נפטרה ביומיים והיא אמרה לי תמכור את המשק… ואמרה לי אם הקונה יסכים שמרדכי (הנתבע - ב.צ.ג.), יישאר בתחום של המשק במבנה מאחורה אל תפריע אבל בתנאי שאת הכסף שמגיע לך תיקח ואני משביעה אותך על כך". ברם, לפי גירסה זו, עולה שלא היה כל הסכם בין האם לבין הנתבע שבו משוריינות זכויותיו, אלא מדובר בהבעת מבוקשתה של האם באזני בנה שידאג להשאיר את הנתבע בביתו ככל שניתן יהיה לעשות כך ללא שיפריע הדבר למכירת המשק ולמימוש זכויותיהם של יתר היורשים. מסקנתי היא, איפוא, שלא נכרת הסכם כלשהו בין ההורים לבין הנתבע, מעבר לכך שאיפשרו לו לגור בשטח המשק כל אותן שנים מאז שנכנס למחסן ועד לפטירתם. למעלה מן הצורך אעיר שגם לו הוכח קיומו של הסכם כזה היה ההסכם חסר תוקף כיון שמהחוזה משולש אנו למדים כי כל העברת זכויות במשק צריכה היתה להיעשות בכתב ובאישור הסוכנות היהודית (המיישבת) והמינהל (המשכיר), ולכן גם אם היה הסכם כלשהו והנתבע מילא את חלקו בו (דבר שלגביו יש לא מעט ספיקות שאין צורך לפרטן לאור מסקנותיי), לא מילאו הצדדים אחר הוראות הנ"ל של החוזה. זאת ועוד. להלן הוראות סעיף 20(ד) לחוזה המשולש: "אסור לחבר האגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בבית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, ובתנאי נוסף שהמציא גם הסכמת המיישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למיישבת את עמדתה". עינינו הרואות שהסכם בין הורה לבין מי מבין ילדיו להעברת זכויות השימוש אינו תקף כלל אלא אם כן ייתן המינהל את הסכמתו בכתב ומראש, ושגם הסוכנות תסכים להעברה לאחר התייעצות עם האגודה. במקרה שבפנינו, לא התקיים פרט כלשהוא של ההליך הנ"ל, ובמידה והייתה איזושהיא הסכמה בין ההורים לבין הנתבע, הייתה זו הסכמה ביניהם בלבד, ואין לה כל תוקף מול זכויותיהם של היורשים. 10. ב"כ הנתבע טוען שהפניית ב"כ התובעים לחוזה המשולש בסיכומיו, דבר שלא עשה בכתב התביעה, מהווה שינוי חזית. אמנם, חוזה המשולש לא הוזכר בכתב התביעה באופן מפורש, אבל ב"כ התובעים מפנה לסעיף 114 לחוק, לאחר שהגדיר את זכויותיהן של ההורים כזכויות "בר רשות", ועל רקע העובדה שבהליך קודם של מנהלת העיזבון למתן ההוראות להגשת התביעה הנוכחית לפינוי הנתבע מהמשק (בש"א 51614/99) הגישה מנהלת העיזבון העתק מהחוזה המשולש לתקופה 1996 - 1999, שבה נפטרו שני ההורים, וחוזה זה היווה הבסיס להוראות שנתנו על ידי כב' השופטת חנה בן עמי למתן הוראות כמבוקש. כמו כן, בדיון מיום 10.4.00 הודיע בא-כוח התובעים על רצונו לצרף את המינהל, הסוכנות היהודית והאגודה כנתבעים. בתגובה השיב בא-כוח הנתבע: "חברי אומר שיש חוזה בין המנהל ובין הסוכנות ובין האגודה,…יש לו חוזה כזה והוא חושב שזה רלוונטי אז שיגיש אותו ובית המשפט יפסוק בעניין זה, ובית המשפט ידע לפסוק אם אני אתנגד להגשתו"… הנתבע אכן התנגד לבקשה לצירוף הנתבעים והתנגדותו התקבלה, אך לא טען נגד הגשת החוזה האמור, למעט הטענה כי קיומו של החוזה נזכר לראשונה בבקשה הנ"ל, מה שאינו נכון שכן קיומו של החוזה עלה כבר בדיון מיום 10.4.00. בנוסף לאמור, לאחר קבלת סיכומי הצדדים פנה בית המשפט לצדדים, בהחלטה מיום 24.1.01, בה התבקשו הצדדים להעביר לבית המשפט תשובה לשאלה: "כיצד הוסדרו הזכויות בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית, האגודה