להלן פסק דין בנושא תביעה נגד ערבים להלוואה של חברה: פסק דין 1. לפני תביעה כספית על סך 226,239 ₪ (למועד הגשתה) כנגד ערבים להלוואה שנטלה חברה. 2. יאמר כבר כאן, כי בשלב הסיכומים הצטמצמה הגנתם של הנתבעים לטענה לפיה ההלוואה נשוא התביעה נפרעה. כמו כן העלו הנתבעים טענות משפטיות בעניין ראיות התובעת. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ותמצית טעוני התביעה 3. התובעת היא חברה לביטוח אשר עוסקת בין השאר במתן הלוואות. 4. חברת נווה אסיה בע"מ (להלן: "החברה"), היתה חברה משפחתית של משפחת מלינגר (נספח יא, עמוד שני, סעיף 2 לתצהיר התביעה). 5. בתאריך 3.7.90, נטלה החברה מהתובעת, הלוואה בסך 310,000 ₪ (להלן: "ההלוואה" או "ההלוואה הראשונה"). הנתבעים ערבו להלוואה באמצעות שטר חוב על סך 310,000 ₪. 6. כן נתקבלו אצל התובעת, כבטוחות נוספות בעניין ההלוואה, שעבודים על שני נכסי מקרקעין - נכס הידוע כגוש 6355 חלקה 140 ואשר שימש כבית אבות (נכס אשר כונה על ידי הצדדים ויכונה להלן: "נכס א") ונכס הידוע כגוש 6380 חלקה 71/13 אשר שימש כחנות (נכס אשר כונה על ידי הצדדים ויכונה להלן: "נכס ב"). 7. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 9.2.95 בוצע פרעון חלקי של ההלוואה (על סך 261,433 ₪) והתובעת איפשרה שחרור של השעבוד על נכס א'. 8. עוד נטען בכתב התביעה, כי לפי שהחברה המשיכה לא לעמוד בתשלומי ההלוואה, ננקטו הליכי מימוש של נכס ב', נכס זה נמכר ביום 8.3.01, ויתרת ההלוואה הופחתה בהתאמה. 9. לשיטת התובעת, סכום התביעה הינו יתרת חוב ההלוואה לאחר האמור. 10. החברה עצמה, שהיא הלווה, מחוקה מאז 1999. ההליכים וההגנה 11. התביעה הוגשה לפי סדר דין מקוצר. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, אשר נתמכה בתצהירו של הנתבע 1 (להלן - "הנתבע"). 12. בחודש אוקטובר 2006, הגיעו הצדדים להסדר ובמסגרתו הודו הנתבעים במפורש וללא סייג, כי חתמו על שטר החוב נספח ג' לכתב התביעה, כערבות במסגרת ההלוואה אשר ניתנה לחברה לפי הסכם ההלוואה נספח ב' לכתב התביעה. כן הוסכם, בין השאר, כי הנתבעים יקבלו רשות להתגונן רק לגבי הנטען בסעיפים 5, 8 ו-9 לתצהיר הנתבע התומך בבקשה למתן רשות להתגונן, סעיפים אלו יהוו את כתב ההגנה מטעמם, ויתר טענות ההגנה אשר נטענו על ידם, נמחקות או נדחות מהתצהיר בהסכמתם. 13. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה ביום 30.10.06. 14. טענות הנתבעים הנזכרות בסעיפים 5, 8 ו-9 לתצהיר הנתבע שתמך בבר"ל, כוללות את שני אלו: א. טיעון לפיו התובעת לא עדכנה את הנתבעים על הליכים משפטיים, על קיום יתרת חובה ועל ערבותם, והפרה את חובת הגילוי המוטלת כלפי ערב. ב. טיעון לפיו ההלוואה נפרעה (בשנת 1995). 15. יוער כי במסגרת הטעונים שהועלו במקור בתצהיר שתמך בבר"ל, ואשר נמחקו או נדחו בהסכמה, נכלל גם טיעון התיישנות. כן יוער כי הסכמת הצדדים נכתבה ונחתמה עת היו הנתבעים מיוצגים ע"י עו"ד. 16. נסיונות של הנתבעים להרחיב חזית, מעבר לסיכום ולהחלטה דלעיל, נתקלו בהתנגדות התובעת ונדחו (ר' עמ' 3-5 לפרוטוקול ישיבת 25.1.07 וכן עמ' 11-12 לפרוטוקול ישיבת 9.7.07). 17. בשלב הסיכומים, ויתרו הנתבעים על הטענה הראשונה מבין שתי הטענות שנכללו מלכתחילה בהסכמה הדיונית (עמ' 22 ש' 19 - עמ' 23 ש' 2 לפרוטוקול ישיבת 9.7.07). 18. לאור האמור, טענת ההגנה מטעם הנתבעים היא טענת פרעונה של ההלוואה. כמו כן, הועלו בסיכומיהם טיעונים בעניין הראיות שהובאו מטעם התביעה. הראיות 19. מטעם התובעת הוגש תצהירה של גב' סימה אלקמל, העובדת במחלקת אשראי אצל התובעת. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר של הנתבע (וסוכם כי גם תצהירו שתמך בבר"ל, יהווה חלק מהראיות, בכפוף להסכמה בענין היקף טענות ההגנה המותרות). 20. במסגרת ישיבת 30.5.07, נוכח בקשות הדדיות של הצדדים, אושר זימונם לעדות (ללא תצהיר) של שני עדים נוספים: הנתבעת 2 (לבקשת התובעת), ומר קובי מיכאלי אשר עבד בתובעת (לבקשת הנתבעים). יוער כי מר מיכאלי כונה לעתים, בטעות, מר מלאכי. 21. בסופם של דברים, ויתרו הצדדים על שני העדים הנוספים והודיעו בפתח ישיבת ההוכחות כי ישמעו רק העדים אשר תצהיריהם הוגשו. יאמר כבר כאן, כי בשלב הסיכומים, הכבירו הצדדים טעונים בענין זימונו ואי זימונו לעדות של מר מיכאלי. לכך נידרש בהמשך. 22. הגב' אלקמל והנתבע נחקרו בחקירה נגדית והצדדים סיכמו את טיעוניהם. 23. כל ההפניות להלן הינן לפרוטוקול ישיבת 9.7.07, אלא אם יצויין או ישתמע אחרת. פרעון ההלוואה 24. טענת ההגנה היחידה (שאיננה טענה כלפי ראיות התובעת) הינה טענה בדבר פרעון ההלוואה. הנתבעים טוענים כי ביום 5.7.95, הוכן מטעמם שיק בנקאי על סך 642,884.52 ₪ (להלן: "השיק" או "השיק הבנקאי") ובאמצעותו נפרעה ההלוואה. במסגרת סעיף 8ד לתצהיר אשר תמך בבקשה למתן רשות להתגונן, נטען כי השיק האמור פרע "את כל ההלוואות". 25. התובעת מצידה מאשרת כי קיבלה את השיק הבנקאי, אולם טוענת כי השיק פרע הלוואה אחרת, ולא את ההלוואה נשוא התביעה. ההלוואה אותה פרע השיק, לשיטת התובעת, היא הלוואה מיום 6.2.95 על סך 630,000 ₪, אשר ניתנה לבני משפחתו של הנתבע (בניו, כנראה) יניב גיא ואייל מלינגר. העתק הסכם ההלוואה הנ"ל צורף כנספח יג' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת (להלן: "ההלוואה השניה"). 26. במסגרת הסיכומים חזרו וטענו הנתבעים כי השיק פרע את ההלוואה הראשונה וכן טענו כי יתכן שנותרה יתרת חוב לגבי ההלוואה האחרת, השניה, אך אז דין התביעה הנוכחית להידחות והתובעת רשאית להגיש תביעה נפרדת בעניין אותה הלוואה. 27. נבחן להלן מה מעלה התשתית הראייתית אשר הובאה לפני. 28. בתדפיס ההלוואה אצל התובעת (נספח ד' לתצהיר מטעמה), אין רואים פרעון הלוואה באמצעות או במועד השיק הבנקאי. אין אינדיקציה כי סכום השיק הוכנס לחשבון. מנגד, לפי נספח יד' לתצהיר מטעם התביעה, סכום השיק (סך של 642,884.52 ₪) נכלל כפרעון מוקדם של ההלוואה השניה. בכותרת העמוד ניתן לראות כי מדובר בהלוואה של ה"ה מלינגר ולא הלוואתה של חברת נווה אסיה בע"מ (השווה: נספח ד' לתצהיר התביעה). מסמכים אלו תומכים בטענתה של התובעת, כי השיק פרע את ההלוואה השנייה ואינם תומכים בטענת הנתבעים כי השיק פרע את ההלוואה הראשונה. 29. הנתבעים מצידם לא הציגו מסמך או ראייה אחרת כלשהיא לפיה ההלוואה השנייה עודה תלויה ועומדת וכי הם ממשיכים בתשלומי החזרים של הלוואה זו. כעולה מהסכם ההלוואה השנייה, ומטעוני הנתבעים, ההלוואה השנייה ניטלה במקור לתקופה ממושכת של כ-20 שנה (240 תשלומים). לכאורה, אפוא, אם נכונה טענת הנתבעים כי השיק הבנקאי פרע את ההלוואה נשוא תביעה זו ולא את ההלוואה השנייה, מה קל ופשוט יותר מלהראות שההלוואה השנייה תלויה ועומדת? כי ממשיכים התשלומים בגין ההלוואה השנייה, או לכל הפחות - כי קיים חוב פתוח לגביה (אם נניח כי זו לא נפרעה ולא מבוצעים לגביה תשלומי החזר)? נוטליה הישירים של ההלוואה השנייה הם בני הנתבעים. הנתבע עצמו התייחס בדיון להלוואה זו כאילו הוא עצמו נטל אותה ("תשמע אני לקחתי את ההלוואה הזו לפני 4 חודשים, החלטנו בחברה שאנו מחזירים את זה..." עמ' 18 ש' 25- 26). כל המידע נמצא או יכול להיות בידיו, ואין טענה כי נמנע ממנו מידע כלשהוא. אי הבאת ראייה כלשהיא בענין זה, יש לזקוף לחובתם של הנתבעים (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג; ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין). בנשיבות הענין, העדרה של ראייה לגבי המשך קיומה של ההלוואה השנייה מקימה הנחה, כי זו אינה תלויה ועומדת עוד. 30. בשים לב לאמור, עולה השאלה - על מה מתבססת טענת הנתבעים לפיה השיק הבנקאי משנת 1995 פרע את ההלוואה הראשונה דווקא (נשוא התביעה שלפני)? עיקר הטענה, כפי שהובאה שוב ושוב מפיו של הנתבע במהלך עדותו וכן במסגרת הסיכומים, מתבססת על הגיון. לשיטת הנתבע, אין זה הגיוני שהוא יפרע הלוואה שניתנה חודשים ספורים קודם לכן (ההלוואה השניה ניתנה בחודש פברואר 1995 והשיק הבנקאי נמסר בחודש יולי 1995), ויותיר על כנה הלוואה מוקדמת יותר (משנת 1990) אשר שיעור הריבית בה גבוה יותר. הנתבעים גם הצביעו על כך שההלוואה השניה נועדה להיות מוחזרת ב-240 תשלומים וטענו כי גם אף בשל כך, אין זה הגיוני לסבור שמצאו לנכון לפרוע הלוואה זו כבר בחודש יולי 1995. טיעון זה של הנתבעים בעייתי מכמה וכמה היבטים. 31. ראשית, בעוד במסגרת חקירתו חזר הנתבע על טענת העדר ההגיון בהחזר הלוואה זמן קצר לאחר שניטלה, לקראת סוף עדותו התברר כי הוא עצמו מאשר שהנתבעים ומשפחתם התחרטו על נטילת ההלוואה השנייה והכינו את השיק במפורש לשם החזרתה. "ש. מה אמרת לו בקשר לשיק הזה? ת. אמרתי לו [לנציג התובעת, מר מיכאלי - ת.א.] תשמע אני לקחתי את ההלוואה הזו לפני 4 חודשים, החלטנו בחברה שאנו מחזירים את זה ולא רוצים את ההלוואה של 642,000 שלקחתי..." עמ' 18 ש' 24-26. 32. הנתבע אמנם המשיך והעיד, כי אמר לנציג התובעת, מר מיכאלי, שקיימת הלוואה קודמת וכי הוא מבקש שיעשה חשבון מה כדאי להשאיר ומה לא כדאי להשאיר (עמ' 18 ש' 26 - עמ' 19 ש' 1). אולם, אין בכך כדי לשנות את תמונת הדברים. לא זו בלבד שהטענה כי התובעת התבקשה לעשות בעצמה חשבון איזו הלוואה לפרוע, היא גרסה חדשה שלא בא זכרה בראיות וכתבי הנתבעים קודם לכן, אלא שאין בה כדי לסתור את העובדה, שהנתבע אישר כי הגיע עם השיק מלכתחילה מתוך מטרה לפרוע את ההלוואה השנייה. אישור זה (אשר בניגוד לטענת ההמשך, נוגד את אינטרס הנתבעים), אינו מתיישב עם טענתו הכוללנית והכללית של הנתבע, כפי שהועלתה ברב המקרים, כי השיק נועד לפי ההגיון, לפרוע את ההלוואה הראשונה. 33. ככל שהנתבע אכן ביקש מהתובעת (מר מיכאלי) לבדוק איזו הלוואה כדאי להשאיר ואיזו הלוואה כדאי לפרוע, אין טענה כי מר מיכאלי שב אל הנתבע ומסר לו שתיפרע ההלוואה הראשונה (וכי פרעונה של ההלוואה השנייה מהווה הפרה של סיכום כזה). לכאורה, לשיטת הנתבע עצמו, הוא השאיר את הדברים "תלויים באוויר", לא בירר את הדבר וכעת הוא טוען שהשיק בא לפרוע את ההלוואה השנייה. טענה זו אינה סבירה. הן באופן כללי, הן כאשר היא באה ממי שמאשר כי הוא בקי למדי בנטילת הלוואות, במונחים בסיסיים של הלוואות ופעל מזה שנים בעניינים אלו (עמ' 17 ש' 1-8), והן נוכח עובדות נוספות שיובאו בהמשך. 