רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

טענתה העיקרית של התובעת כנגד הנתבע היא כי התרשל בשמירה על כרטיס אשראי, ובפרט על הקוד הסודי שלו, באשר שמר את הקוד סמוך לכרטיס האשראי.

להלן פסק דין בנושא רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי:

פסק דין

תובענה זו היא תובענה כספית על סך 9,335 ₪ אשר הגישה התובעת, חברה המנפיקה כרטיסי אשראי, כנגד הנתבע, לקוחה לשעבר. הסכום הנתבע נובע מחיוב בכרטיס האשראי של הנתבע, בגין מספר משיכות כספים ממכשיר בנק ממוכן (כספומט) בארה"ב.

רקע עובדתי

העובדות הבאות, בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים:

בשנת 1995 הנפיקה התובעת לנתבע כרטיס חיוב מסוג "אמריקן אקספרס" (להלן: "הכרטיס").

במהלך חודש יולי 2005, בעת שהותו של הנתבע בארה"ב במשך מספר חודשים לצורכי עבודה, נעשה שימוש בכרטיס, מספר פעמים, לצורך משיכת כספים ממכשיר כספומט מסוים בארה"ב, בסכום כולל התואם את סכום התביעה (בצירוף ריבית, הצמדה ועמלות).

התובעת זיהתה את המשיכות הנ"ל כמשיכות חריגות, סמוך לביצוען, וביום 31.7.05 יצרה קשר עם הנתבע, באמצעות אשתו, אשר שהתה בארץ אותה עת, לצורך בירור העניין.

בהמשך לפניית התובעת אל אשתו, קיים הנתבע, ביום 9.8.05, שיחה טלפונית עם נציגת התובעת, גב' דריה קושניר (להלן: "דריה"), דיווח על העלמות הכרטיס וביקש לחסום את תוקפו. הנתבע אף מילא וחתם על טופס דיווח והצהרה בעניין, אשר נשלח אליו לחו"ל מנציגת התובעת.

לאחר שחזר הנתבע ארצה, עלה המשך בירור העניין בין הצדדים על שרטון, הוראת הקבע השוטפת בחשבונו של הנתבע לטובת התובעת לא כובדה והמשיכות הנדונות לא כוסו, ומכאן התביעה.

טענות התובעת

טענתה העיקרית של התובעת כנגד הנתבע היא כי התרשל בשמירה על הכרטיס, ובפרט על הקוד הסודי שלו, באשר שמר את הקוד סמוך לכרטיס. את טענתה זו סומכת הנתבעת על עדות נציגתה, גב' דריה, שהייתה זו שקיימה עם הנתבע את שיחת הטלפון שבה דיווח הנתבע על אבדן/גניבת הכרטיס, ואשר העידה בתצהיר עדותה הראשית כי הנתבע מסר לה באותה שיחת טלפון, כי מספר הקוד הסודי היה רשום על פתק, אשר ייתכן כי היה בארנק שבו הוחזק אף הכרטיס.

ביסוס נוסף ומשלים לטענתה בדבר שמירת הקוד הסודי סמוך לכרטיס הציגה התובעת באמצעות עד נוסף מטעמה, סגן מנהל מחלקת הביטחון, מר מֹשה אליהו (להלן: "אליהו"), אשר העיד כי לא ניתן ל"פצח" את הקוד הסודי של כרטיסי האשראי, ולפיכך, ומכיוון שמדובר במשיכות כספים ממכשיר כספומט (להבדיל משימוש בכרטיס לצורך רכישה בבתי עסק), הכרוכה בהקשת הקוד הסודי הידוע רק לבעל הכרטיס, ברור כי בידי הגורם אשר עשה שימוש בכרטיס היה מצוי הנתון של הקוד הסודי.

לטענת התובעת, שמירת הקוד סמוך לכרטיס היא בבחינת התנהגות רשלנית ובלתי סבירה, הנוגדת אף את חובתו של הנתבע עלֿֿפי הסכם ההתקשרות עמה, שלא לשמור את הקוד הסודי בקרבת הכרטיס עצמו (יצוין כבר עתה כי הסכם התקשרות החתום בידי הנתבע לא הוגש מטעם התובעת, אלא הוגש כתב התחייבות סטנדרטי המקובל אצלה, בטענה כי ההסכם החתום לא אותר, אך הנתבע חתם, בהכרח, על הסכם בנוסח זה, שאם לא כן לא היה נמסר הכרטיס לידיו).

נוסף על טענותיה אלה, מעלה התובעת, אם גם בשפה רפה מעט, ספק בכל הנוגע לשאלה האם הכרטיס אכן נגנב כלל מהנתבע, או שמא מדובר בנתבע עצמו אשר ביצע את משיכות הכספים, כולן או חלקן, ולא בשימוש לרעה בכרטיס. זאת, היות שמדובר במשיכות חוזרות, בסכומים שאינם גבוהים, מאותו מכשיר כספומט, הקרוב למלון בארה"ב שבו השתכן באותה עת, וכן בהסתמך על טענת גב' דריה, כי בשיחתה הטלפונית עם הנתבע אישר הלה באוזניה, כי חלק ממשיכות הכספים נשוא התביעה (אלו שבוצעו עד ליום 5.7.05) נעשו עלֿֿידו.

