תביעה לחייב השתתפות בחובות חברה

התובעים מבקשים לחייב את הנתבע להשתתף עמם בחובות החברה.

להלן פסק דין בנושא תביעה לחייב השתתפות בחובות חברה:

פסק-דין
1.     בנובמבר 1998 חברו הצדדים בשני התיקים שבכותרת להקמת חברה על בסיס עקרונות שגובשו בהסכם המכונה: "עקרונות הסכם הקמה".
לפי הסכם זה (להלן: "הסכם העקרונות" או "ההסכם"), מטרת החברה היא "לעסוק בפיתוח ומכירה של תכנה ושירותים", והון מניותיה יוקצה באופן ש- 26% ממנו יהיה לקבוצה אשר מכונה בהסכם "היזמים", ו-74% ממנו - לקבוצה המכונה "המפתחים". יחידי קבוצת היזמים הם התובעים והנתבע ב-ת.א. 151607/02, יחידי קבוצת המפתחים הם הנתבעים ב-ת.א. 211190/02. ואכן, החברה אשר נושאת את השם ארטלוג בע"מ, נוסדה כבר ב-30.11.1998, כשהתובע 1 והנתבע ב-ת.א. 151607/02 מחזיקים במניותיה באמצעות חברות בשליטתם.
2.     מיד לאחר היווסדה, פתחה החברה חשבון בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, ונטלה מהבנק הלוואה בסכום של 250,000 ₪. מורשי החתימה בחשבון החברה היו כל אחד מקבוצת המפתחים (הנתבעים ב-ת.א. 211190/02) ביחד עם אחד משני מורשי החתימה מקבוצת היזמים: מיכאל רוטשילד ואלי צוברי - התובע 2 והנתבע ב-ת.א. 151607/02.
להתחייבויות החברה לבנק ערבו כל ששת החותמים על הסכם העקרונות (בעלי הדין ב-ת.א. 151607/02 והנתבעים ב-ת.א. 211190/02), כשערבותו של עודד עמית, התובע 1 בשני התיקים, מוגבלת לסכום של 275,000 ₪ ואילו כל היתר, ערבים לחובות החברה ללא הגבלה בסכום.

ההלוואה הוזרמה לחשבון החברה ב-3.12.1998. סכום של כ - 125,000 ₪ נמשך מיד וניתן למפתחים - הנתבעים ב-ת.א. 211190/02, ואילו סכום של 100,000 ₪ הועבר לחשבונו של עודד עמית, התובע מס' 1 (בשני התיקים). סכום זה נועד לממן הוצאות נסיעה משותפת של התובע 1 והמפתחים, לארצות הברית - שם קיוו לשווק את התכנה שבפיתוחה עסקו המפתחים - אך הכסף אזל והתובע 1 כיסה מאמצעיו הוצאות בסכום שלטענתו הסתכם בכ- 76,000 ₪.
3.     עסקי החברה דשדשו או לא צלחו; בחשבון החברה נצבר חוב - כפי הנראה בעיקר בשל ההלוואה בסכום של 250,000 ₪ שהחברה נטלה לתקופה של 3 חודשים בלבד, בראשית דרכה. הבנק דרש את פירעון החוב, והוא אכן סולק על ידי קבוצת היזמים אלא שבנטל העיקרי נשאו התובעים 1 ו-2. מכאן התובענה שהוגשה על ידם כנגד הנתבע ב-ת.א. 151607/02. תובענה זו הוגשה בינואר 2002, ובנובמבר אותה שנה הוגשה על ידי התובעים כנגד המפתחים, התובענה ב-ת.א. 211190/02.
התובענה האחרונה הניבה תביעה שכנגד של שניים מקבוצת המפתחים (הנתבעים 1 ו-2) כנגד התובעים, והודעת צד ג' ששלחו הנתבעים שכנגד (התובעים 1 ו-2) כנגד הנתבע. הדיון בשני התיקים אוחד בהחלטה מיום 20.3.03.
4.     אפתח בתובענה ב-ת.א. 151607/02.
התובעים מבקשים לחייב את הנתבע להשתתף עמם בחובות החברה, כשבכלל החובות גם הסכום ששולם על ידי התובע 1 מאמצעיו, לכיסוי הוצאות השהייה בארה"ב.
מתברר, שבשלב כלשהו הבינו שלושת היזמים שסיכויי החברה לפרוע את חובה לבנק מאמצעיה, קלושים ביותר. כל אחד מהם "תרם" אפוא סכום של 20,000 ₪ לצורך הקמת פיקדון שישמש לתשלום על חשבון החוב, וב-20.3.01 הועבר סכום הפיקדון בצירוף הריבית עליו לחשבון החברה בבנק, לכיסוי חלק מהחוב. יתרת החוב לאחר התשלום האמור עמדה על סכום של כ-142,000 ₪.
מספר ימים לאחר מכן, ב-23.3.01, העביר התובע 2 לחשבון החברה בבנק סכום של 71,150 ₪ - התובע 1 שילם כזכור מכיסו סכום דומה למימון הוצאות המפתחים - והנתבע אמור היה, לטענת התובעים, להעביר לחשבון החברה סכום דומה לשם סילוק יתרת החוב לבנק. משלא עשה כן, נאלצו הם לסלק את החוב מכספם. החוב נפרע לבסוף ב-10.1.2002 כשכל אחד מהתובעים נושא בתשלום של 40,000 ₪.