34. בשלב זה יצויין כי סכום השיק (642,884.52 ₪) מתיישב היטב עם הלוואה על סך 630,000 ₪ שניטלה מספר חודשים קודם לכן. פחות ברור לעין קיומו של קשר כלשהוא בין סכום זה לבין הלוואה על סך 310,000 ₪ שניטלה מספר שנים קודם לכן וחלק ממנה כבר נפרע כנראה (בפברואר 1995, ר' סעיף 7 לעיל). 35. למעשה, כבר לאור האמור לעיל, יש לומר כי הטענה ולפיה לא היה הגיון בפרעונה של ההלוואה השנייה, אשר אך ניטלה, בעוד תלויה ועומדת הלוואה ישנה יותר, אינה יכולה להתקבל כהווייתה. נוטלי ההלוואה השנייה התחרטו ורצו להחזירה, והדבר מבסס הסבר סביר לפרעונה של הלוואה זו דווקא, במסירת שיק על סכום הקרוב לסכום אותה הלוואה. 36. סבירות זו מתחזקת כאשר זוכרים כי נוטלי ההלוואה השנייה הם אנשים פרטיים, בעוד את ההלוואה הראשונה נטלה חברה. עובדה זו כשלעצמה מהווה הסבר לרצון לפרוע את ההלוואה השנייה דווקא, אף אם זו מאוחרת יותר. 37. כמו כן, הבדלי הריבית בין ההלוואות היה של 0.8% לטובת ההלוואה השנייה (6% להלוואת החברה, למול 5.2% להלוואה השנייה) אך מנגד, סכום ההלוואה השנייה היה כפול לערך מסכום ההלוואה הראשונה (וההלוואה הראשונה אף נפרעה בחלקה). מכאן, שאין זה כלל מובן מאליו שהיה הגיון כלכלי לפרוע, ביולי 1995, דווקא את ההלוואה הראשונה, ולאפשר המשך "מרוץ ריבית" על הלוואה גדולה הרבה יותר. הנתבעים לא הציגו חישוב כלשהוא, קל וחומר חישוב הנתמך בחוות דעת מומחה, אשר יכול היה לתמוך בטענת העדר הסבירות. 38. זאת ועוד. מהראיות שהוצבו לפני עולה כי בחודש דצמבר 1996, למעלה משנה לאחר המועד בו נמסר השיק הבנקאי, כלומר - לאחר המועד בו, לשיטת הנתבעים, נפרעה ההלוואה נשוא התביעה - בוצע הסדר בין התובעת לבין הנתבע לגבי חובות הפיגורים של ההלוואה אשר לכאורה נפרעה למעלה משנה קודם לכן (נספח ט' לתצהיר מטעם התובעת). נספח ט', המהווה הסדר חובות פיגורים כאמור, מתאריך 11.12.96, נושא את הכותרת "נווה אסיה תשלום פיגורים" וחתום על ידי הנתבע עצמו. רק ההלוואה הראשונה הינה הלוואה של החברה ומשכך, המסמך מתייחס לתשלום פיגורים של ההלוואה הראשונה ולא של ההלוואה השניה. אם היתה טענתו של הנתבע, בעניין פרעון ההלוואה באמצעות שיק מחודש יולי 1995 נכונה, לא היה מקום להסדרים בעניין תשלומי פיגורים בחודש דצמבר 1996. 39. הנתבע, אשר אישר את חתימתו על המסמך, לא הצליח לטעמי לתת הסבר טוב לסתירה האמורה, כאשר נשאל על הדבר במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 14 - 15). למעשה, מהרגע שהחל ב"כ התובעת לכוון בחקירתו לאותו סיכום פגישה מיום 11.12.96, החל הנתבע להשיב בתוקפנות מסוימת וקטע שוב ושוב את דבריו של ב"כ התובעת. "ש. אתה מאשר בתצהיר עדות ראשית שלך כי ביום 11.12.96 נפגשת עם מר קובי מיכאלי? ת. אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה לי על מה אתה מדבר. ש. אתה מאשר שבסעיף 7 לתצהירך כי ביום 11.12.96 נפגשת עם קובי מיכאלי? ת. יכול להיות, נכון. ש. זה מה שרשום. ת. רשום. נכון. נפגשתי איתו הרבה פעמים אבל אני לא יודע מה בדיוק הנקודה שאתה מתכוון, מדובר פה על 17, 15 שנה מינימום. ש. אני מפנה לנספח ט' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, זו חתימתך בעקבות הפגישה עם קובי מיכאל? ת. כן. זו חתימתי. ש. בפגישה ... ת. היו הרבה פגישות. ש. ביום 11.12.96 נפגשת איתו כדי להסדיר פיגורים? ת. כן, יכול להיות. נראה לי שכן כי כתוב פיגורים. ש. תסביר לי למה נפגשת איתו להסדיר פיגורים בהלוואת נווה אסיה... ת. אני לא יודע אם זה בהלוואה הזו. היו כמה הלוואות. אני לא יודע על מה אתה מדבר. עמ' 14 ש' 10-26. 40. עדותו האמורה של הנתבע איננה רק מתחמקת אלא שהיא עומדת בסתירה לאמור בתצהירו הוא, בסעיף 7, שם מצהיר הנתבע כי הגיע ביום 11.12.96 עם מר קובי מלאכי להסדר תשלומים שבפיגור, לגבי ההלוואה נשוא תביעה זו. 41. כאשר הנתבע, אדם שנטל יותר מהלוואה אחת בחייו ובקיא בענינים אלו, חותם לשם אישור על מסמך המתייחס לחובות פיגורים בעניין הלוואה של החברה, ועושה כן בחודש דצמבר 1996, יש בכך כדי לסתור את הטענה כי למעלה משנה קודם לכן, נפרעה אותה הלוואה באמצעות שיק בנקאי. עדותו של הנתבע בענין זה היתה רחוקה מלשכנע כי לא כך הוא. 42. ממסמך 1996 גם עולה כי אף אם נכונה טענת הנתבע שביקש ממר מיכאלי, ביולי 1995, לבדוק איזו הלוואה כדאי יותר לפרוע באמצעות השיק הבנקאי, ברור כי בחודש דצמבר 1996 כבר ידע הנתבע שההלוואה הראשונה לא נפרעה. אם וככל שסבר שבכך שגתה התובעת ולא ביצעה הוראה שניתנה לה, כי אז פשיטא שהדברים היו באים לידי ביטוי זה מכבר ומכל מקום, הנתבע לא היה חותם על המסמך מדצמבר 1996 כפי שחתם. 43. בהקשר טענת פרעון ההלוואה באמצעות השיק הבנקאי מחודש יולי 1995, גם עולה שאלת העדתו (אי העדתו) של מר מיכאלי. בישיבת 30.5.07, העלו הנתבעים טענה כנגד העובדה שהתובעת לא מצאה לנכון להגיש תצהיר של מר מיכאלי, שהיה לשיטתם האדם המעורב בעניינים נשוא התביעה. לשיטת הנתבעים, אי הבאתו של מר מיכאלי לעדות, פוגעת בראיות התביעה. במסגרת הסיכומים, נחלקו הצדדים בשאלה, האם במסגרת ישיבת 30.5.07 ביקשו הנתבעים עצמם לזמן את מר מיכאלי לעדות ולאחר מכן ויתרו על הדבר או שמא הצביעו אז על מחדלה של התובעת. 44. עיון בפרוטוקול ישיבת 30.5.07, מעלה כי שתי העמדות הן נכונות. מחד גיסא, הנתבעים סברו כבר אותה עת כי אי הבאתו של מר מיכאלי לעדות על ידי התובעת, יש בה כדי ללמד על ראיות התביעה. במקביל, במסגרת אותה ישיבה, ביקשו הנתבעים עצמם לזמן את מר מיכאלי לעדות (ר' עמ' 7 ש' 10 ועמ' 8 ש' 2 לפרוטוקול ישיבת 30.5.07) ולאחר מכן ויתרו על זימון זה. 45. בהקשר טענת פרעון ההלוואה, היתה חשובה עדותו של מר מיכאלי דווקא לנתבעים שכן יש משמעות לטענתם בדבר חילופי הדברים שהיו בין הנתבע לבין מיכאלי, כאשר נמסר השיק. הנתבע טען בעדותו כי מר מיכאלי מצא לנכון לעשות דברים לפי שיקול דעתו ובמידה מסוימת ייחס לו מעשים בלתי כשרים (עמ' 15 ש' 9-10). הטענה העובדתית לפיה השיק נמסר פיסית למר מיכאלי עלתה לראשונה בעדותו של הנתבע ורק בשלב החקירה החוזרת. אף אין למצוא בתצהירי הנתבע כל טענה בעניין הדין והדברים הנטענים במועד מתן השיק (אף הם צויינו לראשונה בשלב החקירה החוזרת בלבד). בנסיבות אלו, לא יכולה היתה ולא צריכה היתה התובעת לצפות טענה זו ולהביא את מר מיכאלי כדי להתייחס אליה. נהפוך הוא. הנתבעים, אשר מבקשים להעלות טענת פרעון של הלוואה אשר אין מחלוקת כי ניטלה, הם אשר היו צריכים לגבות ככל הניתן את טענתם זו ברמה הראייתית. כל בעל דין, הטוען טענה מהותית לגרסתו במשפט, הוא הנושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה (רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997). אי הבאת עד שניתן היה להביאו (וזימונו אושר על ידי בית המשפט), היא בעייתית לעניין הוכחת הטענה הספציפית אשר אותו עד אמור היה להעיד לגביה. (באשר לטענת הנתבעים לגבי אי העדתו של מר מיכאלי בענין ראיות התובעת, לכך נדרש בהמשך). 46. בשלב זה, קודם לסיכומו של הפרק, וגם לפי שטענת הפרעון מבוססת בעיקר על עדות הנתבע, אני מוצאת לנכון להקדיש מספר מלים נוספות לעדותו של הנתבע באופן כללי. פרק ביניים - עדותו של הנתבע 47. מעבר לבעייתיות וסתירות ספציפיות מהסוג שהובא לעיל, יש מקום לציין כי עדותו של הנתבע העלתה קשיים באופן כללי. 48. העד ניסה תכופות לנחש את כוונתו של החוקר, במקום להשיב עובדות כהוויתן, ובחלקים ניכרים לא התאפיינה עדותו בישירות. גם כאשר העד נשאל על דבר הרשום מפורשות בתצהירו, התקשה לאשר את הדברים הכתובים, כפי שניתן היה לראות כבר מציטוט קודם, שחלקו יובא להלן בשנית. ההדגשות בקו תחתון, בציטוטים להלן, אינן במקור. " ש. אתה מאשר בתצהיר עדות ראשית שלך כי ביום 11.12.96 נפגשת עם מר קובי מיכאלי? ת. אני לא מבין על מה אתה מדבר. תראה לי על מה אתה מדבר. ש. אתה מאשר שבסעיף 7 לתצהירך כי ביום 11.12.96 נפגשת עם קובי מיכאלי? ת. יכול להיות, נכון. ש. זה מה שרשום. ת. רשום. נכון. נפגשתי איתו הרבה פעמים אבל אני לא יודע מה בדיוק הנקודה שאתה מתכוון, מדובר פה על 17, 15 שנה מינימום." עמ' 14 ש' 15-17. "ש. אתה בעצם מאשר שהתשלום של 642,000 ₪ כפי שאתה טוען לא פרע את הלוואת נווה אסיה במלואה? ת. אני לא יודע למה אתה חותר. אני אומר לך לא הגיוני שלקחתי הלוואה ב-90 ולקחתי הלוואה ב-95 ורצתי תוך 4 חודשים להחזיר את ההלוואה הזו. אולי חלק." עמ' 15 ש' 15-18. "ש. תסביר לי אם ביולי 95 כטענתך... פרעת בשיק 642,000 ₪ את הלוואת נווה אסיה, מדוע נתן מלינגר בע"מ באמצעותך הגיש ביום 27.7.00 בקשה לפדיון החנות? ת. הענין מה שהגשתי שם זה בכלל בתיק הוצל"פ, אני לא מבין למה הוא חותר. אבל היו לי ויכוחים עם אחותי על הענין הזה ואחותי ביקשה ממני לעשות ככה וככה, ובוא נפדה ובוא נקנה, מה קשור לעצם ההלוואה אם לקחתי או החזרתי. איפה הייתם עד 2005?" עמ' 16 ש' 10-16. 49. קיימת סתירה מובהקת גם בין עדותו דהיום של הנתבע (עמ' 18 ש' 18), לפיה לא עסק בניהול ענייני החברה ומשפחתו למול התובעת, אלא רק היה מעורה בעניינים אלו, לבין הצהרה בחתימתו, בבקשה אשר הוגשה אל ההוצאה לפועל (נספח יא לתצהיר מטעם התובעת) ולפיה ניהל ב-10 השנים האחרונות (הבקשה הוגשה בשנת 2000 ומשכך מדובר בשנת 1990 ואילך) את ענייני המשפחה אצל התובעת. במסגרת אותה בקשה גם הוצהר כי החברה היא חברה משפחתית, באופן המכליל את ענייניה כלפי התובעת במסגרת אותם עניינים אשר הנתבע הצהיר מפורשות שהוא עצמו ניהל. בהקשר הספציפי של זהות מנהל עסקי החברה והמשפחה למול התובעת, אני מעדיפה את העמדה המקורית, כפי שהובאה בבקשה שנחתמה על ידי הנתבע (עבור חברת נתן מלינגר בע"מ), על פני העמדה הנוכחית. העמדה המקורית מתיישבת היטב גם עם עדותה הברורה והסדורה של הגב' אלקמל ולפיה ראתה את הנתבע פעמים רבות וכי הוא עצמו ניהל את ההלוואה (עמ' 13 ש' 1-7). 50. דוגמא לסתירה נוספת ניתן להביא בהתייחסותו של הנתבע להלוואה השנייה. בתצהיר העדות הראשית הצהיר הנתבע (סעיף אחרון בעמוד הראשון) - "לא נטלתי הלוואה בסכום של 630,000 ₪ ואין לי כל קשר אליה ולא ברור לי מדוע המגן מבקשת לערב אותי ואת אשתי בענין זה". מנגד, במהלך עדותו בבית המשפט, התייחס הנתבע שוב ושוב להלוואה השנייה, כאל הלוואה שהוא עצמו נטל. ר' למשל - "בשנת 95 אני חושב, אני לא בודק, הכל מה שאני מנסה לזכור אחורה 12 שנה, קיבלתי הלוואה מחברת המגן של 650,000 או 645,000 ₪..... היעלה על הדעת שאני אחרי 4 חודשים בא מחזיר הלוואה של 642,000 בשיק בנקאי כאשר יש לי הלוואות קודמות..." (עמ' 15 ש' 4- 8). "לא הגיוני שלקחתי הלוואה ב-90 ולקחתי הלוואה ב-95 ורצתי תוך 4 חודשים להחזיר את ההלוואה הזו..." (עמ' 15 ש' 17- 18). 51. לאור מכלול עדותו של הנתבע, המעט שניתן לומר הוא כי אין ליתן לעדות זו משקל ממשי, ובודאי שאין מדובר בעדות העומדת איתן על רגליה ללא תמיכה נוספת. פרעונה של ההלוואה - סיכום 52. לאור כל האמור, איני מקבלת את טענת הנתבעים ולפיה השיק מחודש יולי 1995 פרע את ההלוואה נשוא התביעה. במאמר מוסגר אציין, במקביל, בהקשר טיעון נוסף של התובעת, כי לא מצאתי לתת משקל ממשי בענין זה לפניית הנתבע (בשם חברת נתן מלינגר בע"מ) אל ההוצאה לפועל בשנת 2000 לפדיונו של נכס ב'. אמנם יש לכאורה בנכונות לפדיון כדי לתמוך בטענת התובעת (בענין אי פרעון ההלוואה הראשונה עד אותה עת), אולם בשים לב לדרך שבה מנוסחת הבקשה, אני סבורה כי זו אינה תומכת בהכרח בטיעוני מי מהצדדים באופן ברור ואין לתת לה משקל של ממש. עד כאן לענין טענת פרעון ההלוואה. טענות הנתבעים בעניין ראיות התביעה 53. במסגרת סיכומיהם, העלו הנתבעים שני טיעונים מרכזיים כנגד ראיותיה של התובעת ויכולתן של ראיות אלו להוכיח את טיעוניה בתביעה שלפנינו. עדותה של גב' אלקמל והעדר עדות מומחה 54. הטענה הראשונה התייחסה לעדותה של גב' אלקמל, אשר העידה מטעם התובעת. לשיטת הנתבעים, עדה זו לא היתה מעורה בנושא יצירת ההלוואה ויצירת הערבות, כמו גם ברוב ההליכים שהיו קשורים להלוואה ועדותה היא בעיקרה עדות שמיעה. עוד טענו הנתבעים כי היה מקום להבאת עדות מומחה (רואה חשבון או כלכלן) וכי עדותה של הגב' אלקמל היא למעשה עדות מומחה בעניין גובה החוב מבלי לפרט את החישובים. 55. לא מצאתי לקבל טענה זו. הגנתם של הנתבעים אינה כוללת טענה בעניין עצם ההתקשרות בהסכם ההלוואה ובשטר החוב (בשנת 1990). הנתבעים מודים בקיום ההלוואה ובקיום ערבותם להלוואה ואין כל טענת הגנה המתייחסת לעניין זה. ממילא אפוא אין חשיבות של ממש לעדויות ישירות לגבי מועד ההתקשרות ובאופן טבעי מתמקדות ראיות התביעה בתקופת חייה של ההלוואה ולא ביצירתה. גב' אלקמל עובדת בחברה התובעת מאז שנת 1991, כשנה לאחר יצירת ההלוואה ושטר החוב. העדה הצהירה כי הדברים ידועים לה מידיעה אישית בתוקף תפקידה במחלקת האשראי וכן מעיון בתיק ההלוואה. גב' אלקמל הוסיפה והעידה, ועדותה לא נסתרה, כי לאחר מתן הלוואה ללקוח, מנוהלים כל חיי ההלוואה על ידה, בכלל זה נושאי גבייה, פרעונות, שחרורים ופריסות חוב (עמ' 13 ש' 22- 24). מדובר בנושאים אשר עומדים במרכז ההגנה של הנתבעים. גם הנתבע אישר בעדותו, כי פגש את גב' אלקמל מספר לא מבוטל של פעמים לגבי ""תכל'ס" בעניין של החשבון" (עמ' 17 ש' 2). משכך יש לומר כי התובעת הביאה לעדות את הגורם הרלבנטי ולא גורם היודע את פרטי הענין כעדות שמיעה בלבד. 56. כמו כן, אינני סבורה כי היה על התובעת להביא עדות מומחה לגבי פרטי החוב של הנתבעים. כבר עמדנו על כך שהגנתם של הנתבעים מצומצמת לטענות שהותרו להם (ולאחר מכן צומצמה אף יותר, בהסכמה). הגנתם איננה כוללת טענות לגבי פרטי החישוב של התובעת. התובעת צרפה העתק של תדפיס ההלוואה המפורט, הכולל את הזיכויים והחיובים בעניין ההלוואה (נספח ד' לתצהירה של גב' אלקמל). גב' אלקמל אישרה כי היתה מעורבת אישית בהכנת נספח זה (עמ' 13 ש' 14-16). תצהירה ועדותה של העדה גב' אלקמל היו בהירים והתרשמתי מעדותה לחיוב. בכך הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכיח את גובה החוב ברמה המספקת לצורך משפט אזרחי. אם וככל שרצו הנתבעים לחלוק על חיובים אלו, היה עליהם לכלול את הדבר במסגרת הגנתם ולאחר מכן, להתמודד עם הדבר בשלב הראיות. אי זימונו של מר קובי מיכאלי 57. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעים (וקשורה במידה מסוימת לטענה הראשונה), היא כי יש להחזיק כנגד התובעת את אי זימונו של מר קובי מיכאלי לעדות מטעמה. הנתבעים טוענים שמר מיכאלי היה "הרוח החיה" בכל האירועים. לשיטתם, יש ללמוד מכך שהתובעת נמנעה מהבאתו לעדות, כנגד משקל ראיותיה. התובעת דוחה טענה זו של הנתבעים. לשיטתה, הובאה על ידה העדות הרלבנטית ואם וככל שהנתבעים סבורים שמר מיכאלי ביצע דבר מה בלתי כשר, זכאים היו לזמנו לעדות ואף אושר להם לעשות כן. משויתרו על זימונו של מר מיכאלי, אין להם להלין אלא על עצמם. 58. כפי שראינו לעיל, הגנתם של הנתבעים לא התמקדה ביצירת ההלוואה ושטר החוב אלא בחייה של ההלוואה, שהוא נושא עליו היתה אמונה העדה אשר הגיעה להעיד, והיא בקיאה בו. 59. עוד ראינו, והדבר משמעותי לצורך סוגיה זו, כי לפי החומר שבפני בית המשפט, עד לשלב החקירה החוזרת, הנתבעים - בכתביהם ובתצהיריהם - לא העלו את הטענה כי מסרו את השיק הבנקאי לידיו של מר מיכאלי דווקא ובודאי שלא העלו טעונים לגבי דין ודברים בין הנתבע לבין מר מיכאלי או כי ביקשו ממר מיכאלי לבדוק דבר זה או אחר. משלא עשו כן, לא הציבו בפני התובעת צורך להתמודד עם טענות עובדתיות מסוג זה. 60. לאור האמור, לא מצאתי להחזיק כנגד התובעת את אי הבאתו של מר מיכאלי לעדות, ובכל מקרה לא מצאתי לתת לכך משקל שיש בו כדי לשנות את תוצאת הדיון. הערה לפני סיום 61. בשולי הדברים יצוין, כי במסגרת חקירתו הנגדית של הנתבע, עלתה שוב ושוב טענה כללית על כך שהתובעת פנתה לנתבעים, לפי הנטען, באיחור. "...אני באמת לא יכול לזכור נקודתית אות אות מה שהיה לפני 17 שנה. למה לא שמעתי מהם עד שנת 2005? ציוץ לא שמעתי מהם, לא מכתב." (עמ' 15 ש' 12-14). "...מה קשור לעצם ההלוואה אם לקחתי או החזרתי. איפה הייתם עד 2005?" (עמ' 16 ש' 15-16). "...אבל אם הייתי כל כך לא בסדר אז איפה הם היו. לא מכתב ולא כלום, שום דבר." (עמ' 17 ש' 16-17). 62. כבר ראינו כי הגנתם של הנתבעים צומצמה לעניין פרעון ההלוואה. מכל מקום, גם אם לא היתה מצומצמת כאמור, שומה היה על הנתבעים להראות מהו הנזק שנגרם להם מעצם הפנייה המאוחרת, לכאורה, של התובעת. הנתבעים, באמצעות הנתבע, היו בקיאים היטב בפרטי ההלוואות שניתנו על ידי התובעת. ראינו שבחודש דצמבר 1996 ידעו הנתבעים על פרטי הפיגורים של ההלוואה ובוצע הסדר מסוים. כן ניתן ללמוד מהבקשה שהוגשה בשנת 2000 להוצאה לפועל, על ידיעתם בדבר קשיים בענייני ההלוואה האמורה ועל מימוש אחת הבטוחות להלוואה. אין לומר שהנתבעים סברו שהלוואה נעלמה או "תתפוגג מאליה". לא נטענה ולא הוכחה טענה עובדתית אחרת שיש בה כדי ללמד על נזק שנגרם לנתבעים בשל מועד פנייתה של התובעת. סוף דבר 63. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל. התובעת תגיש פסיקתא לחתימה בתוך 10 ימים. הפסיקתא יכולה לכלול גם: א) כהוצאות, את סכום האגרה ששולם על ידי התובעת, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום; ב) שכ"ט עו"ד בסך 16,000 ₪ בצירוף מע"מ.ערבים (ערבות)הלוואה