טענות הנתבע

הנתבע מכחיש הן את טענות התובעת לעניין רשלנות מצדו בשמירה על הכרטיס ושמירת הקוד הסודי סמוך לו הן את טענתה כי את השימוש בכרטיס לצורך משיכת הכספים נשוא התביעה עשה הוא, בעת שהותו בארה"ב. הוא טוען, כי לאורך כל תקופת שהותו בארה"ב לא עשה שימוש כלשהו בכרטיס, וכי מימן את כל הוצאותיו באותה תקופה באמצעות כסף מזומן בלבד. לטענתו, מקורם של החיובים הנדונים בגין משיכת הכספים אינו בו, אלא מדובר בחיובים הנובעים משימוש לרעה בכרטיסו שנגנב. לפיכך, והואיל ומסר דיווח על כך לתובעת זמן קצר לאחר המועד שבו נודע לו על הגניבה, אין לחייבו לשאת בחיובים אלה.

הנתבע מדגיש בעניין זה, כי אף עמדת התובעת עצמה, בשלבים הראשונים של ניהול ההליך, הייתה שאין לה ידיעה כלשהי בדבר הונאה מצדו, והיא אף הבהירה לביתֿֿהמשפט באחת הישיבות המקדמיות, באמצעות בא-כוחה, בהבהרה שתועדה בפרוטוקול הדיון, כי טענתה כנגדו מסתכמת בטענה לרשלנות בשמירת הכרטיס והקוד הסודי. עוד הוא טוען, כי לא חתם מעולם על כתב ההתחייבות, אשר נוסח סטנדרטי שלו הוגש מטעם התובעת.

לטענת הנתבע, בכל מקרה אין לחייבו בסכום התביעה, היות שהתובעת לא הוכיחה, באמצעות אסמכתאות מתאימות, כי אכן שילמה את הכספים שנמשכו לספק בחו"ל. עוד הוא מפנה למשמעות אי-הגשת אסמכתה מרכזית מטעם התובעת, היא התרשומת של השיחה עמו שערכה דריה, תרשומת אשר זו הודתה כי קיימת, אך התובעת בחרה להסתפק בעדות דריה מבלי להגישהּ.

לסיום טוען התובע לחוסר מהימנות ומקצועיות בעדות עד התובעת אליהו, בפרט ביחס להצגת תמונה חלקית בלבד בתצהירו לעניין אפשרויות זיוף והעתקה של כרטיסי חיוב.

דיון
     
האם הכרטיס אכן אבד/נגנב מרשות הנתבע או שמא מדובר במשיכות מזומן אשר ביצע הוא עצמו?

בעניין זה אני מקבלת את גרסת הנתבע, באשר זו לא נסתרה והיות שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח אחרת, שלפיה הכרטיס אכן אבד או נגנב ממנו ומשיכות הכספים נשוא התביעה לא היו מעשה ידיו. כן אני מקבלת את גרסתו כי במהלך שהותו בארה"ב לא עשה שימוש כלשהו בכרטיס אשראי, אלא בכסף מזומן בלבד. עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה עקבית, לאורך כל הדרך, החל בשלב התצהיר התומך בבקשת הרשות להתגונן, עובר בתצהיר עדותו הראשית וכלה בעדותו בחקירה נגדית.

אף מרכיביה של גרסה זו, לרבות לעניין שיחת הטלפון שקיבל מאשתו, לאחר פנייה אליה מהתובעת, אשר זיהתה שימוש חורג בכרטיס, וכן השתלשלות העניינים לאחר מכן, לרבות שיחתו עם גב' דריה ומשלוח טופס הדיווח בפקסימיליה והטיפול בעניין לאחר שחזר ארצה, היו, בעיקרם, עקביים. בכל הנוגע לאי-דיוקים קלים או לחוסר עקביות מסוים בין שלבי הגרסה השונים הנ"ל, או לחוסר זיכרונו של העד פרטים מסוימים, כגון תאריכים ושעות ביום שבהם התקיימו השיחות, אני מייחסת את הדברים בנקודה זו לחלוף הזמן ולכך שמדובר בפרטים, אשר הנתבע לא ייחס להם משמעות רבה בשעתו ולא הקפיד לתעדם או לשומרם בזיכרונו.

אמנם, בתצהיריהם של שני עדי התביעה קיימת התייחסות לכך שהנתבע מסר לדריה, בשיחת הטלפון עמה, כי את המשיכות אשר בוצעו מהכרטיס עד ליום 5.7.08 (מועד שאין חולק על כך ששהה בו בחו"ל) אכן ביצע הוא. אולם הנתבע מכחיש טענה זו, ואילו התובעת לא הציגה את התרשומת שערכה דריה בעת שניהלה עם הנתבע את שיחת הטלפון, אף שהעידה כי תרשומת זו קיימת (עמוד 9, שורות 19-26 לפרוטוקול). כמו-כן, עדותו של מר אליהו בעניין היא, כמובן, עדות מפי השמועה, באשר היא נסמכת על דברים ששמע מדריה.

אף לא די בראות עיניי, לצורך הרמת התובעת את הנטל בעניין זה, בנסיבות משיכת הכספים שאליהן מפנה התובעת כאל נסיבות מחשידות, היינו משיכת הכספים בסכומים לא גבוהים מאותו מכשיר כספומט הקרוב למלון שבו השתכן הנתבע. נסיבות אלה, יש בהן, לכל היותר, לעורר סימני שאלה או תמיהות, אך לא די בהן כדי להוכיח טענת תרמית והונאה מצד הנתבע.

בעניין זה לא למותר להזכיר, כי בהתאם להלכה הפסוקה, מידת ההוכחה ומשקל הראיות המוטלים על תובע בהליך אזרחי, המבקש לייחס לנתבע תרמית או הונאה, רבים יותר מנטל הראיה הרגיל הנדרש בהליך אזרחי. זאת, היות שמדובר בטענה בעלת גוון פלילי, אשר יש בה כדי לפגוע בשמו הטוב של הנתבע. בהלכה הפסוקה נקבע, כי את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, ובדרגת שכנוע באשר לכל עניין ועניין וכל סכום וסכום [ראה: ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(1) 589; ע"א 400/86 עזבון קריגר נ' קריגר, פ"ד מב(4) 500].

בשולי עניין זה אזכיר, כי למעשה, אף התובעת עצמה, בהכירה, ככל הנראה, בכך שאין בידיה ראיות ברורות ומספיקות, לא הציגה את טענתה זו להונאה מצד הנתבע בריש גלי בכתבי טענותיה, אלא באופן מינורי, כמעין חשד המרחף מעל ראשו של הנתבע, ובא-כוחה אכן הבהיר בישיבת ביתֿֿהמשפט מיום 4.12.06, כי אין לתובעת ידיעה על הונאה מצד הנתבע וכי היא מייחסת לו רשלנות בלבד (עמ' 1, שורות 11-12 לפרוטוקול).

לסיכום נקודה זו, בהעדר עדויות אחרות כלשהן בעניין, והואיל וכאמור, גרסתו של הנתבע בנקודה זו לא נסתרה, ולמרות סימני השאלה המרחפים מעל גרסתו של הנתבע בעניין זה, המסקנה היא שהתובעת לא הרימה בהקשר זה את הנטל, ואני קובעת, כי מתקבלת גרסת הנתבע שלפיה הכרטיס הוצא מידיו, והוא לא ביצע בעצמו את משיכות הכספים נשוא התביעה. כן אני קובעת, כי הנתבע אכן, כטענתו, לא עשה שימוש כלשהו בכרטיס לצורך משיכת כספים בעת שהותו בארה"ב בתקופה הרלוונטית להליך זה.

האם שמר הנתבע את הקוד הסודי צמוד לכרטיס?

כאמור לעיל, התרשמותי היא, כי הכרטיס אכן נגנב מידי הנתבע, אך כמפורט להלן, אני סבורה, כי בעת שנגנב הכרטיס היה הקוד הסודי מצוי סמוך אליו, ולכן התאפשר בו שימוש. למשמעות הדבר אתייחס להלן גם כן.

למסקנה בדבר היותו של הקוד צמוד לכרטיס בעת הוצאתו מרשות הנתבע הגעתי עלֿֿסמך משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים:

נקודת המוצא בעניין זה היא נספח ב' לכתב התביעה ועדות מר אליהו, כי החיובים נשוא התביעה נובעים אך ורק ממשיכת כספים ממכשיר בנקט-כספומט באמצעות הכרטיס, ולא מביצוע עסקאות רכישה כלשהן בבתי עסק. משמעות הדבר היא, שהשימוש בכרטיס נעשה באמצעות שימוש בקוד הסודי (ראה סעיפים 6, 12 ו-13 לתצהיר מר אליהו וכן עדותו בחקירה נגדית - עמוד 6, שורות 10-12 לפרוטוקול). בעניין זה מקובל עליי ההסבר אשר מסר מר אליהו בעמוד 6, שורות 25 ואילך לפרוטוקול, כי אין מדובר במקרה שבו חשף הגנב את הקוד הסודי כתוצאה משימוש של הנתבע בכרטיס לצורך משיכת כספים ממכשיר כספומט. זאת, בראש וראשונה, לאור טענת הנתבע עצמו שאליה התייחסתי לעיל, כי במהלך שהותו בארה"ב לא עשה שימוש כלשהו בכרטיס:

"ש.     נשאלת כשדיברה איתך דריה אמרת לה שאתה כן ביצעת משיכות כספים בכרטיס האשראי שנגנב או אבד עד 5.7.05
ת.     לא זוכר תאריכים.
ש.     האם ביצעת בכלל משיכות בזמן שהותך בחו"ל
ת.     לא חושב כי היה לי מזומן. תמיד יש לי מזומן."

(עמוד 20, שורות 8-9 לפרוטוקול; ההדגשות בציטוטים כאן ולהלן הוספו - ש' ג' א').

כן ראה בעניין זה דברי הנתבע לפרוטוקול בישיבה המקדמית שנערכה ביום 8.7.07 (עמוד ראשון לפרוטוקול, שורה 17):

          "לא משכתי שקל אחד בכל התקופה שהייתי בארה"ב."

כלומר, האפשרות התאורטית, כי אותו גורם שעשה שימוש לרעה בכרטיס השיג את הקוד הסודי לא כתוצאה מכך שהיה צמוד בפתק לכרטיס עצמו, אלא כתוצאה מ"מעקב" כזה או אחר אחרי הנתבע בעת שהקליד את הקוד הסודי במכשיר כספומט לצורך משיכת מזומנים, אפשרות זו יורדת מעל הפרק כבר מעדותו של הנתבע עצמו, אשר צוטטה לעיל.

לכך מצטרפת עדותו הנ"ל של מר אליהו, כי לא קיבל מידע על שימוש נוסף לרעה בכרטיסים באותו מכשיר בנקט שממנו נמשכו הכספים, כאשר עלֿֿפי עדותו, קיימת מערכת העברת מידע בין חברות כרטיסי האשראי בכל העולם למקרים של שימוש לרעה בכרטיסים. בעניין זה אף העיד מר אליהו, כי בדרך כלל, כאשר נעשית פעולה מסוג זה, מדובר בשימוש לרעה במסה גדולה של כרטיסים, ולא בכרטיס בודד.

בקשר לעדותו של מר אליהו יודגש, כי כל האפשרויות אשר הוצגו לו בחקירה הנגדית של מקרים שבהם מצליח המשתמש לרעה לשים ידו על הקוד הסודי היו אפשרויות אשר כרוכות, בהכרח, בחילוץ הקוד הסודי, באמצעים שונים, ממכשיר הכספומט שבו עשה בעל הכרטיס עצמו שימוש לצורך משיכת כספים. מר אליהו נשאל והשיב בעניין שימוש לרעה במכשיר בשם "שפתיים", במצלמה נסתרת בציוד אלקטרוני המותקן על מקלדת הכספומט, אך הדגיש, כי כל האמצעים הללו ניתנים לשימוש רק כאשר הלקוח מבצע משיכת כספים ממכשיר כספומט כלשהו וכי לא ניתן לפצח את הקוד הסודי מתוך הכרטיס גופו בלבד (ראה עמוד 5, שורה 21-עמוד 7, שורה 13 לפרוטוקול).

אציין, ביחס לאפשרות המסוימת שאליה התייחס בא-כוח הנתבע בחקירתו הנגדית למר אליהו, כי הנתבע הקיש את הקוד הסודי במכשיר כספומט, ואף שלא הצליח למשוך כסף, אִפשר בכך את העתקת הקוד הסודי בדרך כלשהי ממכשיר הכספומט (עמוד 7, שורות 12-14 לפרוטוקול), כי אף-עלֿֿפי שמר אליהו השיב כי עקרונית, אכן קיימת אפשרות כזו, אפשרות זו אינה רלוונטית למקרה דנן. זאת, לאור עדותו הנ"ל של הנתבע עצמו, כי לאורך כל תקופת שהותו בארה"ב לא עשה שימוש כלשהו בכרטיסו. ודוק: אין כל עדות או טענה מצד הנתבע כי ניסה לעשות שימוש כזה אך כשל במשיכת הכספים, כך שמדובר באפשרות תאורטית בלבד, שאינה ישימה במקרה דנן.

עוד אוסיף, כי ערה אני לכך, שבמספר פסקי-דין של הערכאה הדיונית סירבו בתי-המשפט לקבל עדותם של גורמים ובעלי תפקידים במחלקת הביטחון אצל המנפיק, וקבעו, כי יש צורך בהוכחת השיטות הקיימות לזיוף ושימוש לרעה בכרטיסי חיוב באמצעות עד מומחה אובייקטיבי, ולא עלֿֿידי בעל תפקיד אצל המנפיק. ואולם ראשית, ולהבדיל מענייננו, באותם מקרים היה מדובר במנפיקות אשר ביקשו לייחס ללקוח מרמה והונאה, טענות אשר, כאמור לעיל, דורשות רמה ראייתית גבוהה מהנדרש, ככלל, בהליך אזרחי ונטל הוכחה מוגבר המוטל על הטוען למרמה. בענייננו, ההסתמכות על עדות מר אליהו אינה לצורך קביעת ממצא בדבר הונאה או מרמה מצד הנתבע, באשר כפי שנקבע לעיל, את טענתה זו של התובעת כבר דחיתי. ההסתמכות על עדותו של מר אליהו בנקודה זו נעשית אפוא לצורך בדיקת השאלה האם שמר הנתבע את הקוד הסודי סמוך לכרטיס עובר לגניבתו, סוגיה אשר אינה מצריכה רמת הוכחה גבוהה מהרגיל. שנית, את קביעת הממצא בדבר שאלה זו שעל הפרק איני מבססת אך על עדות מר אליהו בעניין השיטות הקיימות לזיוף כרטיסי חיוב, אלא על מכלול הראיות הנזכרות בחלק זה של פסקֿֿהדין, ובראשן: עדות הנתבע עצמו כי לא עשה כל שימוש בכרטיס ובכספומט בעת שהותו בחו"ל, ובלאו הכי לא חשף עצמו לאיזו משיטות הזיוף הנידונות.

ואכן, בנקודה זו מסייעת אף עדותה של דריה, שלפיה בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהם אמר לה הנתבע, כי הקוד היה רשום על פתק אשר ייתכן כי היה מצוי בארנק שבו הוחזק הכרטיס (סעיף 4 לתצהירה). בחקירתה נשאלה אמנם העדה ביחס לשיחת הטלפון שלה עם הנתבע, אך היא לא נשאלה, וממילא לא קרסה או הופרכה גרסתה, בכל הנוגע למרכיב זה בעדותה.

התרשמתי מעדותה של דריה בחקירה הנגדית, כי עדות זו עדות אמת היא. העדה העידה בצורה שקטה ומאוזנת, הקפידה לדייק בתשובותיה על מספר השיחות אשר ניהלה עם הנתבע וטענה כי אינה זוכרת בכמה שיחות מדובר. יש אף לזכור כי מדובר אמנם בעובדת ותיקה של התובעת, אך לא בעניין פרטי שלה, ובכל מקרה התרשמותי היא כי אין מדובר בעדה אשר קיים חשש כי היטתה את עדותה או לא דייקה באמור בה, בפרט בנקודה כה משמעותית, רק על מנת לקדם את עניינה של התובעת, מעסיקתה. ואכן, מדברי העדה עולה כי תיעדה את שיחתה עם הנתבע בטופס. טופס זה לא הוגש לביתֿֿהמשפט כראיה, וחבל שכך. יחד עם זאת לא התרשמתי כי הדבר נבע מרצון העדה להסתיר את הטופס והאמור בו, אלא לכל היותר משיקולֿֿדעת שגוי של התובעת בנקודה זו. מכל מקום, את מסקנתי לעניין שמירת הנתבע את הקוד הסודי צמוד לכרטיסו אינני מבססת רק על עדות דריה, אלא על מכלול האמור לעיל ולהלן בעניין זה, כך שליקוי בהבאת הראיה המקסימלית בעניין זה מצד התובעת אינו יורד לשורש קביעתי בעניין.

חיזוק נוסף למסקנתי, כי הנתבע שמר את הקוד הסודי סמוך לכרטיס אני מוצאת בכך, שהגם שטענה בעניין זה מצד התובעת נכללה כבר בכתב התביעה (סעיף 6), הרי הנתבע לא הכחיש את החזקת הקוד הסודי סמוך לכרטיס במסגרת תצהירו אשר תמך בבקשת הרשות להתגונן, ולא התייחס לכך במסגרת תצהיר עדותו הראשית. כמו-כן לא התייחס לעניין זה אף בישיבה המקדמית אשר התקיימה ביום 8.7.07, חרף העובדה שישיבה זו התקיימה לאחר שהייתה קיימת לפניו, באופן ברור לחלוטין, טענת התובעת בעניין זה, שכן באותו מועד הוגשו זה מכבר תצהירי העדות הראשית מטעם התובעת, תצהירים אשר בכל אחד מהם יש התייחסות לכך שמדובר בשימוש שנעשה בכרטיס תוך כדי שימוש בקוד הסודי, עלֿֿפי דברי הנתבע עצמו בשיחת הטלפון עם דריה.

לפיכך, איני מקבלת את גרסתו של הנתבע בעניין זה, אשר צצה לראשונה רק בחקירה הנגדית, על כי לא שמר את הקוד הסודי סמוך לכרטיס וכי לא אמר כך דריה עת שוחח עמה, וכי הוא חכם מספיק כדי לדעת שאין לשמור את הקוד סמוך לכרטיס (עמוד 15, שורות 21-23; עמוד 16, שורה 18 לפרוטוקול). התרשמותי היא, כי מדובר בחכמה ובעדות אשר נולדו בדיעבד אצל הנתבע. משמעות הדבר היא כי גם אם אכן נגנב או אבד הכרטיס ונעשה בו שימוש לרעה בידי גורם זר ולא בידי הנתבע, אזי בידי אותו גורם זר היה מצוי קוד הכרטיס, וקוד זה הגיע לידיו מהנתבע עצמו, אשר שמר את הקוד סמוך לכרטיס.

נוכח כל האמור לעיל, אני מעדיפה בנקודה זו את גרסת התובעת וקובעת, כי הוכחה טענתה שהנתבע שמר את הקוד הסודי סמוך לכרטיס האשראי, וכי כאשר כרטיס זה - בין כתוצאה מאבדנו ובין כתוצאה מגניבתו - הגיע לידי גורם זר אשר עשה בו שימוש לרעה, היה צמוד אליו קוד הכרטיס, דבר אשר אִפשר את משיכת המזומנים ממכשיר הכספומט ללא כל קושי.

משמעות שמירת הקוד הסודי סמוך לכרטיס

טופס ההתחייבות נספח ב' לתצהיר עדותו של אליהו, כולל, בסעיף 27 לו, הצהרה מטעם הלקוח, כי רשם לפניו את בקשת התובעת שלא לרשום על הכרטיס או על מסמך או חפץ כלשהו אשר בקרבתו את המספר הסודי ולא לגלותו לאחרים, שכן הדבר עלול לגרום נזק לו ולתובעת. הנתבע נתלה בכך שלא חתם על מסמך זה, וממילא אינו מחויב בסעיף 27 לו. אין בידי לקבל טענה זו.

ראשית, לטענת התובעת, בסעיפים 4-5 לתצהירו של אליהו, ולמרות אי-איתורו של טופס כאמור החתום בידי הנתבע, הרי אלמלא חתם על טפסים אלה, לא היה הנתבע מקבל את הכרטיס לידיו. על גרסה זו חזר אליהו אף בחקירתו הנגדית (עמוד 5 שורות, 9-16 לפרוטוקול). טענה זו תואמת אף את דרישת הדין בעניין, הקבועה בסעיף 2(א) לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986 (להלן: "החוק").

שנית, וזה העיקר לצורך ההליך הנוכחי, גם אם הנתבע אכן לא חתם על טופס ההתחייבות, על סעיף 27 בו, המנחה שלא להצמיד קוד סודי לכרטיס, היה ברור לו, או לפחות היה צריך להיות ברור לו, כי התנהגות כזו אינה רצויה ואינה בטוחה, בפרט כאשר לאורך תקופה ממושכת הוא אינו שוהה בביתו אלא מתגורר במלון במקום זר, וכאשר לאנשים זרים, כגון עובדי ניקיון וחדרנים, יש אפשרות כניסה לחדר. דרישת זהירות זו, שלא לשמור את הקוד הסודי בצמוד או בסמוך לכרטיס הינה התנהגות המצופה מהאדם הסביר, בראות עיני, ואין היא נובעת אך ורק מטופס ההתחייבות.

ויודגש, אין מדובר בקביעה עקרונית תיאורטית בלבד לעניין סטנדרט התנהגות סביר וחובת זהירות המוטלת על המחזיק בכרטיס, שכן במקרה דנן, הנתבע עצמו התייחס בעדותו לחובה זו אשר היה לו ברור כי מוטלת עליו, באומרו:

"אני חכם מספיק כדי לדעת שאסור לשים את המספר צמוד לכרטיס".
(עמוד 16 שורה 18 לפרוטוקול).

כלומר, הנתבע עצמו, הבהיר והודה בעדותו, כי הוא היה מודע לכך, שאסור לו לשמור את הקוד הסודי של הכרטיס בסמוך לכרטיס, ולפיכך הוא מנסה כיום להצטייר כמי שלא פעל בדרך בלתי זהירה זו וכמי שלא היפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. מכאן, שאף במישור החוזי, קיים לכל הפחות חוזה מכללא בין הצדדים בנקודה זו, המטיל על הנתבע התחייבות שלא לשמור את הקוד הסודי בסמוך לכרטיס עצמו.

כידוע, על פי הדין, ברוב המקרים, לא ישא הלקוח בעל הכרטיס באחריות לשימוש לרעה וזאת לאור הקביעה הראשית אשר בסעיף 5 לחוק, המטילה את האחריות לשימוש לרעה על המנפיק, קביעה המבוססת על עיקרון "פיזור הנזק" ועל כך, שהמנפיק הינו הגורם החסין כלכלית והמפיק רווח, ככלל, משימוש בעל הכרטיס בכרטיסו.

ואולם, זאת רק כאשר הלקוח עצמו לא תרם מצידו לכך שהתאפשר שימוש לרעה בכרטיס, בין בזדון ובין ברשלנות ומתוך חוסר זהירות סבירה בשמירה על הכרטיס מפני שימוש לרעה.

התייחסות לכך שמבחני הרשלנות, הינם אחד מהטעמים הניצבים בבסיס מקרי הגבלת אחריותו הכללית של המנפיק בחוק והטלתה על הלקוח, ניתן למצוא בספרם של א. ברק וע. פרידמן כרטיסי חיוב היבטים משפטיים ומעשיים של כרטיסי אשראי ובנק (סעיפים 15.1-15.2, עמ' 303 -307), ובין היתר נאמר שם כדלקמן:

"ככלל, יצא המחוקק מנקודת המוצא לפיה קיימת חובת זהירות של הלקוח כלפי המנפיק. זאת, מאחר ודיני הנזיקין מטילים חובת זהירות על גורם שיש לצפות כי הוא עשוי לפגוע באחר אם לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים.
בפועל, ולאור החובה לעגן את יחסי המנפיק-לקוח בהסכם כתוב, מקבלים יחסיהם גם ביטוי חוזי אשר מונע את הצורך בפיתוח כללי קרבה נזיקיים ביניהם. יחד עם זאת, הלקוח צריך לקחת בחשבון כי המנפיק עשוי להינזק אם הוא לא ינקוט באמצעי זהירות סבירים. לכן נקבע שהלקוח לא יהנה ממנגנון חלוקת האחריות כל אימת שתרם בהתנהגותו או במחדלו לשימוש לרעה בכרטיס החיוב שבבעלותו".
          (שם, בעמ' 306).

לעניין התייחסות בפסיקה לעוולת הרשלנות ולמבחני הרשלנות הנזיקיים בהקשר לבחינת התנהגותו של בעל כרטיס במקרה של שימוש לרעה בכרטיסו ראה: ת.א (ת"א) הזמי יונה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', פורסם באתר נבו; ת.א (ת"א) בן שרה שלום נ' ויזה כ.א.ל כרטיסי אשראי לישראל, פורסם באתר נבו; ת.א (ת"א) בן עובד חיים נ' ישראכרט בע"מ, פורסם באתר נבו; ת.א (ת"א) אמיל בן סימון נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פורסם באתר נבו.

בסעיף 5(ד) לחוק נקבעו החריגים לאחריותה של חברת האשראי במקרים של שימוש לרעה בכרטיס חיוב, כדלקמן:

          "הגבלת האחריות האמורה בסעיף זה, לא תחול אם נתקיים אחד מאלה:
(1)     (1) הלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד; לענין זה, מסירת כרטיס החיוב יחד עם הצופן לא תיחשב כמסירה בנסיבות סבירות;
(2)     (2) השימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח;
(3)     (3) הלקוח פעל בכוונת מרמה."

מעיון בחריגים אלה, אנו למדים שהם חלים, במקרים בהם קיימים אשמה או רשלנות מצד בעל הכרטיס לשימוש לרעה אשר נעשה בכרטיס. מכאן, שיש לבחון את שאלת רשלנותו או רשלנותו התורמת של בעל הכרטיס כאשר המנפיק טוען, כי יש להטיל על הנתבע - הלקוח אחריות לשימוש לרעה שנעשה בכרטיס.

אמנם, במקרה דנן, אין מדובר במסירת הכרטיס עצמו באופן יזום על ידי הנתבע, אך די בקביעה, כי שמר את הקוד הסודי בסמוך לכרטיס, דבר שאיפשר את השימוש לרעה לצורך משיכת כספים ממכשיר כספומט, כדי לבסס את רשלנותו של הנתבע בעניין זה וכדי להכניסו לגדר מקרי הגבלת האחריות אשר קבועים בחוק ומתחייבים אף מהדין הכללי לעניין עוולת הרשלנות הקבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

בהקשר זה אציין, כי אני סבורה, כי אין במקרים המפורטים בגדרו של סעיף זה כדי להוציא את תחולתם של דיני הרשלנות הנזיקיים הכלליים. אכן, החוק לא דן במפורש ובנפרד במקרה של מסירת הקוד האישי בלבד, או התרשלות בשמירה עליו, ללא מסירת הכרטיס עצמו. ואולם, כאמור לעיל, ברור הוא בראות עיני, ואף לנתבע בענייננו ברור היה הדבר כפי שהעיד על עצמו, כי שמירת קוד סודי בסמוך לכרטיס מהווה התנהגות רשלנית ובלתי סבירה. מכאן, שבמקרה כזה, קיימת הצדקה להגבלת אחריותו של המנפיק לשימוש לרעה אשר התאפשר עקב רשלנות בוטה זו בשמירה על הכרטיס. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הגיונו של החוק ותכליתו בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין המנפיק לבעל הכרטיס במקרה של שימוש לרעה.
[ראה לעניין זה גם: ת.א (י-ם) בן עטר יהודה נ' בנק יהב ואח', סעיף 3.7 לפסק הדין, פורסם באתר נבו].

לחלופין, הרי שבמקרה דנן, ונוכח עדות הנתבע, כי היה לו ברור, שאין לשמור את הקוד הסודי בסמוך לכרטיס, וגם אם על הסכם בכתב לא חתם, כטענתו, הרי שכאמור לעיל, ניתן לראות בעדותו זו, במצורף לנטילת הכרטיס לידיו מאת התובעת המנפיקה, משום הבעת הסכמה והתחייבות, גם אם מכללא, במישור החוזי, שלא לשמור את הקוד הסודי בצמוד לכרטיס. התחייבות זו, שהופרה, מובילה אותנו לאותה מסקנה ולאותה תוצאה של הגבלת אחריות התובעת, אף במישור החוזי ואף בהעדר הסכם בכתב החתום על ידי הנתבע.

כלומר, לפי כל אחת מדרכי הניתוח במישור המשפטי, התוצאה היא, כי משמעות שמירת הקוד הסודי בסמוך לכרטיס הינה, הגבלת אחריות התובעת לשימוש לרעה אשר נעשה בכרטיס בדרך של משיכת מזומנים ממכשיר כספומט, משיכה אשר התאפשרה היות ובידי עושה השימוש לרעה מצוי היה קוד הכרטיס הסודי, אותו היה על הנתבע להמנע מלשמור בסמוך לכרטיס.

האם התובעת הוכיחה את תביעתה להשבה ?

איני מקבלת טענת הנתבע, שלא הוכח בסיס לתביעת השבה היות ולא הוצגו מסמכי התשלומים שבוצעו על ידי התובעת לספק. קיימת גרסה בעניין מאת עד התובעת וכן הוצג דף החיובים המלמד על הסכום הנתבע ומרכיביו, הנובעים כולם ממשיכות כספים ממכשיר הכספומט בארה"ב.

די בכך כדי להרים את הנטל לצורך ההליך האזרחי ולא נטען, וממילא לא הוכח ע"י הנתבע דבר כדי לסתור את העדות הנ"ל. הטענה אף עלתה בשלב החקירות והסיכומים בלבד.

סיכום

לאור האמור לעיל, התוצאה היא, כי התביעה מתקבלת, במלוא סכומה.

הנתבע ישא בהוצאות ההליך ובשכ"ט ב"כ התובעת בסך כולל של 7,000 ₪ + מע"מ.

אציין, כי בפסיקת סכום ההוצאות לקחתי בחשבון, בין היתר, את החלטת כב' השופטת ברקוביץ' מיום 27.5.07, בה נקבע, כי האיחור בהגשת תצהיר עדותו הראשית של הנתבע יובא בחשבון, בסוגית ההוצאות, בסיום ההליך.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק נתוני אשראי

  2. כרטיס אשראי חסום

  3. ביטול עסקת אשראי

  4. הכחשת עסקת אשראי

  5. זיוף כרטיסי אשראי

  6. העמדת אשראי לפרעון

  7. כרטיס אשראי מזוייף

  8. אי חידוש מסגרת אשראי

  9. תביעה בגין העמדת אשראי

  10. שינוי הסכם אשראי עם הבנק

  11. שימוש לרעה בכרטיס אשראי

  12. הפסקת אשראי על ידי הבנק

  13. שימוש בכרטיס אשראי גנוב

  14. אשראי במסגרת ליווי בנקאי

  15. חיוב על כרטיס אשראי גנוב

  16. תביעה נגד כאל כרטיסי אשראי

  17. חריגה ממסגרת אשראי מאושרת

  18. גביה שלא כדין בכרטיס אשראי

  19. תיקון חוק שירות נתוני אשראי

  20. תביעה של לאומי קארד נגד לקוח

  21. הפסקת אשראי בנק לפרויקט בניה

  22. איבוד כרטיס אשראי בשדה התעופה

  23. טענה כי הבנק ניצל מצוקת אשראי

  24. ביטול קנייה בכרטיס אשראי שנגנב

  25. אחריות ספק בעסקת אשראי טלפונית

  26. תביעה בגלל סירוב הבנק לתת אשראי

  27. רשלנות בשמירה על קוד כרטיס אשראי

  28. דרישה לפתוח חיסכון כתנאי לקבלת אשראי

  29. בקשה לא לחייב חשבון - אשראי דוקומנטרי

  30. בדיקת תעודה מזהה - תשלום בכרטיס אשראי

  31. תקנות שירות נתוני אשראי, התשס''ד-2004

  32. אשראי בריבית נמוכה לרכישת קרנות נאמנות

  33. חוק היטל על אשראי במטבע חוץ, התשמ"ז-1987

  34. הזמנת כרטיסי טיסה באמצעות כרטיס אשראי מזוייף

  35. שימוש בצ'קים או כרטיס אשראי בהליך פשיטת רגל

  36. פיצוי על חוסר אפשרות למשוך כסף בכרטיס אשראי בחו''ל

  37. בקשה להבהרת החלטה ולמתן צו עיקול זמני על מסגרת האשראי

  38. הסתמכות על הבטחה בעל פה על ידי עובדי הבנק כי יינתן אשראי

  39. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של החוק), התשס"ד-2004

  40. תקנות שירות נתוני אשראי (הכשרה לפקח על פעולות), התש''ע-2009

  41. העובדה שהבנק היה נכון בעבר לסטות ממסגרת האשראי המוסכמת אינה מחייבת

  42. צו שירות נתוני אשראי (דחיית תחילתו של תיקון מס' 3 לחוק), התשס"ט-2009

  43. טוען הבנק כי לא חייב לכבד כל פעולה אשר תביא לחריגה ממסגרת האשראי בחשבון

  44. תקנות השקעות משותפות בנאמנות (עסקאות באשראי ופדיון יחידות באשראי), התשס''א-2001

  45. תקנות הגנת הצרכן (מכירות, מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), התשמ''ג-1983

  46. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (קביעת אחידות מטבע בחוזי ביטוח ודמי ביטוח באשראי), התשמ''ד-1984

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון