עקרון תום הלב הינו עקרון על, החולש על כל תחומי המשפט האזרחי, ובכלל זאת גם על ניהול הליכי הוצאה-לפועל. כפי שעולה מההוראה המקובצת שבסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חייב אדם לעשות שימוש בזכותו, בדרך מקובלת ובתום לב. במהלך ביצועו של פסק-דין, רשאי רשם ההוצאה-לפועל לבחון, אם הזוכה עושה שימוש בזכותו בדרך מקובלת ובתום לב. בנסיבות מסוימות, לא עצם עמידה על זכות חוקית קיימת או שימוש בזכות זאת, אלא האופן שבו בחר צד לחוזה לעמוד על זכותו, והאופן שבו הזכות מפורשת על ידיו, מהוות פגיעה בעקרון תום הלב. להלן החלטה בנושא תום לב בהוצאה לפועל: ה ח ל ט ה 1. בקשת החייבים בטענת "פרעתי", לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה-לפועל, המושתתת, ביסודה, על טענה בדבר עמידה בחוסר תום-לב על קיום זכות, ועל חוסר תום-לב בפתיחת תיק ההוצאה-לפועל. 2. תמצית העובדות, שאינן שנויות במחלוקת: א. ביום 07.07.09 נערך בין הזוכה לחייבים הסכם גישור, שקיבל תוקף של פס"ד - הוא אשר הוגש לביצוע בתיק זה (להלן: "ההסכם" ו- "פסה"ד"). עיקר תניות ההסכם הן כדלקמן: (1) החייבים הדדית ישלמו לזוכה סך כולל של 90,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כחוק על סכום זה החל ממועד ההסכם ועד התשלום המלא בפועל (2) אם החייבים או מי מהם ישלמו לזוכה סך של 50,000 ₪ בשיעורים חודשיים שוים ורצופים בסך 5,000 ₪ כל אחד כי אז יהיו פטורים מתשלום ההפרש בין סכום זה ובין הסכום הנזכר בסעיף 1; התשלום הראשון ביום 15.7.09 ומדי חודש עד ה-15 בו; עיכוב של עד 7 ימים בתשלום לא יהווה הפרה. ב. החייבים מסרו לידי בא כחם 10 המחאות בסך 5,000 ₪ כ"א, על מנת שזה יטפל בביצוע התשלומים על פי ההסדר לזוכה. ב"כ החייבים פתח חשבון נאמנות לצורך הפקדת ההמחאות וביצוע התשלומים לזוכה ע"פ ההסדר. ג. ביום 21.07.09 בשעה 11.10 הודיע ב"כ החייבים לב"כ הזוכה, בהודעת פקס', כי ההמחאות בידיו ("ההמחאות ממ. פ. התקבלו במשרדנו"), וביקש "אנא העבר פרטי חשבון בנק להעברת הכספים כל חודש או שברצונך לשלוח שליח למשרדנו מידי חודש". ד. מאוחר יותר באותו היום, ביום 21.07.09 בשעה 14.59, שלח ב"כ החייבים הודעת פקס' שנייה למשרד ב"כ הזוכה, אליה צורף תצלום המחאה בסך 5,000 ₪ שז"פ 15.07.09 לפקודת ב"כ הזוכה, ושאל בזאת ההודעה "האם לשלוח בדואר או שיגיע למשרדנו שליח מטעמך?". על גבי אותה הודעה, נענה ב"כ החייבים, בהודעת פקס' ממשרד ב"כ הזוכה, "נא להפקיד בחשבון ...". בתשובה לכך הוחזרה ההודעה בצירוף השאלה "על שם מי החשבון" ונתקבלה התשובה "י. ב. מ." [ב"כ הזוכה - מ.ש.]. כל חליפת ההודעות הנ"ל נעשתה ביום 21.07.09, הוא יום ג' בשבוע. ה. ביום 26.07.09, הוא יום א' בשבוע, בשעה 09.09, שלח ב"כ החייבים הודעת פקס' לסניף הבנק בו מנוהל חשבון הנאמנות, שנפתח לצורך ביצוע התשלומים לזוכה, בה הורה, להעביר סך של 5,000 ₪ מהחשבון לחשבון הנ"ל של ב"כ הזוכה. ההעברה בוצעה בשעה 09.52 באותו היום. ו. באותו היום, שלח ב"כ הזוכה מכתב לב"כ החייבים, בו הודיעו, כי עד השעה 08.00 באותו היום לא הופקד סכום כלשהוא בחשבונו, וטען, כי "אי הפקדת הסך של 5,000 ₪ עד ליום 21.7.09 מהווה הפרה של ההסדר אליו הגיעו הצדדים"; לפיכך דרש מהחייבים "להעביר למשרדי תוך 48 שעות בהמחאה בנקאית את הסך של 90,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק...", והזהיר כי "אם הסך של 90,000 ₪ הנ"ל בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית לא יופקדו במשרדי כאמור לעיל יוגש פסק הדין לביצוע להוצל"פ, ללא שום התראה נוספת". כן הבהיר, כי "כל סכום ששולם ו/או שישולם לאחר ה- 22.7.09 יתקבל מבלי לפגוע בזכויות ו/או בטענות מרשי מכל מין וסוג על חשבון הסך של 90,000 הנ"ל". ז. טענות הזוכה נדחו במכתב ב"כ החייבים מיום 26.07.09, בו הובהר, בין היתר, כי "עוד בטרם התקבל מכתבך היום כבר בוצעה ההעברה לחשבון הבנק לפי בקשתך" [הכוונה להעברת הסך של 5,000 ₪ - מ.ש.]. הטענות נשנו במכתב ב"כ הזוכה מיום 27.7.09 ונדחו שוב במכתב ב"כ החייבים מיום 28.7.09, שבו אף צוין כי "כל ההמחאות המעותדות, הופקדו בחשבון נאמנות לפי פסק הדין לתאריך 15 לכל חודש", ותדפיס ההפקדה צורף. ח. ביום 16.08.09 ביצעו החייבים את התשלום השני לזוכה, היינו תוך המועד הקבוע בהסכם לכך. ט. ביום 27.08.09 הגישה הזוכה (או שמא ב"כ הזוכה, או בנו של ב"כ הזוכה - על כך להלן) את פסה"ד לביצוע, וביקשה לגבות את מלוא הסך של 90,000 ₪, בצירוף הפרשי ההצמדה והריבית עליו מיום 07.07.09, ובניכוי תשלומים ששולמו על החשבון, בסכום כולל של 10,000 ₪. י. גם לאחר מועד פתיחת תיק ההוצל"פ, ביצעו החייבים את יתר התשלומים הקבועים בהסדר במלואם ובמועדם, ונכון למועד זה מלוא הסכום שבפשרה סולק. 3. טענות החייבים: א. פתיחת תיק ההוצל"פ נעשתה ע"י ב"כ הזוכה, בלא ידיעתה ושלא מרצונה. לזוכה עצמה אין כל טרוניה כלפי החייבים, אין היא מבקשת מהם מאום ואין לה עניין בהליך ההוצאה-לפועל. ב. לא היה כל איחור בתשלום; החייבים עמדו בכל התשלומים בהתאם להסדר, עד למועד הגשת הבקשה, ולכן לא היתה כל הצדקה לפתיחת תיק ההוצל"פ. לאחר שהוצגה ההמחאה לב"כ הזוכה, עוד ביום 21.07.09, ובנו (מסתבר) ביקש כי הכספים יופקדו עבורו בחשבון הבנק, הופקעו היחסים שבין הצדדים ועברו למישור קולגיאלי שבין עורכי הדין בלבד. ג. פתיחת תיק ההוצאה לפועל מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ונעשתה בחוסר תום לב קיצוני, תוך נסיון חמור ובלתי ראוי לקבלת כספים ניכרים שלא כדין: ההמחאה לביצוע ראשון התשלומים היתה מוכנה כבר ב-21.07.09 והעתק ממנה נשלח למשרד ב"כ הזוכה, שיצר מצג של שוויון נפש, כביכול "הכל בסדר". ההמחאה עמדה לרשות ב"כ הזוכה במועד, ואף הוצגה לו למען הסר ספק במשלוח הפקסמיליה, אולם ב"כ הזוכה, ששהה בחו"ל, כפי שנסתבר בדיעבד, לא רמז אפילו כי הוא עומד על העברת ההמחאה באותו הרגע. ככל שסופרים ימי עבודה מדובר ב-7 ימים לאחר ה-15/7/09 המסתיימים רק בתאריך 22.07.09, ולפיכך אף אם היה איחור, מדובר באיחור זניח, שאינו מצדיק פתיחת הליכי הוצאה לפועל לשם הפעלת הסנקציה הקבועה בהסכם הגישור. העובדה, כי גם כל יתר התשלומים הבאים שולמו כסדרם, מעידה, כי לא מדובר בחייב המתחמק מתשלום. ד. יצויין, כי החייבים העלו טענה נוספת, כי הזוכה לא המציאה חשבונית מע"מ, אולם בהמשך הדרך חזרו בהם מהטענה ואף זנחוה בסיכומיהם, ולפיכך לא אדרש לה. ה. כן העלו החייבים טענות הנוגעות להתנהלות משרד ב"כ הזוכה, שעניינן במישור האתי, ואינן רלבנטיות להכרעה בסכסוך דכאן. גם לאלו לא אדרש בהחלטתי. 4. טענות הזוכה: א. הזוכה סומכת על בא-כחה ובחרה, מרצונה החופשי, לתת לו יד חופשית בניהול ענייניה. בכל מקרה, הזוכה ידעה מראש על פתיחת תיק ההוצל"פ, והזוכה אישרה מראש ואישררה בדיעבד, בין במפורש ובין מכללא, את כל פעולות בא כחה. ב. תיק ההוצאה לפועל נפתח בהתאם לפסק דין מחייב שניתן כנגד החייבים, ולאחר שהחייבים, תוך זלזול בפסק ואי אכפתיות, לא קיימו את התחייבויותיהם על פיו, ולא עמדו בלוחות הזמנים שנקבעו עם הזוכה. ג. מאחר והחייבים הסכימו בהסדר הפשרה לשלם את התשלום הראשון בתוך 7 ימים ובפועל שילמו אותו רק לאחר 19 ימים, מדובר בחריגה מהותית של כמעט פי 3 מהסדר הפשרה שהופר. ד. ב"כ הזוכה לא נחפז להגיש את פסה"ד לביצוע בהוצל"פ. החייבים נדרשו תחילה לקיים את פסה"ד והוזהרו כי אם "לא יקיימו את פסק הדין ככתבו וכלשונו יאלץ ב"כ הזוכה לפנות להליכי הוצאה לפועל". רק ביום 27.08.09, למעלה מחודש מאז ההפרה של פסק-הדין ע"י החייבים, נפתח תיק ההוצאה-לפועל נגד החייבים. ה. החובה לדאוג לביצוע התשלומים הינה על החייב ואין הנושה צריך "לרדוף" אחריו. ב"כ הזוכה התנהל בצורה אחראית, שעה שדאג להעביר הנחיות לביצוע התשלומים מיד לאחר חתימת הסכם הגישור (בהודעת פקס' מיום 08.07.09), וענה באופן מיידי לכל דרישות הפרטים של ב"כ החייבים, ולעומתו היתה התנהלותם של החייבים ובא כחם רשלנית וגרמה לכך שהפרו בצורה בוטה את פסק-הדין שניתן נגדם. ו. הדחיפות והבהילות והמשמעות של אי עמידה בפסק הדין היו ברורים וחד משמעיים משיחות הטלפון הרבות של החייב א.ג. עצמו, ולא היה על ב"כ החייבים להמתין לרמז או לסימן בהילות דווקא מב"כ הזוכה. ז. הסמכות בידי בית-המשפט להושיט סעד לאדם, שאיחר בעשיית דבר שמועדו נקבע בפסק-דין, אם האיחור נגרם על-ידי נסיבות שלא היתה למאחר שליטה עליהן, ואם יש צורך במתן סעד כדי למנוע אי צדק. בית המשפט חייב להחמיר בעניין זה בקשר לפסקי-דין שבהסכמה, ולהשתמש בסמכותו רק בנסיבות יוצאות דופן. החייבים לא עמדו ב"מבחן הכניסה", באשר לא הראו נסיבות שאין להם שליטה עליהן. ח. יצויין, כי הזוכה הוסיפה לסיכומיה טיעונים עובדתיים חדשים וראיות נוספות, מבלי שביקשה, ובוודאי מבלי שקיבלה, רשות לעשות כן. לא אדרש לאלו בהחלטתי. 5. מילות הקדמה: בטרם אדון בטענות הצדדים, באופן פרטני, אקדים ואומר, כי ההתרשמות הברורה, העולה מעדויות הצדדים, ומכתבי בית-הדין על צרופותיהם, הינה, כי בעלי-הדין עצמם נהגו כשורה, מאז חתימת ההסכם, וכי אלמלא מעורבות באי-כחם, לא היה נולד כלל ההליך שבפני. כך, החייבים, מצידם, מסרו לבא-כחם מבעוד מועד את ההמחאות הנדרשות לביצוע התשלומים על פי ההסכם, ואף הבהירו לו את חשיבות ביצועם במועד - אלא שזה, מטעמיו, התמהמה בהעברת ראשון התשלומים לב"כ הזוכה; הזוכה, מצידה, הסתפקה בתשלומים שהתקבלו ולא ביקשה לגבות מהחייבים את מלוא סכום הפסק בגין האיחור בביצוע ראשון התשלומים - אלא שבא כחה, הוא שדרש ועמד על כך, כי בגין איחור זה ישלמו החייבים סכום נוסף של 40,000 ₪. מצער להיווכח, כי דווקא מעורבות עורכי הדין, היא שיצרה יש מאין סכסוך בין הצדדים, אשר כלשעצמם נראה כי הם חיים בשלום זה עם זה, מאז שהסדר הגישור נחתם. ומן הכלל, אל הפרט. 6. דיון והכרעה: א. בפתח-הדברים אדרש לטענה, באשר לחוסר העניין שיש לזוכה עצמה בנקיטת הליכי ההוצל"פ. טענה כאמור הועלתה על ידי החייבים עוד בכתב הטענות הראשון (נומרטור 092036802ט), בסעיף 15 לתצהיר החייב 3, בו העיד כך: "... התקשרתי לתובעת גב' א. ב. והיא אמרה לי שהיא לא מודעת בכלל כי נפתח תיק הוצאה לפועל, היא לא שילמה אגרה עבור פתיחת תיק הוצאה לפועל ולא ידעה כלל שהתקיים בבית המשפט בעניין. להפך היא אמרה שהיא מרוצה שהיא מקבלת את הכסף במועד ואמרה לי שהיא תפנה לעוה"ד שלה לברר "מה הולך שמה"". הגם כי ניתן היה לצפות, שיוגש תצהיר הזוכה, לשלילת הטענה, זה לא הוגש, ולמעשה בכתב-התגובה לא נמסרה גרסה עובדתית אחרת, מכחישה או מפריכה. עקרון ידוע הוא "שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78, אלמונית נגד פלוני פ"ד לה(1) 736, 760; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נגד טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4) 595, 602). כך, עומדת לחובת הזוכה העובדה, כי לא מסרה תצהיר עדות בכתב תגובתה, בתשובה לטענה עובדתית מפורשת שהועלתה בעניינה. בהימנעות זאת, שלא ניתן לה כל הסבר בתגובה, יש כדי לחזק את גרסת החייבים. חיזוק נוסף לטענה נמצא בעובדה, כי יפוי-הכח שצורף לבקשת הביצוע הינו יפוי-כח שעשתה הזוכה לטובת בא-כחה בחודש מרץ בשנת 2007, ביחס לניהול ההליך המשפטי, ולא יפוי-כח שנעשה במיוחד לעניין נקיטת הליכי ההוצל"פ. ועם זאת, בהתאם להחלטתי מיום 14.03.10, התייצבה הזוכה לדיון שנקבע. משביקשתי לברר עמה עמדתה ביחס להליך (זאת, כאמור, בשים לב לטענה, כי לזוכה עצמה, להבדיל מבא-כחה, אין עניין בהליך), מיהר בא כחה להודיע כי "אני מתנגד לשאלות. אני מתנגד שהרשמת תשאל את מרשתי מה עמדתה". הזוכה עוד הספיקה להשיב "האמת שלא ידעתי על מה אני באה כאן", לפני שבא כחה המשיך בהתנגדותו, בנוכחותה, באמרו כי "מערכת העצות והניהול שלי עם מרשתי הוא שלנו בלבד. אני מטפל בכל העניינים של הזוכה מזה למעלה מ-42 שנה ואין מקום להיכנס בכלל לאיזה טענה מה דעתה, מי שקובע זה דעתי ולא דעתה. אפשר לשאול על כמה זמן אני מייצג אותה חוץ ממה דעתה ומה דעתי, הדעות שלי זה שלה" [ההדגשה הוספה - מ.ש.]. התנגדות ב"כ הזוכה נמסרה במהלך עדותה, מבלי שהיה סיפק להוציאה מהאולם לשם השמעת ההתנגדות (וכמובן מבלי שב"כ הזוכה עצמו יבקש זאת). במצב דברים זה, ובשמעה את דברי בא כחה, השיבה הזוכה כי "אני משאירה את הכל בשביל העו"ד שלי שעושה את הכל". התערבות בא כח הזוכה, בהבעת התנגדות לשאלת רשמת ההוצל"פ, בנוכחות מרשתו, ובאופן המשים בידי העדה תשובה לשאלה, סיכלה, למעשה, את האפשרות, לרדת אל חקר האמת מתוך חקירת הזוכה. ואולי יש לומר, כי התנהגות זאת כשלעצמה, מחזקת אף היא את הטענה, כי ב"כ הזוכה הוא העומד אחר פתיחת תיק ההוצל"פ, בלא מעורבות של ממש, ובלא עניין של ממש בהליך, מצד הזוכה עצמה - ועל כך עוד להלן. בהמשך הדברים, נחקר חייב מס' 3 על תצהירו, בידי ב"כ הזוכה. אקדים ואומר, כי עדותו היתה קולחת ומהימנה. גרסת העד, לא זו בלבד שלא הופרכה במהלך החקירה, כי אם דווקא התחזקה. וכך, בין היתר, העיד: "... אחרי ההפתעה התקשרתי לזוכה ושאלתי אותה שאת יודעת שהייתי עכשיו בבית המשפט וזה שסיכמנו בגישור ולחצנו יד זה לא מה שקורה בשטח ושהעו"ד שלך תובע אותי עכשיו, היא לא ידעה על מה אני מדבר... אני התקשרתי אליה כמו שהתקשרתי אליה הרבה פעמים לפני כן, אנחנו חברים, אבא שלי נתן לה נשיקה במסדרון. הזוכה לא ידעה מה היא עושה פה גם היום, לא ידעה שהיא אמורה לכעוס עלי, אמרה לי שלום ולחצה לי יד כרגיל, זה לא מוסיף לכבוד שלה, היא אישה מכובדת וזה בושה וחרפה. ש. האם נכון שהזוכה אמרה לך מה שאמרה קודם בבית המשפט שהיא יודעת מהכל ושאם יש לך טענות תדבר רק עם עו"ד ב.מ. ת. זה לא נכון, זה שקר. היא אמרה לי במפורש שהיא לא יודעת מה קורה בענין התיק הזה, שהיא חשבה שהתיק סגור. כשהתקשרתי אליה בטלפון היא לא ידעה מה קורה בעניין התיק הזה, שהיא חשבה שהתיק סגור... היא לא ידעה אם היא שילמה את האגרה". בתום חקירות המצהירים, בהן נכחה הזוכה באולם (אף זאת, בשים לב להתנגדות ב"כ הזוכה להוצאתה מן האולם, שהתקבלה בהיותה בעלת-דין, תוך שהובהר כי נוכחותה באולם תילקח בחשבון בשקילת עדותה) העידה הזוכה בשנית, כך: "ש. הבהירי במלים שלך למה נפתח תיק ההוצאה לפועל. ת. נדמה לי שעו"ד ב.מ. אמר שהם לא שילמו בזמן ושהוא יטפל בזה. ש. כמה זמן הם איחרו בתשלום. ת. אני לא זוכרת. כמעט שבוע, יותר. ש. האם את ביקשת לגבות מהם את כל הסכום של 90,000 ₪ בגלל האיחור הזה. ת. לא. ... ש. את טוענת שנגרם לך נזק. ת. לא. ש. האם את ביקשת מעו"ד ב.מ. לפתוח תיק הוצאה לפועל. ת. לא. אבל הוא ביקש ממני כסף לתיק הזה והוא אמר שהוא מגיש את העניין להוצאה לפועל. לא שאלתי אותו לאיזה מטרה הוא מגיש את זה להוצאה לפועל, ידעתי שהוא עושה את כל מה שצריך..." [ההדגשה הוספה - מ.ש.]. הנה כי כן, הזוכה מודה במפורש, כי היא לא ביקשה לממש את הסנקציה הקבועה בפסק בגין האיחור בן השבוע בביצוע ראשון התשלומים שעל פי ההסדר, ועם זאת, "יישרה הזוכה קו" עם טענת בא-כחה, כי היא מקבלת את כל שהוא בוחר לעשות בשמה. מתוך הדברים עולה, כי הזוכה עצמה אמנם לא הביעה עניין בהליך ההוצל"פ, וכי לא היא ביקשה לגבות מהחייבים את מלוא סכום הפסק, בסך 90,000 ₪, בגין האיחור בביצוע ראשון התשלומים. בכל הכבוד הראוי, טענת ב"כ הזוכה, כי "מי שקובע זה דעתי ולא דעתה", אינה מקובלת עלי כלל ועיקר. אף מבלי להידרש לשאלות מתחום האתיקה המקצועית, שאין זה מקומן, דיינו בדיני השליחות, שבבסיסם העקרון, כי על השלוח לעשות את רצון שולחו דווקא. לו היה ב"כ הזוכה מבהיר לה מבעוד מועד, כי סבור הוא שהחייבים הפרו את הסכם הגישור, באופן המזכה אותה בעמידה על קיום זכותה לגביית מלוא סכום הפסק (היינו, בסכום העולה ב-40,000 ₪ על סכום הפשרה), וזו היתה אומרת "רוצה אני", או אפילו "עשה כעצתך", היה עוה"ד מקיים את שליחותו כלפי הזוכה. ואולם, עולה מתוך הדברים, כי ב"כ הזוכה נטל לעצמו את החירות לפעול על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי לשאול לדעתה, שלשיטתו כלל אינה קובעת. לזאת יש להוסיף, כי מעדות בנו של ב"כ הזוכה עולה, כי תיק ההוצל"פ אף לא נפתח ע"י ב"כ הזוכה, כי אם ע"י בנו של ב"כ הזוכה, אשר הועסק אותה עת כמתמחה במשרד עו"ד אחר, היינו שלא אצל ב"כ הזוכה. הווה אומר: כי לא זו בלבד שהזוכה לא ביקשה לפתוח את תיק ההוצל"פ, אלא שזה נפתח, לפי רצון בא כחה, בידי בנו של בא-כחה, בלא שזה האחרון הוסמך לכך כלל בידי הזוכה. אשר לטענה, כי הזוכה "אשררה בדיעבד" את פעולות בא כחה: ספק בעיני, אם "אשרור" זה, הינו אשרור רצוני ומודע. ראשית, וכפי שהבהרתי, עדות הזוכה נמסרה על רקע התערבות בא כחה והתנגדותו לחקירתה בידי רשמת ההוצל"פ, תוך שבהתנגדותו הינחה את הזוכה בתשובה, כי בהיותו בא כחה במשך שנים ממושכות כל ענייניה מסורים בידיו. אציין כי הזוכה, אישה מבוגרת, שהתנהלותה עדינה, נשאה עיניה אל בא כחה במהלך עדותה, ונראה היה כי היא חוששת להשיב לשאלות שאינן עולות בקנה אחד עם הנחיותיו. ואולם, גם לגופו של עניין, הזוכה אישרה בעדותה, כי לא ביקשה לגבות מהחייבים את מלוא הסך של 90,000 ₪ בגין האיחור בביצוע התשלום. לכאורה, די בכך כדי להביא לקבלת הבקשה ולסגירת תיק ההוצל"פ. ועם זאת, אוסיף, כי אף לו הייתי מקבלת את הטענה, כי הזוכה אשררה את פעולות בא כחה, לא היתה מסקנתי שונה, וזאת מהטעמים שיובהרו עוד להלן. ב. ההופר ההסכם? כאמור, בהתאם להסכם הגישור, היה על החייבים לשלם לזוכה את ראשון התשלומים, בסך 5,000 ₪, ביום 15.07.09, תוך שהוסכם, כי עיכוב של עד 7 ימים בתשלום לא יהווה הפרה. לו התכוונו הצדדים ל-7 ימים "סתם", כי אז המועד האחרון לביצוע התשלום הראשון, תוך תקופת ההסכם, היה יום 22.07.09; לו התכוונו הצדדים ל-7 "ימי עסקים", כאשר במשק נוהג שבוע עבודה בן 5 ימים, לא היו נמנים הימים ו' ושבת בשבוע, ולפיכך המועד האחרון לביצוע התשלום הראשון היה יום 26.07.09; לו התכוונו הצדדים ל-7 "ימי עסקים בנקאיים" [להגדרת מונח זה ר' הוראות הבנקאות (שירות ללקוח) (מועד זיכוי וחיבו בשיקים) תשנ"ב-1992 וכן הוראת ניהול בנקאי תקין 402 "יום עסקים בתאגידים בנקאיים"] כי אז היו נמנים ימי ו' בשבוע, אך לא ימי שבת, והמועד האחרון לביצוע התשלום הראשון היה 23.07.09. התשלום הראשון הועבר לחשבון ב"כ הזוכה בבוקר יום א', ב- 26.07.09. לו הייתי מקבלת את טענת החייבים, כי הצדדים נתכוונו לשבעה "ימי עסקים", כי אז מתחייבת היתה המסקנה, כי התשלום בוצע תוך המועד הנקוב לכך בהסכם. אלא, שהחייבים לא הציגו כל אסמכתא לטענה. על פני הדברים, אין לנו אלא את לשון ההסכם, הנוקטת בלשון "7 ימים" סתם, מבלי שהמונח "ימי עסקים", או אפילו "ימי עסקים בנקאיים", יצויין. לפיכך, ניתן לקבוע, כי התשלום הראשון בוצע באיחור של-4 ימים (בבוקרו של יום א', תחת ערבו של יום ד' שקדם לו), מהמועד המוסכם. איחור זה, מהווה על פניו הפרה של ההסכם (שאלה אחרת, שתידון בהמשך, היא, האם הפרה זאת מצדיקה עמידה על מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם ופתיחת תיק הוצל"פ למימושה). בעניין זה, אינני מקבלת את טענת החייבים, כי משעה שהם מסרו את ההמחאות, תוך המועד, לבא-כחם, וזה פנה לבא-כח הזוכה לצורך הסדרת דרך העברת התשלומים אליו, הופקעו היחסים שבין הצדדים ועברו למישור קולגיאלי שבין עורכי הדין בלבד. חובת החייבים היתה, לשלם את התשלומים לזוכה. החייבים לא יצאו ידי חובתם, בהמצאת ההמחאות לבא-כחם. דומה, כי גם החייבים עצמם הבינו זאת, ולפיכך הבהיר ודרש החייב 3, בשיחותיו עם בא כחו, להעביר את התשלומים במועדם לידי הזוכה. העובדה, שב"כ החייבים סמך על יחסו הקולגיאלי של רעהו, ולפיכך לא מיהר להעביר לידיו את התשלום שקיבל מלקוחותיו, יכולה להשליך על שאלת תום לבם של הצדדים, אך אין היא יכולה "להפקיע" את היחסים שבין הצדדים, או את עצם ההפרה. ג. האם עמידת הזוכה (או שמא עמידת בא-כחה) על קיום הזכות לגביית מלוא סכום הפסק, ופתיחת תיק ההוצל"פ, בגין האיחור בן ארבעת הימים בביצוע התשלום, הינה התנהלות תמת לב, או שמא, כטענת החייבים, מדובר בהתנהלות בחוסר תום-לב, שבגינה יש לסגור את תיק ההוצל"פ? כידוע, עקרון תום הלב הינו עקרון-על, החולש על כל תחומי המשפט האזרחי, ובכלל זאת גם על ניהול הליכי הוצאה-לפועל [ר' למשל רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ, דינים עליון פז 649; רעא 7766/09 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ, עליון, פס"ד מיום 17/12/09, פורסם באתר מערכת משפטית נבו]. כפי שעולה מההוראה המקובצת שבסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, חייב אדם לעשות שימוש בזכותו, בדרך מקובלת ובתום לב. במהלך ביצועו של פסק-דין, רשאי רשם ההוצאה-לפועל לבחון, אם הזוכה עושה שימוש בזכותו בדרך מקובלת ובתום לב [כן ר' בספרו של כב' השופט דוד בר אופיר, הוצאה-לפועל הליכים והלכות, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהדורה שביעית (להלן: "בר-אופיר"), פסקה 79 בעמ' 194 - 197]. בנסיבות מסוימות, לא עצם עמידה על זכות חוקית קיימת או שימוש בזכות זאת, אלא האופן שבו בחר צד לחוזה לעמוד על זכותו, והאופן שבו הזכות מפורשת על ידיו, מהוות פגיעה בעקרון תום הלב (ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון, 17 לא פורסם). לטעמי, עמידת הזוכה, באמצעות בא-כחה, על קיום הזכות לגביית מלוא סכום הפסק, ופתיחת תיק ההוצל"פ לשם גבייתו, בנסיבות בהן מדובר בהפרה מזערית, שלכאורה אינה נעוצה בחייבים עצמם, אשר תוקנה עוד במועד משלוח מכתב הדרישה, ובנסיבות בהן תקים העמידה על קיום הזכות נזק כלכלי כבד לחייבים, בעוד לזוכה לא נגרם כל נזק כתוצאה מהאיחור הקל, אינה תמת לב, ומצדיקה את קבלת הבקשה וסגירת תיק ההוצל"פ. כזכור, במקרה שלפנינו, מדובר בהפרה חד פעמית, קצרה וזניחה, אשר, לכאורה, מקורה בהבנתו של ב"כ החייבים, כי ב"כ הזוכה אינו רואה דחיפות בתשלום, וכי העניין מצוי במישור היחסים הקוליגיאליים, ולא בזלזול או אי אכפתיות מצד החייבים עצמם. ב"כ הזוכה אף היה מודע לכך, שהחייבים העבירו לבא כחם את ההמחאות הנדרשות לביצוע התשלומים, וכי אף הוכן צ'ק לפקודתו, לביצוע התשלום הראשון. ההפרה עצמה, תוקנה בבוקר אותו יום, בו נשלח מכתב הדרישה לב"כ החייבים, בו התבקשו, מרשיו, ע"י ב"כ הזוכה, להעביר לידיו, תוך 48 שעות, את מלוא סכום הפסק. לזוכה, או לבא כחה, לא היתה סיבה לחשוב, או לחשוש, כי בכוונת החייבים לחמוק מביצוע התשלומים. יתר על כן, כפי שהעיד בנו של ב"כ הזוכה, החשבון, שאליו נדרש ב"כ החייבים להפקיד את הכספים, הינו חשבון משרד ב"כ הזוכה; במועד אשר היה קבוע לביצוע התשלום, לא שהה ב"כ הזוכה בארץ; לפיכך, אף אם היו הכספים מופקדים בחשבון זה בו ביום בו נמסרו לב"כ החייבים פרטיו, אלה כפי הנראה לא היו מועברים לזוכה, עד שובו של בא כחה לארץ. פשיטא שעמידה על קיום הזכות תסב נזק חמור לחייבים, הנדרשים לשלם באופן מיידי סך של 90,000 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, תחת לשלם 10 תשלומים חודשיים, בסך של 5,000 ₪. לעומת זאת, ב"כ הזוכה, זה אשר קיבל, על פי דעתו הקובעת, את ההחלטה לפתיחת תיק ההוצל"פ, הוא עצמו אישר, כי למרשתו לא נגרם כל נזק בעטיו של האיחור. במקרה דומה (רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח נ' דנים השקעות, פיסקה 16 לפסק דינו, לא פורסם) פסק כב' השופט ג'ובראן כי: "פנייתה של המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ודבקותה בהפרות שאינן בגדר הפרות של ממש... לאחר שנים של התדיינויות ומשהגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין על ידי בית-משפט, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו, כי זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, צריך לעמוד במבחן תום הלב, במיוחד במקרה בו עסקינן בהפרה מזערית". דברים אלו יפים גם לענייננו, ונכונים במיוחד, שעה שההחלטה התקבלה על ידי בא-כח הזוכה, ביודעו, כי המחדל באי ביצוע התשלום במועדו אינו נעוץ בחייבים דווקא, כי אם, לכאורה, בבא-כחם, שהרי זה הודיעו עוד ביום 21.07.09, כי ההמחאות מלקוחותיו התקבלו במשרדו. על ידיעה זאת של בא-כח הזוכה ניתן ללמוד גם ממכתבו מיום 02.02.10 (נספח ג' לתגובה), בו כתב לב"כ החייבים, כי "... למרות שמרשיך העבירו את ההמחאות לידיך במועד, לא טרחת במשך כשבוע, ותוך הפרה של הסכם הפשרה, להעביר אלי את התשלום המגיע...". יצויין כי גם בסיכומים, הפנה ב"כ הזוכה אצבע מאשימה כלפי ב"כ החייבים (ר' למשל סעיפים 29 ו-126 לסיכומים). בשים לב לטענת ב"כ הזוכה, כי מי שקובע זה דעתו ולא דעתה, ומשעולה מתוך הדברים, כי ההחלטה לפתיחת תיק ההוצל"פ התקבלה על ידו דווקא, אין מנוס מלבחון את תום-לבו של זה, בעמידתו על קיום הזכות-לכאורה. בבואנו לעשות כן, לא נוכל להתעלם מהעובדה, שעסקינן במי שעיסוקו בעריכת-דין. כידוע, תדמית המקצוע, לה שואפים עורכי דין, היא של מכובדות, יושר, הגינות, אמון, נאמנות ומסירות (לימור זר-גוטמן תדמית המקצוע של עריכת הדין, המשפטים כרך ב', ספר עדי אזר ז"ל(תשס"ז) 231, 231 ו-250). דומה, כי עיסוקו של מקבל ההחלטה, דורש הוספת "נדבך נוסף" אל חובת תום-הלב וההגינות, החלה על כל אדם. בפרט נכונים הדברים, שעה שברור למקבל ההחלטה, כי יש בהחלטתו כדי להשפיע באופן ישיר גם על חברו, עוה"ד ב"כ החייבים, שבכבודו הוא מחוייב. במסכת סנהדרין, דף ו', למדים אנו, כי "משה אמר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו". שעה שבעלי הדין השכילו לעשות שלום זה עם זה, בחתימתם על הסכם גישור, ומקום בו הזוכה עצמה לא ביקשה לדקדק בקיומו של ההסכם, ומשברור היה לבא-כחה, כי עמידתו שלו על קוצו של יוד, תסב נזק לחייבים, שלא חטאו, או שמא לחברו, בא-כחם, שעלול למצוא עצמו נתבע על ידם - האמנם לא היה מקום בנסיבות אלו, לסטות ממידת הדין לטובת מידת השלום?! משעה שהגעתי למסקנה, כי עמידת הזוכה, באמצעות בא-כחה, על קיום הזכות, נעשתה שלא בתום לב, הרי שפשיטא כי גם פתיחת תיק ההוצל"פ, למימוש זכות זאת, נגועה בחוסר תום-לב. אמנם, כדברי בא-כחה, הזוכה המתינה למעלה מחודש ממועד ההפרה עד למועד פתיחת תיק ההוצל"פ, אולם זאת לא משום שנתנה בידי החייבים שהות לתיקון ההפרה (שממילא תוקנה כבר בבוקרו של יום בו נשלחה דרישת בא כחה), אלא משום שהמתינה לקבלת מלוא סכום הפסק. יצויין עוד, כי במועד פתיחת התיק, כבר ביצעו החייבים גם את התשלום השני בהתאם להסכם. במועד זה, ידוע ידעה הזוכה, כי מלוא תשלומי ההסדר מצויים בידי ב"כ החייבים, דרך העברת התשלומים לחשבון ב"כ הזוכה כבר הוסדרה, והחייבים גילו דעתם, כי בכוונתם לבצע את התשלומים הבאים כסדרם. העקרון העולה מפסק-הדין של כב' השופטת יהודית שטופמן, בעניין יוסף ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ (ע"א (ת"א) 2998/07, ), הינו, כי מקום בו לזוכה וודאות שפסה"ד הולך להיות משולם, אין הצדקה לפתיחת תיק הוצל"פ. כך הדבר, במקרה שבפני. ד. טענת הזוכה בדבר סמכות בית-המשפט להארכת מועד שנקבע בפסק: אליבא דזוכה, על בית-המשפט לעשות שימוש זהיר וקפדני בסמכותו הטבועה להארכת מועד שנקבע בפסק, במיוחד במקרה בו מדובר בהסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין. הזוכה סומכת ידיה, בעיקר על פסק הדין בע"א 499/81 עיסא עודא נגד עזאת חדורי פ"ד לח (2) 729, על פיו, שני תנאים צריכים להתקיים, על מנת שבית-המשפט יעשה שימוש בסמכותו: האחד, כי האיחור נגרם על-ידי נסיבות שלא היתה למאחר שליטה עליהן, והשני כי יש צורך במתן סעד למניעת אי צדק. לדברי הזוכה, החייבים לא עמדו ב"מבחן הכניסה", שכן לא הצביעו על נסיבות שלא היו בשליטתם. עוד מדגישה היא, את חשיבות עקרון סופיות הפסק. אקדים ואומר, כי לטעמי אין בפסק-הדין הנ"ל כדי לבטל את חובת הזוכה לפעול בתום-לב, שעה שהיא מבקשת לקיים את זכותה. הווה אומר, כי אפילו תתקבל טענתה, כי לא התקיימו התנאים להארכת המועד לעשיית הדבר, עדיין, מחוייבת גם היא בתום-לב, בקיום החוזה ובמימושו. ואולם, גם לגופו של עניין, סבורתני כי מתקיימים התנאים הקבועים בפס"ד עיסא הנ"ל, להארכת המועד לביצוע התשלום המוסכם: ראשית, כפי שכבר הובהר, החייבים מצידם עשו כל שלאל ידם, כדי לבצע את התשלומים במועדם. החייבים לא הסתפקו בהמצאת ההמחאות במועדם לידי בא כחם. כפי שהעיד החייב 3, "אני גם התקשרתי לעו"ד ל. פעמים רבות בשבוע שבין ה- 15/7/9 - 21/7/09, לאחר שהשיקים היו אצלו התקשרתי אליו פעמים רבות, הזכרתי לו מול מי מדובר פה ומה רמת ההגינות בעיני ושכדאי מאוד ואוי ואבוי אם לא השיקים האלו לא יהיו בזמן, השיקים היו אצל עורך דיני וכשהוא אומר לי שהשיקים בנאמנות והוא מחכה לדעת למה להעביר אני מאמין לו כי אני יודע שאין לו מה לעשות איתם. אני מחכה להחלטה של עורך דיני". אם כן, החייבים הפקידו את העניין בידי בא-כחם, ועוד טרחו להעמידו על חשיבות ביצוע התשלומים במועדם. לחייבים הוצג מצג (בו, כפי הנראה, האמין בא-כחם), כי ביצוע התשלום מצוי כעת במישור "היחסים הקולגיאליים" שבין בא כחם לב"כ הזוכה. בין אם הוטעו החייבים בכך, ובין אם חל שיבוש ביחסים אלו, ממילא בשלב זה לא היתה לחייבים שליטה על מהלך העניינים, כפי שיכול היה להבין גם ב"כ הזוכה. שנית, וכאמור בפסה"ד הנ"ל, התנאי המרכזי הינו, כי הסעד של הארכת המועד נדרש למניעת אי צדק. אי הצדק במקרה זה, בולט לעין, כפי שכבר הובהר. יצויין עוד, כי בניגוד לטענת הזוכה, במקרה זה אף אין חשש כי "הארכת המועד" לביצוע התשלום תפגע בעקרון הסופיות, שהרי במועד בו העלתה את דרישתה לקבלת מלוא סכום הפסק בגין האיחור, התשלום המאוחר כבר בוצע, כל ההמחאות העתידיות כבר הוצגו לבא-כחה, ועוד קודם לפתיחת התיק בוצע במועדו תשלום נוסף. 7. סוף דבר: תוצאת הדברים הינה, כי אני מקבלת את בקשת החייבים ומורה על סגירת תיק ההוצל"פ. יחד עם זאת, בשים לב להתנהלות ב"כ הצדדים, ובכלל זאת התנהלות ב"כ החייבים, אשר השתהה בהעברת התשלום, אותו קיבל במועד מלקוחותיו, ותוך התרשמותי כי הזוכה "נגררה" להליך זה שלא מרצונה, אינני עושה צו לחיובה בהוצאות.תום לבהוצאה לפועל