האם אדם נשוי יכול להיחשב ידוע בציבור

האם אדם נשוי יכול להיחשב ידוע בציבור ?

פסיקת בית המשפט מלמדת כי גם אדם נשוי עשוי להיחשב "ידוע-בציבור":

המושג "ידועים-בציבור" אינו מושג ערטילאי; משורה ארוכה של פסקי-דין עולה הגדרה ברורה ומגובשת שניתנה לו. הפסיקה הכירה ב"ידועים-בציבור", אם הם חיו:
(1) חיי משפחה (2) במשק-בית משותף.

המדובר בשני תנאים מצטברים.

היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו גורלם זה בזה.

היסוד השני הוא ניהול משק-בית משותף. לא סתם משק-בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל-יוצא טבעי מחיי-המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל-חיים.

אין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים שאינם משתלבים זה בזה, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה: לא על חיי-משפחה לבד המדובר כאן, אלא על חיי-משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטויים בקיום משק-בית משותף. תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא.

מערכת-היחסים בין בני-הזוג צריכה להיות קרובה ומהודקת, עד כדי כוונה להקים משפחה, כאשר "חסר רק המעמד הרשמי של נישואין.

לעתים, יכולים יחסים מסויימים להראות כלפי-חוץ כ"חיי-משפחה במשק-בית משותף", כאשר, בפועל, אין הם כאלה. כך, במקרה של יחסים עם פילגש או ביחסים שבין מטופל המעסיק מטפלת, שאין בהם המשמעות הנפשית הנדרשת. ואולם, בפסיקה ניתן משקל רב לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני-הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי-חוץ בעיני הבריות.

עם זאת, נקודת-מוצא ובסיס לקיום חיי-משפחה הינם מגורים משותפים. תנאי זה הינו תנאי מוחלט; ובהיעדרו, לא ניתן יהיה להכיר בפלונית כ"ידועתו-בציבור" של אלמוני. ויודגש: המדובר על מגורים משותפים קבועים, ולא על מצב בו כל צד חי במקום אחר, ומי מהם שוהה ומבקר בדירת רעהו, לעתים מזומנות.

להלן פסק דין בנושא האם אדם נשוי יכול להיחשב ידוע בציבור:

פסק-דין

א.     פתח-דבר

1.     התובעת אוחזת לה בטענה, כי ניהלה את חייה - עם הנתבע - במשך שנים אחדות, כבני-זוג "ידועים-בציבור"; מכוח מערכת-היחסים שהתקיימה ביניהם - כך ממשיכה התובעת וטוענת - קמו לה זכויות שונות, בדין. בפני בית-המשפט הונחו תביעותיה של התובעת למזונות ולמדור (תמ"ש 105841/99) ולסעדים בענייני ממון ורכוש (תמ"ש 105842/99). הדיון בשתי התובענות אוחד, ובפסק-דין זה נזקק למכלול הדברים.

2.     התובענות הוגשו לבית-המשפט ביום 3/1/2000 ונועדו להתברר, תחילה, בפני השופט גייפמן. ואולם, ביום 12/10/2000 החליט סגן-הנשיא, השופט שנהב, להעביר את התובענות להמשך בירור בפני מותב זה; וזאת, משהסתבר לשופט גייפמן, כי קיימת היכרות מוקדמת בינו לבין הנתבע (המשרד בו עסק השופט בעבר בעריכת-דין ייצג את הנתבע בהליכים משפטיים שונים).

3.     לבד משתי ישיבות מקדמיות, נערכו בפני מותב זה עוד שלוש ישיבות, בהן הובאו ראיות ונשמעו עדויות. ביום 4/7/2001 העידו חמישה עדים מטעמה של התובעת; ביום 26/11/2001 העידה התובעת; וביום 6/1/2002 העיד הנתבע.

4.     הצדדים סיכמו טענותיהם, בכתב, לאחר גמר הבאת הראיות. התובעת הגישה סיכומיה ביום 20/1/2002, וסיכומיו של הנתבע הוגשו ביום 24/2/2002. התובעת ויתרה על האפשרות שניתנה לה להגשת תשובה לסיכומיו של הנתבע. ביום 20/3/2002 הובא התיק בפני בית-המשפט לבחינת הסיכומים ולכתיבת פסק-הדין.

5.     לעת הכרעה, מונחים, איפוא, בפני בית-המשפט - בנוסף לסיכומים - גם המסמכים דלהלן:
     - כתבי טענותיהם של בעלי-הדין (לרבות, בהליכי-ביניים);
     - תצהיריהם של בעלי-הדין וחלק מהעדים (שבאו במקום עדותם בחקירה הראשית);
     - פרוטוקולים של הדיונים שנערכו;
     - תיק-מוצגים מטעם התובעת (הנתבע, לעומת-זאת, לא הגיש תיק-מוצגים, חרף החלטת
בית-המשפט מיום 5/3/2001);
     - מוצגים נוספים שהוגשו במהלך הדיונים;     
     - חוות-דעת מ"המכון הישראלי לפוליגרף" (אליה נזקק, בהרחבה, בהמשך הדברים).

ב.     הסעדים שנתבעו

6.     בכתב-התביעה בתמ"ש 105841/99, עתרה התובעת לפסיקת דמי-מזונות, בהתייחס לתקופה שלאחר הפירוד בין בעלי-הדין, בסך של 6,000 ₪ לחודש.

7.     בכתב-התביעה המתוקן בתמ"ש 105842/99, תבעה התובעת את הסעדים הבאים:

(א)     השבת הלוואה בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מחודש אוגוסט 1994.
     סכום זה קיבלה התובעת, לדבריה, כפיצויי פיטורין מ"ויצ"ו", ומסרה לנתבע לצורך החלפת מכוניתו במכונית חדשה; וכשבפועל, נרשמה המכונית החדשה בשם בן-משפחתו של הנתבע.
     לחלופין, דרשה התובעת ליתן פסק-דין הצהרתי, שהמכונית החדשה הינה בבעלותה הבלעדית, ולצוות על הנתבע לשלם לה את מלוא שווי המכונית, בהתאם למחיר המחירון;

(ב)     תשלום הסך של 100,000 ₪ בגין פגיעה שפגע הנתבע בסיכוייה להנשא, עקב הפרת הבטחת-נישואין מצדו;

(ג)     תשלום הסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת-נפש, צער, בושה ובושת-פנים, שנגרמו לה עקב התנהגותו של הנתבע;

(ד)     פירוק השיתוף במטלטלין, המצויים בדירה שברחוב יציאת-אירופה 31 בהרצליה;

(ה)     חלוקת כל האחזקות הכספיות, שנצברו, בשמו של הנתבע, במהלך החיים המשותפים שניהלו בעלי-הדין; וחיוב הנתבע במסירת מלוא המידע בדבר הזכויות שצבר, לבדו או עם אחרים, במהלך אותם חיים משותפים.

ג.     הוכחת הטענה בדבר "ידועים-בציבור" - עמדת הפסיקה

8.     המושג "ידועים-בציבור" אינו מושג ערטילאי; משורה ארוכה של פסקי-דין עולה הגדרה ברורה ומגובשת שניתנה לו. הפסיקה הכירה ב"ידועים-בציבור", אם הם חיו "חיי-משפחה במשק-בית משותף". המדובר בשני תנאים מצטברים.

9.     באחרונה, ממש, חזר בית-המשפט העליון על המבחן הכפול. ב-ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע (פסק-הדין ניתן ביום 14/3/2002; וראה באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון:
), נאמר, מפי השופט ריבלין:

"ביטוי זה נתפרש לא-אחת על-ידי בית-משפט זה, והובהר כי הוא כולל שני יסודות: '...חיי-אישות כבעל ואשה וניהול משק-בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו גורלם זה בזה... היסוד השני הוא ניהול משק-בית משותף. לא סתם משק-בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל-יוצא טבעי מחיי-המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל-חיים...' (ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617, בעמ' 619; ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט
(2) 690, בעמ' 692-693). הודגש כי 'אין המדובר כאן על שני יסודות מנותקים שאינם משתלבים זה בזה, אלא על שני מרכיבים השזורים זה בזה: לא על חיי-משפחה לבד המדובר כאן, אלא על חיי-משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטויים בקיום משק-בית משותף' (ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג (1) 431, בעמ' 433-434). תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא".

10.     אם כן, נמצאנו למדים, כי מערכת-היחסים בין בני-הזוג צריכה להיות קרובה ומהודקת, עד כדי כוונה להקים משפחה, כאשר "חסר רק המעמד הרשמי של נישואין" [וראה: דברי השופט קיסטר ב-ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון המנוח לוין, פ"ד כז (1) 645, בעמ' 648; ועיין, עוד: ע"א 4305/91 שדה נ' קבורס, תק-על 1994 (1) 513, מפי השופט טל].

11.     לעתים, יכולים יחסים מסויימים להראות כלפי-חוץ כ"חיי-משפחה במשק-בית משותף", כאשר, בפועל, אין הם כאלה. כך, במקרה של יחסים עם פילגש או ביחסים שבין מטופל המעסיק מטפלת, שאין בהם המשמעות הנפשית הנדרשת. ואולם, בפסיקה ניתן משקל רב לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני-הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי-חוץ בעיני הבריות.

בפרשת היועמ"ש נ' שוקרן, שאוזכרה לעיל, נקבע (בעמ' 694):

"ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים; דהיינו, כיצד ראו בני-הזוג, האיש והאשה, את מערכת-היחסים שביניהם: האם ניתן לאמר כי המנוח ראה בה, באותה אשה, את יורשתו לאחר מותו. אין לחפש, על-כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור, 'החיים חיי-משפחה'... ולדיבור 'משק-בית משותף'... כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם...".

12.     עם זאת, נקודת-מוצא ובסיס לקיום חיי-משפחה הינם מגורים משותפים. תנאי זה הינו תנאי מוחלט; ובהיעדרו, לא ניתן יהיה להכיר בפלונית כ"ידועתו-בציבור" של אלמוני. ויודגש: המדובר על מגורים משותפים קבועים, ולא על מצב בו כל צד חי במקום אחר, ומי מהם שוהה ומבקר בדירת רעהו, לעתים מזומנות [וראה: ע"א 17/66 וודק נ' צבעוני, פ"ד כ(3) 383, בעמ' 386 לפירוש המונח "מתגוררים יחד", אף ששם נתפרש הביטוי לעניין חוק הגנת הדייר].

13.     ועוד לימדה אותנו הפסיקה, כי גם אדם נשוי עשוי להחשב כ"ידוע-בציבור" [ראה: ע"א 384/61 מ"י נ' פסלר, פ"ד טז 102, בעמ' 105].

14.     המחוקק לא קבע פרק זמן מזערי להקמת זכויות ל"ידועים-בציבור". עם זאת, החליטה ועדת-הכספים של הכנסת, במספר מצומצם של מקרים שבסמכותה, לקבוע את הזכאות לגמלה, תוך הרחבת המושג "בן-זוג" גם ל"...מי שהיתה ידועה-בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה, וכן לפחות בשלוש השנים שקדמו לפטירתו... לרבות מי שהיה ידוע-בציבור כבעלה וגר עמה אותה שעה, וכן לפחות בשלוש השנים שקדמו לפטירתה..." [וראה, לדוגמא: החלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (שרים ושאיריהם) (תיקון מס'
3), התשנ"ו-1996, ק"ת 1423].

כאמור, וככל שמדובר בעניינים הנדרשים להכרעה כאן, אין הדין דורש תקופה מזערית לקיום חיי-משפחה. דוגמא קיצונית להיבט זה ניתן למצוא בפסק-דין, שניתן בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על-ידי השופט קלינג, ב-תע"ז (ת"א) 3696/90 אמיר נ' זגר, תק-מח 1991 (3) 997:

"בעוכריה של המתנגדת עלולה להיות התקופה הקצרה, שבה התקיימו התנאים המנויים בסעיף 55 (לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, המתווה את גדרי הזכאות בירושה בין "ידועים-בציבור" - ג' ג'). בענייננו מדובר בחודשיים-שלושה בלבד. לכאורה, ניתן היה לחשוב, כי על-מנת שתקום למתנגדת זכות לרשת את המנוח, מבלי שבאה עמו בברית-הנישואין, מן הראוי היה, שמשך חייה עם המנוח יהיה משמעותי... בחנתי היטב את נסיבות העניין באספקלריה של משך הזמן, שבו חיו המנוח והמתנגדת ביחד. מסקנתי היא, כי באותה תקופה קצרה התקיימו התנאים הדרושים לתחולתו של סעיף 55. כשם שאדם יירש את בן-זוגו, גם אם זה נפטר בליל-הכלולות, כך יירש אף את מי שחי עמו בתנאים שבסעיף 55, גם אם חיים משותפים אלה היו קצרים ביותר".

15.     לשאלת נטל ההוכחה, קבעה הפסיקה, כי הטוען למעמד של "ידוע-בציבור" צריך להוכיח זאת, על-פי הכלל "המוציא מחברו - עליו הראיה!" [ראה: ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה (2) 89, בעמ' 97].

ד.     האם הוכיחה התובעת כי היתה ה"ידועה-בציבור" של הנתבע?

16.     התובעת, ילידת שנת 1942, הינה אלמנה (משנת 1984) ואם לילדים בגירים. הנתבע, יליד שנת 1933, נשוי, אך מזה שנים ארוכות מאד, חי הוא בנפרד מאשתו, שממנה נולדו לו ילדים, בגירים כולם.

17.     אין חולק, כי מייד לאחר ההיכרות ביניהם, החלה להתרקם מערכת-יחסים בין בעלי-הדין, הגם שלגבי משכה ואופייה הועלו גירסאות שונות. את רכיביה העובדתיים של מערכת-יחסים זו נבחן, אחד לאחד, בהמשך דברינו.

18.     גירסת התובעת

     הרקע העובדתי - לשיטתה של התובעת - נלמד מכתבי-התביעה (הזהים, לחלוטין, לעניין זה, גם מבחינת מספרי הסעיפים: 1-26), מתצהיר עדותה הראשית ומחקירתה בבית-המשפט.

     התמונה הכוללת העולה מדברי התובעת היא זו:
     ההיכרות הראשונית בין בעלי-הדין היתה ביום-העצמאות בשנת 1993, במסגרת טיול שאורגן על-ידי מועצת-הפועלים בכפר-סבא. מייד בסמוך לאחר-מכן, החלה להתפתח ביניהם מערכת-יחסים אינטימית, שארכה במשך כשבע שנים, ברציפות. בעלי-הדין נהגו לבלות יחד, מדי יום; ויחסיהם התהדקו, עד כי פרחה ביניהם אהבת-אמת. עד לשנת 1995 נהגה התובעת ללון בדירתו השכורה של הנתבע, כשלושה לילות בשבוע, בממוצע; ובשנת 1995 עברה להתגורר עמו, דרך-קבע, תוך שהשניים ניהלו חייהם כזוג נשוי, לכל דבר ועניין. בחודש ספטמבר בשנת 1995 לקה הנתבע באירוע מוחי, שגרם לו לשיתוק בצדו השמאלי של הגוף. בעקבות כך, הוא אושפז, למשך מספר חודשים במעונות "מכבי" בכפר-שמריהו. לאחר שהנתבע סיים את תקופת השיקום, המשיכה התובעת לטפל בו, במסירות רבה ובסבלנות אין-קץ. מחמת השיתוק בו לקה הנתבע, הפכה התובעת ל"מנהלת עסקיו ורכושו", הסיעה אותו לכל מקום שביקש ואף צורפה לחשבון-הבנק שניהל. בחלק מן התקופה הועסקה עוזרת, כדי לסייע לתובעת במלאכות-הבית. התובעת מדגישה, כי בכל מהלך התקופה הציג עצמו הנתבע בפניה כגבר גרוש וכמי שמסוכסך עם ילדיו, ולא הסתיר דעתו, כי הוא רואה בה כאשתו, וכי היא מהווה את כל משפחתו ועולמו. לטענת התובעת, הנתבע אף הבטיח לשאתה לאשה.
     בחודש אוקטובר בשנת 1998 שינה הנתבע, באופן פתאומי, את יחסו לתובעת והודיע לה, כי אינו מעוניין בהמשך יחסיהם. כיוצא-בכך, הוא דרש כי תעזוב את הדירה, לאלתר. התובעת הרגישה, לדבריה, מרומה ונבגדת מהתנהגותו כפוית-הטובה של הנתבע. ואולם, רק כעבור כשנה, בחודש נובמבר בשנת 1999, פנה הנתבע לבית-משפט השלום בהרצליה בבקשה למתן צו-מניעה, שיאסור על התובעת להכנס לדירה. מוסיפה התובעת וטוענת, כי בעקבות תלונת-שווא שהגיש נגדה הנתבע במשטרת-ישראל ובשל חששה מהדרדרות בבריאותה, לא מצאה עוד טעם בהמשך החיים עם הנתבע; ועל-כן, עזבה את הדירה, ומייד בסמוך לאחר-מכן, בחודש ינואר בשנת 2000, פנתה בתובענותיה שבפנינו.

19.     גירסת הנתבע
     
הנתבע מציג גירסה שונה, תכלית שינוי, מזו של התובעת. גירסתו זו נלמדת מכתבי-ההגנה שהגיש, מתצהיר עדותו הראשית ומחקירתו בבית-המשפט.

     ואלה עיקרי טענותיו:
     הנתבע מאשר, כי תחילת ההיכרות בין בעלי-הדין היתה ביום-העצמאות, אלא שלדבריו היה זה בשנת 1994, ולא בשנת 1993 (כטענתה). למשך כשנה - מוסיף הנתבע וטוען - היתה התובעת "חברה שלו", אף שלא התגוררו יחדיו ולא ניהלו משק-בית משותף. הנתבע מכחיש, לחלוטין, כאילו פרחה ביניהם אהבה. אין הנתבע מכחיש את העובדה, שבשלב מסויים עברה התובעת להתגורר עמו. ואולם, הוא מסביר זאת בכך שבריאותו נפגעה, קשות, כפי שתואר על-ידי התובעת; ומאחר שלא יכול היה לעמוד ברשות עצמו לאחר שסיים את תקופת השיקום (בחודש פברואר בשנת 1996), הוא שכר את שירותיה של התובעת כ"מטפלת" בו. הנתבע עומד על כך, שהוא לא ראה בתובעת כבת-זוג, בשום אופן ופנים; ולא רק זאת, אלא שהוא אף שילם לה שכר תמורת הטיפול בו (התובעת מכחישה טענה זו, בתוקף). מוסיף הנתבע וטוען, כי עד מהרה קצה התובעת בתפקיד המטפלת ובמיוחד במטלות הקשות שהיו כרוכות בעיסוק זה, ודרשה ממנו להעסיק מטפלת נוספת; ואכן, הועסקו מספר מטפלות (שלא-במקביל, אך יחד עם התובעת). הנתבע מאשר, כי נפתח חשבון משותף בבנק, אך זאת רק מחמת מוגבלותו הגופנית.
     ככל שנקף הזמן, התנערה התובעת מהטיפול בנתבע והחלה לנהוג בדירתו וברכושו מנהג-בעלים. דבר זה הביא את הנתבע להחלטה לפטר את התובעת ולסלקה מדירתו; אלא שזו הערימה קשיים, עד כי הוא נאלץ לפנות לקבלת סעד בבית-משפט, בחודש נובמבר בשנת 1999. הסכסוך ביניהם פרץ עוד לפני-כן, וכבר בחודש יולי בשנת 1998 שלח מכתב לתובעת, באמצעות עורך-דין, בדרישה לסלק ידה מהדירה.
     הנתבע טוען, כי קיים יחסי-מין עם התובעת בתקופה הראשונה, כאשר השניים היו "חברים", ובטרם עברה להתגורר בדירתו. מנגד, מכחיש הנתבע את הטענה, כאילו המשיכו לקיים יחסי-מין בתקופת המגורים המשותפים. לשיטתו של הנתבע, מערכת-היחסים הכוללת נמשכה כ- 17 חודשים, והסתיימה לאחר משלוח המכתב על-ידי עורך-הדין, כמובהר לעיל. הנתבע שולל את טענתה של התובעת, כאילו הבטיח לשאתה לאשה; וגורס, כי התובעת ידעה, כל העת, כי הוא עצמו נשוי. הנתבע אף מלין על כך, שכל רצונה של התובעת הינו לנצל "בור שומן" בו נתקלה, בדמותו; ולאחר שהטרידה אותו, באופן פיסי, עברה להטרידו באמצעות הגשת תביעותיה בבית-המשפט.

20.     ניתן לצמצם את המחלוקת באשר לתקופה הרלבנטית, אשר לגביה טוענת התובעת כי נתגבשו לה זכויות. אין עוד משמעות להבדלי הגירסאות בעניין מועד ההיכרות הראשונית בין בעלי-הדין; וזאת, כנלמד מחקירתה הנגדית של התובעת:

"ש.     לטענתך, משנת 1993 ועד האירוע המוחי שאירע בשנת 1995, את לא נחשבת כאשתו?
ת.     מ- 1993 ועד שנת 1995 היינו רק חברים.
ש.     עד שהוא חלה לא ראית את עצמך אשתו?
ת.     נכון. יצאנו לבלות אבל לא ראיתי את עצמי כאשתו ..."
(פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 2).

מאחר שאין מחלוקת על כך שבזמן האישפוז של הנתבע ותקופת השיקום, לא התגוררה התובעת עמו; ומאחר שאין גם מחלוקת על כך שהנתבע סיים את השיקום וחזר לדירתו בחודש פברואר בשנת 1996 - הרי שזוהי נקודת-המוצא, מבחינת הזמן, לבירור השאלה שבפנינו. סופה של התקופה הינו, לכל המאוחר, בחודש דצמבר בשנת 1999, כאשר התובעת חדלה להתגורר עם הנתבע. לא ייכחד, עם-זאת, שהמשבר ביחסים פרץ, עוד לפני- כן - בחודש יולי בשנת 1998, ואולי אף מוקדם מכך. זאת, למדים אנו מדרישת-הפינוי שנשלחה לתובעת על-ידי פרקליטו של הנתבע, ביום 23/7/1998 (ראה ת/1). אמנם, רק כעבור כשנה וארבעה חודשים פנה הנתבע לקבלת סעד בעניין בבית-משפט; ברם, ממקרא כתבי-התביעה עולה תמונה של מערכת-יחסים עכורה מאד בתקופת-ביניים זו. בכתבי-התביעה נאמר, כך:

"התובעת, שלא היה לה היכן לגור, לא נענתה לדרישת הנתבע וזה בתגובה החל לביים טענות בדבר אלימות מצד התובעת כלפיו, תוך גיוס נאלח של דבר נכותו ומצוקתו הפיזית. הוא הגיש מספר תלונות שווא למשטרה במטרה לגרום להרחקת התובעת מן הדירה. כמו כן החליף צילינדר ואילץ את התובעת לבקש רחמים ולבכות לעוזרת הפיליפינית שתפתח לה את הדלת" (ראה סעיף 22 בשני כתבי-התביעה).

לצורך ההכרעה בשאלה אם עניין לנו ב"ידועים-בציבור", אין נפקות לתקופה שמפרוץ הסכסוך בין בעלי-הדין ועד לפירוד דרכיהם. כשם שאשה נשואה אינה מאבדת את מעמדה זה כתוצאה מכך שפרץ סכסוך בין בעלה לבינה - כך אין חדלה ה"ידועה-בציבור" להיחשב ככזו, רק בשל שנתגלעו חילוקי-דיעות בינה לבין ה"ידוע-בציבור" שלה; ובתנאי, כמובן, שגם בתקופת המשבר המשיך להתקיים התנאי הכפול בדבר "חיי-משפחה במשק-בית משותף".
מאליו מובן, שאפשר שתהא נפקות למשבר בעת הכרעה בשאלות נלוות, כמו השיתוף הנטען ברכוש.

21.     נמקד דברינו ונשאל, איפוא: האם היתה התובעת ה"ידועה-בציבור" של הנתבע בתקופה שבין חודש פברואר בשנת 1996 לחודש דצמבר בשנת 1999?

     ייאמר מייד: בית-המשפט סבור, כי לנוכח העדויות והראיות שהובאו בפניו, יש להשיב על השאלה שהצגנו בחיוב, בלא כל פקפוק. להלן, נסקור את הנימוקים שהוליכונו למסקנה זו.

22.     כל חמשת העדים, שהעידו מטעמה של התובעת (ביום 4/7/2001), הותירו רושם אמין, בהחלט, על בית-המשפט; וצירוף דבריהם יוצר תמונה חדה ומוצקה באשר לטיב הקשר שבין בעלי-הדין.

23.     העדה, גב' ריקה לוי, סיפרה כי היכרותה את הנתבע נמשכת למעלה מ- 15 שנים. את התובעת מכירה העדה, מזה כ- 7 שנים, מאז תחילת הקשר שבין בעלי-הדין. וכך העידה (בעמ' 2-3, שם):

          "ש.     מה ידוע לך על מערכת היחסים ששררה בין התובעת לנתבע?
ת.     שררו ביניהם יחסי אישות מלאים. היא התגוררה אתו בכל הדירות שהוא התגורר בהן... נהגנו לצאת יחד לאירועים ולטיולים, מועדוני זמר, פסטיבלים. נסענו גם למשפחה שלה שמתגוררת בבאר-שבע ובחולון ...
ש.     במהלך אותם מפגשים, מה היתה מערכת היחסים ביניהם?
ת.     כמו של בעל ואשה. זה בא לידי ביטוי בחיבה, בליטופים, בנשיקה.
ש.     איך הוא הציג אותה בפניך?
ת.     בתחילה הוא הציג אותה כחברה. אחר-כך הוא קרא לה 'אשתי'. חלפה כשנה מאז הציג אותה כחברה ועד שהציג אותה כאשתו.
ש.     איך הם התנהגו האחד לשני, באותם אירועים שבהם היית עמם?
ת.     הם התנהגו האחד לשני בדאגה לכל מחסורו של האחר. הם התגוררו באותו חדר. המגורים באותו חדר היו גם בבתי הארחה, גם בבתי מלון וגם בדירות השכורות שבהן התגוררו...
ש.     איך הם התגוררו באותה תקופה בדירה?
ת.     להם, כלומר לתובעת ולנתבע, היה חדר נפרד, ואילו לעוזרת הפיליפינית היה חדר נפרד...
ש.     מה את יודעת לספר על אותו טיפול שנתנה התובעת לנתבע בתקופת האירוע המוחי שעבר?
ת.     היא הלכה לקנות לו את כל הכדורים, הלבישה אותו, בישלה לו ועשתה כל מה שאשה עושה בבית.
ש.     כשהוא דיבר איתך ב'ארבע עיניים' על התובעת, מה אמר לך?
ת.     הוא דיבר עליה בהרבה אהבה".

24.     העד, מר יעקב עמית, סיפר על היכרותו את הנתבע משנת 1991, מאז השכיר לנתבע דירה. את התובעת הכיר העד, לראשונה, בשנת 1993, לערך, לאחר תחילת הקשר בין בעלי-הדין. וכך העיד (בעמ' 6, שם):

"ש.     האם ראית בעיניך איזה שהם גילויי חיבה ביניהם, כמו של גבר ואשה, המצויים בקשרים אינטימיים?
ת.     הם יצאו כמו זוג.
ש.     שוחחת עם הנתבע לגבי מערכת היחסים שלו עם התובעת?
ת.     הוא דיבר עליה בתור חברה. הבנתי שהם יצאו ביחד וגרו ביחד. כך זה היה בהתחלה. לאחר שהוא עבר את האירוע המוחי, היא עברה להתגורר אצלו, וטיפלה בו גם. היא עשתה לו את הסידורים ושימשה לו גם כנהגת.
ש.     איזה עוד דברים ידוע לך שהיא עשתה עבורו?
ת.     סידורים שונים, בבנקים, בקניות. היא גם עזרה לו להתרחץ. זה מה ששמעתי ממנה.
ש.     ראית את מצבו באותם ימים, לאחר שעבר את האירוע המוחי?
ת.     כן. הוא היה במצב קשה, לא היה מסוגל ללכת, אלא שכב במיטה כמעט כל הזמן. היא היתה לצדו, כל הזמן".

25.     העד, מר חיים אריה, הלך לעולמו זמן קצר לאחר עדותו. הוא ניהל מועדון-נכים בהרצליה, שם נטל הנתבע חלק בפעילויות. וכך העיד (בעמ' 8-9, שם):

"ש.     מה אתה יכול לספר ממראה עיניך, לעניין התנהגותם של התובעת והנתבע בנופשים?
ת.     ראיתי שהם מחזיקים אחד את השני, ושהם מתגוררים באותו חדר.
ש.     למה כוונתך בביטוי 'מחזיקים אחד את השני'?
ת.     שאלתי אותו והוא אמר לי שהיא חברה שלו. הם החזיקו יד ביד והתחבקו...
ש.     מה סיפר לך הנתבע באשר לשאלה מיהי התובעת בשבילו?
ת.     הוא אמר לי שהוא חי איתה וישן איתה.
ש.     הוא גם סיפר עליה דברים רעים או משהו שלילי?
ת.     לא. אדרבא, כאשר היתה לו יום הולדת, היא הביאה דברים וכיבדה את כל החברים במועדון".

     ובחקירתו הנגדית, שלל העד את האפשרות, שהתמיכה של התובעת היתה תמיכה פיסית,
גרידא:

ש.     האם יכולת להבדיל, האם היא תומכת בו, לצורך עזרה בהליכה, או שהיא מחבקת אותו באופן אינטימי?
ת.     מה שראיתי בבתי מלון, היה במסגרת של חיבוק ואהבה. למועדון היא לא היתה מגיעה, אלא לצורך הבאתו בבוקר ולקיחתו אחה"צ ...".

26.     העד, מר דן רון, סיפר על היכרותו את הנתבע, מזה כ- 15 שנים. את התובעת הכיר העד לפני כ-3 או 4 שנים, עת ביקר בדירה בה התגוררו אז בעלי-הדין. וכך העיד (בעמ' 9-10, שם):

          "ש.     מה ידוע לך על מערכת היחסים שבין הצדדים?
ת.     מערכת יחסים של בעל ואשה. הם התגוררו בבית הזה. היתה תקופה שראיתי גם עוזרת פיליפינית בבית. הם ישנו באותו חדר ובאותה מיטה.
ש.     איזה עוד דברים גרמו לך להסיק שמדובר ביחסים שבין בעל ואשה?
ת.     לא היו דברים שיגרמו לי להסיק שלא מדובר ביחסים שבין בעל ואשה. אני טיפלתי בדירות שלו, בהתנדבות, וכשהבאתי לו כסף מדיירים הוא קרא לי לחדר וראיתי את שניהם באותה מיטה. זה היה בשעות הבוקר, מפני שלא רציתי להחזיק את הכסף אצלי. זה היה בסביבות השעות 7 או 8 בבוקר".

27.     העד, בנה של התובעת, חזר בעדותו על הגירסה שמסר בתצהיר עדותו הראשית, ואשר לא נמצאו בה בקיעים. בתצהירו, מסר העד:

"במהלך שנת 1996, באחד מהבילויים המשותפים, כאשר אמי והנתבע שהו יחדיו בחופשה בירושלים במלון 'קיסר' התקשר אלי הנתבע והציע שאצטרף אליהם לשהות בחברתם במלון. הנתבע אף קנה לבנותיי הקטנות גלידה וכיבוד באומרו 'אני הסבא שלהם ועל כן אני אשלם'... אמי עברה להתגורר עם הנתבע דרך קבע בדירתו השכורה... בה הם חיו כזוג נשוי לכל דבר ועניין וכך גם הציגו עצמם בפנינו. אני ומשפחתי נהגנו להתכנס מדי שבת בדירה הנ"ל, שם אף שהינו במשך שעות בחברתם, אכלנו והתקלחנו שם, תוך שהנתבע אומר לי 'אתה כמו הבן שלי וכך אני מרגיש כלפיך'. וכן אמר לי הנתבע שהוא נפגש אתי יותר מאשר עם ילדיו וחש אליי קרבה גדולה יותר... גם בחגים ובשבתות שהו הנתבע ואמי בחברתנו, בביתם או בביתנו שבכפר-סבא, ובנותיי התייחסו אליו כאל 'סבא משה'... הנתבע התייחס אל אמי כאל אשתו והדבר קיבל ביטוי בקריאות 'אשתי' בפניי ובפני אנשים זרים, חברים, ואף בפני ילדיו..." (ראה סעיפים 4, 5, 9 ו- 10 לתצהיר).

28.     כנגד עדויות מוצקות אלה, לא הביא הנתבע ולו עד חיצוני אחד, שיוכל לתמוך בגירסתו.

29.     אם בכך לא סגי, הוצגו בפני בית-המשפט 24 תמונות (ראה ת/4), בהן נחזים להראות בעלי-הדין, יחדיו, הן בתקופה שלפני האירוע המוחי בו לקה הנתבע, והן לאחריה. התמונות צולמו במועדים שונים ובמקומות שונים: בחיק-הטבע, בבתי-מלון והארחה, בטיולים ובאירועים משפחתיים.

     הנתבע עצמו אישר זאת, בחקירתו הנגדית:

"אני מזהה את עצמי בתמונות, חוץ מתמונה אחת... אכן, ניתן לראות אותי ואת התובעת בג'קוזי בבית מלון וגם באירוע משפחתי ובחדר בבית מלון" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 8).

התמונות הללו אינן יכולות להותיר ספק בעיני המתבונן לעניין הקירבה והמשפחתיות שבין בעלי-הדין. יתירה מכך, נסיון החיים מלמד, כי אדם לא יטרח להצטלם בהזדמנויות רבות כל-כך ובמצבים שכאלה, עם מי שהיא בבחינת "עוזרת" או "מטפלת", גרידא.

30.     פירכה אחרת בגירסתו של הנתבע צצה לה ועולה מעצם העובדה המוסכמת, שלפיה העסיק מספר עוזרות במהלך התקופה בה התגורר עם התובעת. לו היתה התובעת "עוזרת" או "מטפלת", בלבד - אזי תמהנו, לשם מה היה צורך בהעסקת עובדת נוספת, ובתשלום?!...

31.     עניין צירופה של התובעת לחשבון-הבנק של הנתבע מעורר, אף הוא, קושי, מבחינת סיפור-העלילה, שניסה הנתבע לטוות. מבלי שנזקק כאן לשאלת הנפקות, ככל שנוגעים הדברים לטענותיה הרכושיות של התובעת (התייחסות תמצא לכך בהמשך הדברים) - הרי בוודאי שאין זה סביר, שמאן דהוא יצרף כשותפה מלאה בחשבון-הבנק שלו את ה"עוזרת" או ה"מטפלת", שהוא מעסיק.

32.     הנתבע לא הצליח לשכנע את בית-המשפט, כאילו שילם תמורה כספית כלשהיא לתובעת תמורת "עבודתה". בא-כוח התובעת היקשה על הנתבע בעניין זה, במהלך חקירתו הנגדית:

"ש:     אם שלמת לה 2,000 ₪ לחודש, הכיצד זה, במשך כשנתיים מאז נפתחו ההליכים בבית-המשפט בהרצליה, לא הצלחת להמציא אסמכתא כלשהי על התשלומים הללו? ועל-מנת לחדד את הדברים, אני מתכוון לתדפיס עו"ש מהחשבון, שהרי אמרת ששילמת לה גם באמצעות חשבון הבנק?
ת:     יש בידיי תדפיסים מחשבון הבנק, המעידים שנתתי לה כספים.
ש:     מסרת את התדפיסים האלה לעוה"ד שלך?
ת:     עדיין לא.
ש:     אם התדפיסים האלה יכולים לתמוך בגרסתך, מדוע לא מסרת אותם לעוה"ד שלך?
ת:     אני יכול להביא את התדפיסים האלה, מתי שבית-המשפט ירצה" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 9-10).
     
     נעיר, שוב, כי הנתבע לא מילא אחר צו בית-המשפט לעניין הגשת תיק מוצגים, עובר לפתיחת שלב הבאת הראיות, וגם לאחר-מכן לא ניסה, אפילו, לתקן מחדלו זה. לנוכח זאת, בוודאי שאין לקבל דבריו דלעיל של הנתבע, הנראים כתירוצים קלושים.

33.     הנתבע עצמו הודה, בחקירתו הנגדית, כי חי עם התובעת באותו חדר, לאחר צאתו מהאישפוז ומהשיקום:

"ש:     ונכון הוא, שלאחר תקופת השיקום, עברת להתגורר יחד עם התובעת, ברח' בורוכוב בהרצליה?
ת:     נכון.
ש:     למעשה, התובעת חייתה עמך באותו חדר בדירה?
ת:     כן" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 5-6).

ושוב, הודייתו זו של הנתבע אינה יכולה להתיישב עם הגיונו של האדם הסביר, שהרי אין אדם לן עם "עוזרת" או "מטפלת" באותו חדר ובאותה מיטה, כך סתם.

34.     ועוד הודה הנתבע בחקירתו, כי:

          "... גם אני קניתי לה מתנות, כמו בגדים, שתי טבעות יהלום ועגילים"; וכי:
          "זה היה לאחר שנפגעתי באירוע המוחי" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 6).

זוהי הוכחה נוספת לכך שהנתבע היה קשור לתובעת וראה עצמו מחוייב לה. רכישת עדיים מבטאת, לרוב, יחס עמוק ומיוחד, שבבסיסו ניצב הקשר האינטימי בין נותן המתנה למקבלה; ולא לשווא נאמר: "התשכח בתולה עדיה, כלה קישוריה?" (ירמיהו, ב', ל"ב).

35.     נראה שהנתבע מעד בדבריו כשנשאל והשיב, כך:

     "ש.     האם אמרת לקרובי המשפחה שלך 'תראו, זוהי אשתי'?
ת.     לא אמרתי שהתובעת היא 'אשתי'. אמרתי לקרובי המשפחה שלי שהיא 'ממלאת מקום אשתי', אך אמרתי זאת בהלצה" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 8).

להתרשמותו של בית-המשפט, סיפת הדברים ("אך אמרתי זאת בהלצה") באה מפי הנתבע לאחר השתהות-מה, משנבהל על דבריו וניסה להופכם.

36.     בית-המשפט מעדיף את גירסת התובעת בעניין יחסי-האישות שניהלו בעלי-הדין, וככל שניהלו, בתקופה לאחר שהנתבע נפגע בבריאותו. הנתבע אישר, בחקירתו הנגדית, את טענת התובעת, כי גם תיפקודו המיני נפגע, אך הכחיש כי הצליחה להביאו לסיפוק מיני בדרכים אחרות, או שניסתה לעשות כן (פרוטוקול מיום 6/1/2002, עמ' 6-7). משנדרש הנתבע להגיב למלים שיוחסו לו כלפי התובעת ("הגוף שלך מלא בזרע שלי") - התרשם בית-המשפט, כי הכחשתו באה מפיו, משל ניסה להיאחז בקש אחרון (שם; עמ' 8).

37.     ועוד ייאמר: התובעת הותירה על בית-המשפט רושם של אשה פשוטת-הליכות, ואולי אף תמימה בעניינים מסויימים, במידת-מה. לעומתה - ולמרות מצבו הבריאותי הלקוי - הצטייר הנתבע כאדם מנוסה ומחושב, היודע לכלכל את צעדיו.

38.     לסיכומו של עניין זה, לא נותר כל ספק בעיני בית-המשפט, כי בהתייחס לתקופה הרלבנטית (כפי שהבהרנו לעיל), אם לא מעבר לכך, התקיימו במערכת-היחסים שבין בעלי-הדין שני היסודות הנדרשים מ"ידועה-בציבור". התובעת הוכיחה, כי בינה לבין הנתבע התנהלו חיי-משפחה במשק-בית משותף.

ה.     מזונות התובעת כ"ידועה-בציבור"

39.     בעלי-הדין הינם יהודים. חיוב גבר במזונות אשה הינו על-פי דינו האישי; ובענייננו, הדין העברי. כך נלמד מסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959. על-פי הוראות הדין העברי, לא מוקנית כל זכות תביעה ל"ידועה-בציבור"; וממילא, שמוסד זה אינו זוכה לאהדה, לשון-המעטה, להשקפתו של הדין העברי.

40.     ה"ידועה-בציבור" יכולה, עם-זאת, לבסס את זכותה למזונות בחיים על-סמך הסכם בינה לבין ה"ידוע-בציבור" כבן-זוגה, שעל-פיו התחייב הלה לזון אותה.

41.     ב-ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ (3) 244, פסק השופט ברנזון (בעמ' 248):

"אפילו היו ידועים בציבור הבעל והאשה אין למערערת זכות חוקית למזונות מהמשיב לא בתקופת החיים המשותפים ולא כל שכן אחרי ניתוק היחסים ביניהם, אלא אם קיים הסכם הקובע אחרת במפורש או מכללא... הסכם מכללא כזה אינני רואה כיצד אפשר להסיקו מנסיבות החיים המשותפים, ניהול משק-בית משותף וגידול הילדים אף במשך תקופה ארוכה מאד. לכל היותר, הייתי מבין שהוא חייב לזונה ולפרנסה כל זמן שהם ממשיכים לחיות כבעל ואשה. סביר הוא שכל זמן שהאשה חיה עם גבר לא תסכים להיות עמו ולמלא כלפיו את תפקידיה וחובותיה כאשה בלי שתהנה מהזכויות הרגילות של אשה נשואה. אבל לא כן, כאשר דרכיהם נפרדות".

מדברים אלה עולה, שבעוד שניתן להסתפק בהסכם מכללא, כדי שתקום זכות למזונות ל"ידועה-בציבור", בטרם חל פירוד בין הצדדים - הרי שנדרש הסכם מפורש, כדי שתקום זכות כזו למזונות לאחר הפירוד.

42.     ב-ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז (1) 529, שוב נדונה שאלה זו. השופט ברק (כתוארו אז) הרחיק לכת, באומרו (בעמ' 531):

"כשלעצמי, מוכן הייתי להרהר אחר הלכה זו, תוך שהייתי מוכן, לכאורה, לבסס את זכותה של אשה למזונותיה לאחר הפירוד גם על הסכם מכללא, אשר תוכנו משתנה, כמובן, על-פי נסיבותיו של העניין".

דבריו דלעיל של הנשיא ברק נאמרו עוד בשנת 1983. כ-17 שנים לאחר-מכן, נקרתה הזדמנות בפני הנשיא לשוב ולהזקק לאותה שאלה; ב-ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות-דרכים, פ"ד נה (1) 12, אמר (בעמ' 34):

"...מטעם זה אין לי צורך לבחון השאלה, אם חיי השיתוף בין ידועים-בציבור מבססים הסכם משתמע לתשלום מזונות במקרה של פירוד. בשאלה זו הובעה בפסיקה דעות שונות (ראו ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ, פ"ד כ (3) 244 ;ע"א 32/81 צונן נ' שטל, פ"ד לז (2) 761). השאלה הושארה על ידי בצריך עיון (ראו ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן, פ"ד לז (1) 529, 2-531). מבקש אני להשאירה בצריך עיון גם עתה".

43.     לצד אלה, הובעו בפסיקת הערכאות האחרות דיעות נחרצות. כך, דרך-משל, ב-תמ"א (ת"א) 2285/91 גולודובסקי נ' גולודובסקי, תק-מח 1992 (3) 244, הביע השופט ע' זמיר דיעה; שלפיה, לא צריך להגרע חלקה של אשה נשואה, המתגרשת מבעלה, מ"ידועה-בציבור", הנפרדת מהגבר עמו חיה קודם-לכן. והנימוק לכך: כשם שאדם נשוי פטור ממזונות אשתו מיום הגירושין - כך גם יש לפטור גבר מלשלם מזונות ל"ידועה-בציבור" שלו, מיום שדרכיהם נפרדו, אלא-אם-כן קיים הסכם מפורש ביניהם, המורה אחרת.

44.     נשוב לעניין שבפנינו. התובעת עותרת לפסיקת מזונות מיום שהוגשה התובענה לבית-המשפט (3/1/2000). לדבריה, את דירת-המגורים, בה חייתה עם הנתבע, נאלצה היא לעזוב, באופן סופי, ביום 16/12/1999 - כשבועיים לפני הגשת התובענה (ראה סעיף 66 לסיכומיה).

     מכאן, שבפנינו עתירה המתייחסת לתקופה שלאחר הפירוד.

     בסיכומיה, מאשרת התובעת, כי "אין מחלוקת כי בין הצדדים לא נערך (ההדגשה במקור) הסכם בכתב באשר למזונות התובעת" (ראה סעיף 66, שם).

45.     השאלה העומדת בפנינו - מרובת השלכות היא. ההלכה כיום, נלמדת מפרשת יגר נ' פלביץ דלעיל; לאמור, נדרש הסכם מפורש, בהתייחס לתקופה שלאחר הפירוד. אף הנשיא ברק, בפרשת ורסנו נ' כהן דלעיל, התייחס לכך כאל הלכה, אף שציין כי הוא נכון להרהר אחריה. עובדה היא, כי גם לאחר שנים ארוכות, בחר הנשיא ברק, בפרשת לינדורן נ' קרנית דלעיל, להוסיף ולהותיר הרהוריו ב"צריך עיון". לא לבית-המשפט לענייני משפחה, היושב כערכאה ראשונה, לסטות מהלכה פסוקה או להתחיל לחרוש בתלם ה"צריך עיון".

46.     לכאורה, די, איפוא, בכל אלה, כדי לדחות את תביעתה של התובעת למזונות לאחר פירוד, על-הסף.

47.     דא-עקא, שבא-כוח התובעת מנסה להתלות בקונסטרוקציה משפטית אחרת; בין-השאר, מכוח עקרון תום-הלב, הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, כפי שפורש, למשל, ב- ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265. כמו-כן, מבקש בא-כוח התובעת להתבסס על גישות שמצאו ביטוי בדין הזר.

48.     אכן, בפרשת ורסנו נ' כהן דלעיל, הוסיף הנשיא ברק וציין (בעמ' 532):

"כן הייתי מוכן לשקול, אם אין מקום להעניק לאשה, שסולקה מהבית המשותף באופן פתאומי, פיצויים על הנזקים, שנגרמו לה כתוצאה מהפרת תנייה חוזית משתמעת, לפיה יש ליתן תקופת זמן סבירה להליכי פירוד שבין הצדדים. שאלות אלה יפות הן וחשובות, אך אין לנו צורך להכריע בהן בערעור שלפנינו, ונוכל להשאירן בצריך עיון".

עינינו הרואות: גם שאלה זו הושארה ב"צריך עיון" על-ידי בית-המשפט העליון, ולא ראוי לה, לערכאה הראשונה, לנסות להתוות דרך. קיים הבדל, לעניין זה, בין שאלה, שטרם עלתה לדיון וטרם זכתה להתייחסות כלשהיא בערכאה גבוהה יותר, לבין שאלה שהוכרעה או שהועלתה והושארה ב"צריך עיון", הגם שבשאלה המתעוררת כאן לא קיימת הלכה מחייבת.

49.     לא זאת, אף זו. גם לשיטתו של הנשיא ברק, יהא מדובר על פיצויים בגין הפרת חוזה, ולא על תשלום "מזונות" לצד הנפגע.

     התובעת בחרה להכתיר את תביעתה בכותרת "מהות התביעה: מזונות ומדור". התובעת לא ציינה שמהות התביעה הינה חוזית או נזיקית. אדרבא, בסעיף 27 לכתב-התביעה מתייחסת התובעת להתנהגותו של הנתבע כלפיה ומפנה אל תביעתה הרכושית. על-כן, אין בית-המשפט סובר, כי יהא מקום לקבל את נסיון ההרחבה של החזית, במסגרת הסיכומים שהגישה התובעת.

ראוי עוד להעיר בנושא זה, כי מצויה גישה בפסיקה, המציעה לסווג תביעת מזונות של "ידועה-בציבור" כתביעה ממונית רגילה, הנשענת על עילה של הפרת חוזה [ראה, למשל: המ' (ת"א) 2296/84 כתב נ' מזרחי, פ"מ תשמ"ה (ג) 9].

     כאמור, בענייננו, בחרה התובעת לתבוע "מזונות", צירפה הרצאת-פרטים כבתביעה למזונות ושילמה אגרת-משפט כבתביעה למזונות. לא נוכל, לפיכך, להתייחס לתובענה, פתע-פתאום, כאילו היתה תובענה חוזית או נזיקית; וממילא, שלא ניתן לתבוע תשלומים קצובים ועתיים בתובענה כספית, זולת בחריגים כמו פסיקת מזונות ותשלומים על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (כאן, דרשה התובעת לחייב את הנתבע בסכום של 6,000 ₪ לחודש, מיום הגשת התובענה, ובלא הגבלת זמן).

50.     התוצאה היא, שהתובענה למזונות נדחית, מכל הטעמים שהובאו לעיל.

ו.     השבת ההלוואה שניתנה לרכישת מכונית

51.     הסעד הראשון, בו נדון במסגרת בירור התובענה הרכושית-כספית, הינו דרישתה של התובעת להשבת הלוואה בסך 50,000 ₪, שנתנה, לטענתה, לנתבע, ביום 15/8/1994. התובעת דורשת, כי סכום זה יוחזר לידיה, במלואו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מהמועד דלעיל ועד התשלום המלא, בפועל.

     לטענת התובעת, בשל מערכת יחסיה עם הנתבע, היא מסרה בידיו את מלוא כספי הפיצויים שקיבלה בעת התפטרותה מעבודתה ב"ויצ"ו"; והכל, כדי שיוכל להחליף את מכוניתו הישנה (מדגם "פג'ו", משנת הייצור 1983) בחדשה (מדגם "דייהו", משנת הייצור 1994). לנוכח העובדה שהמכונית החדשה נרשמה, בפועל, בשמו של מר רפאל-שלום לוי, הנכד של אחות-הנתבע - ביקשה התובעת סעד חלופי, והוא: שבית-המשפט יצהיר, כי המכונית החדשה הינה בבעלותה הבלעדית, ויצווה על הנתבע לשלם לה את מלוא שווי המכונית החדשה, בהתאם למחיר המחירון.

52.     בכתב-הגנתו, לא חלק הנתבע על עובדות-היסוד דלעיל. לדבריו, הוא ביקש לרכוש מכונית חדשה לקרוב-משפחתו, והתובעת הלוותה לו את הסכום הדרוש, מתוך כספי הפיצויים שקיבלה ממעבידה, באותה עת.
     בד-בבד, הוסיף הנתבע וטען (ראה סעיף 10 לכתב-ההגנה), כי נערך בין בעלי-הדין הסדר הלוואה ערוך ומפורט; כי הוא שילם לתובעת ריבית על סכום ההלוואה, לפי המוסכם עמה; וכי לבסוף החזיר לה את סכום ההלוואה, באמצעות תשלום לבנה, שאף רכש - מתוך כספים אלה - מכונית לעצמו, לפי הסדר עם התובעת. לכתב-הגנתו, צירף הנתבע נספח, שסומן שם באות א' (ובמהלך שלב הבאת הראיות צורף אף כמוצג מצד התובעת וסומן ת/2).

הנתבע אישר בחקירתו, כי המסמך (שייקרא להלן: "מסמך ההלוואה") נרשם בכתב ידו (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 3).

וכך נרשם במסמך ההלוואה:

"לכבוד גברת א. מ
הנני מאשר שקבלתי ממך סך 50,000 אלף (כך במקור!) ₪ בתאריך 15.8.94. אני מתחייב לשלם כל חודש סך 625 ₪ כדמי תגבולים (כך במקור!). הסך 50,000 ₪ יוחזר עם דרישתך תוך 30 יום.
                                   בתודה
ת.ד. 970 רמת-גן
                מיקוד 52100
                               משה
                                         (-)".

53.     ניגלה וברור, כי מועד מתן ההלוואה קדם - גם לשיטת התובעת עצמה - למועד בו נטען, כי בעלי-הדין היו "ידועים-בציבור". למעשה, עניין לנו כאן בסוגייה חוזית, שתבחן על-פי דיני-החוזים הרגילים.

54.     מהשוואת גירסאות בעלי-הדין נלמד, שהנתבע הודה, כי ביום 15/8/1994 נטל הלוואה מהתובעת בסך 50,000 ₪. יחד-עם-זאת, הוסיף הנתבע וטען, כי פרע את מלוא ההלוואה - הקרן והריבית - כפי שהתחייב.

55.     טענתו זו של הנתבע הינה ממין של "הודאה והדחה". לשון אחר: הנתבע התגונן בטענה המכילה הודאה בכל עובדות העילה, וצירף אל ההודאה טענת-עובדה חדשה, אשר - אם תוכח - תפטור אותו מחבותו. במידה ולא יצלח בידי הנתבע להוכיח את הפרעון, לא "הדיח" את התביעה, והתובעת תהא זכאית ליטול פסק-דין בעניין זה, ללא צורך בהבאת הוכחה כלשהיא מצדה [וראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 320-321; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (סיגא, מהדורה חמישית, 1999) 70].

     לטענה של "הודאה והדחה", המתקיימת, כאמור, כל אימת שנתבע מודה בעובדותיה המהותיות של עילת-התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה - יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא, כי אם כפות-המאזניים יישארו, בסופו של המשפט, מעויינות באשר לטענות הנתבע - יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה. הפן הדיוני הוא, כי נהפך סדר הטיעון הרגיל, הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי", כנלמד מתקנה 159 [וראה: רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן-טוב נ' אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה (5) 193; רע"א 7454/96 איזבינסקי נ' טיטלבאום, תק-על 1997 (1) 368; ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח (2) 143; ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000].

     בענייננו, הטשטש הפן הדיוני, ולו מן הטעם שהראיות הובאו כמכלול בשתי התובענות ובכל הסעדים שנדרשו. באשר לפן המהותי - זאת לשאול: כלום עמד הנתבע בנטל השכנוע והצליח להדיח את תביעתה של התובעת בנושא ההלוואה?

56.     בדיקת-הפוליגרף

     בישיבת קדם-המשפט שנערכה ביום 17/1/2001, הסכימו הצדדים לקבל את הצעת בית-המשפט לבחון את גירסאותיהם בעניין ההלוואה בבדיקת-פוליגרף. הצדדים הופנו, איפוא, אל "המכון הישראלי לפוליגרף" שבתל-אביב (להלן: "המכון לפוליגרף").

     השאלה מצאה עיגון בהחלטת בית-המשפט, בזו הלשון:

          "האם ההלוואה על סך 50,000 ₪, שניתנה על ידי התובעת, בחודש אוגוסט 1994, לנתבע, לצורך רכישת רכב חדש מסוג דייהו, הוחזרה בשלב כלשהו, לתובעת או למי מטעמה?"

     בעלי-הדין הסכימו, עוד, כי תוצאות הבדיקה תהוונה בגדר ראיה מכרעת בפלוגתא, ובתנאי שתהיינה חד-משמעיות.

     בחוות-הדעת של המכון לפוליגרף מיום 31/1/2001 נאמר, כי הוצגו לתובעת שתי שאלות:

          "האם הנתבע החזיר לך את ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שנתת לו?";
          "האם נתבע החזיר לך חלק מההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שנתת לו?".

     התובעת השיבה בשלילה לשתי השאלות הללו, ובתוצאות המבדקים אובחנו תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר.

     לנתבע הוצגו השאלות הבאות:

"האם אתה החזרת לתובעת את כל 50,000 ₪ שקבלת ממנה כהלוואה באוגוסט 1994?";
"האם החזרת לתובעת רק חלק מ- 50,000 ₪ שקבלת ממנה כהלוואה?".

הנתבע השיב בחיוב על השאלה הראשונה, ובשלילה - על השאלה השנייה. ואולם, בניגוד לכותרת "ממצאים" ולחוות-הדעת בקשר לתשובותיה של התובעת - לא נרשמו "ממצאים" בקשר לתשובותיו של הנתבע; ותחת-זאת נרשם: "הנ"ל נמצא לאחר אירוע מוחי, דבר אשר היקשה עריכת הבדיקה, אולם ניתן היה לבצע אותה ולפענח רישומי הבדיקה".

בסיכום חוות-הדעת נאמר:

"מסה"כ מבדקיהם של הנ"ל אנו בדעה כי הנתבע אכן החזיר לתובעת את ההלוואה ע"ס 50,000 ₪ שקיבל ממנה".

בעקבות הגשת חוות-הדעת, מסר בא-כוח התובעת תגובתו. בתגובה, התבקש בית-המשפט לפסול את תוצאות הבדיקה; ולחלופין, להורות על ביצוע בדיקה חוזרת, בה תשאל השאלה, כפי שנוסחה על-ידי בית-המשפט, ותוך שבנה של התובעת ייבדק, אף הוא, ותוצג בפניו השאלה המדוייקת.
בדיון שנערך ביום 5/3/2001, עמד בית-המשפט על הבעייתיות, לכאורה, העולה מהבדיקה שנערכה (ועוד נזקק לכך בהמשך דרכנו). באי-כוח הצדדים הסכימו, איפוא, שתערך בדיקה חוזרת במכון לפוליגרף, תוך שהפעם תוצגנה השאלות הבאות:

התובעת תשאל:

"האם ההלוואה על-סך 50,000 ₪, שנתת, בחודש אוגוסט 1994, לנתבע, לצורך רכישת רכב חדש מסוג דייהו - הוחזרה לך, בשלב כלשהו?";

וכן:

"האם ההלוואה על-סך 50,000 ₪, שנתת, בחודש אוגוסט 1994, לנתבע, לצורך רכישת רכב חדש מסוג דייהו - הוחזרה למישהו מטעמך, בשלב כלשהו?";

ואילו הנתבע יישאל:

"האם ההלוואה על-סך 50,000 ₪, שקיבלת, בחודש אוגוסט 1994, מהתובעת, לצורך רכישת רכב חדש מסוג דייהו - הוחזרה לה על-ידך, בשלב כלשהו?";
     
וכן:

"האם ההלוואה על-סך 50,000 ₪ שקיבלת, בחודש אוגוסט 1994, מהתובעת, לצורך רכישת רכב חדש מסוג דייהו - הוחזרה על-ידך למישהו מטעמה של התובעת, בשלב כלשהו?".

     בפועל, לא נערכה הבדיקה הנוספת, אף שההסכמה בדבר עריכתה קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית. ביצוע הבדיקה הנוספת סוכל, בעקבות עמדת המכון לפוליגרף, אשר נלמדת מהמכתב שנשלח אל בא-כוח התובעת ביום 19/3/2001 (וראה העתק המכתב בתיק בש"א 7864/01). לגישתו של המכון לפוליגרף, "ניסוח השאלות כפי שהובא... לא יתרום מידע נוסף מעבר לזה הקיים".

     בא-כוח התובעת טען, בעקבות-זאת, כי התאמתו חששותיו, שהמכון לפוליגרף לא חפץ לערוך בדיקה נוספת, אשר תוצאותיה עלולות היו לסתור את הבדיקה הראשונה.

     בדיון שנערך ביום 4/7/2001 הציע בא-כוח התובעת לבצע בדיקת-פוליגרף במכון אחר, אך בא-כוח הנתבע סירב לכך, הגם שעמדותיהם אלו של עורכי-הדין לא מצאו ביטויים בפרוטוקול הדיון. באותו פרוטוקול נרשמה הסכמת עורכי-הדין ש"לעת הזו לא תנתן החלטה בעניין בדיקת-הפוליגרף" (שם; עמ' 1).

     במהלך שלב הבאת הראיות נחקרו בעלי-הדין גם בעניין ההלוואה לרכישת המכונית, נשוא בדיקת-הפוליגרף שנערכה.

57.     לאחר בחינת השתלשלות הדברים, בא בית-המשפט למסקנה, כי אין ליתן כל משקל לבדיקת-הפוליגרף שנערכה לבעלי-הדין במכון לפוליגרף. ואלה הטעמים לכך:

     ראשית, השאלות שהוצגו לצדדים באותה בדיקה שנערכה, שונות מהשאלה שנוסחה במסגרת החלטת בית-המשפט מיום 17/1/2001. גם לו סבר המכון לפוליגרף, שקיים שוני בין הניסוח הלוגי-המשפטי לבין הבנתו הסובייקטיבית של הנבדק, המצריך שינוי כזה או אחר בשאלות שתוצגנה - ראוי היה להקדים פנייה בעניין לבית-המשפט, על-מנת לקבל הבהרות.

     שנית, הופר האיזון הסימטרי הראוי בין בעלי-הדין. כוונת הדברים היא לכך, שהאירוע המוחי, אשר עבר הנתבע, היקשה על ביצוע הבדיקה. אין לבטל, בעניין זה, את טענתו של בא-כוח התובעת, כי אירוע מוחי שעבר אדם עלול להשפיע על תוצאות בדיקת-פוליגרף שנערכה לו.

     שלישית, דומה כי נפלה שגגה מלפני באי-כוחם של שני הצדדים בסוברם, כאילו בדיקת-הפוליגרף מצאה את הנתבע דובר אמת (ראה סעיף 31 לסיכומי התובעת וסעיף 26 לסיכומי הנתבע). וכל כך, מפני שבחוות-הדעת שהוגשה לבית-המשפט לא נקבעו ממצאים לגבי תשובותיו של הנתבע. על התובעת נאמר ב"תוצאות המבדקים אובחנו תגובות פיסיולוגיות המצביעות על אמירת שקר לגבי כל השאלות הנ"ל"; אך כל שנאמר בהתייחס לנתבע הוא ש"הנ"ל נמצא לאחר אירוע מוחי, דבר אשר היקשה עריכת הבדיקה אולם ניתן היה לבצע אותה ולפענח רישומי הבדיקה".

     רביעית, נפל כשל לוגי בשאלות שהוצגו לצדדים. התובעת נשאלה, האם ההלוואה הוחזרה לה, ועל כך השיבה בשלילה ונמצאה דוברת שקר. לנתבע הוצגה השאלה, האם החזיר את ההלוואה לתובעת, ולא נקבע ממצא לגביו. אלא, שלגירסת הנתבע עצמו, בכתב הגנתו (ראה סעיף 10, שם), החזיר את ההלוואה לידי בנה של התובעת. בית-המשפט ניסח את השאלות כך, שהן תתייחסנה להחזר ההלוואה "לתובעת או למי מטעמה", אך האפשרות של "למי מטעמה" לא נבחנה בבדיקת-הפוליגרף.

     וחמישית, הוסכם בין הצדדים, כי תערך בדיקה חוזרת והשאלות נוסחו, שוב, בהקפדה. אותו הסדר דיוני קיבל תוקף של החלטה שיפוטית ביום 5/3/2001. בכך, גילו הצדדים - למעשה - את דעתם, כי בדיקת-הפוליגרף שנערכה לא תעמוד עוד, וכי תוצאות הבדיקה החוזרת הן אלה שתכרענה במחלוקת. אפילו באה המניעה לעריכת הבדיקה החוזרת מהמכון לפוליגרף ולא מצד הנתבע - הרי אין בכך כדי לפוטרו, שהרי נטל הראייה נותר על כתפו, מכוח טענת "הודאה והדחה".
ראינו עוד, כי התובעת נכונה היתה להבדק במכון פוליגרף אחר, אך הנתבע סירב לכך, וטעמיו עמו.

בשולי עניין זה של אי-ביצוע הבדיקה החוזרת, מוצא בית-המשפט לנכון להביע מורת-רוח מדרך הפעולה של המכון לפוליגרף; זה התבקש לבצע את הבדיקה החוזרת ולהציג את השאלות, כפי שנוסחו, בהסכמת הצדדים. הא, ותו- לא. במקום זאת, העדיף המכון לפוליגרף לעסוק בפלפולים מיותרים ובהסברים מאולצים, כנלמד מהמכתב שנשלח אל בא-כוח התובעת. אדרבא, באותו מכתב לא נאמר כי השאלות אינן אפשריות להצגה בבדיקת-פוליגרף, אלא רק שהדבר "לא יתרום מידע נוסף מעבר לזה הקיים". תמוה הדבר, הכיצד יודע המכון לפוליגרף לומר, מראש, מה תתרום הבדיקה, אם בכלל. לא נתבקשה חוות-דעתו של המכון לפוליגרף לחזות פני-עתיד באשר לתוצאות של שאלות, שטרם הוצגו לבעלי-הדין. כל שנדרש המכון לפוליגרף הוא לערוך בדיקה חוזרת, אך כזאת לא נעשתה.

58.     התוצאה היא, ששאלת החזר ההלוואה תבחן, על-פי דרכי ההוכחה הרגילות.

59.     הנתבע התעקש וטען, כי החזיר את ההלוואה - מלוא הקרן והריבית. עם זאת, מסר הנתבע גירסאות שונות בעניין זה, המשליכות צל כבד על מהימנותו.

     הגירסה הראשונה הועלתה בכתב-ההגנה. בסעיף 10, שם, נטען:

"הנתבע שילם לתובעת ריבית על סכום ההלוואה לפי המוסכם עמה... ולבסוף החזיר לה את סכום ההלוואה - באמצעות תשלם לבנה - לפי הוראותיה...".

הגירסה השנייה נלמדת ממסגרת "תחקור" שנערך על-ידי המכון לפוליגרף, לפני ביצוע הבדיקה. בחוות-הדעת נרשם:

"הנ"ל קיבל הלוואה מהתובעת ע"ס 50,000 ₪ ולדבריו החזיר
ההלוואה ב- 4 תשלומים, פעמיים 20,000 ₪ כל תשלום ופעמיים
חמשת אלפים ₪ כל תשלום".

הגירסה השלישית הופיעה במסגרת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע. בסעיף 25, שם, נאמר:

"אני החזרתי לתובעת את ההלוואה לאחר תקופה קצרה בה שילמתי
לה ריבית מוסכמת".

הגירסה הרביעית הובאה במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע. בפרוטוקול הדיון מיום 6/1/2002, נרשם, בעמ' 4, כך:

"ש.     אם אני קורא נכון את מסמך ההלוואה ת/2, אני יכול להבין מדבריך, ששילמת במשך חודשיים או שלושה את הריבית, ולאחר מכן החזרת את הקרן בסך 50,000 ₪. כך זה היה?
ת.     כן.
ש.     כלומר, לגרסתך החזרת לה את הקרן, בסך 50,000 ₪, עוד בשנת 1994, שלושה או ארבעה חודשים לאחר שנתנה לך את ההלוואה?
ת.     זה היה, כאשר הבן הצעיר של התובעת, הלך לקנות מכונית. הוא בא אליי כדי לקחת הלוואה כדי לשלם את הביטוח על המכונית. נתתי לו סך של 2,880 ₪, מחצית במזומן ומחצית בשיק. באותו זמן, בערך, גם גמרתי להחזיר את ההלוואה, ע"י תשלום הקרן בסך 50,000 ₪.
ש.     בסעיף 25 לתצהיר העדות הראשית שלך טענת, שהחזרת לתובעת את ההלוואה 'לאחר תקופה קצרה בה שילמתי לה ריבית מוסכמת'. אם כך, לפי חשבוני, לקראת חודש דצמבר 1994, סילקת את ההלוואה, לטענתך. כך היה?
ת.     פחות או יותר זה היה בתאריך הזה".

     מהשוואת הגירסאות הללו עולות סתירות בולטות:

הנה, לצד הגירסה, כי ההלוואה הוחזרה לתובעת עצמה, הופיעה גירסה, כאילו החזר ההלוואה בוצע לידי בנה של התובעת. והנה, לצד הגירסה, כי הריבית שולמה לשיעורין, ומייד לאחר-מכן הוחזרה הקרן, במלואה, קמה לה גירסה אחרת, שכביכול הוחזרה הקרן עצמה במספר תשלומים.

60.     חרף הנטל הכבד שהוטל עליו "להדיח" את תביעתה של התובעת, לא טרח הנתבע לזמן לעדות את בנה של התובעת, אשר לידיו הוחזרה ההלוואה, על-פי הנטען. מקצת פליאה בדבר.
61.     זאת וגם זאת: הנתבע לא הראה כל מסמך (בין מקור ובין העתק), שיוכל ללמדנו, כאילו פרע את ההלוואה, כולה או מקצתה. באין ראייה - או אף ראשית-ראייה - ניצבת לה בדד הגירסה המבוקעת של הנתבע, ובית-המשפט לא יוכל ליתן בה אמון.

62.     מישנה-חיזוק למסקנה ברורה זו נמצא בהסבריו התמוהים של הנתבע למסמך ההלוואה. מסמך זה בא לפני בית-המשפט, לראשונה, עת צורף לכתב הגנתו של הנתבע. לא נטענה בכתב-ההגנה כל טענה, כאילו אין המדובר במסמך שלם ואמיתי. ואולם, בעת חקירתו הנגדית טען הנתבע, במפתיע, כי:

"המסמך שאתה מציג לי הוא לא האורגינל. אני בן-אדם מסודר וניהלתי משרד עם 70 עובדים, וכל דבר רשום אצלי. על המסמך האורגינלי חתמתי כשהחזרתי את ההלוואה, והיא הוסיפה את החתימה שלה. אני חוזר ואומר שהמסמך שאתה מציג בפניי הינו מסמך מזוייף" (פרוטוקול מיום 6/1/200; עמ' 3).

ומשהיקשה עליו בא-כוח התובעת, נרשם כך:

"ש.     אני מאיר את עיניך ואומר לך שהמסמך שאתה טוען כעת שהוא מסמך מזוייף, הוא נספח א' לכתב-ההגנה שהגיש עורך-הדין שלך לבית-המשפט. מה אתה אומר על כך?
ת.     המסמך הזה הוא צילום מצילום. האורגינל נמצא אצל התובעת.
ש.     אתה מאשר שמה שכתוב במכתב בחלקו העליון הוא כתב היד שלך?
ת.     כן, זהו צילום של קבלה שאני כתבתי" (שם; שם).

הסבריו הנוספים של הנתבע - אינם מתיישבים, אף הם, עם שורת-ההגיון:

"ש.     "אני אומר לך, שאת המסמך הזה כלל לא הכרתי, ולמדתי עליו, לראשונה, רק בעקבות זאת שעוה"ד שלך הגיש כתב-הגנה וצירף אותו לכתב-ההגנה. הכיצד, אם כן, אתה טוען שהתובעת מחזיקה את המסמך האורגינלי?
ת.     המסמך האורגינלי נעלם מהתיק שלי, שבו אני נוהג לשמור את כל המסמכים.
ש.     הכיצד צילמת מסמך שנעלם, לטענתך?
ת.     צילמתי אותו לפני שהוא נעלם.
ש.     מתי צילמת את המסמך ת/2?
ת.     בעת שקיבלתי את ההלוואה ממנה, צילמתי את המסמך ונתתי לה צילום. את המקור שמרתי אצלי.
ש.     ואני חוזר ואומר לך, שהצילום הזה הוא צילום שלא אני המצאתי וגם לא התובעת, אלא עוה"ד שלך; ומן הסתם הוא זה שצילם את המקור שהיה בידיך.
ת.     אני אומר שאתה והתובעת נתתם את המסמך הזה לעוה"ד שלי, והוא זה שצילם אותו" (שם; עמ' 3-4).

שתיקתו של בא-כוח הנתבע, שיכול היה להתערב במהלך החקירה ולהבהיר טענה אחרונה זו, אך לא עשה כן - יכולה להעיד, בוודאי, שהעובדות היו שונות.
לבד מכך, הנתבע עצמו טען, כי צילם את מסמך ההלוואה המקורי ומסר את הצילום לתובעת בעת שנטל את ההלוואה ממנה. לכן, גם אם נניח שהמסמך המקורי אבד או נגנב - הכיצד זה התגלגל הצילום לידיו של הנתבע?!...
נעיר גם זאת: חקירתה של התובעת קדמה לזו של הנתבע. למרות זאת, לא טרח בא-כוח הנתבע לשאול אותה, ולו שאלה אחת, לעניין מסמך ההלוואה המקורי או לעניין תוספת כלשהיא למסמך (ראה עדותה בעניין מסמך ההלוואה, בפרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 6).

63.     לבד מהמקובץ לעיל, בל יישכח, כי - ככלל - לא ניתן לסתור תוכנו של מסמך, אלא במסמך אחר. לנוכח מוצקותן של העדויות הפועלות נגד הנתבע בעניין החזר ההלוואה - לא נמצא טעם להרחיב בכך ביריעה שבפנינו [די אם נפנה, בין-השאר, אל: י' קדמי, על הראיות (דיונון, 1999), חלק שלישי, 1099-1143].

64.     למעשה, הוצג בפני בית-המשפט מסמך נוסף, שהוכתר בכותרת "הסכם רוח טובה" (ראה ת/3). ממסמך זה לא ייוושע הנתבע. נהפוך הוא!

     המסמך שהוצג בפני בית-המשפט הינו מסמך המקור. הנתבע אישר, כי כתב את המסמך בכתב-ידו; אך הדגיש, כי אין הוא חתום עליו (ראה פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 5). ואולם, לא בחתימתו של הנתבע עיקר לנו.

     המסמך רשום משני צדיו של דף. בצד האחד נרשם:

          "הסכם רוח טובה
          אין טענות תביעות מכל סוג שהוא
          קבלתי תמורה לכל תביעות".

     בצדו השני של הדף נרשמו תנאיו השונים של ההסדר, ובין-השאר:

          "50,000 לחלק 4 תשלומים חודשיים שהראשון 10.11.99".

     הסברו של הנתבע לנסיבות כתיבתו של המסמך, הוא זה:

"התובעת איימה עלי שתהרוג אותי ותתאבד. הבן שלה עמד להתחתן, והיא רצתה ממני 50,000 ₪. סירבתי לתת לה, בתחילה, אך אח"כ אמרתי לה שאם נוכל לסיים את העניין ברוח טובה, ואני אוכל להפטר ממנה - וזאת אמרתי לה גם בפניה - אסכים לתת לה 50,000 ₪ ב- 4 תשלומים... לא נתתי לה 50,000 ₪. זו היתה רק הצעה, ואני לא חתום על המסמך ת/3" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 5).


     בית-המשפט מעדיף, בלא-קושי, את גירסתה של התובעת על-פני זו של הנתבע, לעניין זה; לאמור, הסך בשיעור 50,000 ₪ שצויין במסמך, הינו קרן ההלוואה, שניטלה על-ידי הנתבע שנים אחדות קודם-לכן, ולא סכום נוסף כנגד טענותיה האחרות של התובעת.

     מאחר שאין חולק על כך שאותו "הסכם רוח טובה" לא בוצע, אלא שבעלי-הדין אף פנו להליכים משפטיים הדדיים - אך מובן הוא, שיש להסיק, כי הנתבע לא השיב את סכום ההלוואה לתובעת.

ועוד אלה: מעיון באותו "הסכם רוח טובה", ניתן ללמוד, כי אחד מתנאי הפשרה היה "החזר 200 ₪ הלוואה". אמנם, לא נאמר שם, במפורש, מיהו הלווה ומיהו המלווה. עם זאת, מעיון בנספח י' לתיק-המוצגים של התובעת (תצהירו של הנתבע, שהוגש במסגרת בקשתו לבית-משפט השלום בהרצליה למתן צו-מניעה זמני נגד התובעת, שיאסור כניסתה לדירה), ניתן ללמוד כי הנתבע - לשיטתו - נתן לתובעת, מעת לעת, "הלוואות כספיות וכן מענקים כספיים זעומים" (ראה סעיף 5 לתצהיר). אם כן, הדעת נותנת, כי אדם, המתעקש - במסגרת הסכם סופי וגמור - לקבל בחזרה לידיו הלוואה בסך 200 ₪, לא ישוש לשלם סך של 50,000 ₪, אך על-מנת "להפטר" מהצד-שכנגד.
תימוכין נוספים להלך-רוחו ולאורחותיו של הנתבע ניתן ללמוד (אם כי בהסתייגות-מה) מדבריו של העד, מר דן רון. הלה העיד, כי טיפל, בתקופה מסויימת, בעניינים שונים של הנתבע, לרבות גביית שכר-דירה מדיירים ב- 13 דירות שבבעלותו, בשכונת שפירא בתל-אביב (ראה פרוטוקול מיום 4/7/2001; עמ' 10). ובהמשך דבריו, העיד העד:

"מאחר שהייתי אז בקשיים כלכליים, הבנתי שאיני יכול עוד להמשיך בהתנדבויות הללו, שעולות לי כסף... לא ייתכן שעשיתי כל כך הרבה מצוות, ואפילו לא אקבל את הוצאות הנסיעה שלי באוטובוס. נמאס לי מכך, הפסקתי לענות לטלפונים שלו, ונותק הקשר בינינו. בקשתי ממנו קודם לכן, שיחזיר לי את דמי הנסיעות, אך הוא סירב. ביקשתי ממנו 40 ₪ עבור כל נסיעה... ידעתי מאחרים שהנתבע הוא כזה... התכוונתי שהשכנים שלו ועוזרות הבית שלו, וכל מי שבא במגע אתו, כולל המשפחה, אמר שהוא כפוי-טובה ואם אתה מגלה חולשה - הוא 'דורך' עליך..." (שם, בעמ' 11).

ואכן, אם כך הוא - כי אז אין כל סיבה להאמין, שהנתבע הסכים לשלם לתובעת פיצוי בסך 50,000 ₪. אין זאת, אלא שהמדובר באותה הלוואה שנטל הנתבע מהתובעת בחודש אוגוסט בשנת 1994, ולנוכח הפירוד בין בעלי-הדין נאות הוא להחזירה בארבעה תשלומים, החל מחודש נובמבר בשנת 1999. דומה, כי ההסבר לסיבת אי-העלאת נושא החזר ההלוואה עד לשלהי שנת 1999, הינו פשוט. בסמוך לאחר שניתנה ההלוואה הלכו יחסיהם של בעלי-הדין והתהדקו, וכפי שראינו לעיל - הם אף החלו להתגורר יחדיו. מטבע-הדברים, שלא אצה לה דרכה של התובעת לקבל בחזרה לידיה את הכספים שהילוותה לנתבע, שהרי הוא כלכל אותה, ואף נראה שהשניים ידעו ימים טובים, בהחלט.

65.     הנה-כי-כן, ומכל אלה, יש לקבוע, כי הנתבע לא השיב לתובעת את ההלוואה, כולה או מקצתה. התובעת זכאית, בדין, לקבל לידיה את הסך של 50,000 שח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מיום 15/8/1994 ועד לתשלום המלא, בפועל.

66.     משנתקבלה עתירתה זו של התובעת, במלואה, נתייתר הצורך לדון בעתירתה החלופית למתן פסק-דין הצהרתי בדבר זכויותיה במכונית או לצוות על הנתבע לשלם לה את מלוא שווי המכונית.

ז.     פיצויים בגין פגיעה בסיכוייה של התובעת להנשא - הפרת הבטחת-נישואין מצד הנתבע

67.     הסעד השני, בו נדון במסגרת בירור התובענה הרכושית-כספית, הינו דרישתה של התובעת לחייב את הנתבע לפצות אותה בשיעור של 100,000 ₪, בגין פגיעה שפגע בה - לפי הנטען - בסיכוייה להנשא.

     לטענת התובעת, היא קשרה את חייה בחייו של הנתבע, במשך מספר שנים, בהיותה סמוכה ובטוחה, כי המדובר בגבר גרוש ופנוי, אשר יינשא לה, בבוא-היום, כהבטחתו. לדבריה, כדי שתוכל להתפנות, כל-כולה, לנתבע, היא התפטרה, בשנת 1994, מעבודתה ב"ויצ"ו", שם עבדה כ- 20 שנים; ובכך, הרעה את מצבה, כדי להיטיב עם הנתבע.

68.     הנתבע הכחיש מצג דברים זה. לטענתו, הוא לא הציג עצמו, מעולם, בפני התובעת, כגרוש, אלא מסר לה שהוא נשוי (ראה סעיף 9 לכתב-ההגנה). את טענתה של התובעת, כאילו הבטיח לשאתה לאשה, הגדיר הנתבע כ"עורבא-פרח" (ראה סעיף 7 לכתב-ההגנה). הנתבע לא חלק על כך שהתובעת התפטרה מעבודתה ב"ויצ"ו", אך הוא קשר זאת בכך שהחלה לטפל בו, בחוליו, ולקבל ממנו שכר (לעניין אחרון זה, קבענו כבר לעיל, כממצא, שהתובעת לא קיבלה מהנתבע שכר-עבודה, ולו משום שהיתה "ידועתו-בציבור", בתקופה הרלבנטית).

69.     הפרת הבטחת-נישואין: עמדת הדין

     המדובר בתביעה חוזית, שמקורה בדיני החוזים האנגליים; וזאת, להבדיל מתביעת-נזיקין בעילת תרמית או מצג-שווא. לפיכך, ניתן לזכות בפיצוי בגין הפרת הבטחת-נישואין, גם בהיעדר כל כוונה לרמות מצד המבטיח. מכאן, שתנאי ראשוני לביסוס עילה שכזו - כמו לגבי כל הפרת-חוזה - הוא הוכחה, כי היו הצעה או הבטחה מסויימות, כדי אפשרות לכבול את החוזה בקיבול ההצעה, כפי שנדרש לשם יצירת יחסים חוזיים, על-פי סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). העילה של הפרת הבטחת-נישואין היא ממין התביעות שאינן אהודות ביותר. התערבות בית-המשפט, הנותנת סעד במקרה של הפרת הבטחת-נישואין - אף היא אינה אהודה ואינה מקובלת על דעת משפטנים רבים. עם זאת, העילה מקובלת במשפט המקומי-הישראלי ועקירתה מן השורש אינה עניין ל"חקיקה שיפוטית", אלא למחוקק, בכבודו ובעצמו. מכל פנים - ואולי בשל כך - הפיצוי על הפרת הבטחת-נישואין צריך להיות צנוע ביותר [וראה, בין-השאר: ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז (2) 652; ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו (2) 169; ע"א 58/73 שקד נ' זילברפרב, פ"ד כט (1) 151; ע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה, פ"ד כד (1) 455; ע"א 174/65 בדש נ' שדה, פ"ד כ (1) 617; ע"א 461/64 טמסיט נ' פחימה, פ"ד יט
(4) 129].

70.     תביעה בגין הפרת הבטחת-נישואין לא הועברה - בתורת שכזו - לסמכות-השיפוט של בית-המשפט לענייני משפחה. הנימוק המרכזי לכך הוא, שלא כל מערכת-יחסים בין גבר לאשה צריכה להכלל במסגרת חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, ובוודאי כאשר הצדדים לא נכנסו למסגרת של משפחה. מנגד, יכול בית-המשפט לענייני משפחה לרכוש סמכות-שיפוט בעילה זו, מקום שהצדדים היו "ידועים-בציבור", שהרי "בן-משפחתו", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק דלעיל, כולל גם את "הידועה-בציבור כאשתו". משקבענו, כי בעלי-הדין שבפנינו היו "ידועים-בציבור", נכנסה גם עתירה זו לגדר סמכותו של בית-משפט זה.

71.      אף אם יימצא לנו, שהנתבע הבטיח לתובעת לשאתה לאשה, יש להקדים ולשאול: האין בכך כדי סתירה לתקנת-הציבור, או למוסר, שהרי מוסכם, כי הנתבע היה נשוי (וכנראה עודנו נשוי) לאשה אחרת?

     סעיף 30 לחוק החוזים, קובע:

"חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת-הציבור - בטל".

מכאן, שלו יקבע הדין, כי הבטחה שכזו, מפי גבר נשוי, אינה מוסרית או נוגדת את תקנת-הציבור - תשמט העילה.

ב-ע"א 337/62 ריזנפלד נ' יעקובסון, פ"ד יז 1009, נדונה שאלת מוסריותו של הסכם בין גבר לאשה, לחיים יחד כבני-זוג ללא-נישואין. באותה עת טרם נחקק חוק החוזים. בדעת-הרוב נקבע, כי הבטחתו של גבר נשוי לשאת אשה אחרת, לאחר שיתגרש מאשתו החוקית - אינה, בהכרח, בלתי-מוסרית; ובמיוחד, כאשר חיי-הנישואין מעורערים מיסודם. הלכה זו נשתרשה במשפט הישראלי [ראה, עוד: ע"א 116/75 חאיק נ' ספיה, פ"ד לא (1) 90; פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1984), 236-242].

במהלך המשפט שבפנינו, לא העמקנו חקור במערכת-היחסים שבין הנתבע לבין אשתו, אך מוסכם שהם חיים בפירוד, מזה זמן רב. למרות שאין הדברים מהווים חלק ממצגת-הראיות בהליכים שבפנינו, מצאו הדברים ביטוי בשער-בת-רבים, בדמות פסקי-הדין שניתנו בעניינם על-ידי בית-המשפט העליון.

כך, ב-ע"א 606/88 בסיליאן נ' בסיליאן, תק-על 1990 (2) 558, בחר הנשיא שמגר להביא מדברי בית-המשפט קמא:

"התופעה של ריבוי הליכים והתדיינויות בתיקי המעמד האישי, שכיחה ונפוצה היא. אף-על-פי-כן תופסים בני-הזוג דנן מקום מיוחד בכותל המזרחי של בעלי-הדין הפוקדים את הערכאות השונות חדשות לבקרים, ומכלים ממונם ובריאותם במאבקים משפטיים חסרי טעם ותכלית, במקום לנהוג במידה מינימלית של הגיון ויישוב-הדעת ולנסות לפתור את בעיותיהם מחוץ לכותלי בית-המשפט. יש להצטער על כך שכל המאמצים המרובים שהושקעו על-ידי השופטים שתיקי משפחת בסיליאן נזדמנו לידיהם במשך השנים, להביאם לכלל הסדר סביר, ירדו לטמיון, ולא נותר אלא לקוות שהצדדים עצמם יבינו סוף-סוף כי לא תהא תפארתם בהמשך המלחמות המשפטיות אשר מהן יצאו שניהם כשידם על התחתונה. הצדדים בתיקים הנדונים מנהלים דיונים משפטיים ביניהם מאז שנת 1973, כשהם טורחים לשדר פעמיהם לכל ערכאה אפשרית ואף מעשירים את הפסיקה, אך עדיין לא נראה אור בקצה-המנהרה. חלק נכבד למצב-ביש זה יש לייחס לבעל, שאופיו ותכונותיו מוזרים ותמוהים וקשה ביותר להגיע לסוף-דעתו, אך כרגיל במקרים כאלה תורם גם הצד השני את חלקו".

וב-ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ (1) 287, סקר השופט ברק (כתוארו אז) את מערכת-היחסים בין הנתבע לאשתו:

"בני-הזוג נישאו ב- 1963. עד ל- 1973 חיו חיי-שלום... ב- 1973 נפל סכסוך בין בני-הזוג. הם התגברו עליו והמשיכו לחיות יחדיו עד 1977 או 1978. אז הפך הקרע ביניהם לסופי".
המסקנה מכל אלה היא, שלאור יחסי-הנישואין המעורערים, לחלוטין, של הנתבע - הרי, אם יוכח, כי הבטיח לתובעת לשאתה לאשה - לא תחשב הבטחתו לבלתי-מוסרית או לכזו הנוגדת את תקנת-הציבור.

72.     מסתבר, עוד, מהאמור לעיל, כי אין לנו צורך - במסגרת זו של בירור תביעה להפרת הבטחת-נישואין - לבחון את טענתה של התובעת, כי הנתבע הציג עצמו בפניה כגבר גרוש ופנוי. נזקק לשאלה זו שבעובדה במסגרת דיוננו שלהלן בטענתה של התובעת, כי מגיעים לה פיצויים בגין תרמית מצדו של הנתבע.

73.     האם צלח בידי התובעת להוכיח, כי הנתבע הבטיח לה נישואין?
אם התשובה לכך תמצא חיובית, נעבור ונשאל: מי הפר את הבטחת-הנישואין (בהנחה שהיה קיבול להצעה, מצד התובעת); ועוד נשאל: האם הפרת ההבטחה היתה מוצדקת?
     אם התשובה לשאלה הבסיסית תמצא שלילית - אך מובן הוא שבכך תעצר דרכנו, ולא יהא מנוס מדחיית תביעתה של התובעת בסוגייה זו.

74.     גירסאותיהם של בעלי-הדין עצמם סותרות; זה אוחז בכה וזו אוחזת בכה. ב- ע"א 460/67 פלוני נ' פלונית, פ"ד כב (1) 157, נאמר (בעמ' 160), כי הבעייה העקרונית בהוכחת הבטחות או הסכמים מסוג זה היא כי "עצם הבטחת נישואין... הינה בדרך כלל עניין שבינו לבינה"; ובפרשת שיפברג נ' אבטליון, שאוזכרה לעיל, הוסיף הנשיא שמגר (בעמ' 173), כי "היא אינה כתובה או ראוייה להוכחה כמו הסכמים מסחריים".

     איש מהעדים שהעידו (כולם, כאמור, מטעמה של התובעת) - לרבות, בנה של התובעת - לא האיר עינינו אודות הבטחה כלשהיא מצד הנתבע לשאת את התובעת לאשה. בפועל, גם התובעת עצמה העידה בעניין זה, בחקירתה הנגדית, בשפה רפה:

"הוא אף פעם לא דיבר על כך שאני אהיה מטפלת שלו. הוא דיבר על זה שאני חברה שלו ואהיה אשתו לעתיד" (פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ'
2).

אין לשלול את האפשרות, שהנתבע הביע רצונו לשאת את התובעת לאשה ביום-מן-הימים, אך אין הדבר יכול לעלות כדי הצעה קונקרטית, מתוך גמירות-דעת, שהיה לה קיבול, בדרך של מפגש-רצונות, על-פי דיני-החוזים הידועים והמוכרים.

75.     ואף זאת ייאמר: לו סברה התובעת - כטענתה - שהנתבע פנוי (ולא גבר נשוי, החי בפירוד מאשתו), יכולה היתה להפציר בו להנשא לה. ברם, מהעדויות שהובאו, לא ניתן היה ללמוד על רצון עז מצדה לבוא בברית-הנישואין; ואף לא הובאו עדויות על כך שניסתה לדבר על לבו של הנתבע בעניין. שהרי, ממה נפשך? אם ניתנה הבטחה מצד הנתבע לשאת את התובעת לאשה, מצופה היה שהתובעת תעמוד על קיום ההבטחה, שאחרת - קשה לראות, הכיצד היה קיבול אמיתי וכן, מבחינתה, להצעה שכזו.

76.     כיוצא-בכך, לא הובאה כל ראייה, ואף לא ראשית-ראייה, שתוכל ללמדנו, כי בעלי-הדין נקטו בצעד כלשהוא לקראת נישואין. התובעת עצמה לא ציינה אימתי, בדיוק, ניתנה לה הבטחת-הנישואין (כגירסתה). היא אף לא טענה, כאילו ננקטו פעולות כלשהן בעניין, דוגמת רישום לנישואין, או הזמנת מקום אירועים לעריכת טקס נישואין.

77.     טענתה של התובעת להפרת הבטחת-נישואין מצד הנתבע נותרה, איפוא, טענה שלא הוכחה, כלל ועיקר; ודינה - להדחות!

ח.     פיצויים בגין "עוגמת-נפש, רמייה, בושה וצער", בעקבות התנהגות הנתבע

78.     נפנה לדון כעת בסעד השלישי, במסגרת בירור התובענה הרכושית-כספית. התובעת טענה, כי על הנתבע לפצותה בתשלום הסך של 50,000 ₪, בגין התנהגותו כלפיה. למעשה, כרכה התובעת דרישתה זו יחד עם הפיצויים שנתבעו עקב הפרת הבטחת-נישואין. לפיכך, ובמסגרת זו, נדון גם בטענתה של התובעת, כי היא זכאית לפיצוי בגין פגיעה בסיכוייה להנשא. התובעת הוסיפה וטענה, כי הפיצוי הנדרש הינו בגין "עוגמת-הנפש, מעשה הרמייה, הבושה, הצער ובושת-הפנים" שנגרמו לה, בעקבות התנהגות הנתבע (ראה סעיף 28 ג' לכתב-התביעה המתוקן).

79.     גם את טענותיה אלה של התובעת הכחיש הנתבע, מכל וכל. לשיטתו, ניצלה התובעת - בצורה מחפירה - את מצבו הבריאותי, על-מנת לנסות ולכפות עצמה עליו, תוך שהיא מכזבת בכל דבר ועניין; ואם נגרמו למישהו צער, בושה ועוגמת-נפש - היה זה לו עצמו, באשר נאלץ להיאבק, במומו, באשה שתלטנית, אשר עשתה כל אשר לאל-ידה, על-מנת להמאיס עליו את חייו (ראה סעיפים 22 ו- 25 לכתב-ההגנה).

80.     המיתווה המשפטי בתביעות נזיקין בין בני-זוג

     בעבר, שלטה בישראל הגישה, בדבר קיום חסינות בנזיקין בתביעות בין בני-זוג. דיני הנזיקין נשלטים בישראל, בעיקרם, על-ידי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"). פקודת הנזיקין לא כללה "ידועה-בציבור "במסגרת המונח "בן-זוג", אך בית-המשפט העליון מצא להכיר בה כזכאית לפיצויים, בגדר אותם תלויים שבן-משפחתם מת מגרימת עוולה, כאמור בסעיף 78 לפקודת הנזיקין - וראה: פרשת לינדורן נ' קרנית, אליה התייחסנו לעיל [ואגב, גישה שונה בשאלה זו, ראה אצל פרופ' מ' שאוה במאמרו "משמעות 'בן-זוג' בחקיקה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", מנחה ליצחק שילה - קובץ מאמרים משפטיים (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, 1999) 197].

     עד שנת 1969 כללה פקודת הנזיקין את סעיף 18 (א), אשר הורה, כי "לא תוגש תובענה של בן-זוג או נציג עזבונו נגד בן-זוגו או נגד נציג עזבונו בשל עוולה שנעשתה לפני נישואיהם או כל עוד נישואיהם שרירים".

     על סעיף זה נמתחה בקורת בפסיקה [ראה, למשל: ע"א 479/60 אפלשטיין נ' אהרוני, פ"ד טו (1) 682].

     חסינות זו בוטלה, עם חקיקתו של חוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, התשכ"ט - 1969. סעיף 3 לחוק זה הורה על ביטול סעיף 18 (א) לפקודת הנזיקין; והתוצאה היא, שבני-הזוג - ביחסים הפנימיים ביניהם - אינם נהנים עוד מחסינות כלשהיא בנזיקין. אין מניעה, אם כן, להגשת תביעות בנזיקין בין בני-זוג.

81.     בענייננו, נתערבבו לה, לתובעת, רכיבי ראש-הנזק עם העוולה הנטענת. עוגמת-נפש, בושה, צער ובושת-פנים אינם אלא רכיבי ראש-נזק, ואין לכלול אותם, בנשימה-אחת, עם העוולה המיוחסת לנתבע - מעשה תרמית. למרות זאת, כך נוסחו הדברים בכתב-התביעה המתוקן. לצד הנזקים הלא-ממוניים לעיל, טענה התובעת עוד, כי נגרמו לה נזקים נוספים, עקב הפגיעה שנפגעה בסיכוייה להנשא.

82.     התובעת גרסה, כאמור, כי על הנתבע לפצותה על נזקים לא-ממוניים וממוניים שנגרמו לה, עקב מעשה רמייה ופעולות אחרות בהן נקט. נבחן, להלן, טענות אלה.

83.     הטענה בדבר מעשה תרמית:

נטען למעשה רמייה מצד הנתבע, מעצם הצגתו בפני התובעת כגבר גרוש ופנוי. מצג זה - כך לטענת התובעת - גרם, בין-השאר, לכך שהתפטרה מעבודתה ואף אבדו סיכוייה להנשא.

     טענת תרמית הינה מסוג הטענות המצריכות פרטים, ועל בעל-הדין לפרש את הפרטים ואת תאריכיהם בכתב-טענותיו; הכל, כנלמד מתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי.

     אין לומר, שכתב-טענותיה של התובעת מרחיב ומפרט בעניין טענה זו; כל שנאמר שם הוא ש"...הנתבע דאג להציג את עצמו לאורך כל השנים בפני התובעת כגבר גרוש (ההדגשה במקור), והוא הסתיר ממנה את היותו עדיין נשוי. בהסתמך על כך היא הסכימה לקשור את חייה עמו" (סעיף 9 לכתב-התביעה המתוקן); וכן, ש"רק לאחרונה נודע לתובעת, מתוך מסמכי התובענה שהגיש לבית-משפט השלום בהרצליה, כי הנתבע טרם התגרש וכי הוא עדיין נשוי לאחרת" (סעיף 26, שם).

     יסודות עוולת התרמית מנויים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין:

"תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות-ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על-ידי ההיצג יפעל על-פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על-פיו וסבל על-ידי כך נזק ממון".

פקודת הנזיקין אינה דורשת, לרוב, כי הניזוק יסבול נזק ממון, כדי שתקום העוולה; ואולם, עוולת התרמית הינה אחד החריגים, ונדרש כי הניזוק יסבול נזק ממון דווקא, תוך שהכוונה פורשה כנזק רכושי, להבדיל מנזק בלתי-רכושי, שאינו ניתן לשומה בכסף [וראה: ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מאגנס, מהדורה שנייה, 1976) 175].
הגישה השלטת בדיני-הנזיקין היא, שפסיקת פיצויים באה לפצות על הנזק ולהשיב את המצב לקדמותו, ולא להעניש או להרתיע [ואגב, חריג סטטוטורי בולט לכך מצוי בהוראת סעיף 7 א לחוק איסור לשון-הרע, התשכ"ה - 1965, שתוקנה בשנת 1998, והמאפשרת לבית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. ליישום הוראה זו, עיין: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510].

מהתשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט, אין ללמוד כי הנתבע חטא במעשה תרמית.

התובעת נחקרה לעניין מצבו האישי של הנתבע:

          "ש. ראית אי-פעם את תעודת-הזהות שלו?
      ת. לא. ראיתי רק צילום של התעודה.
ש. ראית שכתוב שם שהוא נשוי?
ת. יש לי את צילום התעודה ולא כתוב שם דבר לעניין מצבו המשפחתי.
הוא כל הזמן אמר לי שהוא גרוש והיה רוצה להיות אלמן. זה כל הזמן
היה בפה שלו. כך הוא אמר לא רק לי אלא גם לכל החברים"
(פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 8).

תשובותיה הללו של התובעת מעוררות תהיות:
כך, למשל, אם אמר הנתבע לתובעת פעם אחת, שהוא גרוש - מה ההגיון בכך שיחזור ויאמר זאת "כל הזמן"?
וכך, למשל, אם הנתבע טען שהינו גרוש, לשם מה היה עליו לרצות להיות "אלמן" (שהרי, אלמן הוא מי שמתה עליו אשתו)?
וכך, למשל, אם הנתבע טרח, אכן, לספר "לכל החברים", שהוא גרוש - מדוע לא נחקר מי מהעדים בעניין זה, או - למצער - מדוע לא זומנו לחקירה עדים אחרים?
וכך, למשל, הכיצד זה לא הבחינה התובעת שהנתבע רשום בתעודת-הזהות, כ"נשוי", תחת הסעיף "המעמד האישי"? (אף כי לעניין זה ייתכן הסבר מאולץ - שלא בא מפי התובעת - והוא: שפרט זה מצויין בספח של התעודה, כך שייתכן שהתובעת לא ראתה את הספח).

התובעת לא שיכנעה את בית-המשפט בטענתה, כאילו לא ידעה שהנתבע נשוי. ייתכן, בהחלט, שהדבר לא נאמר לה על-ידי הנתבע, מייד בסמוך לאחר ההיכרות ביניהם, אך סביר, בהחלט, להניח שלאחר-מכן ידעה זאת, גם ידעה. מאחר שבעלי-הדין התרועעו בקרב בני-משפחה, מכרים וחברים, ולא נהגו להתכנס לבדם בדירת-מגוריהם; ומאחר שראינו לעיל, כי הסכסוך המשפטי המר בין הנתבע לבין אשתו נפרס על-פי עשרות שנים ופורסם ברבים - אין זה סביר, כלל, שהתובעת לא ידעה כי הנתבע נשוי.

למעשה, די בכל אלה, כדי לדחות את טענתה של התובעת למעשה תרמית מצד הנתבע.     למעלה-מן-הצורך, ניתן להווכח כי גם בטענות הכרוכות בעניין אין כל-ממש.

     באשר לטענת ההסתמכות:
בסיכומיו, התייחס בא-כוח התובעת גם לטענה, שהתובעת זכאית לפיצוי, עקב כך שהתפטרה מעבודתה ב"ויצ"ו", בהסתמך על הבטחותיו של הנתבע.      בכתב-התביעה המקורי תבעה התובעת לחייב את הנתבע בהפסד השתכרות פוטנציאלי בסך 3,500 ₪ לחודש, החל ממועד התפטרותה ועד ליום הגשת התביעה; ובסך-הכל 178,500 ₪. לדבריו של בא-כוח התובעת, מרשתו נאלצה לוותר על רכיב זה בכתב-התביעה המתוקן, משיקולי אגרת-המשפט, לאחר שנדחתה בקשתה למתן פטור מתשלום.

     למרות שטענה זו אינה מצריכה הכרעה שיפוטית, די אם נפנה לעדות התובעת עצמה, אשר העידה, כי "מ-1993 ועד שנת 1995 היינו רק חברים" וכי - באותה תקופה - "יצאנו לבלות אבל לא ראיתי את עצמי כאשתו" (פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 2). מאחר שלשיטתה של התובעת עצמה, היה זה בשנת 1994, עת ביקש ממנה הנתבע להפסיק את עבודתה (ראה סעיף 8 לתצהיר עדותה הראשית) - כי אז, לכאורה, צריכה להתפוגג לה טענתה בדבר ההסתמכות על כך שהנתבע יישא אותה לאשה. עקב זאת שפטורים אנו, כאמור, מלהזקק לעניין זה - אף לא נטריח עצמנו בבירור שאלות נוספות, כמו: האם הוכח כי נגרם לתובעת נזק ממון כלשהוא עקב עזיבתה את עבודתה (לו נניח, כי הסתמכה על הבטחותיו של הנתבע, ככל שניתנו)?

     באשר לטענה, כי אבדו סיכוייה של התובעת להנשא:
     אין לומר, כי התובעת הוכיחה טענה זו. נזכור, שהתובעת התאלמנה, עוד בשנת 1984 (ראה עדותה בפרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 4). עד להידוקו של הקשר עם הנתבע, בשנת 1996, חלפו כ-12 שנים. באותה שנה - 1996 - היתה התובעת כבת 54 שנים, ונולדו לה ילדים מבעלה המנוח. למותר להניח, כי לו רצתה התובעת לשוב ולהכנס למסגרת של נישואין, נקרו בפניה הזדמנויות שכאלה, עוד לפני היכרותה את הנתבע וגם לאחר פרידתה ממנו. למדנו עוד, כי מערכת-היחסים בין בעלי-הדין, כ"ידועים-בציבור", התנהלה לפרק זמן קצר, יחסית, מחודש פברואר בשנת 1996 ועד לחודש דצמבר בשנת 1999, כאשר עוד בחודש יולי 1998 פרץ סכסוך קשה ביניהם, הנלמד מדרישת-הפינוי שנשלחה לתובעת על-ידי פרקליטו של הנתבע. לטענת בא-כוח התובעת (בסעיף 58 ג' לסיכומיו), "את שנותיה הטובות בילתה התובעת בחברת הנתבע ואת מיטב מרצה וכוחותיה השקיעה בו, וכעת מי יאות להנשא לה בגילה המתקדם?".
     בית-המשפט אינו נכון לקבל טענה זו, שממילא לא זכתה לתימוכין כלשהם בראיות או בעדויות חיצוניות. פסיקת פיצויים בנזיקין טעונה, תחילה, הוכחת נזק; אך, בענייננו, לא עלה בידי התובעת להראות נזק כלשהו בהתייחס לרכיב זה שבתביעתה.

84.     הטענה בדבר עוולות נוספות:

נטען, כי הנתבע החליף את מנעול דלת-הכניסה, כדי למנוע מהתובעת להכנס לדירה; כי הוא הגיש נגדה תלונות-שווא במשטרה; וכי הוא פנה בבקשה כוזבת לבית-משפט השלום בהרצליה, שהביאה למעצרה ולאשפוזה.

     התובעת לא פירטה, בתביעתה או בסיכומיה, לאילו עוולות נזיקיות מכוונת היא דבריה דלעיל.

     ב-רע"א 1565/95 סחר ושירותי-ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ, תק-על 2000 (4) 760, דן בית-המשפט העליון בתרופות העשויות לעמוד למי שננקטו נגדו הליכי-סרק. השופט מצא בחן את הדברים (בפסקה 16 לפסק-הדין):

"... עד לפסק-הדין בפרשת גורדון [ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113 - ג' ג'] היה מקובל לחשוב, כי עילתו של מי שיריבו יזם או ניהל נגדו הליך-סרק, יכולה להתבסס רק על עוולת 'נגישה'; אלא שעוולה פארטיקולארית זו - שתחולתה מוגבלת לנקיטתו, 'בזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת', של אחד ההליכים שפורטו בסעיף 60 לפקודת הנזיקין - אינה מקימה עילה לבעל-דין שנפגע כתוצאה מהליכים אחרים. אכן, תפיסה זו לא שללה הגשת תובענה בעילה שיסודה בדין לבר-נזיקי... ואולם התפיסה, שעוולת הנגישה שוללת את קיומה של עוולת הרשלנות, הותירה מקרים רבים מחוץ למעגל האחריות. בפרשת גורדון נפסק, כי עוולת הנגישה אינה יוצרת 'הסדר שלילי' ביחס לתחולתן של עילות תביעה אחרות (אם נתמלאו התנאים הנדרשים להקמתן), ובכלל זה אין היא שוללת את זכותו של בעל-דין, שניזוק כתוצאה מהליך שיפוטי, לתבוע את נזקיו על יסוד עוולת הרשלנות (אם התקיימו יסודות העוולה)".

[לשאלת הפיצוי בגין מעצר, לאחר זיכוי מהליך פלילי - ראה פסק דינו של השופט חשין ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, תק-על 2002 (1) 464].

בענייננו - וגם אם נצמד לעוולה זו או אחרת, לכאורה - לא הובאה כל ראייה ממנה יוכל בית-המשפט להסיק, כי הוגשה תלונת-שווא נגד התובעת, או כי תיק החקירה נגדה נסגר. יובהר, כי בפני בית-המשפט לא הונח אף עותק מתלונה כלשהיא, שהוגשה על-ידי הנתבע נגד התובעת, או ממסמכים אחרים הקשורים בחקירה, כך שאין לדעת - כלל ועיקר - כיצד בקשה התובעת לשכנע את בית-המשפט בעניין רכיב זה של תביעתה. אדרבא, ניתן להבין - מתוך עיון בכתבי טענותיהם של בעלי-הדין - כי הוגשה תלונה על-ידי הנתבע, מתוך - כך נראה - לזרז הוצאתה של התובעת מהדירה. והנה, בדיון שנערך בסמוך לאחר-מכן בבית-משפט השלום בהרצליה, ניתנה החלטה - בהסכמת בעלי-הדין - שלפיה, "בשלב זה ועד להחלטה אחרת לא תתגורר המשיבה בבית המבקש" (ראה נספח יא' לתיק-המוצגים של התובעת). יתירה מכך, המסמכים הרפואיים שצורפו על-ידי התובעת בנסיון לשכנע, כי נגרם לה נזק בריאותי (ראה נספחים יג' ו- יד' לתיק-המוצגים), אינם יכולים ללמד על קשר סיבתי כלשהוא להתנהגות המיוחסת לנתבע. אותם מסמכים הינם ממועדים שונים ואין הם ערוכים בצורה סדורה, כחוות-דעת רפואית. יכולה היתה התובעת לזמן מומחים שברפואה להוכחת טענותיה, אך היא לא עשתה כן.

85.     מכל אלה, יהא זה בדין לדחות את טענותיה של התובעת לפיצויים בעקבות התנהגותו של הנתבע כלפיה.

ט.     פירוק שיתוף במטלטלין שבדירה

86.     סעד רביעי, הנתבע על-ידי התובעת, במסגרת תביעתה הרכושית-כספית, הוא לפירוק השיתוף במטלטלין שבדירה ברח' יציאת-אירופה 31 בהרצליה, בין בדרך של חלוקה בעין ובין בדרך של מכירה וחלוקת התמורה בינה לבין הנתבע, מחצה ומחצה.
87.     הנתבע התנגד גם למתן סעד בעניין המטלטלין, באשר - לטענתו - אין לתובעת כל זכות שהיא בנכסיו.

88.     התובעת לא טענה, כאילו המטלטלין שבדירה נרכשו במהלך החיים המשותפים עם הנתבע; ובכל-זאת, עתרה היא, כאמור, לפירוק השיתוף בהם.
     בפני בית-המשפט לא הוצג אישור כלשהוא, שיעיד, כי פריט זה או אחר מהמטלטלין נרכש על-ידי התובעת אימתי שהוא, או שנרכש על-ידי בעלי-הדין יחדיו, או שנרכש על-ידי הנתבע לבדו, במהלך החיים המשותפים.
     כל שהוצג בפני בית-המשפט הינה חשבונית על-סך 430 ₪, שהוצאה ביום 18/3/1998, על-שמה של התובעת, עבור תיקון מיקרוגל (נספח כב' לתיק-המוצגים של התובעת); וכן, ספח שיק על-סך 375 ₪ מיום 23/3/1997, מפנקס השיקים של התובעת, בגין רכישה ב"הום-סנטר", אף שלא ברור מהספח מה נרכש ועבור מי (נספח יט' לתיק-המוצגים).
     המטלטלין היחידים הנוספים, שהוזכרו במהלך המשפט, היו מערכת כלי-אוכל ומערכת כדים לנוי, שלפי טענת הנתבע שייכים הם לו, וחלקים מהן ניטלו על-ידי התובעת. טענה זו הוכחשה על-ידי התובעת (פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 9-10).

89.     נסיק מכך, שלא עלה בידי התובעת להוכיח, כי היא זכאית לזכויות כלשהן במטלטלין שבדירה. מסקנה זו לא תשתנה, גם אם ייבחן הדבר על-פי הלכות השיתוף בנכסים, כמבואר בהמשך הדברים.

     עם-זאת, טענה התובעת, כי הנתבע מחזיק, עדיין, בדירה, חפצים אישיים שלה, דוגמת מעיל (פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 10).

     לפיכך, ובמידה שנותרו בשליטתו של הנתבע פריטים אישיים של התובעת - מצווה הוא להשיבם לידיה, כפי שהם, בתוך 14 ימים מהיום.

י.     שיתוף בנכסים - חלוקת האחזקות הכספיות וחיוב במסירת מלוא המידע

90.     עתירתה החמישית והאחרונה של התובעת, במסגרת תביעתה הרכושית-כספית, היא לצוות על חלוקה שווה של כל האחזקות הבנקאיות ב"בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ", סניף אחוזה ברעננה; ובכל חשבון אחר המתנהל על-שם הנתבע, ואשר נצברו במהלך חייהם המשותפים של בעלי-הדין.      בנוסף, נדרש הנתבע למסור תצהיר מלווה באסמכתאות, ובו פירוט כל הנכסים והזכויות שצבר - בין לבדו ובין בשיתוף עם אחרים - במהלך אותה תקופה.

91.     הנתבע הודף טענותיה אלה של התובעת, באשר - לשיטתו - אין לה כל זכות שהיא בנכסיו, מכל בחינה שהיא. את דבריו הוא מבסס על כך שהתובעת לא תרמה, לטענתו, דבר לצבירת נכסים, "מה גם שאין לנתבע כל נכסים שהם" (סעיף 25 לכתב-ההגנה).
     הנמקות אחרות, בהן השתמש הנתבע להדיפת הטענה - נדחו על ידינו לעיל: כך, הטענה שהתובעת היתה אך "מטפלת" שעבדה בשכר; וכך, הטענה לעניין קוצר זמן ההיכרות בין בעלי-הדין.

92.     שיתוף נכסים בין "ידועים בציבור", ושאלת נטל-ההוכחה: עמדת הדין

     מעמדם של "ידועים-בציבור" לעניין יחסי-הממון שביניהם, לא נקבע בחוק אלא הוא פרי-הפסיקה. חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") חל אך ורק על בני-זוג נשואים [ראה: ע"א 640/82 כהן נ' היועמ"ש, פ"ד לט (1) 673]; ועל-כן, לא שינה את מעמדם של "הידועים-בציבור".

     מנגד, הלכה פסוקה היא שהלכות השיתוף-בנכסים בין בני-זוג - במאובחן מהסדר איזון-המשאבים, המעוגן בחוק יחסי ממון - עשויות לחול על "ידועים-בציבור", כאשר מתמלאים התנאים העובדתיים לכך.

     הקונסטרוקציה המשפטית, העומדת בבסיס הלכות השיתוף-בנכסים, מתבססת על הסכם משתמע בין הצדדים, לפיו הם שותפים בזכות מסויימת או ברכוש מסויים [ועיין, למשל: ע"א 2/77 אזוגי נ' אזוגי, פ"ד לג (3) 1; ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ (1) 589]. למעשה, הפכו הלכות אלה לחזקה שבדין; ולצדן, נקבעה גם חזקה מקבילה של שיתוף בחובות [ועיין, למשל: ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פ"ד כו (2) 457].

     ב-ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח (1) 443, נקבע, מפי השופט ברק (כתוארו אז), כך (בעמ' 449):

     "עם זאת, עצם העובדה, כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמלי של נישואין, עשויה להיות בעלת משמעות. יש בה כדי להצביע, בנסיבות מתאימות, על ארעיות הקשר שבין בני-הזוג ועל היעדר גמירת-דעת באשר לשיתוף בזכויות. מטבע הדברים, שאין לקבוע בעניין זה כל מסמרות, והכל תלוי בנסיבות העניין. לא הרי בני-זוג, החיים כידועים-בציבור חרף רצונם להנשא, והדבר נמנע מהם בשל הדין האישי, כהרי בני-זוג שחיים כידועים-בציבור, מכיוון שהם רוצים 'לנסות' זה את זה אם יוכלו להתמיד בקשר אמיץ ביניהם. על-כן ייתכנו מצבים, שבהם עם תחילת החיים המשותפים כידועים-בציבור לא יחול שיתוף נכסים בין בני-הזוג, אך עם עבור זמן מסויים ועם התייצבות הקשר האישי בין בני-הזוג, יחל גם שיתוף נכסים ביניהם, והוא ישתרע, על-פי גמירת דעתם, לא רק על נכסים חדשים שירכשו אלא גם על אותם נכסים שנרכשו בעבר, בטרם התייצבותו של אותו קשר. אף בעניין זה אין לקבוע מסמרות, שכן, הכל תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים-בציבור…"

על הלכה זו, המרחיבה את הלכות השיתוף-בנכסים גם על בני-זוג "ידועים-בציבור", בהתקיים הנסיבות המתאימות - חזר בית-המשפט העליון לאחר-מכן [וראה, למשל: רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי, תק-על 1996 (2) 873; ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע, פ"ד מד (4) 197; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה, פ"ד מא (4) 581].

נטל ההוכחה הינו על הטוען לשיתוף. נטל זה הופך כבד יותר כאשר מדובר בצדדים, שאינם נשואים זה לזה. כך נפסק עוד בפרשת שחר נ' פרידמן דלעיל (ראה דברי השופט בך, בעמ' 458 לפסק-הדין).