לפי חישובם של התובעים אפוא, חובות החברה הסתכמו ב-302,333 ₪; חלקו של כל אחד מהם בסכום החוב הוא: 100,777 ₪; הנתבע נשא בסכום של 24,895 ₪ בלבד (20,000 ₪ שהועברו לפיקדון אשר שימש לכיסוי חלקי של החוב לבנק ו-4,895 ₪ - חלקו בשכ"ט ששולם על ידי 3 היזמים למתווך, בגין השגת מענק עבור החברה); חובו לתובעים עומד על כן על סכום של 73,884 ₪, כשמתוכו מגיע לתובע 1 סכום של 39,266 ₪, ולתובע 2 - סכום של 34,618 ₪.

בישיבת ההוכחות הראשונה, ב- 10.3.2005, הודיעו ב"כ התובעים כי הסכום שבו יש לחייב את הנתבע גבוה יותר - מה שנכון לפי הנתונים שהם מוסרים בכתב התביעה - אך הם אינם מבקשים לתקן את סכום התביעה.
5.     בסיכומיהם אומרים התובעים שהתביעה כנגד הנתבע "מורכבת משתי עילות נפרדות ומצטברות":
האחת נסמכת על הוראת סעיף 56 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") לפיו: "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים", והטענה היא שככל שהדברים אמורים בחוב החברה לבנק - עומדת לזכותם החזקה האמורה לפי שהנתבע כמו התובעים, ערב לחובות החברה לבנק;
השנייה נסמכת על הסכמה שהושגה בין התובעים לנתבע לפיה ישאו שלושתם בכלל חובות החברה בחלקים שווים ביניהם "ומבלי לפגוע בטענותיהם כלפי המפתחים" (סעיף 1.ג. בפרק "הטיעון המשפטי").

הנתבע, בסיכומים מטעמו, מציג את המחלוקת באופן שונה במקצת:
לטעמו העילה האחת היא "עילה הסכמית של חלוקת נטל החיוב בין חייבים שונים מכוח ערבותם האישית, במסגרתה טוענים התובעים כי הוסכם בינם לבין צוברי כי יישאו במשותף בחובות ארטלוג לבנק, ולאחר שיכסו חובותיה לבנק, יפעלו במשותף לגביית כספים מן המפתחים;
ואילו העילה השנייה "אף היא עילה הסכמית, ובמסגרתה טוענים התובעים כי על צוברי לשאת בתשלום חלקו בגין כספים אשר הוצאו ע"י עודד מחשבונו הפרטי, במסגרת שהותו עם המפתחים בחו"ל, בסך של 76,148 ₪" (סעיף ב.1. לסיכומים).

בשני המקרים, טוען הנתבע, הנטל הוא על התובעים להוכיח את ההסכמות הנטענות על ידם, ו"במשימה" הזו התובעים לא עמדו לפי שלא הוכיחו גמירות דעת מצד הנתבע להתקשר עמם בהסכמות הללו.

כך או כך, השאלה אם ההסכמה בעניין ההסדר "הדו-שלבי" כפי שהוא מוצג על ידי הנתבע, הוכחה אם לאו, איבדה מחשיבותה, בכל הנוגע לסכומים ששולמו לסילוק החוב לבנק, הואיל והתובעים מבקשים עתה בסיפא של סיכומיהם "לחייב הנתבעים לשאת בחלקם היחסי בחוב ששולם לבנק" ואת הנתבע בתיק זה -"לשאת גם בחלקו היחסי ביתרת החוב שנוצר כלפי התובעים".
ואולם, ההבחנה שהנתבע עומד עליה, בין הסכומים ששולמו לבנק לבין הסכומים שהוצאו על ידי התובע 1 למימון ההוצאות בחו"ל - במקומה.
6.     ביחס לסכומים "מהסוג" השני, טוען הנתבע שהם הוצאו על ידי התובע 1 על דעתו בלבד, ללא כל גיבוי בהחלטה של הנהלת החברה, ובלא שפנה לבקש את הסכמת מי מהיזמים האחרים. לנתבע נודע על כך לטענתו, רק בדיעבד, ובניגוד לטענת התובעים, הוא לא הסכים לחלוק עמם את ההוצאות הללו.
התובעים שטוענים להסכמה "גורפת" עם הנתבע, המתפרשת גם על הסכומים שהוצאו על ידי התובע 1, מבקשים לתמוך את טענתם בתמליל הקלטה משיחה טלפונית שהתובע 1 קיים עם הנתבע.

על הסיבה להקלטת השיחה אמר התובע 2 בחקירתו: "מה שהיה זה שבשלב מסוים אחרי ששלושתנו עודד אלי ואני בהתאם לסיכום שלנו לחלק את החובות ביננו כל עוד המפתחים לא יחזירו את מה שהם חייבים, אנחנו שילמנו כל אחד 20,000 ₪ והיינו אמורים לשלם את ה-71,000 הנוספים אלי ואני ואלי לא שילם את זה בעקבות זה עודד התקשר אליו וניסה להקליט אותו שיפליל את עצמו באיזשהו אופן ואלי די התחמק וזו חלק מההתחמקות" (פרוטוקול מ-21.4.2005 עמ' 7).
ואכן, מהשיחה שתומללה (נספח ח' לתצהיר עדות ראשית של התובע 1), קשה להסיק שהנתבע הסכים לחלוק עם התובעים את כלל החובות של חברה, ורק אחר כך לנסות לגבות את החוב מהמפתחים.

הנתבע מתייחס אומנם באופן מפורש לסכום שהוצא על ידי התובע 1 למימון ההוצאות בחו"ל, אך זאת מהיבט אחר. הוא טוען כלפי התובע שדו"ח ההוצאות שמסר כולל את הסכום של 100,000 ₪ שהועבר לחשבונו מחשבון החברה למימון הנסיעה עם המפתחים, וסכום נוסף של 15,000 ₪ שהתובע לא נשא בו כלל. מכל מקום, את הפרק הזה "נועל" הנתבע באומרו: " אני אבל לא מתווכח על זה בכלל, לא זה העניין. לא זה המקום" והדוברים פונים לשוחח על נושא אחר - יחסיהם עם המפתחים (עמ' 2 לתמליל).
בהמשך אומנם, אומר התובע לנתבע "בוא נצא מתוך הנחה שאני ומיכאל שילמנו את החלק שלנו ונשאר רק החלק ב" - ובדברים הללו מתייחס התובע במשתמע גם לסכומים ששולמו על ידו מכיסו, אך הנתבע מגיב על כך מיד: "רגע, אבל למה אתה מוציא את הרוסים מהעניין?", וכשהתובע אומר לו: "לא אני לא מוציא את הרוסים", חוזר הנתבע ואומר: "אם אני צריך לשלם את כל היתרה, הרוסים הולכים הביתה וחוגגים עלינו".
התובע מצדו, מנסה להחזיר את הנתבע "להסכמות" קודמות, אלא שהוא עצמו מתרץ אותן בלחץ שהופעל על ידי הבנק, ובהקשר הזה אומר הנתבע: "אז לכן אני אמרתי, או. קיי" (עמ' 5 לתמליל).
מה שניתן להבין מחילופי דברים אלה הוא, שהתובעים מדברים על הסכמה אשר מתפרשת על כלל חובות החברה, ואילו הנתבע מכוון וכיוון לחוב של החברה לבנק, כך שכל אחד מדבר בעצם על דבר אחר.
אם כך, אין זה מפתיע שהנתבע לא קיים את מה שנראה לתובעים כמוסכם, ולא העביר לבנק סכום זהה או קרוב לסכום שהועבר על ידי התובע 2 - 71,500 ₪, שהרי הסכום הזה שנפל בחלקו על פי ההסכמה הנטענת, מחושב על בסיס השתתפות שווה של 3 היזמים בכלל חובות החברה, כולל הסכומים שהתובע 1 הוציא מכיסו.
מכל מקום, הסכום האמור לא שולם על ידי הנתבע, ומהשיחה שתומללה ברור שאין בדעתו לוותר על השתתפותם של המפתחים.
ואשר לתובע 2 - הוא אומנם העביר לבנק את הסכום של 71,500 ₪, משום שסבר שהושגה בינו לבין הנתבע הסכמה לפיה האחרון יעביר גם הוא סכום דומה ובכך ייסגר החוב. עם זאת, גם לאחר שהתברר לתובע 2 שהנתבע לא פעל כמצופה ממנו - הוא לא נמנע בשל כך מלתרום את "חלקו" - מחצית מהסכום האחרון ששולם לבנק לשם סילוק סופי של החוב.

אני סבורה אפוא שאין מקום לראות בסיכום שלפי הטענה מתפרש על כלל חובות החברה - סיכום מחייב ובר אכיפה על הנתבע.
המסקנה המתבקשת אם כן היא, שיש לדחות את התביעה כנגד הנתבע ככל שהיא מתייחסת "לחלקו" בהוצאות שבהן נשא התובע 1 לבדו, ועל דעתו.
7.     לא כן, ביחס לחוב החברה לבנק.
מעבר לכך שאין מדובר בהקשר זה בהוצאות שהוצאו עבור החברה שלא על "דעתה" - הנתבע אגב, היה זה שמופקד על ענייניה הכספיים של החברה - מדובר בחוב שלו ערבו כל החותמים על הסכם העקרונות ביחד ולחוד. ככל שמדובר בחוב הזה, עומדת לתובעים חזקה מן הדין שלא נסתרה, והם זכאים להשתתפות של הנתבע, לפחות כדי 1/6 מהסכומים ששולמו לבנק, ללא צורך בשום הסכמה מיוחדת של הנתבע.
הם כן זקוקים להסכמה שלו, ככל שמדובר בהשתתפות אשר משפרת את מצבם ביחס להיקף החיוב מושא ההשתתפות, וביחס לשיעור ההשתתפות. אבל אך מובן הוא שהעובדה שהסכמה כזו לא הוכחה, אין בה כדי לגרוע מזכותם של התובעים להשתתפות, בהסתמך על החזקה העומדת לטובתם על פי הדין.

הנתבע טוען אומנם בתצהירו שעל פי ההסכמה שבין היזמים, התובע 1 אמור היה לממן את הפעילות של החברה, וכך הוא נהג בפועל כשמימן מכיסו את ההוצאות בחו"ל. ואולם, הטענה הזו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהנתבע תרם מכיסו 20,000 ₪ לכיסוי חלק מהחוב לבנק, ובסיכומים מטעמו הוא אכן נזהר לייחס את הטענה הזו רק להוצאות שהוצאו בפועל על ידי התובע 1 בחו"ל (ראה: סעיף 6 בעמ' 9 לסיכומים).
עוד טוען הנתבע שעם התשלום של 20,000 ₪ הוא יצא ידי חובתו - ולא היא. הסכום הכולל ששולם לבנק עומד על 211,500 ₪ כך שחלקו בסכומים הללו עומד למצער על 35,250 ₪.
8.     ושתי נקודות לסיום הדיון בתובענה שבתיק זה:
התובע 1 פירט בתצהירו את הניסיונות שעשה ללא הצלחה כדי לאתר את אלכס זניס, הנתבע 3 ב-ת.א. 211190/02; הנתבע כאן, לא העלה בתצהירו כל השגות ביחס לניסיונות האיתור שפורטו על ידי התובעים, ולא שמעתי שהוא עשה מאמץ כלשהו מצדו, על מנת לאתרו. לכן, ככל שעל המפתחים חלה חובה להשתתף בסילוק החוב של החברה לבנק, יש לקבל את טענת התובעים כי מספר המשתתפים בחוב הזה עומד בשלב הזה על 5 (וראה בעניין זה גם בסעיף 9 להלן).

כמו כן, אין ממש בטענת הנתבע כי החוב לבנק לא הוכח. קודם כל, חזקה על התובעים שלא התנדבו לשלם לבנק יותר מהסכומים שנדרשו לסילוק חובה של החברה, והתשלומים שבוצעו על ידם מתועדים כראוי (ראה: נספחים ט'-טז' לתצהיר עדות ראשית של התובע 1).
שנית, לתצהיר עדות ראשית של התובע 2 מצורף גם דף חשבון, ולפיו יתרת החוב של החברה לבנק ב- 1.1.2002 - לאחר ההעברה של כספי הפיקדון והעברת הסכום של 71,500 ₪ על ידי התובע 2 - עמדה על 81,713.40 ₪. סכום זה עולה במקצת על הסכום ששולם בפועל על ידי התובעים לסילוק סופי של החוב. ואכן, מדף החשבון עולה שהבנק מחל על מקצת מהחוב.
9.     התובענה ב-ת.א. 211190/02.
תובענה זו הוגשה, כזכור, כנגד המפתחים. סכום התביעה הועמד תחילה על 211,500 ₪, שהוא מלוא הסכום ששולם על ידי היזמים לצורך סילוק חובה של החברה לבנק. התובעים הועמדו על טעותם, ובישיבת ההוכחות הראשונה הודיעה ב"כ התובעים כי סכום התביעה כנגד המפתחים עומד 121,000 ₪. כתב התביעה תוקן אפוא בהתאם.
עילת התביעה כנגד המפתחים מושתתת על ערבותם לחובה של החברה לבנק ועל החזקה שבסעיף 56 לחוק החוזים.
וכאן יש לציין: לנתבע 3, אלכסנדר זניס, שככל הנראה יושב דרך קבע בחו"ל - לא בוצעה המצאה של כתב התביעה. התובעים טוענים בסיכומיהם כי הוכח על ידם שלא הייתה אפשרות סבירה להיפרע ממנו, ושעל כן, 5 הערבים הנותרים צריכים לחלוק ביניהם את נטל החיוב בגין הסכום ששולם לסילוק חובה של החברה לבנק. אם כך, סכום התביעה הכולל כנגד 2 המפתחים שנותרו צריך לעמוד על 84,600 ₪ (5: 211,500 ₪), בלבד.
10.     הנתבעים 1 ו-2 שהתגוננו כנגד התביעה הזו (להלן: "הנתבעים") טוענים:
ההלוואה ניטלה מהבנק יום או יומיים לפני הנסיעה המתוכננת לארה"ב; מעולם לא סוכם בינם לבין היזמים שהם יערבו אישית להלוואה שהחברה נוטלת מהבנק - גם הסכום שהועבר להם מכספי ההלוואה - 125,000 ₪ נועד לטענתם למימון הוצאות השהייה בארה"ב לצורך שיווק התוכנה ולא, כפי שטוענים היזמים, לכיסוי חובות עבר שלהם - הם חתמו על ערבות לחוב מבלי להבין את משמעות הדבר לגביהם ורק בלחץ האירועים;
בבסיס ההתקשרות עם היזמים עמד הצורך של המפתחים בגיבוי פיננסי, והנכונות המוצהרת של היזמים לספק את הגיבוי הזה; החברה הוקמה על בסיס הסכם העקרונות, וממנו עולה בבירור שהתרומה של המפתחים למיזם המשותף הייתה הידע והתוכנה בלבד - עבור זה קבלו 74% מהון החברה, ואילו בצד הפיננסי הם לא היו אמורים להרים תרומה נוספת מעבר לדילול אחזקותיהם בחברה, עד לשיעור של 50%.
11.     כפי שנראה להלן, הסכם העקרונות שהוא מסמך קצר בן 5 סעיפים, מסדיר את "חלוקת התפקידים" בחברה אך קשה לקרוא לתוכה את ההסכמה שלה טוענים המפתחים.
"ההסבר" למיזם המשותף נמצא במבוא להסכם. שם נאמר: "המפתחים מצהירים כי ביכולתם לפתח תוכנה"; "היזמים מצהירים כי ביכולתם לארגן ולנהל את החברה ולגייס משקיעים לחברה".

סעיף 3 להסכם מוקדש לנושא של גיוס הון וזו לשונו:
"מאחר והמפתחים יצרו קשרים ראשוניים עם גורמים בארה"ב, ומאחר ולדעת המפתחים תיווצר הכנסה מגורמים אלה במהלך שלושת החדשים הקרובים ממועד חתימת הסכם זה הוסכם ש:
3.1 גיוס הון ראשון במהלך שלושת החודשים הראשונים בהם להערכת המפתחים קיימת היכולת למכור תוכנה וליצור הכנסה יהיה הגיוס כהון זר, כלומר הלוואה, ותינתן אופציה לקבלת מניות בתמורה להון המגויס במידה ולא תיווצר ההכנסה הצפויה בתקופה זו.
3.2 גיוס ההון כאמור בסעיף 3.1 לעיל, יהיה מתוך 74% הנמצאים בידי המפתחים.
3.3 גיוס הון נוסף מעבר ל-24% מהון החברה המונפק יהיה ע"י דילול שני הצדדים שווה בשווה.
3.4 על אף האמור בסעיפים 3.1, 3.2 ו-3.3 ובכפוף לסעיף 2.5 לעיל היה והמשקיע/ים ירכוש/ו את כל מניות החברה, התמורה לשני הצדדים תהיה שווה בשווה".
(בעותק מהסכם העקרונות שהוגש על ידי הנתבעים, השיעור מההון אשר נקוב בסעיפים 3.2 ו-3.3 הוא 24%, ואילו בעותק שהוגש על ידי התובעים השיעור הנקוב בסעיפים הללו, כפי שתוקן בכתב יד, הוא 74%. ואולם, הן התובע 1 והן הנתבע 1 מאשרים בעדותם שהמפתחים הסכימו "לרדת" באחזקותיהם ל-50% בתמורה לגיוס הון לחברה, כך שהשיעורים הנכונים הם כפי שצוין לעיל).
12.     הסכם העקרונות מתייחס אפוא במפורש לנטילת הלוואה על ידי החברה, כשהציפייה היא שההלוואה תכוסה תוך פרק זמן קצר ביותר מהכנסות משיווק התוכנה - מה שמסביר את העובדה שהחברה נטלה את ההלוואה בסכום של 250,000 ₪ לתקופה של 3 חודשים בלבד.
אומנם האפשרות שהציפייה הזו לא תתממש הובאה אף היא בחשבון, אך בנקודה זו, ההסדר כפי שעוגן בהסכם העקרונות - חלקי ביותר.
מה שעולה ממנו הוא שאם יימצא משקיע - השקעתו בהון החברה תבוא על חשבון האחזקות של המפתחים. מה שההסדר הכתוב אינו מסדיר הוא את שלב הביניים של עד למציאת משקיע חיצוני, כפי שאכן אירע.
התובע 2 הסביר זאת כך:
"באותו שלב שבו נוסח המסמך שהראת לי קודם עוד לא ידענו מאיפה בדיוק יבוא המימון, בהמשך נקבע שזה יגיע מהבנק. בשלב שבו נוסח ההסכם זה עדיין לא היה אמור להיות" (פרוטוקול מ-21.4.2005 עמ' 4).
ההסבר הזה אינו תואם בדיוק את דברי התובע 1. הוא נשאל: "מלכתחילה סוכם שהתפקיד שלכם לעזור להם לקבל הלוואה בבנק?", ועל כך הייתה תשובתו:
"כן, תמורת זה קיבלנו 26% במניות. ההלוואה בערבות של כולם" (פרוטוקול מ- 10.3.2005 עמ' 6).
גם אם לא סוכם כך ממש מלכתחילה, הרי מאז שנעשה הסכם העקרונות ועד לנסיעה המשותפת לארה"ב שאליה יצאו התובע 1 והמפתחים כשהם מצוידים במרבית כספי ההלוואה, חלף פרק זמן קצר בלבד, וברור שהסידור של הלוואה מהבנק היה הפתרון הפשוט והמעשי ביותר. מה גם שעל פי התחזית, ההלוואה הייתה אמורה להיפרע תוך זמן קצר מהכנסות משיווק התוכנה.

הנתבע 1 אמר אומנם בחקירה נגדית:
"המימון של אותה נסיעה יהיה ע"י עודד ואם זה יצליח ולא נצטרך מימון נוסף כי כבר תהיה מגמה לפרוייקט, אז זה מה שיהיה, ואם הנסיעה לא תסתיים בהצלחה אז עודד יביא משקיעים להשקיע כסף ואנחנו ניתן את ה-24%..." (פרוטוקול מה-21.9.2005, עמ' 36) כלומר, את ההלוואה לחברה היה צריך להעמיד התובע 1 על אחריותו עד שימצא משקיע - אבל, לזה אין זכר בהסכם העקרונות, ועובדה היא שהמפתחים "שתפו פעולה" עם הפתרון שנמצא.
13.     עם זאת, ספק אם הנתבעים היו מודעים מראש לכך שההלוואה מהבנק תגבה מהם מחיר של ערבות אישית.
התובע 1 אומר בתצהירו: "עם פתיחת חשבון הבנק וקבלת ההלוואה הנ"ל נדרשו כל מורשי החתימה בחשבון לחתום לבנק על כתב ערבות לפרעון כל חוב לבנק..." (סעיף 9 לתצהירו), והספק מתחזק לנוכח דברי התובע 2. הוא נשאל בחקירתו: "אז למה ביקשתם מהם לחתום ערבות", ועל כך השיב: "לא אנחנו בקשנו מהם לחתום ערבות אלא הבנק" (פרוטוקול מ-21.4.2005, עמ' 4).

במובן מסוים אפוא, הדרישה של הבנק שכל המעורבים במיזם יחתמו על ערבות אישית, אומנם "משחקת" לידי התובעים. עם זאת צריך לזכור: הנתבעים הסכימו לכך שהחברה תיטול הלוואה מהבנק וחתמו על ערבות אישית כפי שנדרשו; התובעים ערבו גם הם לחובות החברה לבנק, ואין ספק שהיו צפויים להידרש ראשונים לסלק את חוב החברה, כפי שגם אירע; החברה נטלה את ההלוואה בתנאים שנטלה לאחר שנכרת הסכם העקרונות, ובהסכם זה עצמו אין התחייבות של היזמים להשקיע בהון החברה או לממן את פעילותה כשהמימון הוא על אחריותם בלבד.

היזמים מצהירים אומנם בהסכם שיש להם יכולת לגייס משקיעים ולנהל את החברה, אבל בין גיוס משקיעים חיצוניים לבין התחייבות להשקיע כספים בחברה מאמצעיהם - קיים מרחק; התחייבות כזו לא ניתנה, ולטענה של הנתבעים: "אנו הבהרנו חזור והבהר כי פשוט לנו אין כסף ולא נוכל ליטול על עצמנו כל התחייבות כספית. זה הבסיס לסעיף 3 להסכם אשר קובע באופן פשוט כי כל שניתן לקחת מאיתנו הוא את המניות שלנו בחברה בדרך של דילול מניותינו..." (סעיף 11 לתצהיר) - אין ביטוי בהסכם.
יש התחייבות של המפתחים לרדת באחזקות בתמורה למימון חיצוני - זה ולא יותר מזה, ועובדה היא שבשום שלב הם לא ניסו לעמוד על האופציה הזו כלפי היזמים. הם לא אמרו ליזמים "קחו 24% מהמניות שלנו ותעמידו אתם את ההלוואה", ולא דרשו מהם לקחת את ההלוואה על אחריותם בלבד תמורת מניות נוספות, כשהתברר שהתחזית בדבר פירעון מהיר של ההלוואה מהכנסות מהתוכנה - אינה מתממשת.

יוצא שהיזמים קבלו 26% מהון החברה עבור ניהולה, גיוס משקיעים חיצוניים, ונכונות ליטול הלוואה בערבות אישית שלהם ושל המפתחים. אולי אין זו העסקה הטובה ביותר מנקודת הראות של המפתחים, אבל זוהי העסקה שהם עשו עם היזמים, ואת הטענה שהם לא הבינו שהם חותמים על ערבות לחובות החברה - אין בידי לקבל.
14.     חתימות 3 המפתחים מתנוססות בעמוד הראשון של הסכם הערבות גם לצד הכותרת שלו, כך שאין זה סביר שהם החמיצו אפילו את הכותרת: "ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום לאבטחת כל חוב";
כל אחד מ-4 העמודים שמכיל כתב הערבות חתום על ידי כל הערבים; הקשיים בשפה, ככל שיש להם, לא מנעו מהם לחתום על הסכם העקרונות ועל מסמכי הקמת החברה;
הנתבע 3 כלל לא העיד - הנתבע 1 משמש לו כאן כפה, ואשר לנתבע 1 עצמו -
בחקירה נגדית הוא בעצם חזר מחלק ניכר מהגרסה שהציג בסעיף 12 לתצהירו. שם הוא אומר: "התובעים ניצלו את מצוקתנו הן, לאור הנסיעה הקרובה לארה"ב והן באשר לחוסר ניסיוננו ושליטתנו בעסקים ובעברית והחתימו אותנו על מסמכי פתיחת החשבון בבנק המזרחי ועל מסמכי נטילת ההלוואה באופן שהפך לכאורה אותנו לערבים בבנק לכספים שהתובעים הסכימו להשקיע בחברה...", אך משנשאל בחקירה: "ידעת שאתה פותח ח-ן בנק", תשובתו הייתה "כן", ועל השאלה: "לא החתימו אותך במירמה על מסמכי ח-ן פתיחת בנק" השיב: "נכון. ידעתי שאנחנו צריכים להגיע לבנק ולפתוח ח-ן בנק".
הוא גם אישר שידע: "שאנו לוקחים את הכסף מהבנק"; טען שכשהם הגיעו לבנק קבלו ערימה של "מסמכים חתמנו על הכל וזהו" אך על השאלה "אף אחד לא הסביר לך על מה אתה חותם" השיב: "פתחנו חשבון ביום אחר לגמרי...אני זוכר שאנו היינו בבנק פעמיים" (פרוטוקול מה-21.9.2005 עמ' 43,44) - מה שמתיישב עם העובדה שתאריך החתימה על כתב הערבות הוא ה-1.12.1999, ואילו כל יתר המסמכים נושאים את התאריך 2.12.1999.
אם כך, הערבות לבטח לא הייתה חלק מערימה של מסמכים, והנתבעים לא יכלו שלא להבחין "מעולם כי בין הטפסים יש גם ערבות אישית", כפי שנאמר באותו סעיף 12 לתצהיר.
מעבר לכל אלה, מדובר ב-3 אנשים משכילים, שכבר עשו עסקים מימיהם ואף נתבעו בגינם, כפי שעולה מנספח י' לתצהיר עדות ראשית של התובע 1, והאפשרות שהם חתמו "בעיניים עצומות" על המסמכים שעליהם חתמו - קלושה ביותר, שלא לדבר על החזקה העומדת לחובתם כמי שחתמו על אותם מסמכים.
15.     נכון הוא, כפי שמציינים הנתבעים, שהבנק הסכים להעמיד לחברה את האשראי משום שהסתמך על היכולת הכלכלית של התובע 1 - הבנק אפילו לא טרח לבדוק את יכולת ההחזר של הנתבעים. כפי שהעיד משה ארד, כלכלן בסניף: "הבנו שמבחינת היכולת הפיננסית הם האנשים שצריכים את הסיוע של עודד כדי שהעסק יצליח". הבנק גם הבין שהמפתחים הם "אנשי ההיטק ועודד אחראי על המימון" - זו הייתה התרשמותו מאופן הצגת הדברים על ידי התובע 1 (פרוטוקול מ-10.3.2005 עמ' 16). אבל ההבנה של הבנק אינה יכולה להכתיב את היחסים הפנימיים שבין השותפים למיזם המכונה "ארטלוג", והעובדה היא שכל השותפים נדרשו לחתום על ערבות לבנק, וגם חתמו.
16.     שלמפתחים היה אינטרס משמעותי בהעמדת ההלוואה לרשות החברה - לא יכול להיות כל ספק. הנתבעים היו מעונינים בפיתוח ושיווק התוכנה; הנסיעה והשהייה בארה"ב לצורך זה התאפשרו הודות להלוואה שהחברה נטלה בערבות כל השותפים למיזם; החברה נטלה את ההלוואה למטרה הזו על יסוד ההערכות של המפתחים, כפי שעולה מסעיף 3 להסכם העקרונות; מרבית כספי ההלוואה נוצלו בפועל על ידי המפתחים, ואם התכניות השיווקיות היו יוצאות אל הפועל - הם היו זוכים בנתח הגדול ברווחים.

בנסיבות אלה, נראה לי שהסטייה מעיקרון השוויון בין חייבים אינה מוצדקת, ומובילה בהכרח לתוצאה שאותה מבקש המחוקק למנוע בסעיף 56 לחוק החוזים - התעשרות שלא כדין או ללא הצדקה של חייב אחד על פני משנהו, רק משום שהאחרון שילם לנושה יותר מכפי חלקו בחוב.

הנתבעים טוענים כי עצם העובדה שהתובעים מבקשים לבסס את שיעור השתתפותם בסכומים ששולמו לבנק, על שוויון פורמאלי גרידא תמוהה, משום שאילו הסתמכו על שוויון מהותי, שהוא העיקרון שאומץ בפסיקה, היו הם צריכים לדרוש מהנתבעים השתתפות לפי שיעור חלקם של המפתחים בהון החברה - 74%.
בזה רואים הנתבעים כשל לוגי ועדות לכך שהתביעה כנגד הנתבעים מנותקת מההסכמות שבין הצדדים.
לכאורה יש בטענה זו ממש, אבל רק לכאורה. הסכם העקרונות כפי שכבר הובהר, אינו מסדיר את שלב הביניים של היעדר משקיע חיצוני; "הסידור" של הלוואה בנקאית כנגד ערבויות משלים את החסר בהסכם העקרונות, ובסיטואציה שנוצרה הסכימו היזמים לקחת על עצמם אחריות לחוב החברה, בשיעור גבוה משיעור החזקתם בהון. ואשר למפתחים - איש לא כפה עליהם להסכים לפתרון שנמצא.
אציין עוד כי מחומר הראיות עולה שהגיבוי להלוואה באמצעות ערבויות אישיות של כל השותפים להסכם העקרונות, התברר כמוצדק גם במבט לאחור. לא משום שמאמצי השיווק נכשלו, כמו בשל התנהלותם של הנתבעים שלא היו נגישים ולא שמרו על קשר רציף עם היזמים - מה שללא ספק הכביד או לא אפשר גיוס משקיעים חיצוניים - כפי שעולה מאסופת התכתובות בדואר האלקטרוני, אשר מצורפת לתצהירו של התובע 2.

המסקנה המתבקשת אפוא היא, שיש לקבל את התביעה כנגד הנתבעים.
17.     אשר לתביעה שכנגד שעילתה הוצאות שהוצאו על ידי הנתבעים, לכאורה עבור החברה במהלך שהותם בחו"ל. תביעה זו הועמדה על סכום של 100,000 ₪ לאחר שהנתבעים ניכו לדבריהם את הסכום של 125,000 ₪ שניתן להם מתוך כספי ההלוואה.
מהטעמים שלהלן, באתי למסקנה שתביעה זו דינה להידחות.

ראשית, אין כל תימוכין לכך שההוצאות האלה הוצאו עבור החברה - מהתכתובת בדואר אלקטרוני שצורפה על ידי התובע 2 לתצהירו עולה בין היתר שהתובעים שכנגד נצלו את שהייתם בארה"ב גם לעסקים אחרים שלהם (ראה למשל אי-מייל מה-6.6.2000). מכל מקום, עובדה היא שהחזר ההוצאות הללו לא נדרש על ידי התובעים שכנגד עד שהוגשה כנגדם התובענה בתיק זה. לפי ההסבר בסיכומיהם הדרישה עתה נסמכת על הדרישה של התובע 1 - אם הוא זכאי להשתתפות בשל ההוצאות שכיסה מכיסו כי אז גם הם זכאים להשתתפות כזו, ואותו דין צריך לחול ביחס אליהם. אלא שהתובע 1 אינו דורש השתתפות כלשהי מהמפתחים בהוצאות שמימן מכיסו.
שנית, גם אם מדובר בהוצאות שהוצאו במסגרת המאמצים לשווק את התוכנה - הן הוצאו לכאורה עבור החברה, אם כי ללא גיבוי כל שהוא בהחלטות של האורגנים שלה, ולא נטען שמישהו מבין היזמים הסכים להשתתף אישית בהוצאות הללו. איני רואה על סמך מה ניתן לחייב את מי מהם לשפות את התובעים שכנגד בגינן.

מאחר שהתביעה שכנגד דינה להידחות, ממילא יש להורות על מחיקת ההודעה לצד ג' שהתביעה שכנגד הצמיחה נגד הנתבע ב-ת.א. 151607/02. הוא הדין לגבי התביעה נגד הנתבע 3, אלכסנדר זניס, ב-ת.א. 211190/02. הנני מורה אפוא על מחיקתה ועל מחיקת ההודעה לצד ג'.
18.     סיכומו של דבר הוא, שהנני מחייבת את כל אחד מהנתבעים בתיקים שבכותרת, לשלם לתובעים 1/5 מהסכומים ששולמו לחשבון החברה לשם סילוק חובה לבנק, היינו 42,300 ₪, אך מהסכום המגיע מהנתבע ב-ת.א. 151607/02 ינוכה סכום של 20,000 ₪.
הסכומים האמורים ישולמו בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעות בכל תיק, ועד התשלום בפועל.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חובות בעל דירה

  2. חיוב בחוב הפסוק

  3. חוב אגרת תיעול

  4. אישור יתרת חוב

  5. חובות חברה מחוקה

  6. התיישנות חוב מים

  7. חוב שירותי תברואה

  8. מחילת חובות ספקים

  9. תביעת חוב מהעיזבון

  10. תביעת חוב על סחורה

  11. חוב בגין שירותי הובלה

  12. ניכוי חובות מסופקים

  13. תביעת חוב דמי ביגוד

  14. מועד להגשת הוכחת חוב

  15. חובות כספיים של הבעל

  16. הפסקת שירותי ריטיינר

  17. עורך דין חובות אבודים

  18. מועד בירור תביעת חוב

  19. איחור בהגשת תביעת חוב

  20. הגשת תביעת חוב באיחור

  21. תביעה לפרעון יתרת חוב

  22. פטור נשים משירות חובה

  23. תביעת חוב על ציוד טכני

  24. פדיון אגרות חוב ישנות

  25. תביעה לתשלום חוב קצוב

  26. עורכי דין להסדר חובות

  27. תביעת חוב בפירוק מרצון

  28. עורך דין לענייני חובות

  29. יתרות חוב בגין אספקת מים

  30. גביית חובות ע"י עורך דין

  31. גביית חוב למגן דוד אדום

  32. תביעות חוב של רשויות המס

  33. תביעה על חוב של חברה שקרסה

  34. חוב כספי בגין שירותי רט''ן

  35. הכרה בחוב אבוד והוצאות פחת

  36. הפרת חובה חקוקה חוזר מנכ"ל

  37. מכתב דרישה לתשלום חוב דוגמא

  38. האם מותר לקזז חוב בצ'ק פתוח

  39. חוב לחברת הניהול בדין קדימה

  40. חוב חברת אם לחברת בת בפירוק

  41. חוב של מיליון ש''ח על סחורה

  42. תביעה בבית משפט או תביעת חוב

  43. חוב אישי של מנהל חברה בפירוק

  44. תביעה אישית על יתרת חוב חברה

  45. ציון נקודות חובה על הודעת קנס

  46. תביעה בגין חוב עבור רכישת סחורה

  47. טעמים מיוחדים להגשת תביעת חוב

  48. התחייבות אישית לפרעון חוב חברה

  49. הגשת תביעת חוב באיחור של 5 שנים

  50. תביעה לחייב השתתפות בחובות חברה

  51. תביעה לפסק דין המצהיר על היקף החוב

  52. הוכחת חוב ללא תעודות משלוח חתומות

  53. מימוש חוב מובטח מול מימוש חוב "רגיל"

  54. איחור של מספר שבועות בהגשת תביעת חוב

  55. תביעה על חוב בבית משפט לענייני משפחה

  56. הודאה והדחה - מודה בקיום החוב טוענת להנחה

  57. בקשה להורות למנהל המיוחד לדון בתביעת חוב

  58. ערעור על החלטת בעל תפקיד לבדיקת תביעת חוב

  59. מצג כוזב בדבר יכולתה של החברה לפרוע חובותיה

  60. תביעה לתשלום יתרת חוב בגין שירותי עיצוב ומיתוג

  61. טרם נקיטת צעדים לגביית החוב יש לשלוח דרישה נוספת

  62. מבטחים עתרה לחיובו של המלון בתשלום חוב דמי גמולים

  63. טענה כי לא פעל לגביית החוב שנים רבות נבעה מרצונו לאפשר למשיב להתאושש

  64. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון