להלן פסק דין בנושא בקשה להכריז על אימוץ: פסק דין 1. זוהי בקשה להכריז על קטינה- בת אימוץ גבי שני הוריה. עוד מבוקש בבקשה כי תוצאי האימוץ יצומצמו גבי סבתה של הקטינה - כך שהקשר עמה יישמר גם לאחר ההכרזה כאמור. בעקבות ההתפתחויות שחלו מאז הגשת הבקשה והדינמיקה הדיונית שקויימה, הסכימו המומחים, הגורמים המטפלים וכן ב"כ המבקש כי תוצאי האימוץ יצומצמו גם גבי המשיבה, ונראה כי בסופו של יום המחלוקת שנותרה הצטמצמה לכך כי לפי המבקש אם לא יימצאו מועמדים לאימוץ פתוח יש לחזור לביה"מ כדי לקבוע שהאימוץ יהיה סגור בעוד לפי המשיבה יש מקום לשקול אומנה על פני אימוץ פתוח. רקע עובדתי: 2. אמה של הקטינה (להלן גם "המשיבה") נולדה בשנת 1976 בברית המועצות לשעבר (קירג'יסטאן), כבת יחידה להוריה. בהיותה בת 6 שנים התגרשו הוריה. המשיבה נשארה בחזקת אמה (הלא היא סבתה של הקטינה) אך על רקע יחסים קשים עם אביה החורג וחששה ממנו החלה בגיל צעיר לברוח מן הבית ולשוטט ברחובות. המשיבה סיימה במקום הולדתה 8 שנות לימוד ובשנת 1992 (בהיותה כבת 16 שנים) עלתה ארצה עם אמה ואביה החורג, ואולם עקב מערכת היחסים העכורה עמם החלה לנדוד גם בארץ ממקום למקום, כשלרוב הגיעה למקומות אלו ללא כל תכלית ברורה, בעקבות מפגשים אקראיים עם אנשים שזה מקרוב פגשה. בשנת 1994 חזרה המשיבה למקום הולדתה, שם לדבריה חידשה את הקשרים עם החבר שעזבה. במהלך תקופה זו, היא אף הרתה לו את הקטינה, ואולם הקשר ביניהם לא החזיק מעמד ובהיותה בחודש החמישי להריונה היא חזרה ארצה. המשיבה סירבה למסור פרטים על אבי הקטינה, מלבד העובדה שמדובר בחבר ילדות אשר נפטר לאחר חזרתה ארצה, ממנת יתר של סמים. 3. הקטינה נולדה, כאמור, ב 1995 ונדמה כי הדבר המאפיין ביותר את חייה עד למסירתה לידי רשויות הרווחה, כפי שיפורט להלן, היה מעברים תכופים ממקום למקום וניתוקים חוזרים ונישנים מאמה. בחודשי חייה הראשונים של הקטינה התגוררה המשיבה בבית אביה החורג (שבינתיים התגרש מאמה) וטיפלה בילדתה בעזרתם של שכנים. אח"כ, עקב יחסיה המתוחים עמו, עברה להתגורר בגבעת אולגה אצל משפחת עולים מרוסיה אשר העמידה לרשותה חדר. בתקופה זו לא עבדה והתפרנסה מהבטחת הכנסה. לאחר מספר חודשים עברה המשיבה להתגורר בדרום תל אביב, תוך שהקטינה הושארה אצל המשפחה בגבעת אולגה. לדבריה נאלצה לעשות כן כדי למצוא עבודה באופן שיהיה בידה לפרנס את הקטינה. בת"א עבדה המשיבה במשרד לנערות ליווי, שם שימשה, לטענתה, כפקידה. באוקטובר 1997 - בהיות הקטינה כבת שנתיים - משסרבה המשפחה מגבעת אולגה להמשיך ולהחזיק בקטינה (כנראה משום שהמשיבה לא עמדה בתשלומים עליהם הוסכם), שכרה המשיבה דירה באופקים ועברה לשם עם בתה, שם היתה בקשר מתמשך עם גבר נשוי, שלדבריה תמך בה כלכלית, באופן שבתוספת הבטחת הכנסה שקיבלה מהמל"ל הצליחה לפרנס גם את הילדה. לאחר כ-5 חודשים עזבה המשיבה את אופקים וחזרה לעבודתה הקודמת בת"א ושוב הגיעה להסדר עם המשפחה מגבעת אולגה, לפיו הושארה הקטינה אצלם. דא עקא, גם סידור זה לא החזיק מעמד יותר ממספר חודשים עד שהמשיבה נדרשה להוציא את הקטינה מרשות המשפחה בגבעת אולגה. לדברי המשיבה אף שבני הזוג אהבו את הקטינה, הם נאלצו להוציאה מביתם מאחר שבתם בת ה-6 ששהתה ברוסיה הגיעה הביתה ובני הזוג הרגישו שהיא מקנאה ב... . 4. בשנתיים שבין אוקטובר 1997 לספטמבר 1999 המשיכה המשיבה לנדוד עם הקטינה ממקום למקום בלא שהצליחה ליצור יציבות כלשהי בחייה. מדי פעם היתה מבקשת מאמה או מאנשים אחרים לשמור על הקטינה ונעלמת מבלי לומר מתי תשוב. קשה מאוד לעקוב אחר ההתנהלות המדויקת של חייה בעת הזו ונדמה שאפילו היא מתקשה בכך. יחד עם זאת, גם לגבי תקופה זו, כמו לגבי התקופה בה שהתה הקטינה בגבעת אולגה, מכחישה המשיבה שמדובר בהזנחת הילדה ובטיפול בלתי הולם בה. לדבריה ביקרה את הקטינה לעיתים מזומנות, טיפלה בה במסירות, ולא השאירה אותה אלא אצל אנשים שווידאה שהם מטפלים בה כראוי, אף אם לכאורה נראה שהפקידה בידיהם את הקטינה לאחר תקופת היכרות קצרה. 5. לפרק זמן קצר בתקופה האמורה שהתה המשיבה בבאר שבע, שם קיימה קשר קצר עם בחור ממנו הרתה. בהעדר מקום מגורים קבוע ומסגרת יציבה כלשהי, חתמה המשיבה מרצונה על הסכמה לאימוץ הקטין שנולד לה במאי 1998. מסכת נדודיה של המשיבה לא הגיעה לקיצה עם מסירת הרך הנולד לאימוץ. נראה שלרוב היא שכרה דירה במקום כלשהו ומשלא עמדה בתשלום דמי השכירות עברה למקום אחר. 6. בספטמבר 1999, כשהיתה הקטינה בת ארבע שנים לערך, נעזבה הקטינה שוב, הפעם השאירה אותה המשיבה בבית אמה, הגב'... . למרות הקושי שהיה כרוך בדבר לסבתא שכבר היתה חולה, נראה שהיא הסכימה לסידור האמור משום שסברה כי אופציה זו עדיפה על פני כל סידור אחר בו תושאר הקטינה שוב בידי זרים. לטענת המשיבה היא ביקרה את הקטינה אצל האם לעיתים קרובות תוך שציפתה כי דירה ששכרה תתפנה מדייריה ותשופץ ולאחר מכן תוכל לקבל את הבת לחזקתה. דא עקא, תקופה זו התארכה ותוך כך התדרדר מצבה של הסבתא, ומשזו נאלצה להתאשפז ואת המשיבה לא הצליחה לאתר, היא העבירה את הקטינה למשמורת של משפחה אומנת באופקים, משם הועברה למשפחה אומנת בירושלים. 7. בנסיבות אלו פנתה הסבתא, בפברואר 2000, לרשויות הרווחה בבקשה למנות את בני הזוג בירושלים כאפוטרופסיה של הקטינה. רק אז נודע לרשויות הרווחה על מצבה של הקטינה. דא עקא, בטרם החליטו הרשויות בענין, פנתה המשפחה האומנת בירושלים אליהם בדרישה שיוציאו את הילדה מרשותם בטענה שזו העלימה מביתם כלי כסף ותכשיטים. לפיכך, בהליך מידי, הועברה הקטינה ביום 06/03/00 לבית הילדים, שם היא שוהה עד היום. 8. באשר למשיבה - היא אמנם שכרה דירה בחולון שם גרה כשלושה חודשים, שלאחריהם עברה להתגורר בבית חברתה ... , בדירה שזו שכרה בשכונת תלפיות בירושלים. באוקטובר 2000 הודע למשיבה באמצעות שיחה טלפונית מאשה אצלה שהתה הקטינה בזמן כלשהו בעבר, כי עובדות סוציאליות שמטפלות בבתה מחפשות אותה. כך נוצר הקשר בינה לבין פקידת הסעד גב' זמיר שבעקבותיו חודש הקשר שלה עם הקטינה. הקטינה: 9. נסיבות חייה של הקטינה בהיותה במשמורת המשיבה תוארו לעיל. מדובר בקטינה אשר מרגע לידתה ועד הגעתה אל בית הילדים חוותה מעברים רבים ותכופים, הכוללים פסקי זמן ממושכים בהם הושארה ע"י אמה לטיפולם של אנשים אלו ואחרים. אין פלא שחוויות אלו של נטישה וחוסר קביעות נתנו בקטינה את אותותיהם: ההורים האומנים בירושלים סיפרו לפקידת הסעד שבעת שהותה אצלם היתה הקטינה סוערת. היא היתה בוכה בלילות ואף מכה את עצמה מבלי יכולת להסביר מה עובר עליה. לאם האומנת קראה הקטינה "אמא" יום לאחר שהגיעה לבית המשפחה. הגננת בגן בו ביקרה הקטינה בירושלים דיווחה לפקידת הסעד כי היא שידרה סימני מצוקה קשים. היא לא דיברה, לא תקשרה מילולית עם ילדים אחרים, הרביצה ולקחה ציוד שלא היה שייך לה. היא היתה חסרת הרגלים או גבולות כלשהם וניכר עליה שמעולם לא ביקרה במסגרת חינוכית. עובדי בית הילדים תיארו את הקטינה כילדה עצובה, בעלת מראה שברירי, אשר מתפקדת מבחינה רגשית וקוגניטיבית ברמה נמוכה יותר מכפי גילה, אינה משוחחת בגלוי על רגשותיה ונראה כי הקימה מסך בינה לבין העולם. גב' דונייבסקי, הפסיכולוגית שמטפלת בקטינה במסגרת בית הילדים התרשמה שמדובר בילדה פגועה מאוד מבחינה רגשית אשר ללא טיפול אינטנסיבי ומסגרת משפחתית יציבה נמצאת בסיכון משמעותי. לתיאורים קשים אלו הצטרפה חוות דעתה של המומחית מטעם ביה"מ, הגב' שלומית כהן, אשר התרשמה שמדובר בילדה בודדה ביותר, מדוכאת ועסוקה בתכנים של מוות, אשר מתגעגעת למגע אנושי אמפתי ולקשר רגשי משמעותי ונמצאת על סף יאוש. התשתית המשפטית: 10. חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, (להלן: החוק), מאפשר למדינה להתערב בתא המשפחתי ולהכריז על קטין בר-אימוץ גבי הורהו גם ללא הסכמתו, אם מתקיימות הנסיבות האמורות בחוק המאפשרות לעשות כן. לצורך הכרזה זו מבחין החוק בין שני שלבים: בשלב הראשון נבחנת השאלה האם נתקיימה לגבי ההורה כלפיו מבוקשת ההכרזה לפחות אחת מן העילות המנויות בסע' 13 לחוק (להלן "עילת אימוץ") אם הוכחה עילת אימוץ עובר ביה"מ לשלב השני, בו נבחנת השאלה האם טובת הקטין היא שיוכרז בר-אימוץ, בהתאם לעקרון הכללי המותווה בסע' 1(ב) לחוק. רק אם שוכנע ביה"מ כי הוכחה עילת אימוץ וכי האימוץ הוא הפתרון העדיף מבחינת טובת הילד, יוכרז הילד בר-אימוץ. לפיכך הענין הראשון שעלינו לענות בו הינו אם אמנם קיימת עילה: לענין האב: 11. מאחר שלגביו אין בידינו אלא דיווחה של האם כי נפטר בנסיבות שפורטו, ובהעדר מידע אחר כלשהו לגביו, מתקיימות עילות להכרזה לפי סע' 13 (1) ו-13 (3) לחוק. באשר למשיבה: 12. סע' 13 (4) לחוק קובע כי תהיה זו עילה להכריז על קטין בר-אימוץ אם "ההורה הפקיר את הילד או נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים קשר אישי איתו". עילת אימוץ נוספת הקבועה בסע' 13 (5) עניינה בכך ש"ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חודשים רצופים את חובותיו כלפי הילד, כולם או עיקרם". כפי שפורט כבר, קורות חייה של הקטינה מרגע לידתה ועד הגעתה לבית הילדים, הינם מסכת נמשכת של מעברים ונדודים, בין עם המשיבה ובין כשהיא מושארת בידים זרות. בכל אותה העת היתה המשיבה מרוכזת בצורך שלה לשרוד בארץ החדשה ולמצוא לעצמה מקום מגורים, מקום עבודה ואולי אף מקום אנושי שאליו תרגיש שייכת או תימצא בו מזור לאי השקט בו היתה נתונה. בנסיבות אלו צרכיה של הקטינה לא נלקחו בחשבון או נלקחו בחשבון באופן המינימלי ביותר. 13. למרבה הצער, גם עתה לא ניכר מדברי המשיבה, שהיא מבינה של... , בהיותה ילדה רכה בשנים היו צרכים בסיסיים נוספים שחשיבותם אינה פחותה מצרכיה הפיזיים. מדובר בצרכיה הקוגניטיביים של הקטינה אך בעיקר באותם צרכים בסיסיים של בטחון, שייכות, קביעות, חום והגנה, אשר לא יכלו לבוא על סיפוקם אלא ע"י נוכחות של דמות אם קבועה הנעתרת לצרכיה ומתאימה עצמה אליהם. 14. בספטמבר 1999 הביאה המשיבה את הקטינה אל אמה כדי שזו תשמור עליה. בכל התקופה שחלפה מאז ועד לאוקטובר 2000, עת אותרה ע"י רשויות הרווחה, לא היתה המשיבה בקשר עם הקטינה, למרות שהיתה מודעת למצב בריאותה המתדרדר של אמה ולדבר אשפוזה. ההתרשמות הינה כי המשיבה היתה שקועה בעצמה עד כי ענינה של הבת נזנח והיה לגורם מפריע בחייה. בעדותה היא לא זכרה כמה זמן נמשך הנתק בינה לבין הבת מאז השאירה אותה בבית אמה, והסבריה להתנהגותה הפסיבית והפטליסטית לאחר שנודע לה שאמה מאושפזת וכי הילדה נשלחה למשפחה אומנת היו תלושים. בהתייחס לכל אלו יש מקום לקבוע כי התמלאו עילות אימוץ עפ"י סע' 13 (3) ו-(5) לחוק. 15. לענין עילה לפי סע' 13 (7) לחוק נקבע כי זו בנויה על שני צירים אובייקטיביים: האחד - תפקוד ההורה, והשני - צורכי הקטין. בנוגע להורה מדגיש השופט ברק (כתוארו אז) כי אין משמעות לשאלה מי אשם בחוסר המסוגלות של ההורה או האם הוא רוצה לדאוג לקטין אלא רק האם הוא מסוגל לכך מבחינה אובייקטיבית. עוד נאמר שם כי אף ששאלת המסוגלות מתמקדת בהווה - "האם ההורה אינו מסוגל עתה לדאוג לקטין כראוי" ובעתיד - "האם אין סיכוי של שינוי בעתיד", עם זאת, "נסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה אלא גם על העתיד" (ר' ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, עמ' 13-14). בענייננו, אף אם אמנם למצבה ותנאי חייה הקשים של המשיבה היתה השפעה על דרך התנהלותה נראה כי הסיבה האמיתית נעוצה בגורמים אחרים עמוקים יותר, שמקורם בחוויות ילדות קשות, שאינם נותנים לה מנוח. 16. לענין מסוגלותה ההורית של המשיבה ניתנו חוו"ד ע"י שתי מומחיות. חווה"ד הראשונה ניתנה ע"י ד"ר מילי מאסס שמונתה תחילה כמומחית מטעם המשיבה, ולאחר מכן, בהסכמה, כמומחית מטעם ביה"מ. עוד נתנה חוו"ד המומחית מטעם ביה"מ ד"ר שלומית כהן. אף שבחלק מהסוגיות לא ראו המומחיות שהתמנו כאמור את הדברים עין בעין, נראה שלענין חוסר מסוגלותה ההורית של המשיבה היתה ביניהן תמימות דעים. שתיהן סבורות כי לא ניתן להשיב את הקטינה למשמורת האם וכי קשה לדעת כמה זמן יידרש לה כדי לרכוש המסוגלות הנחוצה. 17. בהקשר זה מן הראוי לציין כי נראה שמאז חודש הקשר עם הקטינה חל שינוי בדפוסי התנהגותה של המשיבה. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בהצהרותיה העקביות כי ... היא הדבר היקר לה ביותר, כי היא לא מוכנה לוותר עליה וכי לעולם לא תיעלם לה שוב או תחזור על טעויות העבר, שלוו בפעילות אופרטיבית לקראת יצירתו של שינוי חיובי, אלא גם בהשתתפותה הפעילה בדיון המשפטי שהתבטאה בקשר הדוק עם ב"כ, התייצבות בכל הדיונים ומאמץ כן לשכנע את ביה"מ להשיב אליה את בתה. כ"כ התייחסה המשיבה ברצינות ובאחריות רבה לקשר המחודש שלה עם בתה. כך לא הסתפקה בתדירות הביקורים שנקבעו ובמשכם ומשנעתרה בקשתה הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד באופן עקבי במועדים התכופים יותר שנקבעו. ואמנם פקידת הסעד אשר מכירה את המשיבה מאז אותרה העידה כי: ”אני בהחלט יכולה לומר ש... עושה מאמץ מאוד גדול להתמיד בקשר עם... . הדבר שאפיין כל כך והיה קשה כל כך ל... קודם זה נטישות, העלמויות בלי שום תכנון והסבר למה ולכמה זמן... מאז שהתחילו הביקורים היא בהחלט עושה מאמץ להגיע ועושה רושם שיש איזושהי רגיעה..." . (עדות גב' זמיר, עמ' 82 לפרוט' שורות 19-24). עוד הסבירה פקידת הסעד, גב' זמיר בהגינותה: "רצון (של המשיבה לקבל את הקטינה למשמורתה - ח.ב.) תמיד היה... השינוי בא לידי ביטוי בהתארגנות ובמאמצים שהיא עושה לארגן את החיים שלה. הרצון היה לאורך כל הדרך" (עמ' 84 לפרו'). 18. בפועל יצרה המשיבה קשר הדוק ומשמעותי עם חברתה ... והשתיים עברו להתגורר בדירה ששכרו במשותף, בו הועידו חדר עבור הקטינה. היא גם מצאה מקום עבודה בסופר בירושלים ונראה היה כי יש בכל אלה כדי להצביע על ניצני שינוי בדפוסי חייה. דא עקא, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ותוך כתיבת פסה"ד הוגש לביה"מ תסקיר מעודכן של פקידת הסעד ממנו עולה כי המשיבה טרם מצאה מנוח לכף רגלה וכי שוב נטלה בידה את מקל הנדודים. אמנם מתגובת ב"כ המשיבה עולה כי המשיבה שכרה דירת חדר בראש העין מאחר שנאלצה לחפש לעצמה מקום עבודה אחר וכי היא מקפידה לבקר את הקטינה באופן עקבי ומסודר, ואולם עובדה זו אך מחזקת את כל שנאמר לעיל כי המשיבה אינה יכולה להציע בסיס יציב וקבוע לגידולה של הקטינה. 19. ממילא מקבלת משנה תוקף התרשמות הגורמים המקצועיים שהשינויים שחלו במשיבה אינם מספיקים, שכן היא טרם החלה לגלות סימנים לתהליך שינוי פנימי, שהוא השינוי הגדול יותר והקשה יותר שעליה לעבור בכדי שתהיה מסוגלת לתפקד כאם לביתה. בענין זה עמדתן של שתי המומחיות שמונו כאמור עקבית. גם בחוות דעת מעודכנת (ומרוככת יותר) שניתנה ע"י ד"ר מאסס היא חזרה על מסקנתה כי למשיבה חסרה המסוגלות ההורית הנדרשת, שכן, לדבריה: "למרות השינוי לא ראיתי כל שיפור ביכולתה של האם להיענות לציפיות של... ... מן ההורה נדרש לחוש את רגשות התלות וההיזקקות (הינקותית) של הילד ובה בעת לקבל על עצמו את התפקיד של מי שאחראי לילד הזה… הליקוי הבסיסי של גב' ... בהתייחסותה אל ... הוא באי יכולתה להתייחס ולהיענות לביטויי התלות של ... … המסקנה הנובעת מתצפית זו מאשרת את ההמלצה הקודמת שלי: גב' ... אינה יכולה לגדל את ביתה ולכן אין מקום להחזיר את ביתה לחזקתה…". בענין זה נאמר בחוות דעתה של ד"ר כהן: "הקושי הגדול של ... מתבטא בצמצום מחשבתי ורגשי רב. היא יכולה להעלות בדעתה שאיפות בעלות ערך לעתיד, אך אלו מצומצמות מאוד בפרספקטיבה שלהן ובעיקר הן מצומצמות ביכולת לחשוב ולתכנן תכניות ארוכות טווח" (עמ' 3 לחוו"ד). 20. עמדת המומחיות מבוססת בעיקרה על כך שהמשיבה לא הפנימה את החומרה שבאופן התנהגותה בעבר ולפיכך קיים החשש שלא תוכל להימנע מהטעויות שעשתה ולהתנהג אחרת. הבסיס ליכולתו של אדם לערוך שינוי בחייו נעוץ בהכרה שלו כי אכן יש לו צורך בשינוי. כפי שציינה ד"ר מאסס בחוות דעתה: "בשיחותי עם האם לא מצאתי שהיא מבינה את משמעות התנהגותה בעבר… היא רואה בכל הפרשה תקלה שנמשכה זמן רב יותר משתכננה מלכתחילה… לא התרשמתי שהיא מבינה שהיעלמותה היתה קשה לבתה…." (עמ' 1 לחוו"ד). ובהמשך "לא נוכחתי בקיומו של איזה דיאלוג פנימי של האם שהיה מאפשר לה להפיק לקח משגיאותיה בעבר... לא קיבלתי כל עדות להכרה שלה שהיא עצמה חבלה באחריותה כלפי הבת בעבר מחד, ומאידך תכניותיה בהווה אינן מצביעות על תפנית בתפיסת האחריות שלה" (עמ' 6-7 לחוו"ד). גם ד"ר כהן סבורה כי המשיבה מתייחסת בצורה פטליסטית לאירועי העבר ואינה מבינה כי בתור אם אחראית היה ביכולתה לנהוג אחרת: "כל אלה (הנדודים והנטישות של הקטינה - ח.ב.) נתפסים על ידה כמהלכים שלא יכלה לשנות אותם או לפעול אחרת בקשר אליהם. היא מתארת אותם כעובדות חיים שנבעו ממצבים של חוסר ברירה. אמנם ... אומרת שעשתה טעויות בחייה אך בעצם אינה מציירת לעצמה אלטרנטיבות ממשיות לאופן ההתנהלות שלה" (עמ' 2 לדו"ח). 21. במצב זה קשה לראות כיצד תוכל המשיבה לעבור את השינוי הנחוץ בעתיד הנראה לעין. מה גם שאת סיכוייה של המשיבה להשתנות בעתיד יש לבדוק בהתחשב במצבה של הקטינה אשר גורלה מונח כאן על כף המאזניים ובשאלה כמה זמן היא יכולה להמתין עד שניתן יהיה לבחון האם אמה הביולוגית תהיה כשירה לגדל אותה. פקידת הסעד הבהירה היטב את החשש שגם אם בעתיד רחוק כל שהוא תצליח המשיבה לעבור את אותו תהליך פנימי נדרש, הדבר כבר לא יהיה רלוונטי לקטינה הזקוקה באופן מיידי למסגרת קבועה ולדמות אם. ככל שיתארך הזמן בו תישאר במסגרת של בית מעבר כך גדל הסיכון שפגיעותיה יתקבעו וייעשו בלתי הפיכות. בנוסף לכל אלו, אין להתעלם מכך כי מדובר בילדה כבת שבע שנים, שכל יום שעובר מקטין את סיכוייה למצוא משפחה מאמצת מתאימה. בהתייחס לכל אלו אני קובעת כי הוכחה כלפי המשיבה גם עילת האימוץ האמורה בסע' 13(7) לחוק. טובתה של הקטינה: 22. כאמור, בהוכחת קיומה של עילת אימוץ לא די על מנת להכריז על קטין בר-אימוץ. בהתאם לעיקרון המנחה האמור בסע' 1(ב) לחוק כי "צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ" יש לבחון האם טובתה של הקטינה אכן מחייבת את הכרזתה בת אימוץ, ואם כן, מהו סוג האימוץ הראוי לה. משהוכחה עילת האימוץ השיקול היחיד שצריך להנחות את ביה"מ הינו טובת הקטין שבעניינו הוא דן. ממילא בשלב זה עובר מרכז הכובד מן ההורה לקטין וזכויות ההורים נדחות בפני טובת הילד ובפני זכותו שהחברה תעשה כל שניתן כדי להבטיח לו סיכוי לגדול במסגרת המתאימה עבורו ביותר. למותר לציין כי טובתו של הקטין אינה מצטמצמת רק בסיפוק צרכיו החומריים והכלכליים. צרכים אלו הם רק הצרכים הראשוניים שהילד זקוק להם, אך על מנת שיוכל לגדול לאדם שלם, בטוח בעצמו ובעל זהות מגובשת, יש לדאוג גם למילוי צרכיו הנוספים, ובראש ובראשונה למילוי צרכיו הנפשיים והרגשיים. 23. בכל הנוגע לקטינה שבענייננו לא יכול להיות חולק כי הקביעות והעקביות הם הדברים שהיו חסרים לה ביותר וממילא אין ספק שטובתה שתועבר בהקדם האפשרי לבית יציב וקבוע אשר יהיו בו הורים שיוכלו להתאים עצמם אליה ולספק את צרכיה. בענין זה היטיבה לתאר פקידת הסעד הגב' זמיר את המצב באומרה: "מעל לכל, אני חוזרת על זה הרבה פעמים היום, אבל אני חושבת שזה המוטו של הילדה והחיים שלה, שזה יציבות, שזה רצף, שזה קביעות" (עמ' 92 לפרוט' שורות 18-19). רק בתנאים אלו יש תקווה שניתן יהיה למלא את החסכים הרבים שנוצרו אצל הקטינה כתוצאה משנים רבות של טלטלה והזנחה. 24. השאלה שהתעוררה במהלך הדיונים היתה האם הצורך של הקטינה בדמויות הוריות קבועות ומסורות יוכל לבוא על סיפוקו רק במסגרת של אימוץ או שמא ניתן יהיה לעשות זאת גם בהסדרים חלופיים (כגון אומנה או אומנה עם אפוטרופסות). שאלה זו קיבלה משנה תוקף כאשר הוברר שהגם שהאם הינה חסרת מסוגלות הורית עבור הקטינה יש לקשר עימה חשיבות רבה. מה גם שבהתייחס לגילה, החסכים שבהם היא חיה ורגישויותיה סילוק דמות האם מחייה עשוי לגרום לה נזק נוסף ומתמשך על זה שכבר נגרם לה. 25. לאחר התלבטויות, הגעתי למסקנה שבמקרה זה אין לבחור באחת מן המסגרות החלופיות הללו כפתרון מלכתחילה. מסקנתי זו נסמכת על תמימות הדעים שהיתה בין הגורמים המטפלים שעל מנת למלא את החסך העצום של הקטינה בדמויות הוריות ועל מנת לתקן את הנזקים שנגרמו לה, היא זקוקה למסגרת שבה המחוייבות ההורית כלפיה תהיה טוטאלית. כפי שהסבירה פקידת הסעד "מדובר בילדה שלא היתה לה משפחה ואנו מנסים להציל אותה מבחינת היכולת הרגשית… אנו מנסים לתת לה פעם ראשונה משפחה עם מחויבות טוטאלית" (עמ' 47 שורות 11-14), ובהמשך: "אני חושבת שמה שהילדה הזו צריכה היום זה מחויבות מוחלטת טוטאלית ואני לא מכירה דרך אחרת מאימוץ" (עמ' 89 לפרוט' שורות 4-5). בעמדה זו, לפיה המענה הנכון לענינה של הקטינה הינו האימוץ, החזיקו גם גב' דונייבסקי וד"ר כהן. גם ד"ר מאסס אשר הסתייגה מן הרעיון של "אימוץ בכל מחיר" סברה שהפתרון ההולם למצבה של הקטינה הוא אימוץ (פתוח). היא הסבירה שלמרות שחלו במשיבה שינויים חיוביים, הטרגדיה היא שלאור הפגיעות והקשיים המנטליים והקוגנטיביים שהותירה בקטינה הזנחתה של האם, היא זקוקה כיום להורים בעלי תכונות וכישורי הורות מעולים, אשר חסרים במשיבה. דווקא משום שהמשיבה לא מילאה בעבר את תפקידה ההורי כראוי הקטינה זקוקה היום "להורים שיהיו מאוד קשובים לאיתותים שלה… אנשים שיוכלו באמת לנסות לראות את העולם דרך העיניים שלה… חוץ מזה שצריכה להיות קביעות בחיים שלה, שיגרה, שהיא יכולה לדעת למה לצפות" (עמ' 130 לפרוט' שו' 6-12, עמ' 135 שו' 14-16). 26. אכן לעתים אין מנוס מהכרזת הקטין בר-אימוץ גם אם הורהו הביולוגי אוהב אותו באמת, אם בפועל הוא לא יודע כיצד לתרגם אהבה זו למעשים קונקרטיים. הגם שאיני מטילה ספק בכנותם ואמיתותם של רגשות ההורות והכמיהה של המשיבה כלפי ילדתה, משנקבע כי היא מחוסרת מסוגלות הורית נדחים שיקולים אלו אל מול טובתה של הקטינה. כדברי השופט שיינבוים, הכלל של "טובת הילד" אינו יכול להיות מיושם באופן חלקי, כי יישומו באופן חלקי לא ייתכן מבחינה הגיונית, שהרי לא ייתכנו התחשבות בטובתו של הילד והכרעת העניין לא לטובתו בגלל שיקול אחר" (ע"א 137/81 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד לז(1) 505, עמ' 515). בהתחשב בכל האמור לעיל ומשהגעתי למסקנה כי טובתה של הקטינה בעת הזו מחייבת זאת אני מכריזה על הקטינה בת אימוץ גבי שני הוריה. אופי האימוץ 27. משהוכרזה הקטינה בת אימוץ, נותר עוד לבדוק מהו סוג האימוץ שיהיה בו המענה הנכון ביותר לצרכיה של הקטינה בנסיבות שתוארו. רקע נורמטיבי: לצד האימוץ "המלא" או "הסגור" שהינו דרך האימוץ המסורתית והשכיחה יותר, נקבעה בשיטות משפט שונות אלטרנטיבה של "אימוץ פתוח" שמשמעה הוא כי במקרים המתאימים ניתוק הקשר של הקטין משורשיו הביולוגיים לא יהיה מוחלט. כמו ענין האימוץ בכלל כך גם סוגית האופי שישא האימוץ הינה ענין רגיש ומורכב הטומן בחובו שיקולים לכאן ולכאן ושההכרעה בו יש בה כדי להשפיע על מהלך חייו של המאומץ. 28. הביסוס הרעיוני לאימוץ המלא ענינו בכך שלקטין שלא שפר גורלו ואין הוריו מולידיו מסוגלים ליתן לו תנאים ראויים לגידולו והתפתחותו תינתן מערכת משפחתית קבועה ויציבה, שתחליף ככל האפשר בצורה מיטבית ומירבית את זו שכשלה. היתרונות שבניתוק המוחלט של הקשר בין הקטין המאומץ להוריו מולידיו נימנו בשורה ארוכה של פס”ד ועיקרם בכך שהילד העובר למשפחה המאמצת יהיה פנוי נפשית לבנות מערכת יחסים עם משפחתו החדשה וקיום ההורים הביולוגיים ברקע לא יחבל בהיווצרות הקשר המלא וההדוק בין המאמצים למאומץ. הפסיקה בענין זה - שמצאה ביטוי מקיף בע"א 653/95 פלונית נ' היועה"מ לממשלה, פ"ד מ"ט (2) 383 - הסתמכה במידה רבה על דעתם של מומחים בתחום הפסיכולוגיה ואנשי מקצוע בתחום הטיפולי, והיא ניזונה אף מהמציאות בארץ והקושי במציאת הורים מאמצים שיהיו מוכנים להתמודד עם הקשיים המתלווים לחדירת ההורה הביולוגי לתחומם, וממילא "מהעדר תשתית אמפירית מספקת, על מנת להעריך בראיה ארוכת טווח את יתרונותיו וחסרונותיו" (הנשיא א. ברק, ע"א 2169/98, פלוני נ' היועה"מ לממשלה, פ"ד נ"ט (1) 241, סע' 28). יחד עם זאת, ככל שחלו שינויים בתחום חיי המשפחה ובמבנה התא המשפחתי וככל שהחברה נפתחת למערכות חיים מגוונות יותר, התרבו הפרסומים המקצועיים התומכים בקיומו של האימוץ הפתוח ועל ביה"מ מוטל לבחון קונקרטית בכל מקרה את סוגית צימצום תוצאות האימוץ כבר בשלב הכרזת הקטין בר אימוץ. 29. קושי אחר העומד לפתחה של החלטה לענין אימוץ פתוח עניינו בכך שמושג זה איננו מוגדר דיו והוא כולל צורות שונות ודרגות שונות של "פתיחות" כלפי המשפחה הביולוגית, מה גם שחוק האימוץ בישראל אינו מתייחס לסוגיה זו באופן ישיר ומפורט. המושג "אימוץ פתוח" כלל אינו מוזכר בחוק, ולמעשה הסמכות של ביהמ"ש להורות על אימוץ כזה נובעת רק מהוראתו הכללית של סעיף 16(1) אשר קובע: "תוצאות האימוץ האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותם החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם. הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו: ואולם (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האמוץ את התוצאות האמורות". 30. בע"א 2169/98 (שם, בעמ' 267-278) דן הנשיא ברק בשאלה באיזה שלב ראוי לדון בסוגייה של אופי האימוץ. בסופו של דיון ארוך ומעמיק נקבע (בהסכמתם של כל שבעת שופטי ההרכב) כי שאלה זו תוכרע בשלב הראשון של ההליך, כחלק אינטגרלי מהכרזתו של הילד בר-אימוץ, וכי הכרעה זו תחייב את ביהמ"ש בשלב השני של הדיון - בעת מתן צו האימוץ. ביהמ"ש אף הנחה את היועץ המשפטי לממשלה כי במקרים מתאימים, יעלה ביוזמתו את האפשרות של "אימוץ פתוח", במידה וההורים הביולוגיים לא מעלים זאת בעצמם. 31. בעקבות הפנית המחוקק - בפסה"ד האמור ובפס"ד שקדמו לו - לצורך בהתערבותו בענין -הוסדרה סוגיה זו בתקנות 280 א' ו-294 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 כדלקמן: "280א. דיון בצמצום תוצאי האימוץ (א) לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או המשיב ידון ביהמ"ש בשאלה אם טובת הקטין, בנסיבות המקרה, מצדיקה צמצום של תוצאות האימוץ ויקבע בצו להכרזתו של הקטין כבר-אימוץ אם טובת הקטין מצדיקה צמצום של תוצאי האימוץ אם לאו, ואם כן - באילו דרכים". "294. צמצום תוצאי האימוץ (א) לא יצמצם בית המשפט את תוצאי האימוץ אלא אם כן קבע בית המשפט בצו להכרזת הקטין כבר אימוץ, כאמור בתקנה 280א, כי לטובת הקטין יש לצמצם את תוצאי האימוץ בדרכים שקבע בצו. (ב) קבע בית המשפט בצו להכרזתו של הקטין כבר אימוץ כי לטובת הקטין יש לצמצם את תוצאי האימוץ, רשאי בית המשפט הדן בצו האימוץ לדון מחדש בצמצום תוצאי האימוץ ובדרכים לביצועו, אם ראה, בעצמו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, כי בשל נסיבות חריגות שיירשמו, טובת הקטין מחייבת לעשות זאת. (ג) לא ייתן בית המשפט החלטה בדיון מחדש לפי תקנת משנה (ב) ולא יורה על המשך קיומה או על ביטולה של חובה, זכות או סמכות, בין הקטין לבין הורו או קרובו, אלא לאחר שנתן ליועץ המשפטי לממשלה, למאמץ, לאפוטרופוס לדין, אם נתמנה, להורה או לקרוב, הזדמנות להביע את דעתם על כך". 32. בשולי דברים אלו רואה אני לנכון להעיר הערות אחדות: א. מאחר שהליך האימוץ הופרד לשני שלבים, באופן שכל דיון מתקיים בהליך נפרד, בתיק נפרד, שלא בפני אותו שופט או אף אותו בימ"ש - אין כל בקרה על כך שלאחר שמסתיים השלב הראשון (הכרזת הקטין בר אימוץ) מתקיים אף השלב השני (מתן צו האימוץ). במצב הקיים - כפי שנוכחתי במקרים אחדים בתקופה בה זכיתי לדון בעניני משפחה ואימוץ - קורה שקטין מוכרז בר אימוץ ומשלא נמצאים לו הורים מאמצים או מסיבות אחרות - לא מושלם ההליך בצו אימוץ - והקטין נשאר חסר זהות, מנותק משפטית ומעשית מהקשר עם הוריו הביולוגיים ולטרקלינה של המשפחה המאמצת, שההכרזה היתה תכליתה - איננו מגיע. ב. קושי אחר הנובע מההפרדה הדיונית ומהעדר בקרה של ביה"מ על ענינו של הקטין ממועד הכרזתו בר אימוץ ענינו בכך שקביעה קטגורית לענין אופי האימוץ עשויה "לטרפד" אימוצו של קטין, ומשלא יימצאו הורים מתאימים כאמור בהחלטה לענין הכרזתו בר אימוץ הוא עלול להישאר בסופו של דבר ללא הורים מאמצים כלל. קושי זה בולט במיוחד משמורה ביה"מ על צמצום תוצאות האימוץ: בהיות המודעות לסוג זה של אימוץ עדיין נמוכה ובעיקר עקב הזמן החולף ממועד הכרזת הקטין בר אימוץ - מתברר בעת הדיון בצו האימוץ כי נוצרו "עובדות בשטח" שאינן מאפשרות יישום ההחלטה שניתנה במסגרת ההכרזה. ג. כדי להתגבר על קשיים אלו - ואחרים שלא כאן המקום לפרטם - סבורני כי יקל אם נראה את הליכי האימוץ כמקשה מורכבת אחת - המתנהלת בפני שופט אחד - משלב הגשת הבקשה להכרזת בר אימוץ ועד לפס"ד שיינתן במסגרת צו האימוץ. הכלל שראוי לנקוט בענין הינו - "One child - one Judge". בדרך המוצעת תהיה ההחלטה להכרזת קטין בר אימוץ "החלטת ביניים" - כפי שהיא אמנם במהותה - ולביה"מ יקל לשקול את טובתו של הקטין בהתייחס לנסיבות גם בשלבים שבין ההכרזה ועד למתן צו האימוץ. מן הכלל אל הפרט צמצום תוצאות האימוץ כלפי הסבתא: 33. בענייננו, בשונה מתיקים אחרים, נתבקש ביה"מ ע"י ב"כ היועה"מ לממשלה כבר במסגרת הבקשה להכרזת הקטינה בת אימוץ לצמצם את תוצאותיו "ולהורות כי האימוץ יהיה פתוח כלפי סבתה הגב' ... ". יצויין כי סבתה של הקטינה - ילידת 1954 - סובלת ממחלה ניוונית קשה, מרותקת לכסא גלגלים ונזקקת לעזרה מלאה, מאושפזת כיום במחלקת השיקום בבית לוינשטיין. בספטמבר 1999 נענתה הסבתא לבקשת האם לשמור על הקטינה, מחשש שמא האם תשאירה שוב אצל אנשים זרים, אך משהחמיר מצבה והיא אושפזה, ביקשה ממכריה שיעזרו לה למצוא מקום לקטינה ולאחר מכן אף פנתה לרשויות הרווחה בענין. כפי שצויין ע"י ב"כ היועה"מ לממשלה, הגב' ... הינה דמות מיטיבה ואחראית והקשר בינה לבין הקטינה הינו חשוב ומשמעותי. עוד הוברר כי במהלך החודשים שחלפו מאז הוצאה הקטינה לבית המעבר נשמר על ידה קשר טלפונים וביקורים עם הקטינה וכי על אף קשיי השפה בין השתיים שמחה הקטינה בקשר זה. על מנת להמשיך ולשמר קשר זה הוחלט בהסכמת הצדדים כי הסבתא תוכל להמשיך ולבקר את נכדתה אחת לשבועיים ובהתייחס לצורך שלה בהסעה מיוחדת ניתנה הסכמת משרד הרווחה לממן ההסעות אחת לחודש. צמצום תוצאות האימוץ כלפי המשיבה: 34. בשונה מההסכמה מלכתחילה שניתנה ע"י ב"כ היועה"מ לענין צמצום תוצאות האימוץ גבי הסבתא, לענין המשיבה עמדתם הראשונית היתה כי האימוץ יהיה "סגור", ובהתאם אף הובעה התנגדות לבקשת המשיבה להרחבת מסגרת הביקורים (שעד לדיונים שקויימו בענין היתה במתכונת של אחת לשבועיים למשך שעה). גישתם של הגורמים המטפלים בבית הילדים היתה שמתכונת הביקורים האמורה הינה מספקת ואולי אף רחבה מדי, שכן, כפי שהבהירה פסיכולוגית בית הילדים הגב' דונייבסקי - צריך להתחיל להכין את הקטינה לכך שהיא אינה חוזרת לאמה וממילא נחוץ לצמצם את הביקורים כדי לא להציב את הקטינה במקום מבלבל מבחינה רגשית (עמ' 27 לפרו' ש' 15-17). 35. על מנת שלא להכריע בגורל הבקשה להכרזת הקטינה בת אימוץ בטרם זו נבחנה לגופה, כדי לאפשר בחינה מעמיקה של הקשר בין המשיבה לבתה, והעיקר - כדי שעד להחלטה בענין גורלה לא תשאר הקטינה ללא דמות אם - קויימה דינמיקה דיונית (כפי שהיא באה לביטוי בהחלטה בנדון מיום 11/10/01) במסגרתה הסכימו הצדדים על מתכונת ביקורים מורחבת ומגוונת יותר (אף מחוץ לבית הילדים). 36. ואמנם כפי שהסתבר השכילה המשיבה לנצל את מכסת הביקורים ומשכם בצורה המירבית, ואף אם תחילה הוערמו קשיים לפתחה, בסופו של יום, הדעה הכללית היתה כי מצבה של הקטינה השתפר באופן ניכר מאז חידוש הקשר עם המשיבה. כך העידה פקידת הסעד גב' זמיר כי הביקורים מהווים מרכיב משמעותי בשיפור מצבה של הקטינה וכי הקשר עם האם הוא בעל חשיבות עבורה, בציינה "אנחנו לא מערערים על החשיבות והמקום שיש לאם הזו בעיני הילדה" (עמ' 87 ש' 1-2, 8-7). הגב' אביגיל סגל - עו"ס בבית הילדים - שבתצהירה (סע' 6) ציינה כי "הנסיון המקצועי המתמשך של עבודה בבית הילדים מצביע שוב ושוב על כך שכל ביקור מערער את השקט הנפשי של הילד", אישרה בחקירתה כי הקשר מחזק את תחושת השייכות של הקטינה ומשפיע על יכולתה לתת ביטוי לשאלות שמעסיקות אותה (כמו זהות האב, העלמותה של האם וכיו"ב). גם הגב' דונייבסקי שהתקשתה לקבוע אם ההיזקקות של הקטינה לאמה היא "משאלתית או ממשית" (לאמור: האם היא זקוקה לאמא הספציפית שלה או שמא היא זקוקה לדמות אם בכלל ובמציאות שהיא נתונה בה אין לה ברירה אלא להשליך זאת על אמה הביולוגית), הסכימה, כי השינוי החיובי שחל בקטינה נעוץ בעובדה שהאם הופיעה שוב בחייה. כדבריה: "...היה משהו יותר מידי אידיאלי (בקשר של הקטינה עם האמא - ח.ב.). משהו שלא כעס גם במשחק שלה. כל הזמן הזדהות עם דמות אימהית מיטיבה והתינוקת יוק. היום אני מעודדת מיכולת ההתקשרות שלה באופן כללי... חלק מזה שהאמא הופיעה זה עשה לה טוב. היא נעשתה יותר חיונית. יותר תקשורתית... התחילה להיזכר בדברים, שזה מאוד מאוד חשוב לרצף הזהות שלה..." (עמ' 29-30 לפר'). לדבריה הקטינה עסוקה רבות באמה גם שלא בשעות הביקור (כשהיא מציירת משהו היא שומרת אותו לאם וכיו"ב). עוד הוסיפה כי בצד החוויות של הורות מיטיבה איפשרו המפגשים עם האם לקטינה להעלות גם חוויות קשות של אם נעדרת שאינה מסוגלת לטפל בה - התמודדות החשובה למניעת התחושה של הקטינה כי היתה לה אם אידיאלית שמישהו לקח אותה ממנה ללא סיבה מוצדקת. 37. ד"ר מאסס, שמונתה כאמור בהסכמה כמומחית מטעם ביה"מ, היתה סבורה מלכתחילה כי הקשר עם המשיבה הוא קשר מובחן החשוב להתפתחותה של הקטינה. תמיכה לעמדתה היא מצאה בעובדה שאף שהסבתא היתה בקשר עם הקטינה בכל התקופה שהאם לא אותרה, הקטינה לא הסתפקה בכך, היא המשיכה לחפש את האם ולא השליכה על הסבתא שהיתה דמות מיטיבה את רצונה באם. בחווה"ד הראשונה שניתנה ע"י ד"ר מאסס היא הסבירה כי ניתוק הקטינה מאמה עלול להיות עבורה חזרה מכאיבה על חוויות הנטישה שחוותה בעבר ולגרום לה לאיבוד אמון טוטאלי באם ובסביבה, והוסיפה: "האפשרות שאימוץ סגור במקרה זה ישחרר את הבת מן הקשר עם האם הוא אשליה... אימוץ סגור משחרר אותנו מן המעמד של עדים להתמודדותה של הילדה עם האובדן של האם, אך לא את הילדה. אובדנה של האם ימשיך להדהד בחייה של הילדה ובמקום נוכחותה של האם עלול להופיע "חור שחור". השארת הקשר כלפי הסבתא רק יחריף את אובדנה של האם..." (חווה"ד מיום 06/06 עמ' 9). בחוות הדעת המשלימה שניתנה לאחר תצפית מאוחרת יותר, התרשמה ד"ר מאסס (כמו הגורמים האחרים כאמור) כי חל שינוי בולט הן באם, הן בילדה והן באינטראקציה ביניהן. לגבי הקטינה צויין כי היא גדלה, הליכתה הבובתית נעלמה וניכר שהיא מרגישה נוח יותר עם גופה. יחסה אל אמה היה ישיר יותר. היא ביטאה כלפיה את רצונותיה בצורה מילולית ואף הביעה כלפיה התנגדות (ותוקפנות) באמצעות משחק... היא אף שאלה את אמה שאלות על עברה ואף על אביה (עמ' 2 לחוו"ד המשלימה מיום 7.12. עדות מאסס בעמ' 129 לפרוט' שורות 111-14). מאידך, אצל האם נעלמה הבוטות בנסיונה לגרום לבת לציית לה. כך למשל כאשר הוציאה את אצבעה מהפה נלווה לכך הסבר מילולי שריכך את השתלטותה. היא לא הפסיקה אותה באמצע פעילות ונענתה ליוזמות שלה... היא ענתה בפשטות על שאלותיה של הקטינה בנוגע לעברה (מלבד בקשתה לטלפן לאביה) (עמ' 2 לחוו"ד המשלימה מיום 7.12). גם ד"ר מאסס כמו הגב' דונייבסקי סברה כי לאור הנטייה של הקטינה להפוך את האם, לעתים, לאם אידיאלית, חשוב לאפשר לה להתמודד עם המציאות ולפתח התייחסות ריאלית אליה. 38. חשוב להדגיש כי הד"ר מאסס הבחינה בין הקשר המובחן שיש לקטינה כלפי אמה לבין הקושי של המשיבה לפתח קשר מובחן כלפי ילדתה. לדעתה, המשיבה אינה מבינה את המשמעות המיוחדת שיש לה בחיי ביתה ואינה טורחת לבנות משמעות מיוחדת ומובחנת כזו: "הייחוד בקשר בינה לבין ביתה מתמצה בהיות הילדה הבת 'שלה', היא נולדה לה, היא גידלה אותה במשך 4 שנים והיא תהיה גם ילדתה היחידה. לא ראיתי שהיא תופסת שהיחסים עם הבת מחייבים טיפוח וקיום דו-שיח מתמיד בינה לבין הבת... היא אינה מבטאה יכולת לקיים אותו דו-שיח מילולי ובלתי מילולי של רמיזות, איתותים ומגעים פיזיים שהם ממאפייניו של קשר אינטימי הנדרש בין הורה לילדו..." (מילי מאסס, עמ' 7 פסקה שנייה). זה הגורם לכך שלאורך כל השנים לא הרגישה האם קושי עם השארת הילדה אצל הסבתא או אצל אנשים אחרים (מילי מאסס, עמ' 5 פסקה שנייה). עם זאת יש להבחין בין מה שהאם ראויה לו לבין מה שראוי שייעשה לטובת הבת: "יש להפריד בין הציפיות שלנו מן ההורה לבין אלו של הילד, ויש להפריד בין האכזבה שלנו מתפקודו של הורה מסוים לבין מה שהילד מרגיש כלפיו. העדר אחריות של ההורה אינה יכולה להיות הכלי היחיד לבחינת ציפיותיו של הילד ביחס לאותו ההורה ולחשיבות של הקשר שלו עימו (מילי מאסס, עמ' 7 פסקה ראשונה). 39. הקטינה מצדה מביעה בכל דרך אפשרית כי הקשר עם האם חשוב לה: הגם שהסבתא נחשבת לדמות הקבועה והמיטיבה יותר בעבורה, בשיחות הטלפון עמה, בטרם נמצאה האם, בד"כ השאלה הראשונה שלה היתה "איפה אמא?", וכשהסבתא היתה משיבה כי אינה יודעת, היתה משתתקת ומסרבת לדבר עימה. כך גם משנכחה הסבתא במסיבות יום הולדת שנערכו לקטינה, הביעה זו מפורשות את אכזבתה מהעדרה של האם. ואמנם משהתחילו המפגשים בין האם לקטינה נעלמו החיפושים אחריה ואת מקום השאלות המטרידות תפש ענין בהכנת ציורים בשבילה ובשאלות לענין זהותה ואביה. הקטינה מחפשת קרבה פיזית עם האם דווקא, ונותנת ביטוי מתמשך ובלתי מתפשר בצורך זה - דבר שאינו מובן מאליו לאור הדפוס הנכנע וההסתגלותי המאפיין אותה. והעיקר - כפי שכבר הובהר לעיל, אין חולק כי מאז החלו המפגשים השתפר מצבה של הקטינה לאין ערוך. כפי שציינה ד"ר מאסס יש הבדל גדול בין מבט פניה של הקטינה בבית הילדים (מבט דהוי ונבול) לעומת מבע פניה בזמן הביקור (תווי פנים ברורים וזורחים) בדריכות ועירנות כלפי האם. בנסיבות אלו סבורה ד"ר מאסס כי יש להתחשב בקשר של הקטינה עם האם כחלק מתכונותיה של הילדה בבואנו לחפש משפחה מתאימה לאימוץ וכי יש להקפיד שהקטינה תילקח לאימוץ "פתוח" ממשי, אשר יאפשר לה לשמור קשר משמעותי עם אמה הביולוגית. לסברתה עדיפה אומנה עם אפוטרופסות על אימוץ שינתק את הקשר בין הקטינה והאם. באשר לחשש כי בעוד תקופה מסוימת עלולה האם לחזור לדפוס התנהגותה הקודם ולגלות חוסר עקביות, סבורה ד"ר מאסס כי חוסר עקביות מסוים עדיף על אובדן מוחלט, מה גם שבמצב זה ניתן יהיה לשנות את ההחלטה ולהורות שהאימוץ יהיה סגור (כאשר החלטה הפוכה, פתיחת אימוץ שהוצע למאמצים כסגור, אינה אפשרית). גם ד"ר כהן שבחוות דעתה ייחסה לקשר בין הקטינה לאם משמעות פחותה יותר, הבהירה בחקירתה בביה"מ כי "זה בהחלט מיטיב איתה שהיום יש פגישות מתוכננות וקבועות עם האמא, שהיא הולכת אליהן בצורה טובה וחוזרת אליהן בצורה טובה... אני לא רואה לנכון להפסיק את זה בצורה בוטה. אני לא בעד ניתוק" (עמ' 125, ש' 24-27). ולגוף הענין גם היא סבורה שהמצב האופטימלי מבחינתה של הקטינה הוא אימוץ פתוח שיכלול מפגשים עם המשיבה, שכן, כדבריה, רק פתרון כזה יוכל להעניק ל... את היציבות שהיא זקוקה לה מחד, בד בבד עם אפשרות לבחון את מהות הקשר עם האם, כדי שאם יסתבר שהוא ממשי הוא יתקיים וישמר" (עמ' 123 לפרו' מש' 22). 40. עוד יצויין כי בתיק זה גילו פקידת הסעד גב' זמיר וכן ב"כ המבקש פתיחות לתהליכים שהתרחשו תוך כדי הדיון ואף שמלכתחילה סברו כי אימוץ הקטינה צריך להתבטא בניתוק הקשר עם המשיבה, במהלך הדיון נשתנתה עמדתם והם הביעו הסכמתם לאימוץ במסגרתו יישמר קשר של מפגשים גם בין הקטינה למשיבה (בנוסף לקשר עליו הסכימו מלכתחילה בין הקטינה לסבתה). ואמנם משבאים אנו לשים על כפות המאזניים את יתרונותיו של האימוץ הפתוח לעומת האימוץ הסגור בכל הנוגע לקטינה נשוא ענייננו ברור שמבחינתה המצב האופטימלי הינו כי תימצא לה משפחה מאמצת ראויה שתעניק לה בית חם ויציב תוך שיישמר הקשר עם המשיבה, באופן שייחסך ממנה משבר ניתוק נוסף מהאם לה היא קשורה ויאפשר לה התמודדות עם משבר הזהות הצפוי לילד המתנתק משורשיו - שתוצאתו תחושת חוסר שלימות, נחיתות וקיפוח. באילו דרכים יצומצמו תוצאי האימוץ גבי המשיבה: 41. משנקבע כי הקטינה תוכרז בת אימוץ וכי יצומצמו תוצאי האימוץ גם גבי המשיבה, נותר עוד לקבוע איזה אופי יישא האימוץ האמור. בענין זה הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים לשאלת תדירות המפגשים בין המשיבה לקטינה: אף כי נקודת המוצא של כל צד בסיכומיו היתה טובתה של הקטינה סבר ב"כ המבקש כי די בשלושה מפגשים בשנה בין השתיים וכי יש צורך ב"פסק זמן" בביקורי המשיבה כדי לאפשר הסתגלות ובניית קשר בין ההורים המאמצים והקטינה, בעוד ב"כ המשיבה טענה למפגשים תכופים יותר ורצופים. 42. כפי שהובהר ע"י פקידת הסעד, עקב נתוניה של הקטינה - שהינה כבת 7 שנים ופגועה - היא מוגדרת, מלכתחילה, כקשת השמה. ההחלטה לענין שימור הקשר עם המשיבה אך מוסיפה על הקשיים הקיימים. מאידך סבורני כי כיום כשהחברה נפתחת לדפוסי משפחה מורכבים ושונים, כשאין זה חזון נפרץ כי לקטינים יותר מזוג הורים אחד (ולו בשל ריבוי הגרושין ונישואין שניים ושלישיים), יימצאו מועמדים בעלי שאר רוח שיהיו מוכנים לאמץ לליבם את הקטינה על מוצאותיה והמטען שהיא נושאת עמה ושיהיו יציבים ובטוחים בעצמם מספיק כדי ליצור קשר עם המשיבה או למצער כדי לאפשר לקטינה לקיים את הקשר הקבוע עם המשיבה בגבולות שיקבעו ע"י כל הנוגעים בדבר מתוך שיקולי טובתה של הקטינה. מובטחני כי בכל הנוגע ל... ייקל על המאמצים לגדלה כילדה בריאה ומאושרת כשהמשיבה נוכחת בחייה (באופן מוגבל - כפי שייקבע) מאשר כשצילה של זו שהיא מושא געגועיה מרחף על הקשר שהם מתאמצים לבנות. עוד רואה אני לנכון לציין כי בהתייחס לקשיים שנימנו לא יהיה מספיק לחפש מועמדים רק מהמאגר הממלא אחר התנאים המוקדמים שמציב השירות למען הילד. טובתה של הקטינה בראש ובראשונה שימצאו לה הורים (או הורה) שיעניקו לה בית חם ויציב. ממילא נתונים כמו גיל, מצב משפחתי וכיו"ב הינם שיקולים משניים. 43. אכן הוראת תק' 280 א' לתק' סה"ד האזרחי מטילה על ביה"מ המכריז על קטין בר אימוץ לקבוע גם "באילו דרכים" יצומצמו תוצאי האימוץ, ואולם משבמקרה זה רב הנסתר על הגלוי, כל שדרוש תחילה הוא חיפוש אינטנסיבי אחר מועמדים ראויים, שבמכלול יתאימו ביותר לענינה של הקטינה. ממילא טרם הגיע השלב לקבוע את תדירות המפגשים שיקויימו לאחר שינתן צו האימוץ ואופיים, או להכריע בשאלת "פסק הזמן" המבוקש (אף שסבורני כי היקף של 6-12 מפגשים בשנה הוא אופטימלי). 44. במסגרת הדינמיקה הדיונית שקויימה בתיק ותוך שנשקלו החששות והסיכויים הבהירה פקידת הסעד כי באם בתוך שלושה חודשים ממועד הכרזתה של הקטינה בת אימוץ לא יימצאו מועמדים מתאימים לאימוץ פתוח הם יחזרו לביה"מ בבקשה לקבוע כי האימוץ יהיה סגור (עמ' 139 לפר'). דא עקא, מעבר לכל מה שנאמר לעיל, אין זה ברור כלל וכלל שגם לאימוץ סגור יימצאו מועמדים מתאימים ותוצאה על פיה תוכרז הקטינה בת אימוץ בלא שההליך יושלם בצו אימוץ - אין הדעת סובלת. בנסיבות אלו, כל שניתן לקבוע בשלב זה הינו כי על המבקש מוטל הנטל למצוא לאלתר מועמדים לאימוץ הקטינה שיסכימו לקיום קשר ממשי - לאמור מפגשים מוגדרים וקבועים בינה לבין המשיבה - תוך שמינונם ואופיים ייקבעו בשיתוף עם פקידת הסעד וכן ד"ר מאסס שתלווה את הקטינה עד לקליטתה במשפחה המאמצת. (ר' הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 09/07/01). 45. אשר על כן אני מכריזה בזה על הקטינה בת אימוץ גבי שני הוריה. תוצאי האימוץ יצומצמו גבי המשיבה וכן הסבתא בתוך שלושה חודשים ידווחו רשויות הרווחה בתסקיר לביה"מ אם נמצאו מועמדים לאימוץ כאמור, והאם הושגה הסכמה באשר לתדירות המפגשים ואופיים. היה ולא יימצאו מועמדים מתאימים, תישקלנה עמדות הצדדים בהתייחס לאפשרויות קונקרטיות שיובאו בפני ביה"מ ע"י רשויות הרווחה. עד להחלטה אחרת יימשכו סדרי הביקורים בין המשיבה והקטינה כפי שנקבע.אימוץ