וחברי האגודה טרם החוזה שנערך בשנת 1998", ובתגובה לשאלה זו הגיש ב"כ התובעים עותקים מן החוזה המשולש שבתוקף לשנים 1987 ואילך, בעוד שב"כ הנתבע הגיש עותק של החוזים משנת 1962 ו - 1968. הוי אומר, שהתיחסות ב"כ התובעים לחוזה המשולש נובעת בין היתר מדרישתו של בית המשפט, שהורה על הגשת המסמכים הנ"ל לשם גילוי העובדות הרלוונטיות ועשיית צדק. על כן, אני דוחה את הטענה של שינוי חזית. 11. כמו כן טוען הנתבע כי החוזה המשולש שאנו מסתמכים עליו אינו חלק מהראיות היות והחוזה המוקדם ביותר שהוצג על ידי התובעים הוא משנת 1987, בעוד שההסכם בינו ובין הוריו נעשה בשנת 1985 לכל המאוחר, ועל כן תנאי החוזה שהוצגו בפני בית המשפט אינם רלוונטיים. מצדו מציג הנתבע בפני בית המשפט חוזים משנת 62-68 אשר אינם מפנים לסעיף 114 לחוק הירושה ואינם מונעים מברי הרשות מלהעניק רשות לנתבע להתיישב במשק. שתי תשובות לטענה זו: ראשית, תביעתם של התובעים היא למימוש זכויות שעברו לידיהם כתוצאה מפטירת אמם ז"ל. זכויות אלו, אם קיימות, השתכללו במות האם המנוחה בשנת 1998, ועל כן החוזה המשולש הרלוונטי הוא החוזה שהיה תקף בשנה זו. לפי חוזה זה אין תוקף להסכם בין הנתבע וההורים, אם היה כזה, היות ולא נרשם ולא קיבל את אישור המינהל והסוכנות היהודית כנדרש, כאמור לעיל. שנית, כל החוזים משנת 1987 ואילך זהים בהוראות הרלוונטיות, ואין בעובדה שהחוזים משנות 1962 ו - 1968 הם שונים כדי לשפוך אור על המצב החוזי בשנת 1985. על החוזה של 1962 אין בכלל להסתמך, כיון שאז טרם נכנס חוק הירושה לתוקף (1965); ואף זה של 1968 רחוק בהרבה משנת 1985. הגם שהנטל הכללי להוכיח את טענותיהם מונח כמובן על כתפי התובעים, נחה דעתי שניתן להסתמך על החוזה המשולש בגרסתו הקבועה של כל אותן שנים עבורם הוגשו עותקים ע"י ב"כ התובעים, ולא על החוזה המיושן משנת 1968 שהגיש ב"כ הנתבע. וכל זאת כמובן, גם אם החוזה היה רלוונטי לקבוע את תוקפו של הסכם כלשהו בין ההורים לבין הנתבע; בעוד שלפי מסקנתי דלעיל, לא נכרת כלל הסכם כאמור. 12. לחילופי חילופין טוען הנתבע שהשקיע כספים רבים בשיפוץ המחסן והפיכתו לדירת מגורים, ואם יחוייב בפינוי - מגיע לו פיצוי הולם בעד השקעותיו. כאן הצדק עמו, ואם יפונה מהמשק, יותנה פינויו בקבלת פיצויים לפי קביעת שמאי מוסמך. מנגד, טוענים התובעים שיש לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים עבור התקופה שבו שימש בבית מגורי ההורים ללא הסכמת היורשים, מיום 1.2.99 ועד 30.11.99, ואין לנתבע כל תשובה לטענה זו. התובעים טוענים שיש לחייב את הנתבע בסך 500 $ לחודש, אבל גם זה יהיה צורך לקבוע על ידי קבלת חוו"ד שמאי. 13. בשולי דברינו אעיר עוד שלש הערות: א. ב"כ הנתבע מעלה בסיכומיו את הטענה שהתביעה התיישנה, כיון ששימוש הנתבע החל עוד בשנת 1985. טעות בידי ב"כ הנתבע בהעלות טענה זו, כיון ש"שימוש" בנכס נמשך ומתחדש מיום ליום, כך שאין ולא יכולה להיות התיישנות בתביעה מהסוג הזה. ב. כמו כן, טוען ב"כ הנתבע כי לאור היות הנתבע אף הוא בין יורשי המנוחה, היה צריך ב"כ התובעים להגיש תביעה לפירוק שיתוף ולא לפינוי. גם כאן טעות בידיו; תביעת הפינוי אינה תביעה לפירוק שיתוף, והשיתוף נמשך גם לאחר הפינוי. התביעה לפינוי מבוססת אך ורק על העובדה שכל היורשים הם בעלי זכויות במשק, וזכותם לפי קביעת הרוב המוחלט לאפשר או לסרב שימוש כלשהוא בנכס שבו מחזיקים הם במלוא הזכויות. על כן זכותם של התובעים לקבוע שאין ברצונם לאפשר לנתבע להתגורר במקום, וקביעה זו היא אשר יוצרת את עילת הפינוי. ג. ב"כ הנתבע מפנה את בית המשפט לפסיקה הקובעת שאם נותן בעלי זכויות, רשיון לאדם אחר ליהנות מזכויות אלו, ולאחר מכן ירצה בעל הזכויות הנ"ל לבטל את הרישיון, לפעמים יחליט בית המשפט מטעמי צדק שלא לאפשר את ביטול הרישיון (ראה, למשל, ע"א 2863/90 בצר נ' צילקוביץ, פ"ד מו(5) 184; ועוד). ברם, הפסיקה הנ"ל אינה לעניין, כיון שמדובר במקרים שנותן הרישיון הוא אשר מבקש לבטלו, ופרט לשינוי דעתו, ורצונו לבטל כעת את הרישיון שנתן בשעתו, אין כל מניעה להמשך תקפותו של הרישיון. לא כך במקרה דנן: ההורים לא יכלו לתת לנתבע רישיון המעניק לו זכויות מעבר למה שהם עצמם החזיקו, פרט לכך שיכלו לקבוע כי הנתבע הוא הבן הממשיך, ואת זה לא עשו. ואם "רשותם" כברי רשות לשימוש במשק עברה כעת ליורשיהם, בהתאם לכל דין, הרי יורשים אלה לא נתנו כל רישיון לנתבע, וזכותם לקבל את ירושתם כשהוא פנוי מכל אדם; וזאת, כאמור, בכפוף לזכותו של הנתבע לקבל פיצוי הולם בגין השקעותיו. סוף דבר 14. לסיכום, לא מצאתי סימוכין לטענת הנתבע שנכרת הסכם בין הנתבע לבין הוריו להעברה בלתי הדירה של זכויות שימוש במשק, וגם אם היה הסכם כזה אין הוא ממלא אחר דרישות החוזה המשולש, שזכויות ההורים עצמם נובעות אך ורק מחוזה זה ומוגבלות בהוראות המופיעות בחוזה זה. אי לכך, זכויות היורשים כולם, במשק, הן שוות, אלא אם כן מי מביניהם יבקש להפעיל את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה להעברת מלוא הזכויות במשק לידיו הבלעדיות. כאמור לעיל, אף יורש לא הצביע על רצונו לנצל את ההליך שבסעיף 114. ברם, מסיכומיו של הנתבע עולה כי הוא אמנם רואה את עצמו כיורש המוכן והמסוגל לקיים את משק; ראה ע' 2 לסיכומיו, בפסקה 4: "בנוסף, טען הנתבע כי הוא היורש היחידי המוכן ומסוגל לקיים את המשק". והיות ומדבריו בדיון מיום 11.7.00 עולה כי אינו זוכר שקיבל לידיו את המכתב ששלחה מנהלת העזבון בדבר ההליך שבס' 114 לחוק הירושה, וכי יש לו בעיות בקריאה וכתיבה (פרוטוקול מיום 11.7.00 ע' 12 שורות 5-11), אני רואה לנכון לתת לנתבע ארכה של חודש, למסור את תשובתו בעניין למנהלת העזבון. באם יחליט הנתבע כי הוא אכן מוכן ומסוגל לקיים את המשק, ישאר המשק בחזקתו של הנתבע, והנתבע יפצה את התובעים 1-9 לפי חלקם במשק, בקיזוז שווי השקעותיו, הכל בהערכת שמאי. כמו כן, אם כך יבחר הנתבע, לא יחוייב בדמי שימוש ראויים עבור השימוש בבית ההורים שכן לפי חלופה זו ממילא יישאר במשק. באם יחליט הנתבע כי אינו לוקח על עצמו את קיום המשק ופיצוי היורשים האחרים, יפנה הנתבע את בית ההורים ואת המשק כולו. במקרה זה, ישלמו התובעים לנתבע את שווי השקעותיו בנכס, בהתאם לסעיף 114(ד) לחוק הירושה, בקיזוז דמי שימוש ראויים עבור התקופה של 10 חודשים שהתגורר בבית ההורים, הכל לפי קביעת שמאי עליו יסכימו הצדדים או, אם לא יסכימו ביניהם, לפי קביעת בית המשפט. 15. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על הנתבע בסך 4,000 ₪ + מע"מ (כשבקביעת סכום זה לקחתי גם בחשבון את ההוצאות שיש להטיל על התובעים בגין דחיית בקשתם לצירוף צדדים נוספים). בר רשות