נראה, כי נטל הוכחה זה, הנדרש מ"הידועים-בציבור" הוכבד, עוד יותר, לאחר-מכן.

ב-ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 337, נאמר, מפי השופט מצא (בעמ' 347-348):

"אך קיום חיי-צוותא ללא נישואים עשוי להיות בעל משמעות, לא רק לעניין עצם תחולתה של הלכת השיתוף על בני-זוג ידועים-בציבור, אלא גם (ואולי אף בעיקר) לעניין היקף תחולתה של הלכת השיתוף על בני-זוג כאלה. כלפי מה אמורים הדברים? כלפי היקף השיתוף הנלמד מעצם התקיימות התנאים שבכוחם, ככלל, להקים חזקת שיתוף. אין צריך לומר כי היתה זו הלכת השיתוף שלימים העמידה את חזקת השיתוף [ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529, 629], שהראשונה מורה את הדין המהותי והשנייה מספקת אמת-מידה ראייתית להחלתו. בלשון השגורה לא תמיד מקפידים להבחין בין השתיים; ולא בכדי, שכן ברוב המקרים, בהתקיים התנאים לתחולתה של חזקת השיתוף, ובהעדר ראייה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני-הזוג מתקיים שיתוף בנכסים. אכן, יש שתובא ראייה לסתור את תחולת החזקה רק ביחס לנכס מסוים, או רק ביחס לנכסים מסוג מסויים. ואולם, צמצום גדרו של השיתוף נלמד תמיד מן הראיות המובאות לסתירתה של החזקה. כלל זה, היפה לבירור גדר השיתוף החל על בני-זוג נשואים, אין כוחו יפה (ולמצער, לא תמיד כוחו יפה) לבירור גדר השיתוף בין בני-זוג ידועים-בציבור. והכלל אכן הוא, כי הנטל הרובץ על ידוע-בציבור, הטוען לזכות לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא יותר כבד מן הנטל הרובץ, בנסיבות דומות, על בן-זוג נשוי... טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחוייבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים-בציבור; שהמחוייבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבועה במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני-הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחוייבות שבין בני-זוג ידועים-בציבור נובעת מנסיבותיו של הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל-כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני-הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני-זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת שיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שביחס לבני-זוג ידועים-בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף - שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני-הזוג בחיים היומיומיים, או שנרכשו על-ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על-ידיו בתקופת החיים המשותפים, תדרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסויים (או בכלל נכסיו) של בן-הזוג".

לעניין המשטר הרכושי בנכסי "ידועים-בציבור", ראה, עוד: א' בן-דרור, הידועה בציבור - נשואים ללא נישואין (יהלום, מהדורה שלישית, 2000) 109-119.

93.     מהלכה - למעשה: האם עמדה התובעת בנטל המוכבד והוכיחה כוונת שיתוף בנכסים מסויימים של הנתבע?

בעלי-הדין פתחו חשבון-משותף ב"בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ", סניף אחוזה ברעננה, שמספרו 120367 (להלן: "החשבון-המשותף"). כנלמד מאישור הבנק (נספח ה' לתיק-המוצגים של התובעת), התנהל החשבון-המשותף בשמם של שני בעלי-הדין, כאשר שתי חתימותיהם, ביחד, יכלו לחייבו.

     באשר לנסיבות פתיחתו של החשבון-המשותף, ואופן הפעילות בו, העידה התובעת, כך:

     "ש.      מתי הלכתם בפעם הראשונה לבנק?
ת.      אני חושבת שזה היה כחודש או חודשיים לאחר שהוא שוחרר ממעונות 'מכבי'. לפני האשפוז לא הלכנו יחד לבנק.
ש.      כשהייתם בבנק פתחתם חשבון משותף, עם שתי חתימות - שלך ושלו?
ת.      נכון. את החשבון פתחנו, כדי לא להחזיק כספים מזומנים בבית. הכוונה לכספים שהוא גובה מהשכירות של הדירות. מדובר ב- 13 דירות ברח' חכמי ישראל בתל-אביב, ובדירה נוספת ברח' קיבוץ גלויות 5 בתל-אביב...
ש.      באיזה מקרים הוא חתם לך שיקים, ולשם מה?
ת.      הוא חתם לי על שיקים, בין-השאר, על-מנת לשלם את שכר-הדירה עבור הדירה ברח' סוקולוב בהרצליה.
ש.     כלומר, מה שאת עשית בחשבון היה להכניס אליו את הכספים שנגבו מדמי-השכירות?
ת.      נכון, עשיתי זאת ביחד אתו. את רוב הדברים הוא שילם, תמיד, במזומן, ורק דברים שצריך עדות עליהם, כמו תשלום שכר-דירה ותשלום לעורכי-דין - הוא שילם בשיקים.
ש.     הוא ביקש ממך לחתום בלנקו על השיקים מבלי שתדעי עבור מה הם מיועדים?
ת.     נכון...
ש.     אם אני מבין אותך, הוא התנהג בחשבון המשותף שלכם, כפי שאת נוהגת בחשבון הבנק הפרטי שלך?
ת.     מה שהיה שייך לדירה ששימשה למגורינו - על כך ידעתי. כל שאר העניינים - אודותם לא ידעתי מפני שהוא גם לא איפשר לי לקבל את המידע ולהתערב באותם עניינים. באופיו, הוא לא נוהג לשתף אחרים בעניינים הכספיים שלו...
ש.     מהחשבון המשותף הוא נתן לך גם כסף עבורך?
ת.     לא. הוא לא נותן כסף ביד. הנוהג היה שאני נהגתי ברכב, והוא זה שהיה מוציא את הכסף מכיסו, במזומן, ומשלם בסופרמרקט, בחנויות ובכל מקום אחר.
ש.     הוא נתן כסף לצרכייך הפרטיים?
ת.     לא" (פרוטוקול מיום 26/11/2001; עמ' 3-5).

התובעת אף נדרשה, בחקירתה, לעניין חשבונות-בנק נוספים:

      "ש.     באותו זמן, היה לך חשבון פרטי משלך?
      ת.     כן. לשם נכנסה קצבת הביטוח הלאומי שלי...
           ש.     בחשבון הפרטי שלך לא הכנסת את הנתבע כשותף?
ת.     לא. היו לו הרבה חשבונות נוספים, שגם הוא לא הכניס אותי אליהם..." (שם; בעמ' 4-5).

מעדותה של התובעת עצמה, ניתן להסיק את המסקנות הבאות:

ראשית, החשבון-המשותף נפתח רק לאחר שהנתבע שוחרר מהאשפוז ומהשיקום, בעקבות האירוע המוחי בו לקה.

שנית, היה צורך לנקוט פעולות שוטפות בקשר לאותן דירות בתל-אביב, שבבעלותו של הנתבע, או שבשליטתו. לגירסת הנתבע, "הדירות לא שלי. אני נאמן של כמה מבני-המשפחה, שכבר לא בחיים" (פרוטוקול מיום 6/1/2002; עמ' 8), זולת הדירה הבודדת ברחוב קיבוץ גלויות בתל-אביב, המצוייה בבעלותו (שם; עמ' 10), ואולם בית-המשפט לא נדרש להכריע בעניין זה שבעובדה. יחד-עם-זאת, ניתן להעיר, כי בחוזי-השכירות של חלק מאותן דירות (שצורפו כנספחים ט' - ט' 3 לתיק-המוצגים של התובעת) מופיע שמו של הנתבע כבעלים הבלעדיים. מוגבלותו הפיזית של הנתבע הביאה, כך נראה, לפתיחת החשבון-המשותף, ולו על-מנת להקל בטיפול השוטף בעניין אותן דירות.

שלישית, בחשבון-המשותף הופקדו כספים שנתקבלו משוכרי הדירות, ואילו התובעת עצמה לא הכניסה אליו כספים משלה.

רביעית, התובעת לא יכולה היתה לנקוט פעולה כלשהיא בחשבון-המשותף על-דעת עצמה בלבד; ובכל מקרה, נדרש אישורו או נדרשה חתימתו של הנתבע.

וחמישית, בעלי-הדין נהגו בהפרדה מוחלטת בכל שאר חשבונות-הבנק של מי מהם, ושמרו על עצמאותם הכלכלית, כל-אחד לעצמו.

בפרשת שדה נ' קבורס, שאוזכרה לעיל, דחה בית-המשפט את טענתה של המערערת לעניין זכויות בירושתו של מנוח, מכוח היותה "ידועתו-בציבור". גם העובדה שהמערערת והמנוח ניהלו "חשבון קטן אחד לצורכי משק-בית" - לא הועילה למערערת. ואם שם לא הועיל הדבר להכרה, עקרונית, במעמד של "ידועה-בציבור", מקל-וחומר, שלא יועיל הדבר לתובעת שבפנינו, בבואה לעתור לזכויות ברכוש; באשר - כפי ששנינו - הנטל המוטל על כתפיה הינו כבד.

באשר לחשבון-המשותף, לא נתחוור לבית-המשפט, האם נסגר הוא, בינתיים, על-ידי בעלי-הדין, ואם לאו - מהי היתרה הנזקפת בו, לזכות או לחובה. מאחר שהמדובר בחשבון- משותף, ברי כי אין כל צורך במתן פסק-דין הצהרתי בעניין. זכאותם של בעלי-הדין כלפי הבנק - כמו גם חבותם - הינה משותפת. ככל שמדובר בחוב כלפי הבנק - חזקה שהם חייבים יחד ולחוד [כנלמד מסעיף 54 לחוק החוזים], ושהם נושאים בנטל החיוב, בינם לבין עצמם, בחלקים שווים [כפי שקובע סעיף 56 (א) לחוק החוזים]. במידה שצד אחד פרע את החוב יותר מכפי חלקו - זכאי הוא לחזור על הצד השני [כאמור בסעיף 56 (ב) לחוק החוזים].

94.     ניתן לקבוע, באופן נחרץ, כי התובעת לא הוכיחה שבעלי-הדין רכשו זכויות או נכסים, במשותף, בתקופה בה היו "ידועים-בציבור". כמו-כן, לא הוכיחה התובעת כוונת שיתוף בנכס מסויים של הנתבע.

     כוונת שיתוף צריכה להיות הדדית. טענותיה של התובעת אינן מתיישבות עם הלך רוחו ורצונותיו של הנתבע. מכלל העדויות והראיות מתגלה אדם, הנתון במאבק מר וממושך מאד עם אשתו. המדובר במי שאינו נוהג לשתף אחרים בענייני הרכוש שלו, וקופץ את ידו, לרוב. אין כל סבירות, לפיכך, שאותו אדם יהא נכון לשתף את התובעת בזכויותיו; ובמיוחד, לאור התקופה הלא-ארוכה, בה חיו כ"ידועים-בציבור" (כשלוש שנים, לערך), כשלא באה כל תרומה כספית מצדה, וכאשר אחד מבעלי-הדין המשיך לשלוט שליטה מלאה ברכושו שלו. בפרשת שחר נ' פרידמן דלעיל דובר על קשר שנמשך ארבעים שנים; ובפרשת סלם נ' כרמי דלעיל דובר על חיים משותפים במשך כאחת-עשרה שנים (ואגב, גם בפרשה אחרונה זו, התקבלה תביעתה של המערערת רק בחלקה ונדחו טענותיה לעניין שיתוף בנכסיו העסקיים ובפקדונותיו של המשיב). גם אם נלך לאורם של דברי התובעת, שכביכול סברה שהנתבע פנוי (ולא קיבלנו דבריה אלה) - אזי דווקא גירסתה זו תקשה עליה. שהרי, אם כך הוא - מדוע לא נישאו הם זה לזה? או - ולכל הפחות - מדוע לא הראתה התובעת, כי ניסתה לדבר על לבו של הנתבע ולהאיץ את מועד הנישואין?

95.     התוצאה לעניין זה היא, שאין מקום לקבל את דרישותיה של התובעת בעניין השיתוף בנכסים; בכפוף לנושא החשבון-המשותף, המוסדר, ממילא, על-פי הוראות הדין.

יא.     סוף-דבר

96.     וזו תוצאתו המצטברת של פסק-דין זה:

(א)     התובענה למזונות ולמדור, שהוגשה בתמ"ש 105841/99 - נדחית;

(ב)     התובענה לסעדים בענייני ממון ורכוש, שהוגשה בתמ"ש 105842/99 - מתקבלת, בחלקה:

הנתבע מחוייב בזה לשלם לתובעת את הסך של 50,000 ₪, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, מיום 15/8/1994 ועד התשלום המלא, בפועל;

     מטלטליה האישיים של התובעת יושבו לידיה, כאמור בסעיף 88 לפסק-הדין;

דינו של החשבון-המשותף הינו כמפורט בסיפת סעיף 93 לפסק-הדין;

שאר עתירותיה של התובעת - נדחות;

(ג)     לעניין הוצאות-המשפט:

     בבוא בית-המשפט לפסוק את הוצאות-המשפט, הובאו, בכלל חשבון, השיקולים הבאים:

-     לעומת רוחב היריעה, העולה מהתביעות, התוצאה הינה מוגבלת, מבחינתה של התובעת, באשר רוב הסעדים להם עתרה - לא נתקבלו;

-     עם זאת, נדחתה, מכל וכל, עמדתו הבסיסית של הנתבע, כאילו התובעת היתה, לכל היותר, "עוזרת" או "מטפלת", אך בוודאי שלא היתה ה"ידועה-בציבור" שלו. התובעת נאלצה להוכיח טענתה ההפוכה בעדים; ולמותר לומר, כי הדבר גזל זמן שיפוטי יקר. למרות שבפועל לא עזרה מסקנת בית-המשפט באשר לטיב היחסים שבין בעלי-הדין, לטענותיה האחרות של התובעת - לא יהא זה לראוי ולמוצדק להתעלם מהתנהגותו של הנתבע, אשר לא אמר אמת, בהקשר זה;

-     בהחלטת בית-משפט השלום בהרצליה מיום 14/12/1999 נתקבלה טענת-הסף, שהעלה בא-כוח התובעת (כאן), להעברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה; ונקבע, כי שאלת ההוצאות באותו הליך תלקח בחשבון על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה;

-     התובעת שילמה אגרות-משפט בשתי התובענות;

-     התובעת שילמה שכר עדים, כפי שחוייבה בהחלטת בית-המשפט; ואותם עדים, שנמצאו אמינים, הפריכו את גירסת הנתבע באשר לטיב היחסים בין בעלי-הדין;

-     בעלי-הדין שילמו, בחלקים שווים ביניהם, את עלות בדיקת-הפוליגרף שנערכה;

-     כל אחד מבעלי-הדין היה מיוצג על-ידי עורך-דין.

בהתחשב בכל השיקולים הללו, נמצא לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות בסך של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ, כדין. חיוב זה יישא הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961, החל מהיום ועד התשלום המלא, בפועל.

97.     באי-כוח הצדדים רשאים לערוך פסיקתא, ולהגישה לחתימתו של בית-המשפט.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מוסד הידועה בציבור

  2. ידועים בציבור כיצד ?

  3. עורך דין ידועים בציבור

  4. הצעת חוק ידועים בציבור

  5. ידועה בציבור של עובד מדינה

  6. פסק דין הצהרתי ידועה בציבור

  7. עובדת זרה ידועה בציבור נשואה

  8. תביעה בין ידועים בציבור שנפרדו

  9. אשרת שהייה בישראל ידועה בציבור

  10. בקשה לצו ירושה של ידועה בציבור

  11. קצבת שארים ממבטחים לידועה בציבור

  12. תביעה של ידועים בציבור נגד יורשים

  13. פרידה בין ידועים בציבור עקב אשפוז

  14. ידועה בציבור לפחות שנה לפני פטירה

  15. הלוואה או מתנה ? בין ידועים בציבור

  16. גמלת שאירים קרן מקפת לידועה בציבור

  17. האם אדם נשוי יכול להיחשב ידוע בציבור

  18. ידועה בציבור של עובד חברת חשמל שנפטר

  19. הסדרת מעמד לבן זוג זר - ידועים בציבור

  20. זכויות ידועה בציבור של דייר מוגן שנפטר

  21. מגורים משותפים לצורך הכרה כידועה בציבור

  22. תביעת פיצויים של ידועה בציבור - סמכות שיפוט

  23. פירוק שיתוף בדירת מגורים בין ידועים בציבור

  24. שלילת זכאות לקצבת שאירים בשל הכרה כידועה בציבור

  25. דרישת המגורים הנוספים, דרישה מצטברת לדרישת הידועה בציבור

  26. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון