המחלוקת שבפנינו היא, מי מבין הצדדים, בנסיבות המתוארות לעיל, נושא בנטל הסיכון של תוצאת ביצוע עסקה שבה נעשה שימוש לרעה בכרטיס, ע"י מי שאינו מוסמך להשתמש בו. חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 אינו מסדיר את מערכת היחסים בין המנפיקה (שהיא חברת האשראי - התובעת) לבין הספק (בית העסק - הנתבעים), אלא הוא בא בעיקרו להסדיר את מערכת היחסים בין הלקוח למנפיקה. בין הוראותיו של החוק, מוסדר בסעיף 5, עניין האחריות לשימוש לרעה בכרטיס חיוב. "שימוש לרעה", משמעו בחוק - "שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום - גם טעינתו". נקבע בהמשכו של הסעיף, כי הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה על ידו, אלא בסייגים מאוד ספציפיים שנקבעו בתתי הסעיפים שלאחר מכן. להלן פסק דין בנושא שימוש בכרטיס אשראי גנוב: פסק דין תמצית העובדות 1. התובעת הינה תאגיד עזר בנקאי העוסק בניהול, תפעול וסליקת שוברים מסוג "ויזה" ומשמש כגורם מתפעל של חיובים וזיכויים בין הצדדים לעסקה המבקשים לערוך עסקאות באמצעות כרטיסי אשראי (להלן: "התובעת"). 2. הנתבעים, ניהלו בתקופה הרלוונטית לתביעה דנן, בית עסק - מכולת ונקודת פיס, בשם "מכולת חיים וקלייר" (להלן: "בית העסק"), וחתמו ביום 29.03.99 על "הסכם הצטרפות בית עסק" להשתתפות בתכנית כרטיס אשראי "ויזה" באמצעות התובעת (להלן: "ההסכם"). 3. במעמד החתימה על ההסכם, נמסר לנתבעים "מדריך תפעול לבתי עסק" ובו הוראות לביצוע עסקאות בכרטיסי אשראי. 4. ביום 18.06.01 בשעה 23:25, בוצעה בבית העסק, עסקה בסך 1,700 ₪ (להלן: "העסקה"), באמצעות כרטיס אשראי מספר 5020-2631-3713-4580 (להלן: "כרטיס האשראי"). 5. ביום למחרת ביצוע העסקה, ה- 19.06.01, תוך ביקורת פנימית שנעשתה אצל התובעת, התעורר חשדה של התובעת, כי בכרטיס מבוצעות עסקאות שלא ע"י בעל הכרטיס ובאשר לכשרותה של העסקה; משפנתה התובעת לבעל כרטיס האשראי, עו"ד שי כהן (להלן: "עו"ד כהן") הסתבר, כי אכן כרטיס האשראי לא בידיו - ומשכך בוצעה חסימה של הכרטיס, עוד באותו היום. 6. ביום 11.07.06, הגיש עו"ד כהן הצהרתו לתובעת, לפיה כרטיס האשראי נגנב, וכי לא הוא היה זה שביצע את העסקה, בבית העסק, בכרטיס האשראי שלו. בנוסף, דרש עו"ד כהן מהתובעת, לזכות את חשבון הבנק שלו, בגין כל עסקה שבוצעה בכרטיס האשראי, החל מהמועד שבו עשה עסקה אחרונה בכרטיסו (החל ביום 10.06.01 ואילך) ובתוכה העסקה שנעשתה בבית העסק, ביום 18.06.01, כאמור. 7. ביום 01.08.01, שלחה התובעת לנתבעים, בכתובתם בבית העסק (ברח' עמוס 18 בנשר), הודעת "חיוב חשבון בגין עסקה שבוצעה שלא על-פי ההסכם בכרטיס גנוב/מבוטל" (להלן: "הודעת ביטול העסקה"); עפ"י הודעה זו, התובעת נאלצת לחייב את חשבון הנתבעים בסכום העסקה מיום 18.06.01, מאחר ולטענתה, העסקה אינה עומדת בתנאי ההסכם וכללי התפעול - בכך שהנתבעים לא הציגו שובר מכירה. 8. ביום 02.08.01, כחודש וחצי לאחר ביצוע העסקה, זוכה חשבון הבנק של הנתבעים, בגין העסקה, בסך של 1,660 ₪, וזאת לאחר שהופחתה עמלת התובעת, בסך 40 ₪; לאחר הזיכוי האמור, חזרה התובעת וחייבה את חשבון הבנק של הנתבעים, בסכומי העסקה, בו זוכו קודם לביטול העסקה; אולם הבנק של הנתבעים לא כיבד את החיוב (מן הסיבה "אין כיסוי מספיק"). רקע דיוני 9. ביום 25.11.03, כשנה וחצי לאחר שליחת הודעת התובעת לנתבעים לביטול העסקה, פנה ב"כ התובעת לנתבעים, במכתב דרישה והתראה, לפיו התובעת דורשת החזר הסכום בו זוכה חשבון הנתבעים, בגין העסקה, שאחרת תנקוט בהליכים משפטיים כנגדם. 10. ביום 08.02.04, ומשלא נענתה לדרישתה, הגישה התובעת תביעה כנגד הנתבעים, בסך של 1,992 ₪, בסד"מ ושלחה אותה לכתובת מגוריהם של הנתבעים (ברח' עקיבא 7א' בנהריה); מאחר והנתבעים לא הגישו בר"ל, ניתן כנגדם פס"ד בהעדר, ע"י כבוד הרשם קורן; הנתבעים הגישו בקשה לביטול פסה"ד; פסה"ד בוטל בהסכמת התובעת ונקבע ע"י כבוד הרשמת עפרון, כי תצהיר הנתבע ישמש ככתב הגנה. 11. יאמר, כי לאורך כל ניהול ההליך, לא יוצגו הנתבעים ע"י עו"ד ולא ע"י כל גורם אחר, בשל חיסרון כיס, לטענתם; על-פי ההלכה, עובדה זו אינה מקנה לנתבעים יתרון וזכות יתר על התובעת, ששכרה לה עו"ד. בע"א 518/78 והבה נ' והבה, פ"ד לג(3) 134, נקבעה ההלכה ולפיה כאמור, בעל דין המנהל עניינו בעצמו, לא יכול לזכות בזכות יתר לעומת בעל דין השוכר לו עורך דין. כמו כן, בעל דין שאינו מיוצג לא יכול לפרוץ את גדרות סדרי הדין המחייבים אותו (ראה לעניין זה ע"א 573/78 דניאל פרידמן נ' רות סגלוביץ, פ"ד לד(1) 169, 176; וע"א 759/76 פז נ' נוימן, פ"ד לא(2) 169, 179); למרות הגישה הליברלית בקיום הוראות סדר הדין האזרחי, אין בכך כדי להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות כאוות נפשו רוצה - מקיימם, אינו רוצה - אינו מקיימם; "אמנם אין הפרוצדורה מיטת סדום, אבל גם איננה מזרון סתם שאדם מקפלו וזורקו ממקום למקום" (ע"א 573/78 הנ"ל). קיום ניהול תקין בהתאם לכללי הפרוצדורה, עומד בבסיס ההליכים המשפטיים המתנהלים בבית המשפט, גם במקרה בו בעל דין איננו מיוצג, כמו במקרה שבפניי, מצד שני, הגם שבית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הצד שאינו מיוצג, עליו לנהוג במידת הזהירות והחסד, כדי שזכויותיו לא יקופחו ולא ייצא, תחת ידי בית המשפט, פסק דין לא נכון ולא פחות חשוב מכך - לא צודק. לאור עקרונות אלו, ותוך ניסיון לשמור על האיזון הנכון, בחנתי את טיעוני הצדדים ואת הראיות שהובאו בפניי והגעתי למסקנה, כי יהיה זה נכון וצודק בנסיבות העניין, לדחות את התביעה, מהנימוקים המפורטים להלן. טענות הצדדים 12. לתובעת, שלוש טענות מרכזיות כנגד הנתבעים, בדבר הפרתו היסודית של ההסכם: * הנתבעים לא המציאו לידי התובעת את שובר העסקה חרף דרישותיה. * הנתבעים לא ביצעו השוואת חתימה בין כרטיס האשראי לשובר העסקה. * הנתבעים ביצעו עסקה מעל לסכום שאושר להם לבצע וזאת ללא קבלת אישור התובעת. הנתבעים התחייבו בסעיף ה'2 להסכם, כי ישמרו אצלם את העתק השובר החתום, במשך תקופה של 24 חודשים ממועד ביצוע העסקה, והתחייבו להמציאו לתובעת, תוך 7 ימים ממועד קבלת דרישה - אחרת, הסכימו, כי יחויבו בסכום השובר. דרישת התובעת להמצאת השובר, הינה לצורך השוואת החתימה שעל גבי השובר, שכן ללא המצאתו, לא יכולה התובעת לבדוק את נכונות הצהרת בעל הכרטיס אשראי; לו היו הנתבעים ממציאים במועד את שובר העסקה, יכולה הייתה התובעת להשוות את החתימה שעל גבי השובר לחתימת בעל הכרטיס, כפי שעשתה בכל בתי העסק האחרים בהם בוצעו עסקאות בכרטיס האשראי הגנוב. התובעת פנתה בכתב לנתבעים ודרשה את המצאת השובר, אולם הנתבעים לא טרחו להמציא את השובר לידי התובעת, למרות שמסתבר כי במשך כל אותה תקופה, היה שובר העסקה מצוי בידיהם. בנסיבות העניין, מדובר בהפרה יסודית של ההסכם. הנתבעים התחייבו בסעיף 2ג' להסכם, כי יחתימו את המחזיק בכרטיס על השובר (במקום המיועד לכך), יבדקו את התאמת החתימה של המחזיק בכרטיס לדוגמת החתימה אשר בכרטיס וכל זאת בהתאם להוראות המפורטות בהוראות התפעול. בנוסף, הנתבעים התחייבו בסעיף 7ג' להסכם, כי אם יתברר שהחתימה שעל פני השובר אינה מתאימה לחתימה שעל גבי כרטיס האשראי - הם יחזירו לתובעת את הסכום שהתובעת שילמה להם; וכפי שניתן לראות, בעין בלתי מקצועית ובלתי מזוינת, החתימה המופיעה על גבי השובר אינה זהה, לחתימה של בעל כרטיס האשראי. מאחר ומדובר בעסקה שבוצעה בכרטיס אשראי, בסכום גבוה במיוחד לסוג העסק שניהלו הנתבעים (1,700 ₪ לעסקה בחנות מכולת בשעה 23:30), הרי שהיה על הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות פשוטים לבדיקת בעל הכרטיס, שכן הם נמצאים בעמדה הטובה ביותר לזהות את הקונה שנמצא בפניהם ולוודא שהכרטיס שייך לו, וזאת ע"י בדיקה פשוטה של השוואת חתימת הקונה העומד בפניהם לחתימה המופיעה בגב הכרטיס - ומשלא עשו זאת - הרי שהם התרשלו ונטלו סיכון, ועל כן הם אחראים להתרחשות הנזק. אין לקבל את טענת הנתבעים, כי הם זוכרים שבדקו את תעודת הזהות של בעל הכרטיס, היות ואם היו עושים כן, יכלו לראות עפ"י התמונה בתעודת הזהות, כי מדובר בהתחזות. סכום כל העסקאות שבוצעו בכרטיסי אשראי בבית העסק, במהלך כל שלושת החודשים שקדמו לעסקה, היה נמוך מסכום העסקה (בכל חודש מרץ - 450 ₪, בכל חודש מאי - 63 ₪, בכל חודש יוני - 1,775 ₪ כולל את העסקה); לפיכך, מאחר ומדובר בעסקה חריגה, הרי שהייתה מוטלת על הנתבעים חובת זהירות גבוהה יותר, אולם הם כשלו בביצוע הבדיקות הנדרשות. הנתבעים התחייבו בסעיף 3 להסכם, כי הסכום הכולל של כל העסקאות שהם יבצעו בעת אחת עם מחזיק כרטיס אשראי, ללא קבלת אישור מוקדם מהתובעת, לא יעלה על סכום בשקלים חדשים השווה ל - 125$ ארה"ב. סכום העסקה היה גבוה בהרבה מהסכום שאושר לנתבעים לביצוע עסקה והם לא קיבלו אישור מהתובעת לביצוע העסקה, לפיכך הפרו גם התחייבותם זאת. 13. לטענת הנתבעים ההסכם לא הופר על-ידם, באשר הם נקטו בכל אמצעי הזהירות ופעלו בתום לב בקיום הוראות ההסכם, בהתאם להסברים שקיבלו מנציגת התובעת; בדקו תעודת זהות של הלקוח שאת פרטיו השוו עם הפרטים שעל גבי כרטיס האשראי; השוו חתימות ומצאו כי הן דומות; העבירו את כרטיס האשראי במכשיר המגנטי, לקבלת אישור עסקה ואף קיבלו אישור טלפוני מהתובעת לביצוע העסקה, ובעקבות אישור זה, בוצעה העסקה - והוצא שובר העסקה. התובעת מעולם לא הודיעה לנתבעים על ביטול העסקה ולא הפנתה לנתבעים כל דרישה בקשר לשובר העסקה ולמעשה, עד שקיבלו הנתבעים הודעה מביהמ"ש בדבר הגשת תביעה כנגדם (כעבור 3-4 שנים מביצוע העסקה), לא ידעו כי לתובעת דרישה כזו או אחרת כלפיהם ולא ידעו על חשיבות ונחיצות השובר של העסקה הספציפית בשביל התובעת; לאחר שנפתחה התובענה כנגדם, הנתבעים עשו מאמצים, ובעזרת רואה החשבון שלהם, מצאו את אותו השובר המבוקש והעמידו אותו לבחינת ביהמ"ש, לפי רצון התובעת. הנתבעים לא ידעו ולא יכלו לדעת, כי לתובעת עומדת דרישה כלשהי כלפיהם, שכן כעבור חודש וחצי מביצוע העסקה, זיכתה התובעת את חשבון הנתבעים בבנק, בסכום העסקה בניכוי עמלה, וצירפה לנתבעים מילות עידוד להמשך עסקאות עימם; מקום שהעסקה לא הייתה כשרה והנתבעים לא פעלו כראוי, לטענת התובעת, הרי שהיה לתובעת מספיק זמן לבטלה או ליצור עם הנתבעים קשר טלפוני, כפי שעשתה עם בעל כרטיס האשראי, מייד לאחר העסקה, ובכך היו נמנעים מהנתבעים ומהתובעת, הוצאות משפטיות מיותרות וסחבת של 3 - 4 שנים. התנהלותה של התובעת, שהינה חברת אשראי גדולה ונכבדה, כלפי הנתבעים, פגומה ונגועה בחוסר תום לב, בשני מקרים; האחד, התובעת בחרה לתבוע דווקא את הנתבעים, אשר פעלו כאמור, בתום לב בקיום הוראות ההסכם ועל-פי הדרכה שקיבלו מאת נציגת התובעת, אך בחרה שלא לתבוע בעלי עסקים גדולים אחרים, אשר גם הם ביצעו עסקאות בסדר גודל דומה לעסקה שהנתבעים ביצעו, בכרטיס האשראי הגנוב, ויש בכך כדי להצביע על חוסר תום לב מצד התובעת, שהינו בבחינת איפה ואיפה. השני, רק בשלב מאוחר של ההליך המשפטי, העלתה התובעת טענה של "חריגה מגובה האשראי" כנגד הנתבעים, בזמן שבתחילה ביססה תביעתה על "העדר שובר המכירה". שני מקרים מצערים אלה, אינם ברורים לנתבעים, ובייחוד כאשר הם באים מפיה של חברה חזקה וגדולה, כגון התובעת, אל מול בית עסק קטן שנסגר מזה כבר. דיון 14. כללי המחלוקת שבפנינו היא, מי מבין הצדדים, בנסיבות המתוארות לעיל, נושא בנטל הסיכון של תוצאת ביצוע עסקה שבה נעשה שימוש לרעה בכרטיס, ע"י מי שאינו מוסמך להשתמש בו. חוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק"), אינו מסדיר את מערכת היחסים בין המנפיקה (שהיא חברת האשראי - התובעת) לבין הספק (בית העסק - הנתבעים), אלא הוא בא בעיקרו להסדיר את מערכת היחסים בין הלקוח למנפיקה. בין הוראותיו של החוק, מוסדר בסעיף 5, עניין האחריות לשימוש לרעה בכרטיס חיוב. "שימוש לרעה", משמעו בחוק - "שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף, ובכרטיס תשלום - גם טעינתו". נקבע בהמשכו של הסעיף, כי הלקוח לא יהיה אחראי בשום מקרה לשימוש לרעה שנעשה אחרי שנמסרה הודעה על ידו, אלא בסייגים מאוד ספציפיים שנקבעו בתתי הסעיפים שלאחר מכן. לעומת זאת, מערכת היחסים בין המנפיק לספק, נקבעת בעיקר בחוזה שנכרת בין הצדדים. ואכן, במקרה זה שבפניי, נחתם בין הצדדים הסכם ביום 29.03.99, אליו צורף "מדריך תפעול לבתי עסק"; הן בהסכם והן במדריך פורטו התחייבויות הנתבעים בעת המכירה ללקוחותיהם. אין ספק, כי על הנתבעים למלא התחייבויותיהם בתום לב - דבר זה מן המפורסמות, והוא אינו טעון הוכחה. חלוקת האחריות בין בית העסק לבין המנפיקה, נידונה בשורה ארוכה של פסקי דין ואף בספרות המשפטית. המלומדים ברק וע. פרידמן, בספרם "כרטיסי חיוב", עמדו על שאלת זו והביעו דעתם כי: "במקרה שבו נערכת עסקה בבית העסק ולספק ישנה אפשרות לוודא שהכרטיס שייך לאדם שמציג אותו, ע"י בדיקת השם בתעודת הזהות שלו ועל גבי הכרטיס וכן ע"י השוואת חתימתו של האדם העומד לפניו לחתימה המופיעה בגב הכרטיס , ניתן לומר שאם הספק לא פעל כנדרש הוא אחראי להתרחשות הנזק, הגם שקיבל אישור מטעם חברת האשראי לביצוע העסקה. עם זאת כאשר הספק פעל בהתאם להנחיות שהכתיבה או הנהיגה חברת האשראי, ובדק את הזהות בין החתימה על שובר האשראי לחתימה המופיעה בגב הכרטיס, מן הראוי שחברת האשראי תהיה מנועה מלגלגל את האחריות על הספק בקרות שימוש לרעה." (הדגשות בקו הן שלי - י.ש.) ראה בעניין זה גם ע"א (באר שבע) 51/91 ארגון מושבי הנגב נגד דקל , תק-מח 92 (2) 704. בית עסק המבצע עסקה, יש בידו כלים ויתרון, בהשוואה למנפיקה, למנוע זיוף ושימוש בכרטיסי אשראי גנובים; אך כל מקרה צריך להיבחן ולהיבדק לגופו ולנסיבותיו; כאשר כאמור, בית עסק שאינו מקפיד על כל הוראות הבדיקה, נוטל על עצמו סיכון וככל שהעסקה גדולה יותר, כך רמת הבדיקה המתחייבת וההקפדה על הוראות ההסכם הינם דווקניים ואין לסטות מהם, ומי שסוטה מהם נוטל על עצמו בלאו הכי את הסיכון; ואילו במקרה בו בית העסק מקיים את כל תנאי ההסכם, יחול מלוא הסיכון על המנפיקה. גם על המנפיקה חלה חובת תום הלב בקיום ההסכם עם הלקוח ובכלל זה, כאשר היא באה לבדוק, בעת שימוש לרעה, האם הלקוח מילא אחר כל תג ותו בחוזה ההצטרפות, בקשר לנהלים שעליו לנקוט, בעת שמבוצעת אצלו עסקה. גם אם חוזה ההצטרפות אינו חוזה אחיד וגם אם אין בו תנאים מקפחים, הוא מסוג החוזים שקשה להניח בכנות, כי בעל העסק, שאינו יודע לפעמים לקרוא היטב, בוחן כל סעיף ומבין משמעותו ואין להניח, כי כל בעלי העסקים, קטנים כגדולים (למשל קניות המבוצעות באמצעות כרטיס אשראי ברשתות המזון הגדולות) מקיימים ככתבן וכלשונן הוראות אלו. מאידך, בעל עסק שחותם על חוזה ההצטרפות, צריך לשאת בתוצאות חתימתו (וכך גם אני קבעתי בפסקי דין שניתנו על ידי), אך כל מקרה ונסיבותיו ובבוא ביהמ"ש לבחון האם דרישות המנפיקה לביצוע אותן ההוראות נעשית בתום לב , עליו לשים לנגד עיניו את חוסר השוויון שבין הצדדים ואת נסיבות חתימת החוזה ולבחון, האם המנפיקה בודקת את מעשיו ופעולותיו של בעל העסק בתום לב ובדרך מקובלת. 15. נטל ההוכחה על התובעת לעמוד בנטל להוכיח, כי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם בהסכם. ככלל, נטל השכנוע מוטל על התובע עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". ולכן על התובע הנטל להוכיח את עילת התביעה, והוא הנושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע באשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את ביהמ"ש בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת על מנת לצאת ידי חובתו. (ראה בספרו של יעקב קדמי "על הראיות" חלק שלישי בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם.) עוד ראוי להזכיר, בעניין זה, את סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיו ערכה של עדות ומהימנותם של עדים הם עניין של ביהמ"ש להחליט בו עפ"י התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט. להוכחת טענותיה, הביאה התובעת שני עדים, האחד - עו"ד כהן, בעל כרטיס האשראי, והשני - מר אילן כליפה (להלן: "כליפה"), המכהן בתפקיד ראש מדור מחלקת גביה אצל התובעת. מנגד, העידו בפני הנתבעים עצמם, מר וגברת סבג, באשר גרסתם באה להפריך טענות התובעת. ההכרעה במחלוקת שבפני תיעשה על בסיס העקרונות האמורים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו, וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם, הכול כפי שיפורט בהמשך. 16. המצאת שובר העסקה על-פי סעיף ה'2 להסכם, התחייבו הנתבעים, כי ישמרו אצלם העתק של השובר החתום, במשך תקופה של 24 חודשים, ממועד ביצוע העסקה, והתחייבו להמציאו לתובעת, תוך 7 ימים ממועד קבלת דרישה, שאחרת, יחויבו בסכום השובר. לטענת התובעת, אי הצגת השובר, על-פי דרישתה, מהווה הפרה יסודית של ההסכם. להוכחת טענת התובעת, כי פנתה לנתבעים, בהתאם להוראת ההסכם האמורה, בדרישה להמציא לה העתק מהשובר, מצרפת התובעת לתצהיר עדות ראשית של העד כליפה מטעמה, את מכתב ביטול העסקה מיום 01.08.01. הנתבעים כופרים כי מכתב זה הגיע אליהם, ואכן לא הוכח כי מכתב הביטול נשלח והגיע לנתבעים, לא באמצעות אישור לשליחת "דואר רשום" או ביצוע "מסירה אישית" וכדומה, ובשל חשיבותו ותוכנו של אותו מכתב, הבא להודיע לנתבעים, כי חשבונם יחויב בסכום העסקה, כיוון שלא המציאו לתובעת שובר המכירה, היה זה מחובתה של הנתבעת לוודא שאכן מכתב זה מגיע לידי הנתבעים והמידע שהוא נושא בו ידוע להם, בטרם ניגשה לבנק וניסתה לחייב את חשבון הנתבעים. אך גם אם היה מוכח בפניי, כי מכתב ביטול העסקה נשלח והגיע לידי הנתבעים, הרי שמעבר להודעה הכתובה במכתב, המביעה עמדה קטגורית שכאילו אין בלתה, תוך שהיא חורצת דין לפיו אין כל ישועה לנתבעים (לאור העובדה שהנתבעים לא המציאו את השובר) ועליהם לשאת בחוב הכתוב בה, אין בה להוכיח ולהראות, שהתובעת פנתה בדרישות לקבלת העתק השובר מן הנתבעים. התובעת כאמור לא הציגה כל מכתב דרישה שנשלח לנתבעים ובהקשר זה, כבר בדיון בבקשה לביטול פס"ד בהעדר הגנה, מיום 15.11.04, שאלה כבוד הרשמת עפרון את ב"כ התובעים, היכן המכתב שבו התובעת הודיעה לנתבעים, כי בעל כרטיס האשראי ביקש לבטל את העסקה, והמורה לנתבעים להמציא את שובר המכירה? תשובת ב"כ התובעת הייתה כי: "העתק ממכתב זה לא מצורף לכתב התביעה ולא מצוי בתיק. זוהי דרישה שנשלחת באופן אוטומטי על ידי המשיבה (התובעת - י.ש.)" מכאן, שלתובעת אין ראייה להוכיח, כי הגישה דרישות לנתבעים להמצאת השובר, וכל שיש באמתחתה, הינה גרסתה, ולפיה עשתה כן, הנתמכת בעדותו של העד מטעמה, מר כליפה. גרסתם של הנתבעים שונה בעניין זה ולפיה מעולם לא קיבלו דרישה, כאמור, להמצאת השובר ולמעלה מכך, גם מכתב הביטול, על-פי גרסתם, לא הגיע לידיהם מעולם; וכי רק עם הגשת התביעה התברר לנתבעים חשיבות השובר לתובעת. הנתבעים העידו, כי באותה תקופה, עברו דירה למקום מגורים חדש ולא יידעו בכך את התובעת, היות וסגרו את בית העסק וסברו שבכך תם הקשר בינם לבין התובעת. אין לי כל סיבה, שלא לקבל את עדות וגרסת הנתבעים, שנמצאו כעדים אמינים, ישרים ותמי לב והחשוב מכל, אילו היו מקבלים פנייה שכזו של התובעת, לא הייתה להם כל סיבה או מניע הגיוני או ענייני, שלא להציג את השובר, שהרי זה היה בידם והוצג בסופו של דבר וכל בדיקה שביקשה התובעת לבצע, באמצעות שובר זה, לא הייתה כל מניעה לבצעו מייד כשהומצא השובר, וחלוף הזמן לא נגרם לתובעת נזק ראייתי או אחר בעניין איחור שכזה, אפילו היה איחור. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. הנתבעים העידו בפניי ועדותם כאמור, הייתה אמינה עליי, התרשמתי מהם כי הם אנשים ישרים, והגם שלא היו מיוצגים בתיק זה בפניי, הצליחו להפריך טענות התובעת, כפי שיובהר בהמשך, בשל מהימנותם ובשל העובדה שעדותם התיישבה היטב עם העובדות והנסיבות סביב מקרה זה. באשר לסוגיית השובר, העידו הנתבעים, כי לא קיבלו מהתובעת כל דרישה להמציא להם את השובר וכי גם מכתב הביטול לא הגיע לידיהם, בפרוטוקול מיום 01.03.05 בעמ' 3: "ש: מדוע לא ענית למכתבים שהתובעת שלחה לך? ת: ברגע שנודע לי המשפט, רק לאחר הוצל"פ ובא אליי שליח. ש: המכתב ששלחה התובעת ב-01.08.01, לא הגיע אליך? ת: עברנו דירה, כנראה ששלחו מכתב לעסק, מעולם לא קיבלתי" ש: האם הודעת לויזה ששינית את הכתובת? ת: סגרתי את העסק, וזהו, אף אחד לא ביקש ממני להודיע שעברתי כתובת. ש: מעולם לא קיבלת את הדרישה של התובעת? ת: אני לא יודע. אולי, אני לא יודע. ש: אתה יכול להראות לנו את המסמכים שיש לך בתיק בקשר לעניין זה? ת: זה המכתב היחיד שקיבלתי, שמצאתי אותו אצל הרו"ח, ביחד עם השובר. מאז עברנו דירה. הנתבעים העידו כאמור, כי עברו דירה לאחר שסגרו את העסק ומכאן יתכן וזאת הסיבה שמכתב הביטול לא הגיע לידיהם (שכן הוא נשלח לכתובת של בית העסק); מכל מקום, כאמור, אין זה מחובתם של הנתבעים להוכיח, כי לא קיבלו לידיהם את מכתב הביטול, אלא שנטל זה מוטל על כתפיה של התובעת, וזו לא הצליחה להרימו. גם הנסיבות האופפות את המקרה, מתיישבות יותר עם המסקנה, כי הנתבעים לא קיבלו כל דרישה להמצאת השובר ולא את מכתב הביטול, עליו מנסה התובעת להסתמך בטענותיה; כך למשל, המכתב שהגיע לידי רואה החשבון של הנתבעים, שהוגש ע"י הנתבעים וסומן בתיק כמוצג נ/2, הנושא תאריך 07.08.01, כלומר אחרי שלכאורה יצא מכתב הביטול לנתבעים (מה שהתובעת לא הצליחה להוכיח), מהווה חשבונית זיכוי לנתבעים ונושא עימו מילות עידוד להמשך ביצוע עסקאות; עובדה זו אינה מתיישבת בעליל, עם טענת התובעת על הודעת הנתבעים, בדבר ביטול העסקה. לאורך כל ההליך המשפטי, וכך גם הסתמן בסיכומי התובעת, נוצרה ערבוביה בתאריכים של האירועים שהתרחשו לאחר ביצוע העסקה, מהיום שבו נודע לתובעת על הגניבה (19.06.01), דרך התאריך שבו הוגש התצהיר של בעל הכרטיס לתובעת (רק ביום 11.07.01), דרך הודעת ביטול העסקה לנתבעים והודעה על חיובם בגין הביטול (ביום 01.08.01) וכלה בחשבונית זיכוי הנתבעים (מיום 07.08.01 - אחרי שנשלחה להם לכאורה הודעת הביטול והחיוב); בכל אלה אין כדי להוסיף לבהירות העובדות ולניסיונה של התובעת להוכיח טענותיה. על-פי עדותו של עד התביעה מר כליפה, במקרים של ביטול עסקה, מתבצעות שורה של פעולות אוטומטיות ע"י התובעת וביניהן, קודם כל זיכוי חשבון בעל העסק, ורק לאחר מכן בדיקת השובר וטענת הלקוח שהצהיר כי נגנב לו הכרטיס, ואם מסתבר שהצהרתו נכונה וכי בעל העסק לא פעל בהתאם להוראות ההסכם, אז מבצעים חיוב של חשבון בעל העסק. לאור הסברים אלו, ניתן אולי להבין מדוע נשלחה לכאורה קודם הודעת התובעת לנתבעים על ביטול העסקה (טענה שלא הוכחה) ורק לאחר מכן זוכה החשבון של הנתבעים, ומייד אחר כך חויב (במקרה זה ללא הצלחה, כאמור, מסירוב הבנק לחיוב ממניעים שאינם קשורים לתיק זה), שכן לדברי מר כליפה, שלא נסתרו, והמתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר, התובעת מחויבת קודם לכל לזכות את חשבון בית העסק בגין העסקה שבוצעה. מה שעדיין נותר לא ברור, הוא, מדוע התובעת בחרה להגיש את התביעה דנא כנגד הנתבעים, רק ביום 25.11.03, כשנה וחצי לאחר שליחת הודעת התובעת לנתבעים לביטול העסקה - אשר, כאמור, לא הגיעה לידיהם; אם סברת התובעת היא, כי הנתבעים מתחמקים מחבות כלפיהם, מדוע חיכתה תקופה כל-כך ארוכה, זמן שבו פרטי המקרה, באופן טבעי, נשכחים ומטשטשים, והרבה מעבר לזמן אותו ציינה בהסכם כזמן שבו על בית העסק לשמור העתק מהשובר (24 חודשים ולא מעבר לכך)? בשיהוי זה בהגשת התביעה, יש כדי להחליש את תביעתה של התובעת, ואילו בהצלחת הנתבעים, על אף חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העסקה, למצוא אצל רואה החשבון שלהם את השובר כשהוא חתום, יש בה כדי להכשיל כל טיעון של התובעת, באשר לכל טענה שלה, במישרין או במשתמע, כי הנתבעים פעלו בניגוד להוראות ההסכם תוך אי-הקפדה על הכלל הבסיסי שבו, לפיו בכל עסקה יש להוציא שובר מכירה ולהחתים את המחזיק בו, את מבצע העסקה. וכפי שנראה בהמשך, בשובר זה גם טמון הפוטנציאל להראות, כי הנתבעים פעלו עפ"י הוראות ההסכם. לאור האמור, משכשלה התובעת להוכיח, כי הפנתה דרישה לנתבעים להמצאת השובר, וכי מכתב הביטול מיום 01.08.06 הגיע לידיהם ולידיעתם של הנתבעים, אני קובע שכיום, עם מציאת השובר ע"י הנתבעים, כעבור כארבע שנים מביצוע העסקה, כשהוא חתום, יש בו כדי לרפא כל פגם חלף הזמן שעבר, אם היה פגם או איחור ומשכך, הוא יעמוד בפניי לבחינה, כאילו נבחן קרוב לביצוע העסקה, ע"י התובעת, ובהתאם תוכרע התביעה. ברי כעת, כי אין לקבל את טענת התובעת בנוגע להפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעים, היות משנדרשו הנתבעים להציג את השובר - עשו כן, ויש לזכור בהקשר זה, כי התובעת היא זו שנקטה באמצעי של הגשת תביעה ולא הנתבעים. 17. ההתחייבות בהסכם משנמצא השובר, מעלה התובעת טענה ולפיה, ניתן לראות, כי החתימה המופיעה על גבי השובר אינה זהה לחתימה של בעל כרטיס האשראי - עו"ד כהן וזאת, מאחר וניתן לראות בעין בלתי מקצועית ובלתי מזוינת את ההבדל בין שתיהן. כמו כן, אין לקבל את טענת הנתבעים, כי הם בדקו את תעודת הזהות של בעל הכרטיס, היות ואם היו עושים כן, יכלו לראות עפ"י התמונה בתעודת הזהות, כי מדובר בהתחזות. טענות אלו נטענו ע"י התובעת מבלי שהוכחו. עו"ד כהן, העד מטעם התובעת, העיד כי כרטיס האשראי נגנב לו ביחד עם תעודת הזהות וכל הארנק שלו על תכולתו (פרוטוקול מיום 08.12.05 בעמ' 10). מכאן אנו למדים, כי בידי אותו מתחזה, שניגש לבית העסק של הנתבעים, עם כרטיס האשראי הגנוב, הייתה לכאורה גם תעודת זהות ומשכך, מתקבלת גרסת הנתבעים שלא נסתרה, לפיה הוצגה בפניהם תעודת הזהות ביחד עם כרטיס האשראי, בעת ביצוע העסקה. בעניין זה, שאלתו של הנתבע, מר סבג, שהופנתה לעד מטעם התובעת, מר כליפה, בעת חקירה נגדית, מספרת לנו מה היה שם באמת (פרוטוקול מיום 08.12.05 בעמ' 12: "ש: (השואל הוא הנתבע - מר סבג - היות ולא היה מיוצג - י.ש.) אמרת שבעל העסק, הוא חשף אתכם לנזקים, זו הסיבה שתבעת אותנו, אנו עשינו את הבדיקה והראנו כי החתימה דומה, לנו את כלי לוודא שזה אותו בן אדם, היה שם ת.ז. היה הכל, כנראה הבן אדם היה מקצועי, לא הראה מתח, לא כלום, היה לנו הרבה לקוחות, זה היה מאוחר, הסתכלנו הרמנו טלפון, עשינו כל מה שסוכנת הויזה לימדה אותנו, אז למה אתה תובע אותנו ולא את שאר העסקים וכל התביעה התעסקה על אישור הקנייה שלא הגיע אלינו, רק אחרי המשפט נודע לנו שהכול היה בגין השובר. אחרי שקיבלת את השובר, ופעלנו בתום לב, למה החלטתם כן לתבוע אותנו?" אכן, הנתבעים פעלו בתום לב ועמדו בדרישות ההסכם, נהגו בזהירות הראויה בנסיבות בעניין ועשו כל שיכלו כדי לבדוק שהעסקה כשרה. בית העסק של הנתבעים, כאמור, היה מכולת ונקודת פיס, שעבד עד לשעות הקטנות של הלילה (01:00-02:00); העסקה בוצעה בשעה 23:30, כשהיו בחנות הרבה קליינטים; בחנות נעשו עוד הרבה עסקאות אחרות בסכומים גבוהים; עסקאות בפיס בסכומים גבוהים, אינן נדירות; כאשר ביקש מחזיק הכרטיס לבצע עסקה באשראי, פנו הנתבעים לבצע בדיקה, כפי שהסבירה להם נציגת התובעת; בדקו את השם על תעודת הזהות והשוו עם הכרטיס. בדקו והשוו חתימות ומצאו שהן דומות. העבירו את הכרטיס בפס המגנטי של המכשיר האלקטרוני אצל התובעת ואף טלפנו לתובעת וקיבלו אישור לביצוע העסקה. ההסכם אינו מעמיד דרישה בלתי סבירה, לעומת טענת התובעת כאן, כי על הנתבעים היה להבחין עפ"י התמונה שבתעודת הזהות, כי המדובר הוא במתחזה. כל שדורש ההסכם, הוא, בחינה והשוואה של השם של מחזיק התעודה והכרטיס. במקרה שלנו, העיד עו"ד כהן כאמור, כי הכרטיס נגנב לו ביחד עם תעודת הזהות ומשכך, ניתן לקבוע ולומר, כי די בכך שהנתבעים בדקו תעודה זו שהוצגה בפניהם, כדי לעמוד בדרישות ההסכם ולמותר לציין, כי אין כל ודאות שאין דמיון בין המתחזה לבין עו"ד כהן וכך גם לא ידוע אם לא הוחלפה התמונה בתעודת הזהות. באשר להשוואה בין החתימות, הרי שגם כאן מעמידה התובעת בפני הנתבעים, דרישה בלתי סבירה, לפיה עליהם לנהוג כגרפולוגים המסוגלים להבחין בין חתימה כזו לאחרת. השוואת חתימות היא עניין שבמומחיות. יש מצבים, שניתן אף לעשות שימוש בשכל הישר ובניסיון החיים, לצורך קביעת מהימנות או אמיתות חתימה כלשהי. יחד עם זאת, יש לעשות הבחנה בין מקרים אלה, לבין מקרה בו ההשוואה המתבקשת ממפעיל בית העסק, היא תנאי-בלעדיו-אין לכשרותה של העסקה, עד כדי כך שבהעדר השוואה רשאית המנפיקה להתנער ממנה. הוראה זו ודרישת ההשוואה המופנית כלפי מפעיל בית העסק - איננה סבירה - וראוי לשנותה (בעניין זה ראה פסק דינה של כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי בת"א 155839/02 רפי ארמה נ' לאומי קארד בע"מ, תק-של 2005(1), 2104). חיובו של בית עסק לערוך השוואת חתימות כתנאי לכשירותה של עסקה הנעשית באמצעות כרטיס אשראי - אינו מוצדק במציאות הכלכלית של ימינו. יתכן שישנם אמצעים חדשניים אחרים, שמוטב לה לתובעת לנקוט בהם (כמו למשל הוספת תצלום בעל הכרטיס על הכרטיס עצמו וכדומה), כדי להגן על עצמה מפני התופעה של שימוש לרעה בכרטיסי אשראי. אין זה מתקבל על הדעת, כי בעל העסק הבודק ת.ז. ודוגמת חתימה והתובעת מצידה נותנת אישור לביצוע העסקה, ולאחר מכן תטען, כי בעלי בית העסק אינם רשאים לסמוך על אישור זה. לפיכך, משניתן אישור לעסקה ולא הוכח, כי הנתבעים הפרו בריש גלי את תנאי ההסכם, לא היה מקום לביטולה של העסקה ואין מקום כיום לחייבם בגין העסקה. בעניין זה של האישור לעסקה, טוענת התובעת טענות שונות, לפיהן לא היו רשאים הנתבעים לסמוך על אישור שקיבלו מאת התובעת לביצוע העסקה; כאמור, לא אחת נשמעת הטענה בבתי המשפט, כי בעלי עסקים טועים לחשוב, כי אישור שכזה הינו אישור לכשרות העסקה ולא היא. זה רק אחד התנאים לאישורה וכאמור בענייננו, אינני נדרש לטענה זו ולו רק בשל העובדה, כי לא זאת הייתה הסיבה שבגללה החליטה התובעת להגיש את התביעה כנגד הנתבעים, אלא בשל אי-המצאת השובר, וכיום מנסה היא להיתלות על טענה שלא הייתה הסיבה האמיתית והמקורית. בנקודה זאת, יפים דבריה של כבוד השופטת ד"ר אבניאלי בפסה"ד הנ"ל, באשר לכך, שראוי לחברות האשראי לשקול נקיטת אמצעי בטיחות אחרים להבטחת זיהויו של הלקוח: "ראוי, אולי, כי הנתבעת (חברת כרטיסי אשראי - י.ש.) תשקול נקיטת אמצעי בטיחות אחרים להבטחת זיהויו של הלקוח, כגון, התקנת מצלמת וידאו בבתי עסק, שבהם נעשות עסקאות בסכומים נכבדים, כדוגמת העסקה הנוכחית; ראוי, אולי, שהנתבעת תדרוש זיהויו של הלקוח באמצעות חתימה אלקטרונית, שתיבדק "און-ליין" במשרדי הנתבעת; יתכן שניתן להתקין בכרטיס אשראי שבב אלקטרוני, שבו יאגרו פרטים אישיים מסוימים הידועים רק ללקוח, אשר הלקוח יתבקש למוסרם לבעל בית העסק, שיקליד אותם ויעבירם להשוואה "און-ליין" עם המידע האגור במשרדי הנתבעת; אולי מן הראוי לחייב את מקבלי ונותני השירותים באמצעות כרטיסי אשראי להצטרף למאגר ביטוחי, שבעלותו ישאו כל הצדדים, והוא אשר ישא בנזק במקרה של התכחשות מחזיק הכרטיס לעסקה (ראה, ברק ופרדימן, שם, בע' 329)" לאור כל האמור, אני קובע, כי הנתבעים פעלו על-פי הוראות ההסכם, המדריך שצורף לו והסברי נציגת התובעת ונקטו באמצעי הזהירות שנדרשו מהם, כמי שנמצאים בעמדה לבצע בדיקות לזהות את הקונה שנמצא בפניהם ולוודא שהכרטיס שייך לו, ככל שביכולתם, בצורה תמת לב, ומשכך הרי שלא התרשלו ולא נטלו כל סיכון בביצוע העסקה, ועל כן הם אינם אחראים להתרחשות הנזק. סוף דבר 18. לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. כאמור, הנתבעים לא יוצגו בתיק דנא, והדבר גרם לפגיעה בניהולו התקין של הדיון, בעקבות תקלות שנבעו מחוסר הידע שלהם בניהול ההליכים, באופן שהכביד על התובעת והטריח אותה לנהל את ההליכים באופן מתמשך שלא לצורך. כמו כן, אני מוצא כי הנתבעים התרשלו במידת מה, בכך שלא דאגו ליידע את התובעת בדבר כתובתם במקום מגוריהם החדש, לאחר שעברו דירה, על-אף שלא הייתה להם כל חובה לעשות כן, אך בפעולה פשוטה, אחראית וזהירה שכזו, היו יכולים למנוע את כל הפרשה, שכן השובר היה מוצג לתובעת. לאור האמור, אינני מוצא לנכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבעים ואני קובע, כי כל צד ישא בהוצאותיו הוא.אשראיכרטיס חיוב (אשראי)